מאמר חקור דין - חלק ג פרק ח עתה שבנו למימריה דרב חנינא שקדם לנו בפרק ב' דאצטריך לגופיה על החוטאים אחרי שבארנו הכל לאתויי מאי. ותחלת כל דבר לב חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילים לפרש בזה ובכל כיוצא בו שאין בעל המאמר שוגה בדבורו האחד עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתנו אלא בא זה ולמד על זה ולעולם ראשון עקר כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בבית הכנסת וכמו שיבא גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור והכא הכי קאמר כיון שאלה השלשה אם ירדו לא יעלו כדמסיק לפיכך הכל יורדים חוץ מאלו. וזה דרך אמת ומוכרח בהבנת הגמרא לכל המאמרים הבאים בשטה זו איש לא נעדר קחנו ועיניך שים עליו כי הוא פלא. וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת חוזר וניער פעמים שלש וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בבאור הכלל הזה כדגרסינן התם תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך אמר רבי יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא אמר ר' זירא ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. והכונה כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון גזרו עליו חכמים שיהא פוסל את התרומה מדכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן מצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שבזה מה שכתוב בזה וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן והיותו ערום מאותה מצוה מיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות כיון שהן בזויות עליו. ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדבור האחרון הביא מופת ראיה לההיא דר' זירא ודר' זירא גופא מופת סבה למימרא דר' פרנך שהוא שרש הלמוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת ואחרי שנבאר בפרקים הבאים המאמר היותר עמוק מן הנזכרים בגמרא על זה הצד מחסרון ההבנה למראה עינים עד בא רעהו וחקרו שהוא דרוש יקר הערך וצריך מאד אל המכוון ממה שאנו בבאורו לא ישאר בלבנו שום ספק על אמתת הכלל הזה לקיים כל דברי חכמים: מאמר חקור דין - חלק ג פרק ט בשלהי יומא תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכבר זכרנו מזה בחלק הראשון פרק י"ט והכפל הבא במשנתנו אסקוהו בגמרא כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר. והכוונה כי האלהים עשה את האדם ישר שלא יתאוה שום דבר רע. וכאן ראשונים שאלו אם כן היאך נכנס בו יצר הרע לאכול מן הפרי שהוזהר עליו. ותשובתנו אליהם כי מצוה שלא לשמה גרמה לו והיא גופא קשיא אלא שקטרוג הירח קדם לכל והיא היתה מצוה שלא לשמה הארכנו בפשט המאורע בריש מאמר אם כל חי. וכל פגם שלא חלו בו ידי אדם בנקל וכל לתקן. וכן אמר האר"י ז"ל שאילו שמר אדם הראשון מצוה אחת כמאמרה היה הכל מתוקן מיד. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה בחפזי כל האדם כוזב שהוא באמת ודוי מעליא על מעשה בת שבע שבא במכאוב ואכלה פגה ועל פחזותו של אדם הראשון במצוה ראשונה שנצטוה בה והיא פרו ורבו כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין ובפרסום והוליד ערלתו זה קין את פריו זה הבל. ועל הדוגמא שלהם במשפטי ה' אמת תנן בנזקין הכלב והגדי שקפצו מראש הגג שנולדו קודם זמנם והרי הם נפלים ושברו את הכלים פירוש נתקלקלו בלבושי הנשמה המבוארים אצלנו במאמר הנפש יעויין שם שורת הדין לשלם נזק שלם לפיכך זה נהרג וזה נטרד. ותנן נמי התם הכלב שנטל חררה זו תאומתו של הבל בת חורין ודאי והלך לגדיש להגדיש הימנה תולדות אכל את החררה כמה דאת אמר הלחם אשר הוא אוכל והדליק את הגדיש שנתחמם בעברה והטביע אשו של יצר רע בתולדותיו על החררה משלם נזק שלם כמה דאת אמר קראן לו ויאכל לחם כי כשם שמהאוכל יצא מאכל כך לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ואליו היא שבה ללכת והוא טעם חותן משה ראשון לזה התאר שהוא אח אחות נותן סימן לדבר אני חותנך יתרו ראשי תיבות אחי וכן חותנתו אחות נותנת כטעם אחיה ואמה שזכר הכתוב ברבקה וכלהו הכי נמי שנותנים בנותיהם למי שהוא אח בתולדות הנשמות והוא בן זוגן באמת והורי גבר יקראו לכלה חמיה וחמותו פירוש אח יחם מלשון יחמתני אמי שהמה מולידי האח ולא שייך נתינה גבייהו כי אמנם מולידי האשה הם נותנים אותה לבן זוגה והללו לוקחים אותם אצלם להשיאה לו. נקטינן שקין גזל תאומתו של הבל ויתרו הושיב משה וצפורה באפריון ואמר לו בחורב צא בגין אשתך ועל דם זרעיותיו אמר לו ושני בניה עמה שהיו שמורים לה מששת ימי בראשית וזכית בהם והיינו דתנינן בעשרה יוחסין אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים ומסר לו צאנו שנשאר אצל קין במות הבל ומשה הוה חשיב להו צאן יתרו שכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו ואף על פי כן לא האכילה מפרי האדמה אלא הלכו ארבעים יום ולא טעמו כלום כדרך שהלך אליהו זכור לטוב שנשתהה המזון במעיו וכאן אף משה כן משלמות גופו הנמשל בצאנו של משה והן הן תפוחי זהב במשכיות כסף שהמשל והנמשל שניהם אמת אבל בהר לא היה כן אלא משלמות הנפש הוצרך למרק תחלה אכילה ושתיה ליהנות מזיו שכינה. ואנו נחשוב שבי"ז בתמוז לא אכל שהיה עסוק בכפרתן של ישראל אף לא כשירד לפסול לוחות שניות היו אם כן ק"כ ימים רצופים ולא הוצרך מרוק אחר צא וחשוב מכאן ואילך שכל ימיו היה נראה כאוכל לא זולת על הדרך האמור בג' אנשים דאלוני ממרא ראשון ראשון מסתלק כי הדבר הזה אצל משה אפילו באכילת קדשים כגון המורם ממלואי אהרן ובניו ואף בנות רעואל הכירו בו וקראוהו איש מצרי דאית ליה גבייהו דינא דבר מצרא והוא אמר קראן לו ויאכל לחם לוותר עמו מחלקו מפרי האדמה ויואל משה לשבת לא לאכול ועם זה נתקן קלקול ראשון שאמר לו פרח באוירא כטעם אותיות פורחות בשבירת הלוחות כי נשארו האותיות שבו נוצר בלתי מוגלמות כדמעקרא וכבר זכרנו מזה בפרק ד' והנה דן אותו כמי שאבדה דרך שדהו דתנן אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ואין ספק שאבדה מהבל דרך שדהו כי בהבל בא בלתי מוגלם. ועוד שקפץ ונולד כתולדות הנפלים כמו שבארנוהו ונוסיף לקח בחלק הרביעי פרק ה' ומשעה שהציץ בכבוד העליון כשנתקבל קרבנו אבד אותו מעט אשר היה לפניו בחיי שעה ונגזר עליו להשתפך דמו ודם זרעיותיו והוא מה שפסק עליו אדמון בעל הדין ילך בקצרות שנים ולא פירש בתקנתו כלום. אמנם החסד והרחמים אמרו יקח לו דרך במאה מנה להרבות לו תורה ומצות לזכות את עצמו והוא טעם שבע מאות סדרי משנה שזכרנו בפרק ד' הרמוזים בשמו של שת שהם עשרה סדרים לכל אחד משבעים פנים וכל סדר עשר מסכתות וכל מסכתא עשרה פרקים וכל פרק עשר הלכות פסוקות הרי אלה מאה מנה לכל פן ופן מן התורה דכתיב בהו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום או יפרח באויר להשתדל בתקנת הזולת כטעם ומשה עלה אל האלהים וקין שאמר לו פרח באוירא היה דוחק את הקץ שלא בעונתו ונעשה אחר כך קוסטינר לאדמון המגלגל חובה על ידי חייב והיא עצמה תחלת התקון כטעם צדיק ה' בכל דרכיו וח סיד בכל מעשיו. ויתן את צפורה בתו למשה צפור טהורה ממש ראויה לקרבן נאה במעשיה שלא שמעה לקין וקשרה פתחה כטעם כי אשה כושית לקח שהיתה משחרת ומנוולת עצמה לגבי שבאי והא דתנן אכל את החררה כדלעיל אפשר שמעשה נסים נעשו לה כאסתר שדרשו בה הסתר אסתיר דאזדמנא שידה באתרה לגבי אחשורוש ואם כן הוברר בתאומתו של הבל דמעקרא גם זכותה הועיל בקרבנו להתקבל ברצון הוי וישע ה' אל הבל ואל מנחתו קרי ביה מנוחתו ואולי זאת היא אותה ריבה שגם שמחזאי נתן עיניו בה כדאיתא במדרש אבכיר אמרה לו איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש למדו לה והזכירתו ועלתה לרקיע בלא חטא ושמה אסתהר צוה הקב"ה לקבעה בין שבעה כוכבים וקבעוה בכימה עד כאן וכיון שגופה נמלט בצדקתה מן המות ראויה היתה נשמתה לשוב להתלבש בגוף טהור והגזלן עצמו השב ישיבה לאחיו והיינו דתנינן על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק זה תובל קין וזרעו שנימוחו במבול ואחותו נעמה אשתו של נח נשתיירה לבנין העולם ושני המאורעות האלה היו יסוד ההוראה לדיני המשנה כדאמרן: מאמר חקור דין - חלק ג פרק י לפיכך אמר דוד הן בעון חוללתי פירוש מאז העמדתי תולדות בעון ומדה כנגד מדה לא בטלה שהרי בחטא יחמתני אמי. אמרו עליו באגדה שישי אביו בזקנתו היה פורש מאשתו ואין ספק אצלנו שהיה ממדת חסידות שמא מה שאמרה תורה לא יבוא עמוני ומואבי פירושו מואבי ואפילו מואבית שכן הלכה זו היתה רופפת ביד אותו הדור עד שבא יתרא הישמעאלי חתנו של ישי שחדד וחגר חרבו כישמעאל ונעץ אותה בבית המדרש להעמיד הלכה מואבי ולא מואבית מבית דינו של שמואל הרמתי וישי הצדיק לאפוקי נפשיה מספקא ולקיים בעצמו ולערב אל תנח ידך בקש לבא אל שפחתו. ומסתברא לן שהיה זה אחר ששחררה על תנאי אם מואבי ולא מואבית אמרה תורה הרי את בת חורין ואם מואבי ואפילו מואבית אין בדברי כלום שהרי ודאן בודאן מותר כדתנינן בעשרה יוחסין ואף על פי שממזר מותר בגיורת ומשוחררת והוא הדין למואבי זכר דקהל גרים ומשוחררים לא אקרי קהל הוה ניחא ליה טפי שיהיו בניו עבדים ויוכל לשחררם מיד ולא יהיו לו אחר פסולו שאילו היתה אמם משוחררת היו הבנים כמוהו הולכים אחר הפגום ואסורים לבא בקהל עד עולם. והנה השפחה הנאמנת ויודעת שכן הלכה רווחת להתיר את הנשים מבנות עמון ומואב לבא בקהל מסרה סימנין לאשתו של ישי שהיתה באותה שעה שנואה לבעלה למעלתה כמו שיבא בלאה בפרק י"ח ומאותו מעשה נולד דוד כלידתו של ראובן שיש לחוש בזה ובזה מבני תמורה למראה עינים אמנם יודע צדיקו של עולם דין דלים שהיו נשמותיהם של אלה צריכות לצאת לאויר העולם בחשאי וגד בכור זלפה נמי דכוותיה כמו שנזכיר שם. דוד לכפר על פרסום פחזותו של אדם הראשון וראובן פירש בו האר"י שהוא תקון קין כחז"ל לפיכך אמרה בן ולא איש שאינו אלא ענף אל השורש וזה יבנה מה שזה הרס והוא הבן הראשון בכורו של עולם מזומן לבכורה כהונה ומלכות. עוד קרי ביה אור בן על שם האור הגנוז. וגד מראה אחורים שבו נגנז האור שכן כתיב בלאה כי עמדה מלדת לפיכך נגנזה האלף במלת בגד. וכבר היתה נפש דוד מתקשה לצאת להתלבש באותה טפה שהזריע אביו בשעה שהיה שותה כוס זה ובלבו על כוס אחר והקב"ה בשרו שאביו צדיק גמור וכל מעשיו לשם שמים והבטיחו על דעת אמו שעשתה בזה עבירה לשמה בארנוה במקומה: מאמר חקור דין - חלק ג פרק יא המצוה הראשונה אשר אמרנו היא בנין אב לכל המצות שהן צריכות שמור והזדמנות רב כמו שהיה מכריז שלמה המלך ע"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע. צא ולמד מאכילתו של פסח מצרים דכתיב ביה חפזון שכינה שהיתה נחפזת לגאול את בניה ולהזהיר מן הבלבול והמהומה בקיום אותה מצוה ללמדנו שלא נאמר בה חפזון אלא על הכוונה הזאת הקדים ופירש וככה תאכלו אותו בשלשה מיני הזדמנות. ונודע מדברי חכמים גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והוא מאמר גדול העצה כי הנה בריאת המזיקין עברה לשמה וגדולה היא בצורך ההנהגה הישרה מסבת מצוה שלא לשמה שעשה תחלה בחפזון אבינו הראשון כדלעיל פרק ט' והיא צריכה מרוק להרים קרן לעמו בטוהר המחשבה וזכוך הכוונה וכשנבראו המזיקין ערב שבת בין השמשות בשעה שהיה כעין חפזון מדה כנגד מדה פחד אדם לנפשו ויצעק צעקה גדולה כי הנה אויביך ה' ורוח הקודש בפיהו אמת אף היא תשיב אמריה כי הנה אויביך יאבדו ותרם כראם קרני כי על כן נבראו בריאה גרועה באותה שעה לא מן היום שלא תשלם להם בריאה ולא מן הלילה שאין בריאה כלל עם קדושת היום אלא בין השמשות דוקא כהרף עין ונבארהו. ומן הסימן המפורסם במזל שעות חל"ם כצנ"ש ראשי ימים כצנ"ש חל"ם ראשי לילות יתבאר לנו כי בריאת המזיקין היתה בסוף ממשלת צדק למען יהיו נכנעים אליו שהוא מזלו של אברהם אבינו כדכתיב צדק יקראהו לרגלו ולפי שבו נבראו המזיקין תחלה הוה קאי ליה במערב קרוב לשקוע עד שגברו רחמיו יתברך עלינו ואוקמיה במזרח שיהא זורח צומח ועולה מן האופק. והנה הופסקה בריאתם בתחלת ממשלת מאדים דמאריהון לאט להון אבדון ומות וזהו ודאי גמר מעשה בראשית להכין למזיקין מטבח שהמה יאבדו וקדושת היום לעולם תעמוד לשומרי שבת וקוראי עונג. ומשני המשרתים הללו יסתייעו בלילי שבתות המלוים אותנו לבקש רחמים עלינו שנתמיד בכבוד שבת ואל יהי מונע: מאמר חקור דין - חלק ג פרק יב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי עם גמר מעשהו נכנס בו כחוט השערה מרוחב הגלגל וכן עם גמר השביתה במוצאי שביעי כתיב וינפש בגימטריא מות ודרשו בו וי אבדה נפש והכוונה על נפש האדם שנסתלקה ממנו נשמה יתירה אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי במי ששבת בו כתיב וינפש נפעל כביכול נתלבש באותו חלק העולה מנשמת אדם ושואל ממנה במאי איתעסקת בחדושי תורה דעליה כתיב אל תמנע טוב מבעליו כנודע. והיינו נפש היינו טוב בחלוף א"ת ב"ש וזה ההתלבשות מחוייב שיהיה ברגע האחרון מהשביתה קודם שישלטו ימי החול ובו מוסיף כח לחדש מעשה בראשית בששת ימים הבאים שבהם רגלי ההנהגה ורדות מות ככה בליל שבת הופשט לגמרי מלבושי החול ונכנס בקדושה כחוט השערה ובאותו משהו כתיב ויכל כדברי חכמים כי הוא בטול המבטל כמו שזכרנו ובו שכלול כל מעשה בראשית וחמדת ימיו וכדי שלא נטעה דייק קרא ואמר ברישא ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ומיד ויכלו השמים שאין מעשה בראשית חסר כלום לפיכך נתיחסה להם ההשלמה ולא בסוף היום בלבד אלא משנברא האדם שהיה אחרון לכל היצור הושלמה הבריאה ושאר היום היה יחידו של עולם מכין לפניו סעודת שבת כי כל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח הוצרכה יצירת האדם והנחתו בגן עדן. וכבר נתבאר באגדה כי בהיות האל יתברך מעלה נשיאים בשבת וממטיר על הארץ אינו מוציא מרשות לרשות אלא כבעל הבית שחצרו כלו לפניו כד' אמות ואויר רשות היחיד עד לרקיע כל שכן ביום ו' מחצי היום ואילך שהוא עת כשר להשלים ההזמנה למלאכת ששת מים שתהא מתוקנת לכבוד שבת ולהכין לו לאדם חופה וסוכת שלום ואף על פי כן קרינן ביה נמי יום הששי ויכלו השמים שהפסיק ההכנות האלה מבעוד יום לקיים בעצמו ובכבודו תוספת שבת לאסור מלאכות דאורייתא אלא שאפילו הרגע האחרון של סוף בין השמשות שכבר נגמר הכל לא היה בו נחת רוח לפניו יתברך ולא נתיחסה לו השלמת מעשיו אף על פי שהנבראים היו על תכונתם עד שבאה שבת באה מנוחה ואז כתיב ויכל אלהים כאמרם לא היה העולם חסר אלא שבת וראוי אם כן לומר שלא כלה עד ששבת להשבית אויב כאמור וכל כגון זו לא נמסרה אלא לבני ברית תדע ששנו לתלמי ולא פירשו לו. ואף על פי שהסתירו הסוד לא החליפו המליצה אלא בתורת אמת כמו שזכרנו וכן כששינו בתחלת התורה אלהים ברא בראשית היתה הכונה שאלהים עליון ברא בראשית תחתון דעליה כתיב ותרב חכמת שלמה על דרך המתרגם הירושלמי וכן כלם: מאמר חקור דין - חלק ג פרק יג ובפלוגתא דתנאי בשיעור בין השמשות מר חשיב זמן בריאת עשרה דברים מששקעה חמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין ואז מעשרין את הדמאי כי כל אחד מהם יאמר עליו דין מאי כי לא ידעו מה הוא עד בא יומו לצאת לפועל כדלעיל ומערבין ערובי חצרות שלא נתקנו אלא משום דרכי שלום וכל י' דברים כן ובארנוהו וטומנין את החמין כטעם קברו של משה והרמז מים תבעה אש ליהנות בשבת ממה שהוכן בערב שבת והותרה ההטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל כי היתה מיתתו לרצונו קיום מצות עשה והוא קבר את עצמו כמו שזכרנו בחלק השני פרק י"ג וכל אלו העשרה דברים לא נבראו אלא בכח שהוא כלאחר יד ומר חשיב בריאת המזיקין בלבד כטעם אמירה לנכרי שהותרה אפילו באותה שעה כהרף עין והוא עושה לאלתר אבל לדעת עצמו ולצרכו כתיב לא ישבותו ואם שבת חייב מיתה לא שנא ביום שבת ולא שנא באחד משאר ימי השבוע. אמת שחכמי קדם אמרו כי חנוך בן ירד ברוב חכמתו וחסידותו חדש דתות ונימוסים לכל האומות הקדמוניות כפי מה שידע מטבעי האנשים והאקלמים שהמזון המועיל לזה לא יאות לחברו ואסר לכל אחד מהם המאכלים המזיקין לקיום הרכבתם והרחיק את כלם מטומאת המתים ומן העריות נ למדם ההנהגות הראויות והקרבנות לאדון הכל ברוך הוא כפי הראוי לכל מדינה לצורך מקומה ומשטריה להיות רצוייה לפניו יתברך וזה ממה שלא נזהר בו זולתנו כאילו החזיק ידי עוברי עברה להקריב לאלהי הארצות חלילה. ואמרו שתקן להם מועדות ועל זה אנו דנים עכשיו. אך יתכן שלא היו מועדיו קבועים להם רק לשמות בעבודת שמים מבלי שיהיה להם בטול מלאכה לעם אף על גב דבטלני טובא איכא בשוקא כמו שהוא חק עוד היום לקדר וערב אשר לא ימליכו עליהם מלך בלתי אם למד אומנות ופועל ידיו ירצו והמה בחגם ושבתם היו חוגגים ועוסקים במלאכתם וכך יפה להם כי לא היתה שביתה להם אלא בשרשים העליונים דעאלו במחשבה ואתגניזו והיא אזהרתם מיתתם אך עם ההתפשטות לעמל יולדו ולא ניתן עמל תורה שהוא שכר שבת אלא לבני ברית ואף על גב דלא כתיב לא ישבותו עד נח לאו למימרא שלא הוזהרו על זה תחלה אלא כל מצות בני נח גמרא ואתו רבנן אסמכינהו אקראי אמנם היו צדיקי הדורות כלם שומרי שבת בלי ספק ושבת אצלם מצוה רבה אחרי שפרשו ללכת בדרכי ישראל. ועם מה שאמרנו יתאמת שהיתה בריאת המזיקין בריאה גרועה וחסרה מאד כי המתין לה עד הרגע האחרון שבקושי הספיק הזמן להמציא להם צורה כל דהו פעם אחת ולא ישנה אלא כהרף עין מלשון וירף ממנו כביכול כאלו נסתלקה העין העליונה מרחם על העולם והיינו דקאמר נביא ברגע קטן עזבתיך ועם קדושת היום שיש בה סוכת שלום ברחמים גדולים אקבצך: