מאמר חקור דין - חלק ב פרק כד בשעה שבא הקב"ה בדין על אדם הראשון בראש השנה ראשון על חטא ראשון נכנס עמו בדברים מעין המאורע ואמר לו איכה הודיעו שאותו היום א' בתשרי שהוא תחלת דינו של אדם בכל שנה ושנה ואחריו בעשור לחדש גמר דין והוא בסוף נעילת שערי שמים שיש מקדושת היום בתחלת השנה למי שמוסיף מחול על הקודש עד אותה שעה כמו רמ"ג שעות ולאחר כ' בתשרי יש חותם הדין בליל הושענא רבא בשעת ממשלת הלבנה כנודע ובאותה שנה ראשונה חל הושענא רבא ביום ה' והלבנה מושלת בלילות בשעה רביעית והוראותיה נודעות לרבים משעה חמישית ואילך שהדין נמסר לשלוחין. אם כן נרמז לו לאדם הראשון היום והשעה באות ה' של איכ"ה והוא כמו רמ"ג שעות אחרות משעת נעילה עד אז סימן לדבר לאלו ולאלו הללוהו בתו"ף ומחול שלסוף תפ"ו שעות תשתלם המחילה והוא בגימטריא השם הגדול של חותם אמת והוא זה יו"ד א' ה"א מ' וא"ו ת' ה"א ובמספר קטן עולה אדם מעשרו של אמת כמבואר בתקוני בראשית נמצא
חותם הדין שהוא לכ"א יום ממולדו של אדם הראשון וסימנך אהי"ה ולכ"ו יום מתחלת מעשה בראשית וסימנך שם בן ארבע הבלתי נהגה. וזאת התעודה בישראל נודעת ומוסכמת לרבים וניחא כי אחרי שנגמר דינו של כל יחיד ויחיד בכתיבה וחתימה ומסירה ואין להשיב אנו מרבים בתחנונים למחרתו על צרכי רבים. ויש למנהג נביאים בחביטת הערבה ביום זה בלא ברכה זכר לבטול הדין והשבתתו מכאן ואילך אחרי שהומתק יום יום כל שבעה בהצטרפה ללולב דבר תורה וגם אותו היום מקיפים בה תחלה את המזבח שבע פעמים להורות על אחיזת שרשיה בקדושה העליונה ממנה הנצח וההוד לכל המושרש בה לא יתואר בבטול אלא הפורץ גדרו והיה למרמס ומשום הכי אפילו עלה אחד בבד אחד סגי להורות כי אין שיריים לשיריים ושעתיד ליבטל לגמרי והרמז לבעלי הרצועה בלבד כי הדין הקדוש חי וקיים והוא המציל אותנו בזכות העקדה כטעם כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו המפורש אצלנו
במאמר אם כל חי. מיהו איכא באמוראי מאן דאמר דבעינן ג' בדין לחין ורצה שיהיו שלשה שמות שהן בית דין אל אלהים ה' מסכימים בבטולו ואין כן ההלכה כי אין פעולה זו הוראת ההסכמה אל המבטלים אלא ההשבתה עצמה אל המתפעל בבטול ודכותה בהזאת טמא מת מצוה אזוב שלשה גבעולין ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק כה ורב האי גאון אמר כי אף על פי שכן היא המסקנא כמו שאמרנו אפילו עלה אחד בבד אחד לא ניחא למצוה מן המובחר דלא ליחזי בז לדבר ויפה אמר כי לישנא דגמרא הוא אפילו עלה אחד ובד אחד בתר הכי מתמהינן עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך אלא אימא אפילו עלה אחד בבד אחד. כי אמנם עלה אחד לבדו ובד אחד ריקן לא סלקא דעתך אבל הכוונה בלשון ראשון למצוה מן המובחר שיהיו ב' דברים ובכל אחד מהן כל שהוא והיינו דאמרינן חביט חביט דמשמע בזה ובזה. ולמדנו שאין לאגדן כל עיקר והרמז לא תאמרון קשר שאינו מן המנין כמו שיבא ומדאסקה למלתיה קמייתא בזה האופן מהמעוט גמרינן מינה אפילו עלה אחד בבד אחד לעכובא דבציר מהכי אי אפשר. אמת נכון הדבר שיהיו שני בדי ערבה על שם שני אחיו בחוץ האמורים בחם שראה והגיד והמשיך להם ערות אביו להגביר הכח השמאל אלא שנתגברו כנגדם שם ויפת ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית לקדש מדת אחוריים וגם אלה לחכמים שנים אנשים
מרגלים והם השני זכרים חצונים אשר אמרנו כקוף בפני אדם שהיו כפותים והולכים בשליחותו של יהושע לכבוש את ארץ כנען בנו של חם לפני פנחס וכלב דכתיב בהו חרש בין בסי"ן דמשמע ששבירתן טהרתן כדין כלי חרש בין בשי"ן שעתידים להיות אלמים וחרשים. והן שיריים לשני בדים אחרים שבלולב ומכאן ואילך אין שיריים לשיריים כדאמרן. וממה שבארנו יובן הפסוק שאמר וירא חם אבי כנען את ערות אביו שהוצרך לשתף עמו כח בנו להמשיך משניהם בחוץ. ומי שאין לו אלא עלה אחד בבד אחד חביט ביה נמי ולא בריך ויאות לפי דרכנו על שם בן יבמה שהחיה שלמה אחרי הגרוי של קחו לי חרב והוא דבר הלמד מענינו כי שני הנערים המרגלים שהוציאו את רחב מתוך ההפכה היו אחים בעלי שתים נשים זונות ולא נותר מהן איש זולתי הילוד החי מוכן אל התקון שהמציאות לא יעדר לגמרי לפיכך בשעת הקלקלה נאמר ארור כנען בעושה מעשה כנען אשר בידו מאזני מרמה לאפוקי טבי עבדו של רבן
גמליאל ודכותיה דכתיב ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות והוא תואר אשר בהטהרו ממנו אז יקובל ברצון והרגיל באגדה ונפוצותיה יקבץ בחכמה בתבונה ובדעת ישמח ויגל מאד בדברי חכמים וחידותם. אמנם בעלי החפוש ממחבבי מצות אמרו כי בהסיר הקליפה מן הגרעינין שבערבה ימצא בה כמין גוף נחש מופשט מעורו בלי ראש מורה העלם הראש של אותה קומה כטעם וראש פתנים אכזר הלא הוא כמוס עמדי לפי שעורנו. והפשט העור הוא השבתת פעולתו כנודע והחבטה בקרקע על שם וינערו רשעים ממנה. וזהו טעם נחמד למנהג נביאים שזכרנו אבל מה ששנינו שמצותה כל שבעה לזקוף אותה בצדי המזבח וראשיה כפופין על גבי המזבח היא הלכה למשה מסיני ואפילו במקדש בשביעי בלבד טלטולה דוחה את השבת ועם ארבעה מינים בראשון בלבד דבר תורה ישמע חכם ויוסף לקח:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק כו בזמן החותם שזכרנו בפרק הקודם נמצא בזוהר דברים מתמיהים בתחלת העיון והנם כתובים בספרים שלפנינו בפרשת ויחי דף ר"כ אמר שבראש השנה נכתבין הפתקין והם מה שאמר רבי כרוספדאי שספרם של רשעים נכתב ונחתם למיתה והוסיף שאף על פי כן ש כח בתשובה לבטלם עד יום הכפורים ואם לא שב האדם בנתים נחתמין הפתקין ביום הכפורים כך היא הגרסא הנכונה והוא הדבר אשר אמרנו שלא נחלק בו אדם מעולם וכמו שבארנוהו בפרק א' ומשנכתב ונחתם הגזר דין הוא קשה להשיב אפילו בתשובה אם לא יתחזק בה האדם הרבה שאז אין דבר עומד בפניו לפיכך משנחתמו הפתקין אמרו שם ווי ליה דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה אי זכי בתשובה שלימתא כדקא יאות טב. שכיון שעבר יום הכפורים אין מספיקין בידו פירוש אין מסייעין אותו לעשות תשובה ומכל מקום אם נתחזק מאליו בתשובה שלמה בכל תנאיה כמו שזכרנו בחלק הראשון עלתה לו. ואי לא תליין ליה עד ההוא יומא בתראה דעצרת הוא תמינאה
