{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "83", "title": "ספר פרדס רמונים — פרק שביעי:", "hebrewTitle": "פרק שביעי:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/83/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/83/", "segments": [{"index": 1, "he": "פרק שביעי: \nהשם החמישי מתייחס אל הגבורה. הוא שם אלקים. וביאר בו רבי משה בספר השם וז\"ל אלקים \nעל שם הדין כי שם זה יקרא לכל שופט ומנהיג ודיין לכן משותף בו האל יתברך, והמלאכים \nוהדיינים ומנהיגי העמים והשלוחים להשלים הדין לכל דין ולכל הנברא ונעשה בדין להמית \nולהחיות ולהוריש ולהעשיר להרים ולהשפיל וכו' עכ\"ל. ופי' כי אלדים לשון דיינים כמו \n(שמות כב כז) אלדים לא תקלל. וכן (שם שם ח) עד האלדים יבא דבר שניהם. ובשם זה ביאר \nהרשב\"י ע\"ה בשה\"ש מהזוהר (חדש דף ע\"ח) וז\"ל חדרא תליתאה אלדים דא איהו זוהרא סומקא \nנציץ כדהבא זהרא דלזימנין (תאיב) [נהיר] וטב ולזמנין אתחשך בחשוכא דלית לה נציצו \nכמה (דהוה) [דהבא]. אלדים רזא דאתערו' לגבי נוקבא בההוא סטרא. שמא דא איהו ברזא \nדרזין לידעי חכמתא, דשמא דא איהו דכר ואתערו לגבי נוקבא. בשמא דא כלא אתער ואלמלא \nאתערו דשמא דא צדי\"ק לא אתער. ואע\"ג דכלא איהו דינא, וצדיק מסטרא דימינא איהו. אבל \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "אתערו דיליה לאו איהו אלא מסטרא דשמאלא. אדם שבק ההוא סטרא ואתער בההוא טופסרא \nדדהבא מה דנפק מלכלוכא דהיתוכא דיליה. אלדים א' דכר להי\"ם אתערותא דצדיק ואיהו \nמיל\"ה בפריעה בלא סטר ערלה כלל ודא איהו כד אדכר שמא דא לטב כגון ויזכור אלקים את \nבריתו דאתער ברית ברזא דא ואלדים פקוד יפקוד. בסטרא אחרא אורייתא אסהידת על דינוי \nדהא מתמן ערלה נפקת. לזמנין שמא דא נוקבא ירתא ליה בגין לאתדנא עלמא בההוא שמא רזא \nדערלה כד אתתקף האי אלדים לעילא ואתקשי ההוא ערלה ופריעה לא אשתכח. וע\"ד לטב בפריעו \nדערלה איהו, דהא אתפרע ערלה ואתעבר, ואתגלייא רזא דברית קדישא. וכלא ברזא דאלדים \nהוא, דהא גוון דא אההפך לכמה גוונין לזמנין הכי ולזמנין הכי ודא איהו ברזא דאלדים. \nאלדים תלת שמהן אינון. חדא אלדים חיים דאיהו מלך עולם, אלדים דפחד יצחק, אלדים \nבתראה ומתמן מתפשטין. אלדים דפחד יצחק אשגחותא דיליה חציו אל הי\"ם הקדמוני וחציו אל \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "הי\"ם האחרון. אל הים האחרון דייקא לאתקרי בשמא דא. ובג\"כ מה דנטיל מלעילא אית ליה \nרשו לאכללא ימינא בגויה. וכד אתכליל ימינא בגויה כדין איהו בחדוה ואחיד בגו ימא \nתתאה תחות רישא דכתיב שמאלו תחת לראשי וכדין אתקרי אלדים דהא אזיל אל הים האחרון. \nודא איהו חדרא תליתאי מההוא מלך עילאה עכ\"ל. ופירושו, כבר פי' בשער הגוונים פ\"ג \nשבגבורה הם ג' גוונים האחד אדום, או כזהב שהוא יותר טוב מהאדום כמבואר שם. והדין \nהזה הוא יפה כיין המשמח ולא המשכר. ויש יין המשכר בסוד הדין החזק ובזה יש בו שחרות. \nולזה אמר זוהרא סומקא נציץ כדהבא. היינו הב' גווני הדין שהוא היפה שהוא המוכרע לכף \nהחסד. זהרא דלזמנין נהיר בסוד החסד והרחמים והוא טוב. ולזמנין אתחשך היינו סוד הדין \nהחשוך שאין בו התנוצצות יפה אלא הוא מתלהט בסוד הדין. ולא ממש שחור ח\"ו דהיינו \nהקליפה. אלא שאין אורו בריא כמה דהבא פי' כזהב, או כסומקא. אלא משחיר קצת בסוד \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "קירוב הדין אל הקליפה. אלהי\"ם רזא דאתערותא לגבי וכו'. פי' שם אלדי\"ם הוא בסוד היין \nהמשמח בסוד הדין המעורר הנקבה אל הזווג כדפי' בשער מהות וההנהגה בפכ\"א בס\"ד. והנה \nהזכר ג\"כ צריך אליו כי גם הזכר מקבל מהימין והשמאל אל החיבוק והתאוה אלא שהזכר \nמקדים אל הימין. משא\"כ הנקבה שמקדמת קבלתה אל החיבוק מצד השמאל לכן יתייחס אליה \nהתעוררותה מן הגבורה שם אלדים. ולז\"א רזא דאתערותא לגבי נוקבא בההוא סטרא. ר\"ל בצד \nבחינת השם הזה. שמא דא הוא ברזא דרזין ליודעי חכמתא. פי' עם היות דלכאורה משמע שאין \nבשם זה ענין רחמים אלא דין, עכ\"ז יש בו סודות נוראים ליודעי חכמה כמו שיתבאר. שמא \nדא איהו דכר כדמסיק א' ודאי שהוא זכר עכ\"ז הוא התעוררות אל הנקבה כדפי'. כי מכח שם \nזה התעוררות הנקבה. בשמא דא כלא אתער. פי' בין הת\"ת, בין המלכות כדפי', בין היסוד \nכדמסיק. ואלמלא אתערו דשמא דא צדיק וכו'. פי' התעוררות הת\"ת עם היותו בגבורה עכ\"ז \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "הוא ג\"כ בחסד המעוררו, וכן המלכות מתעוררת בכח החסד. אבל הצדיק אינו כן כי אם לא \nהוי שם זה לא היה מתעורר כלל כי כל התעוררותו בזה. ונמצאו עתה שהמתעוררים הם ג', \nתפארת מלכות יסוד. והם בהדרגה. הא' ת\"ת אבל עיקר התעוררתו מהחסד. והמלכות עיקר \nהתעוררותה מהגבורה ועכ\"ז מתערב עמה התעוררות החסד. אבל היסוד כל התעוררותו הוא \nבגבורה וזהו סדר הדרגותיו. ואע\"ג דכלא איהו דינא וכו' פי' עם היות שאמר שהתעוררתו \nהוא בגבורה ואין לו התעוררות מחסד. ולזה יקשה כי אדרבה עקרו הוא אל הימין יותר \nממלכות, ולזה חוייב כי כמו שגם התעוררות מלכות מחסד כן יהיה ההתעוררות היסוד בסיוע \nהחסד. עכ\"ז לענין התעוררות אין לו אלא התעוררות הגבורה לבד. ויש חלוק בין ענין \nמהותו להתעוררותו. ואין להקשות מכאן למה שפי' בשער א' פ\"ב בשם הרשב\"י ע\"ה שהיסוד אל \nהשמאל. שהרי דקדק הרשב\"י ע\"ה התם ואמר צדיק נטיל לשמאלא ולא קאמר צדיק איהו שמאלא \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "אלא נטיל. דהיינו התעוררותו. עוד אפשר לומר דהא והא איתנהו. ומה דקאמר הכא דאיהו \nימינא היינו בערך המלכות וכדפירשנא. ומ\"ש אבל אתערו דיליה לאו איהו וכו' שב לבאר \nענין ב' הגוונים הנזכר לעיל. ואמר שאדם הראשון בעת שבא על חוה לא נוד\"ע אל הידיעה \nההוא מצד הגוון היפה גוון הזהב והאדמימות אלא מצד המשחיר דהיינו סיגי הזהב כדמסיק. \nאלקים א' דכר פי' זכר מצד הגבורה כדפי' בפרק הקודם כי גם א' זכר מצד יצחק ונוקביה. \nלהי\"ם אתערותא דצדיק. הכונה כי א' הוא סוד הזכר דהיינו מציאות הגוף, ולהי\"ם פי' \nמיל\"ה דהיינו ברית הנמשך מהגוף דהיינו התעוררות הנמשך משם זה אל הצדיק. ואיהו מילה \nבפריעו בלא סטר ערלה. דהנה הקליפות והערלות הם שלשה וכשחותכים א' שהוא כפול לשנים \nוהג' נכפל כלפי פנים והיא קליפה ג' של האגוז שהיא כמעט נאכלת וזה נקרא חזיר על שם \nשעתיד להחזירו כמו שנבאר בשער התמורות. ואמר בפריעו בלא סטר ערלה, כלומר אפי' הערלה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "הדקה הזאת לא יתערב בשמחת השם הזה אלא אדרבא היא נגרעת מכוחו. והוצרך אל האריכות \nהזה, מפני שאמר להי\"ם שפי' מיל\"ה ומשמע בלא פריעה, לזה אמר בפריעו בלא סטר ערלה \nאפי' הקליפה הדקה כדפי'. ודא איהו כד וכו' פי' בהיות האדמימות ויין המשמח ואז הוא \nויזכור וכו', וכן ואלדים פקוד וכו'. כי כל זה מורה על הרחמים. אבל כאשר שם זה הוא \nבסוד הדין המשחיר אז התורה העידה בפי' על דינו כמו ואף אלדים חרה בהם [מט] וכיוצא \nבהם. דהא מתמן ערלה נפקת פי' מצד בחינה זו הוא מוצא הויות הקליפות. לזמנין שמא דא \nנוקבא ירתא ליה פי' המלכות לעתים נקראת אלדים, ואמר כי כאשר המלכות נקראת אלדים אז \nמורה על הדין החזק לדון את העולם. כי בהיות השם הזה הזכר הוא רחמים רוב הפעמים, אבל \nבהיותו נקבה אז הוא דין. ולא יחוייב שיהיה השם בנקבה לעולם דין אלא רוב פעמים שגם \nלפעמים בהיותו בנקבה הוא רחמים כאשר יתבאר. דהא גוון דא אתהפך לכמה גוונים. פי' או \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "אלדים פי' דיינים דהיינו דין קשה, או פי' אלהים א' מיל\"ה שהתעוררות אל הרחמים \nכדפי'. והכל תלוי בענין הקליפה אם יש קליפה הוא דין ואין מילה מפני שהדין נפעל ע\"י \nהמלאכים המחבלים, וכשאין ערלה וקליפה אז אלקים שהוא א' מיל\"ה הוא רחמים. תלתא שמהן \nאינון רצה לבאר סוד ענין הדין והרחמים בקצרה. והוא כי המקור הוא בינה והוא אלדים \nחיים ומלך עולם. בסוד שהוא חופפת ומולכת על העולם שהם ימי ההקף כו'. אלדים בתראה \nפי' מלכות. ומתמן מתפשטן פי' משם התפשטות הדינים והכוחות השולטים על הדין טובים \nורעים. ובג\"כ מה דנטיל מלעילא. פי' כאשר חציו אל הים הקדמוני שהוא הבינה ע\"י השפעתה \nבו הוא נעשה אלדים שם שלם כי כאשר הגבורה יונק מבינה נכלל עמו החסד שהוא א\"ל ומשפיע \nאל המלכות דהיינו הי\"ם וע\"י כך קונה הגבורה שם אלדים אל מחסד והי\"ם ממלכות. דכתיב \nשמאלו תחת לראשי היינו התעוררות המלכות כמבואר לעיל. והארכנו בשער מהות והנהגה בפ' \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "כ\"א. והנה נשלם פירוש המאמר, ומתוכו נתבאר פי' שם אלדים בגבורה: \n \nשער כ פרק ח\nפרק שמיני: \nמפני שראינו שם זה רומז בבינה כענין ל\"ב אלקי\"ם שבמעשה בראשית ועוד כמבואר בפרק \nהקודם ראינו להעתיק הנה מאמר מהזהר (בהקדמת בראשית ד\"ב.) שבו ביאר אליהו ז\"ל \nלהרשב\"י ע\"ה ענין השם הזה בבינה והוא ביארו אל החברים. וז\"ל בשעתא דסתימו דכל \nסתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין \nחקק בה כל גליפין. ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדשים \nבניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה ואקרי מ\"י שירותא לבניינא. קיימא ולא קיימא עמיק \nוסתים בשמא. לא אקרי אלא מ\"י. בעי לאתגליא ולאתקרי בשמא ואתלבש בלבוש דיקר דנהיר \nוברא אלה וסליק אל\"ה בשמא. אתחברו אתוון אילין באילין ואשתלים וסליק בשמא אלקים. \nועד דלא ברא אלה, לא סליק בשמא אלדים. ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו אלה אלדיך \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ישראל (וכו'). וכמה דאשתתף מ\"י באל\"ה הכי הוא שמא דאשתתף תדיר. וברזא דא אתקיים \nעלמא עכ\"ל. ודברי המאמר הזה נעלמים רב האיכות ומיעוט הכמות כפי האומרם וכפי שיעור \nהשומע. וזה פירושו. בשעתא דסתימא דכל סתימין. אין סוף נקרא סתימא דכל סתימין ונעלם \nבתכלית ההעלם. כי הספי' הם סתומים ונעלמים אבל הם נגלות כל אחת למדה שתחתיה כאלו \nנאמר שהחכמה משגת את הכתר ומכ\"ש שהכתר משיג את החכמה ועם היות ששתיהם נעלמות תכלית \nההעלם וכן אל שאר הספי'. נמצא לפ\"ז כי עם היות הספי' סתומות ונעלמות הם מושגות אל \nהנעלמות שכמותם. מש\"כ בא\"ס כי הוא נעלם תכלית ההעלם עד שהוא נעלם גם אל הנעלמים, \nר\"ל כי אפי' בערך הדקים והנעלמים הקרובים אליו הוא נעלם. וזהו פי' סתימא דכל \nסתימין, פי' סתום ונעלם מהשגה אפי' לדקים הסתומים והנעלמים. וזה הכלל יהיה מסור ביד \nהמשכיל גם במקום שימצא טמירא דטמירין, כי סתימא דסתימין וטמירא דטמירין הכל ענין \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "א'. ועם היות שבקצת מקומות ימצא שמכנה כנויים אלה אל הכתר אין זה מן התימה מפני \nשלפעמים מתעלם בתוכו הא\"ס, ירצה שהוא מתאחד לעיתים בשרשו עד שראוי להעלמו להתייחס \nאליו כנויים אלה. ומאשר שבא לידינו נבאר אותו בס\"ד. בעא לאתגלייא, פי' בעת שעלה \nהרצון לפניו להאציל אצילותו, כי האצילות היא גילוי המאציל כדפי' בשערים הקודמים. \nעבד ברישא נקודה חדא פי' י'. הראש הוא הכתר כי הוא ראש לכל האצילות ובתוך הכתר היה \nענין אצילות החכמה. וזהו עבד ברישא, שהוא הכתר. נקודה חדא, שהיא חכמה. ואף אם נפרש \nלישנא דרישא כפשוטו דהיינו בתחילה מוכרחים אנו בפי' זה, כי לעולם התחלה קודם הנקודה \nהיא הכתר, דלעילא מכתר לא שייך תחילה מטעם כי תחלה יש לה סוף. ודא סליק למהוי \nמחשבה. כבר נתבאר בשערים הקודמים כי טבע לשון מחשבה בדברים האלקיים היא המציאות שבו \nיצטיירו הנאצלים כלם. ר\"ל כי כמו שהמחשבה בה ישפוט האדם העניינים והפעולות אשר ירצה \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "לפעול. כן באלקות, המקום אשר בו נצטיירו ההוויות אשר יצאו אל הפועל מציאות מתגלה, \nקודם אצילותם נקרא מחשבה. והנה בכ\"ע לא יתייחס הענין הזה לרוב העלמו כי לא יצדק בו \nציור הויה כלל עם היות שבו הם כלולים, אמנם הם נעלמים תכלית ההעלם שלא נוכל לכנות \nבענין ההוא לשון מחשבה כלל. אמנם בחכמה יצדק לשון מחשבה עד\"ז מטעם כי היא מערכה \nהראשונה מהד' מערכות שערכנו בסדר האצילות בפ\"ה בס\"ד. וזהו אומרו הנה במאמר הזה ודא \nסליק למהוי מחשבה, פי' זו ולא הכתר, כי בכתר לא יצדק מן הטעם שפי'. ואעפ\"י שנמצא כי \nהכתר לפעמים נקרא מחשבה זהו מן הטעם שיצדק בו קוצו של יו\"ד שהוא י' קטנה להורות אל \nהדקות הנעלם נכללות בשם מערכת שהוא יותר דקה ממערכת הי' שהיא בחכמה כדפי' ענין \nהמערכות באותיות השם בשער שם בן ד'. או מפני מציאות החכמה שבו כי היא כוללות \nהאצילות בדקות הגדול, כי בכתר עצמו לא יצדק כדפי' הרשב\"י ע\"ה באידרא וכדפי' בס' אור \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "יקר בשער ה' בס\"ד. ולמעלה מהכתר נקרא ברחוק מחשבה דכל מחשבתין, מפני ששם המחשבות הם \nבערך מחשבה כאשר נודע העלמם שם, כדפי' בשער הצחצחות. ועתה יצדק לנו ענין היות הכתר \nהראש, והחכמה המוח והמחשבה, מן הטעם הזה כי המוח בו יצטיירו צורות מחשבות אבל בראש \nלא יצטיירו בתוכה דבר כי שם לא יתגלה האצילות כלל אפי' כעין מחשבה אבל הכתר סובב \nוכולל החכמה כעין הגלגלת הסובב וכותר המוח. ואמר ודא סליק למהוי מחשבה, כי היה ראוי \nשיאמר ודא היא מחשבה, הטעם כי קודם נאצלה החכמה בלי שיתגלה בה האצילות ואחר כך \nהוצרך שתתעלה למעלה לקבל כח מהנותן כח לכל כדי שיתגלו בתוכה כל היצורים והאצילות. \nוזהו ודא סליק, פי' נתעלה למעלה בבחינת הכתר עצמו אל בחינתו המתייחדת במאציל להיותה \nמתייחסת במחשבה דהיינו ציור האצילות בעצמותה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין. \nפי' כבר הארכנו בשער עצמות וכלים בענין הספירות והעצם המתפשט בתוכן כי נאצלו ב' \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "דברים הספירה והנשמה שבתוך הספירה כמבואר שם. ולכן בערך הנשמה נקט לישנא דצייר, \nדהיינו ציור לשון צורה מתייחסת אל נשמת הספירות ואורם ועצמותם המתפשט. ולשון חקיקה \nשהוא העבות הדברים וגלויים יותר נקט בערך הכלים שהם כענין גוף אל עצם הספי'. ודבר \nזה א\"א לעמוד עליו אם לא בעיון רב ודק בשער הנזכר. ואגליף גו בוצינא קדישא וכו'. \nפי' לשון גליפו וחקיקה אל הכלים, וציורא אל הצורה והנשמה כדפי'. והתכת הלשון כך \nהוא, וחקק חקיקה אשר הוא לבוש אל הנשמה והצורה הנעלמת. והענין הוא כי בוצינא קדישא \nהוא כתר עליון. ובו נחקקת הבינה והיא הנקראת קדש קדשים מטעם שהיא קדש אפי' בערך הז' \nספירות שהם קדשים, פי' אפי' לקדשים היא בערך קדש ע\"ד שפי' בסתימו דסתימין. והטעם \nשקראה כאן קדש קדשים הכוונה כי היא מלאה מן הקדשים התחתונים, פי' כי היא כוללת כל \nהקדשים והספי' התחתונים כנודע כי בה הוא כלול כל האצילות כי היא מערכה שנייה אל \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "האצילות כי היא מעולה ונעלמת מכלם ומקפת את כלם והיא סיבתם. בניינא עמיקא וכו'. פי' \nעם היות שאמרנו ואגליף גו בוצינא וכו'. אין הכונה שהיא ממש בכתר. אלא הכונה בתוך \nהמחשבה שבכתר. ולפי שלא נטעה לומר כי היה ציור בינה בתוך החכמה לבד, לז\"א גו בוצינא \nקדישא. הכונה בתוך הכתר, פי' בתוך המחשבה שבכתר. וכדי שלא נטעה שהיא בכתר ממש אמר \nבניינא דנפיק מגו מחשבה, הא כיצד בתוך החכמה שבתוך הכתר. וקראה בניינא עמיקא וכו', \nמטעם כי הבינה היא מערכה שנייה המגלה מערכה הראשונה. לזה אמר בניינא עמיקא. כי בה \nכלול כל הבנין, אמנם אעפ\"כ היא בעומק ובהעלם. דנפק מגו מחשבה. פי' כי לא יצדק שם \nמ\"י בבינה בעת היותה עדיין נעלמת בחכמה. כי מי הוא השכלת דבר מה שיפול בו השאלה \nלומר מי הוא זה וזהו ענין מ\"י. ואעפ\"י שלא יהיה תשובה לשאלה זו. וז\"ש כי לא יצדק שם \nמ\"י אלא בבינה בהיותה יוצאות מהבחינה הפנימיות שבמחשבה. וזהו לשון דנפיק מגו מחשבה. \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "ופי' מגו, הכונה שיוצא מהבחינה הפנימית העצמית של המחשבה אל הבחי' הקיצונה במחברת \nשל חכמה עם הבינה, ושם נקרא מ\"י כי כאשר יתגלה בעצם אל עצמותה לא יצדק אליה שם מ\"י. \nוז\"ש שירותא לבניינא קיימא ולא קיימא וכו'. הכונה קיימא, כי הוא תחלה לבנין שהוא \nההקף מחסד ולמטה. ולא בעצם כאשר היא תחלה לבנין אלא כאשר עדיין אינה מתגלית, וז\"ש \nולא קיימא. פי' גלוי ולא בעצם כענין שכבר היא קרובה להאציל הבנין אמנם מתעלמת, וז\"ש \nעמיק וסתים כי כבר נתהווה. אמנם ההויה היא עמוקה בבחי' החכמה הנקרא עמקים שאז היא \nסתומה אין ראוי שיקרא בשם המחייב בענין חיוב כלל המגביל הדבר בגדר ענין מה. אלא מ\"י \nשפי' אע\"פ שכבר נאצל ויצא מעמקי המחשבה אל בחינה מתגלית עדיין לא יוצדק בו חיוב שם \nאלא מ\"י שאלה בלא תשובה. בעא לאתגלייא. פי' רצה להתגלות ע\"י אצילות ימי ההקף כי הם \nגלוי הבינה כנודע כי ז' הימים הם המגלים הדברים הנעלמים בבינה. ולאתקרי בשמא. פי' \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "כי כבר אמר כי בהיותה נעלמת אין לה שם כלל ומ\"י אינו שם אלא העלם. אמנם כאשר יתגלה \nיצדק בו שם מגדיר הדבר בגדר קצת. אתלביש בלבוש יקר דנהיר. פי' זהו מציאות הה\"א \nהעליונה וצורתה כאשר נבאר בשער זה והיא לבושה בערך החסד והדין והרחמים. והלבוש הזה \nנתלבשה להאציל החסד והדין והרחמים שהם כלל כל ההיקף. ואמר דנהיר, מפני שזו היא \nהבחינה המתגלה המשפעת לשש קצוות. וזהו לישנא דנהיר, פי' מאיר לשבעת הנרות אשר \nתחתיה. ובחינה זו נקרא אימא, פי' אם לכל התחתונים. לכן עתה שבא לבאר בענין בחינתה \nאצל האצילות, אמר דנהיר וברא אל\"ה. פי' ההקף הנכלל בחסד ודין ורחמים. ונקראות אלה \nמטעם כי הם מתגלים יותר מבחינתה הנקרא מ\"י שהוא שאלה בלא תשובה. אבל עתה באלה הם \nגלוי עצמי כאדם המורה באצבע ואומר אלה. וסליק בשמא אלדים פי' כי לא בבחינות רישא \nונקודה האמורות למעלה היא בחינת מ\"י. כי למעלה אע\"פ שמתגלה יותר אינה מתגלית הבחינה \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "הנעלמת. אמנם יתעבה ויתגלה מציאות אחר יותר עב ומתגלה מהקודם. משא\"כ בבחי' מ\"י, כי \nבחי' מ\"י עצמה היא מתגלית ע\"י אלה. וזהו ואשתלים וסליק בשמא אלהים. וכיצד הוא זה \nהשם. כי ע\"י שיתייחד תיבת מ\"י עם אלה ועמם נשתלם השם ועלה בשם אלהים. וזהו וסליק \nבשמא אלדים. ודקדק באמרו וסליק בשמא, פי' עלה בשם. והכריח הענין שעד עתה לא היה שם. \nכי בחי' מ\"י עצמה עלה בשם אלדים ומתגלה היינו שנתחברו אותיות מ\"י עם אלה בשם אלדים. \nשאל\"כ היה ראוי שיקרא אלה לבד אלא כי נתחברו אותיות מ\"י עם אלה בשם אלדים מ\"י עצמה \nנתגלה ע\"י אלה ועי\"ז נשתלם שם אלדים מ\"י באלה. ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא. הוקשה \nלו בשלמא אם נאמר שבחי' מ\"י לא נתגלה לעולם כדרך שאר הבחינות אשר לאצילות קודם \nגלויו כי לעולם הם נעלמות ניחא, כי בערך הבחינה הנעלמת אשכחן בקרא מ\"י בכל אורייתא. \nאמנם לפום מאי דפי' דבחינת מ\"י עצמה נתגלה ע\"י אלה נמצא כי עתה לפי האמת בחינת מ\"י \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "היא קודם האצילות ואינה עתה אחר האצי', וקשה דאשכחן באורייתא. ודוחק לומר מאי דהוה \nואינו עתה במציאות מה דהוה הוה דומיא דשם אהיה שלא נזכר כ\"א ג' פעמים משום מאי דהוה \nהוה כדפי' בפ\"ב. ולזה השיב ועד לא ברא אלה וכו', פי' כי כבר תבחן עתה ג\"כ לעיתים \nבחינת מ\"י בערך מה שהיה אל קודם היות אל\"ה במציאות. וזה היה עון בעלי העגל כי \nהפרידו בין מ\"י לאל\"ה ולא רצו לחברם ולייחדם ולהגלות מ\"י על אל\"ה אם כן בערך זו \nתבחן מ\"י לבדה ואל\"ה לבדה. וזה עון פלילי כי אחר שנתייחדו מעולם לא נפרדו כי לעולם \nמ\"י בחינתו מיוחד ומתגלה ע\"י אלה ואין זמן לעולם שיפרדו. וכמה דאשתתף מ\"י באלה \nוכו'. פי' שהוקשה לו כי הראייה מעון העגל אינה ראייה כי אפשר שימצא מ\"י בלא אלה, \nוהשתא ניחא לישנא דקראי טובא דאשכחן בהו מ\"י. ועון בעלי העגל היה שהפרידו בין אלה \nלמי כי אלה בלא מ\"י לא ימצא לעולם בשום אופן וזה היה עונם שהפרידו אל\"ה ממ\"י. אמנם \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "מ\"י בלא אל\"ה כבר יבחן שימצא. לזה הכריח להפך ואמר כי כמו שא\"א לאל\"ה בלא מי כן א\"א \nלמי בלא אלה. וזהו כמה דאשתתף מי באלה הכי הוא שמא כו'. פי' כמו שבעת עלות הרצון \nהיה שישתתף מי עם אלה, כן הוא ההכרח שיהיה לעולם. וברזא דא אתקיים עלמא כוון אל מתק \nצוף דבש אמרי נועם, כי אם היה שאל\"ה יוכרח היות עם מ\"י ומ\"י לא יוכרח היות עם אלה \nנמצא העולם חרב כי יסתלק מ\"י למעלה ונמצאו לפעמים אלה בלא מי והעולם חרב כי אין \nביכולת אלה לעלות אל מי יותר ממדתה. לכן הטביע המאציל כי מי יצטרף לאלה באופן שלא \nיתעלה כי אלה יאבד מעלתו ולכן בסוד מי המתייחד עם אלה העולם מתקיים. וטעם הענין \nהזה, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה כדמפרש במקומות רבים בשערים הקודמים. ע\"כ פי' \nהמאמר. והכלל העולה מן המאמר היות שם אלדים בבינה רומז אל ב' בחינות מתיחדות מתגלות \nהאחת ע\"י האחרת. בחינה ראשונה היא נקראת מי, והיא בחינתה בערך עמידתה בבחינה אחרונה \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "שבחכמה בעת שעלה רצונו הפשוט להאצילה. ובחינה שני' והיא בחינתה בעת שעלה לפניו \nשתאציל הבינה החסד והדין והרחמים (ע' עסיס רמונים), והבחינה הזאת נקראת אלה כדפי'. \nוהנה בהתייחד הבנין שהם ז' ימי ההקף עם הבינה דהיינו יחוד ב' הבחינות נקרא הבינה \nאלדים שפירשו מי אלה ביחוד. זהו אשר העלינו בפי' שם אלדים בבינה מתוך המאמר הנחמד \nהזה. אבל לענין שם אלדים במלכות נרמז עוד שם במאמר הנז' ונעתיקהו הנה בה\"ו: \n \n", "en": ""}]}