ואי עביד תשובה שלימתא לקמי מריה אתקרעו ואי לא זכי אינון פתקין נפקין מבי מלכא ואתמסרן בידוי דסנטירא ודינא מתעביד ופתקין לא מתהדרן לבי מלכא כיון צולמין אתעברו מניה וכו' ובההוא ליליא דחגא בתראה סנטירין זמינין. אמר כי אחר החתימה של יום הכפורים תולין לו לראות אם יתחזק בתשובה שלמה כאמור. עד ההוא יומא בתראה אם באנו לפרש דיומא בתראה היינו עצרת דהוא תמינאה הוא הדבר המתמיה אשר אמרנו שאין דרך לישבו אלא בדוחק רב לא יסבלהו ישר הולך ולא נאמין היות הזהר חולק בשום פנים על קבלת האמת המסורה לרבים והנסיון הנודע הוי סייעתה. על כן אנשי לבב שמעו לי כמה מתוקנים דרכי הספר הקדוש ההוא ומה עצמו ראשי פרקיו והתבוננו אמריו כי נעמו:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק כז בפרשת אמור דף ק"ד ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' משם בלי ספק תחלת המאמר שאנו בבאורו כי עם היותו נדפס בפרשת ויחי ודאי שמעתתא אהדדי אתמרו וכבר הרגישו בזה המדפיסים ועשו זכר לדבר בפרשת אמור. והנראה לנו באמתו של תורה זו הוא כי הזהר קורא להושענא רבא יומא בתראה שהוא אחרון לסוכות ולולב דעלייהו קאי בצרוף שני המקומות כאמור והתם נמי בפרשת ויחי רהטא כלה שמעתא בסוכה ולולב וניחא דהושענא רבה הוא בתראה והוא גם כן אחרון לנסוך המים אליבא דהלכתא כסתם משנה ריש פרק לולב וערבה וכי היכי דלא ליקשי עליה דשמיני הוא האחרון אמר דלאו הכי דעצרת הוא תמינאה ורגל בפני עצמו הוא לכמה הלכתא גובראתה סימנין פז"ר קש"ב לפיכך בו לבדו כתיב ביום בלא ו' העטף בפרשת פנחס וכשם שעצרת ראשון מופלג מן הפסח כך עצרת זה כדאי להיות נמנה לבדו כאלו הוא מופלג מן החג אף על פי שנסמך אליו להורות על מועדי ה' אלא שהושוו כלם ליום טוב ראשון להיות
חגים וביום טוב אחרון מעלין בקודש. ולנו כיוצא בו בשנות השמטה שכלן מופלגות זו מזו ורחוקות מהיובל אך שנת השביעית ושנת החמשים כי הדדי נינהו. ומשום דפסקיה למלתיה הדר אמר ואי עביד תשובה וכולי דכבר אמרה חדא זמנא בדרך כלל אלא שקצר והפסיק לתרוצי שמעתיה דלא נותיב עלה וחזר אחר כך לפרטו של ראשון. ותו דייק בתר הכי למימר בההוא ליליא דחגא בתראה שפירושו הושענא רבא בלי ספק. ובזהר הבא מארץ ישראל במהרה תרוחם נמצא מאמר מסכים בברור לזה שבארנו והעתיקו החכם בספר אור יקר בחלק שני מפירושיו לפרשת בראשית מהזהר בשער ה' סימן ג' אמר שהוא מן התקונים. שמעו חכמים מלי כי אין חג המצות נקרא חג בשלוח אלא יום טוב ראשון ושביעי ממנו בלבד ובדברי הימים כתיב חג המצות שבעת ימים בחזקיהו וביאשיהו על שם שמחת הקהל לא זולת אמנם בחג הסכות בפירוש אמרה תורה חג לה' שבעת ימים ואין שמיני עצרת נקרא חג בכל התורה כלה ולא בדברי קבלה
וזה מעלתו שכלם חוגגים וסובבים על נקודת המרכז שהוא מקומו והרמז בו על השלמתם והשגת תכליתם של כל יעודי התורה והנביאים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת לעיני כל ישראל ובו בלע המות לנצח נצחים וכאן סייג לחכמה שתיקה. לפיכך אמרו שם בזהר פרשת אמור אחרי שהשלימו ספור המאורע בחותם הדין זה לשונם ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא ומא דא ממלכא הוא בלחודוי חדותא דיליה בהו בישראל:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק כח תמן תנינן בבחירתא האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו הוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש אף על פי שנאמר ארבע מאות שנה הרי נאמר ודור רביעי ישובו הנה והיא משנת רבי עקיבא לאגמורן חמש מעלות טובות כנגד חמשה שמות אשר לנשמת האב מן המאוחר אל הקודם להנחיל לבניו אחריו מעין דוגמא של מעלה וזוכה דקאמר ללמדנו שהאב הזכאי מוחזק במה שישיג בנו בזכותו אבל אין אבא מזכה ברא עד שישיג שלמותו בעצמו וההפך ברא מזכה אבא ואיננו זוכה לו. יתדע שאפילו במאי דאמור רבנן מתים יורשים את החיים שמעתא הכי דייקא שלא זכו בה חיים מעולם אלא אחרי שחזרה נחלתם מהאבות אליהם ועליהם נאמר ושבח אני את המתים שהם גדולים במיתתם יותר מבחייהם והוא טעם הכתוב בפרשת מסעי שזכר האנשים אשר ינחלו לנו את הארץ והוה ליה למימר ינחילו אלא הם ינחלו תחלה לשם כל השבטים ושליחותייהו דאבות העולם הוא דעבדי ודע כי בכל מקום שנאמר באותה
פרשה למטה פלוני ולא אמר בני היה הנשיא מיוצאי מצרים כמו כלב שלא היה בכלל הגזרה ואפשר שאלידד היה יתר על בן ששים בפרקן של מרגלים וכל מקום שנאמר למטה בני פלוני היה הנשיא מהדור השני דהיינו מבאי הארץ ולפי שהיה כלב חברו של יהושע לא יאות לקרא לו נשיא לשבט אחד בלבד אלא כלב סתם ואולי נשיא שבט אחר היה להקל מעל כלב שהיה זקן שאר צרכי ההנהגה ולפי שהיו שמעון ובנימין סמוכין ליהודה בנחלתם ונקברו אצל כלב לא נכתב נשיא בשני הראשים שלהם וסמך הכתוב על שתי פעמים שזכר תחלה ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תנהו ענין לשנים אלה והוא דרך נכון בסדור אותה פרשה. והנה דרך הכתוב לקרא נחלה הנמשכת ביושר כנחל מים למשפחותם לבית אבותם והראשון הזוכה בה לו ולדורותיו יקרא מתנחל כי הוא עושה עצמו נחל נובע לזכות ליוצאי חלציו או לקודמים אליו להנחיל לבניהם בקו ישר שכן נחלה למפרע ממשמשת והולכת עד ראובן והיינו מתים יורשים את החיים והוא
טעם למטות אבותיכם תתנחלו האמור בחלוקת הארץ וכן והתנחלתם אותם לבניכם בעבדים שהוקשו לקרקעות וירושה היא הבאה ממקום אחר כגון הבן את אמו והאיש את אשתו וכתיב וכל בת יורשת נחלה דלגבי דידה היא נחלה ולגבי באי כחה אינה אלא ירושה ובא הכתוב להזהירנו שלא נבטח על זכות אבות לנחול את הארץ בדרך טבע וסגולה אלא צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ שתהיה נקנית אלינו בזכות עצמנו כאלו באה ממקום אחר וכן בתורה כתיב מורשה קהלת יעקב שאין תלמידי חכמים מנחילים כתריהם לבניהם אלא כדאמר ליה עקביא לבריה מעשיך יקרבוך וכבר זכרנו מזה בפרק "ט ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו הנה נחלת ה' בנים על דרך ונחלתנו שאמר משה רבינו ע"ה וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם וקדם מפעליו מאז זכה לנו שני כתרים של נעשה ונשמע בתרין עטרין דיליה האמורים בזוהר כי ביה ה' צור עולמים ומה גם עתה ביד חזקה ימלוך עלינו פן מה יעשה לשמו הגדול אשר
יקראוהו באמת שם העצם ירצה שמו של עצם הרצון במצותינו חפץ מאד ויובן מזה לחכמי לב סמיכות פרשת אם בחקותי למאי דסליק מיניה. ושנים דקתני לשטתיה אזיל בברייתא פרק החולץ דתניא את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי רבי עקיבא וקסבר משלו הוסיפו לו לחזקיהו המלך חמש עשרה שנה שגזרו לפחות ממנו על פי התראתו של שעיהו ואף על גב דרבנן פליגי עליה והם אמרו זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו וכבר הרגישו נגדם בתוספות דחיי מהני תלת מלי דלא תלו בזכותא נינהו פירוש להוסיף עליהם אלא במזלא תלו. ונמצא המזל דידיה עביד ונלוה אליו דין ראש השנה לפחות מן הנגזר למי שבהשפטו יצא רשע ולהשלים לצדיקים הוראת המזל בשובה ונחת ולבינוניים כראוי להם אבל שכר מצות בהאי עלמא ליכא להוסיף בשבילם בני חיי ומזוני דקרן נינהו והיא קיימת לעולם הבא כמו שיבא אלא ודאי פירות אדם אוכל בעולם הזה דהיינו מזונות קצובין
מראש השנה לראש השנה להמציאן בהרוחה ועוד מה שמוסיפין למכבד שבתות וימים טובים ולמגדלי בניהם לתורה כי פרי מעלליהם יאכלו ומזוני דאמרינן במזלא תלו היינו מזוני סתם שנגזר עלינו די הספוק דבר יום ביומו והוא קרן שמור לנו עכשיו מזכות קדם והספוק הזה יש כח בזכות דהשתא למחקו ולהביאו ממרחק לא בעמל ולא ביגיעה והיא דעתיה דרבי עקיבא דאמר משלימין גבי חיי והוא הדין אשארא:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק כט נקטינן שבכל דור ודור אוכלים חקם בקרן דמעקרא ופירות דהשתא כי הזכות הקיימת לדור ראשון נעשים מזל לבאים אחריו וזה יצדק מאבות לבנים לפי פשוטו ומדרשו והמבין את זאת יתן הודאה על מה שידענו מהמשך הדרוש אמתה ויושרה של מדה זו האמורה אצל מדות הרחמים דכתיב פוקד עון אבות על בנים ודוקא הנולדים אחר מעשה העברה קודם שישוב האב ממנה והיינו בנוהג שבעולם שאלו אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכתיב בתריה ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי דהא בהא תליא אלא שמדה טובה מרובה להטיב גם לילודים כבר וכן בדין. וגדול כחה של אותה תשובה מעלייתא שזכרנו בחלק ראשון פרק י"ד שאם זכה בה האב הנה הזדונות אשר לא הזיקו אלא לנולדים אחר כך נעשים עתה כזכיות להשכיל להטיב גם לילודים מעקרא כי זרעו המה והוא דרך אמתי וברור ועוד דאם לא כן הילודים ביני ביני מה תהא עליהם שהרי היו עם האב בכח בשעת הקלקלה ולא שבו עמו אלא ודאי כדאמרן שזכות
האב גורמת מיתוק למזל הבנים. ובכל מקום שאתה מוצא זכות אבות הקרן קיימת להם לעולם והוא ברית אבות באמת אבל המורם מהם להטיב לדורות הבאים אשר הוא מזלן של בנים כאמור אפשר שיכלה בעון הבן כדאמרי רבנן תמה זכות אבות דלדידיה מיהת כליא קרנא וכל זה יתאמת בשטת רבי עקיבא שפוסקין לכל אחד מהבנים לפי מזלו כל הראוי לו בעין יפה ועם זה אין צורך לתוספות אבל לרבנן יקשה דאי זכות למה מזל ואי מזל למה זכות. ועוד קשיא לן אמלתייהו אסיפא מדיוקא דרישא וארישא מדיוקא דסיפא דדייקינא הכי זכה מוסיפין לו הא לא זכה אין מוסיפין ולעולם אין פוחתין אלא אם נתחייב. ואי סיפא דוקא דקתני לא זכה פוחתין לו דיה לזכות שבשבילה לא יפחתו ורישא גופא קשיא אלא מחוורתא כרבי עקיבא וסוגיין כותיה. והא דאתמר בחגיגה פרק קמא דאי איכא נספה בלא משפט מוסיפין ימיו לצורבא דרבנן דמעביר במליה תרצו בתוספות בשם רבינו יצחק שהנגזר לאחד ונגרע ממנו
בעונו לא מקרי תוספת לאידך כיון שהוא זמן ראוי לחיי איניש בעלמא. ולדידן דפשיט לן באמרם זכה נוטל חלקו וחלק חברו דדוקא חברו בתולדת מהנך דכתיב בהו וחשב מחשבות כמה דאת אמר מעשה חושב בארנוהו במאמר הנפש לבלתי ידח ממנו נדח שהוא בגימטריא ומנפש חברו כגון אדם ודוד ודומיהם הכא ניחא טפי שמתחלה נגזרו לאחד מהם על תנאי וכשזכה הלה ונטלן יאות אנן אמרין משלו הוסיפו לו: