מאמר חקור דין - חלק א פרק ח על כן על כל דברי הספקות שזכרנו לגאון אנו שומעים אחרי רואנו דחש לה הרב למילתיה וגם הרמב"ם הציקתהו האמת ותאלצהו ליכנס בשטתו ובה חתם סברתו ואולם לא יסופק בדעתו של גאון שאין לנו עסק בשמעתין עם עונות ראשונים כלל כמו שבארנו בדעת רש"י ואחרי שנמחלו השנים מחילה גמורה אז יתחיל החשבון על מעשיו של אדם מכאן ואילך בלבד. ואזכותא קמהדר למימרא דבירא שמים עסקינן הקבוע בעשית מצות ושומר חמורות ולעתים חוטא בקלות. ואגב ארחיה נשמר מההפך שאם נכשל בחמורות תחלה אם כן כתב למיתה בראש השנה שפגע בו ראשון ומאי עבידתיה הכא בהדי בינוניים וכי תימא דנפקא מינה אי הדר איתקן ביני ביני אכתי קלות לאו דוקא דאי לאו הכי חמורות דליתנהו מפושעים בגופן ועדיין הוא בינוני מאי נדון בהו. ועוד יש עבירה קלה למראה עינינו ואל דעות ה' ידין אותה כחמורה לפי מקומה ושעתה וכן בהפך ולו לבדו נתכנו עלילות כמו שזכר הרמב"ם אלא ודאי במידי
דשכיח אמרה למלתיה ולישנא מעליא. נקט למהדר אזכותא כתנא דסנהדרין בשלהי פרק היו בודקין וכדאמרן ותו שותא דרבנן הכי הוא דלמעוט עונות עברות קלות קרי להו ולמעוט זכיות נמי קרי להו מצות קלות והכי מוכח התם בירושלמי. ואי בעית אימא אין ודאי קלות דוקא קאמר ולא למעוטי חמורות דסוף יומא ודפרק קמא דשבועות אלא למעוטי חמורות דשמעתין כגון פורשין מדרכי צבור ופושעים בגופן כפי מה שאנו עתידים לפרש בחומר עונם מה הוא בתחילת החלק הה' בס"ד. והנה מדתו של הקב"ה להעביר את כלם ראשון ראשון שפירושו בלי הפסק על דרך קמא קמא בטיל וכלן נמחלין לפי שעה ובתורת צדיקים יחשב האיש אשר אלה לו לפי רוב הזכיות שקדמו בדינו ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד ואם בשעת גמר דין נמצאו הזכיות מרובין מן העונות הבאים לכף מאזנים או שהם שקולים ורב חסד מטה כלפי חסד דלהכי אתינן עלה הרי עברו העונות ראשון ראשון ואינם חשובים לכלום
בהכרעת המאזנים כאלו לא עשאום: מאמר חקור דין - חלק א פרק ט אפס כי לא יצדק במדותיו של הקב"ה להיות ותרן כי כל דרכיו משפט וכן כתיב צדיק ה' בכל דרכיו אף על פי שהוא חסיד בכל מעשיו. הא כיצד מאריך אפיה וגבי דיליה עם שאנו מזהירים בו דלאו על דין העונות ועונשם אתמר גבי דיליה חלילה לאל כי ענוש לצדיקו של עולם לא טוב והרבה גבאין מחזרין ונפרעין כדתנן באבות אשר לא יתיצבו לנגד עיניו כי באור פני מלך חיים ועז וחדוה לפניו. ומאי דכתיב ויתעצב אל לבו פירושו אסף אל לבו כי ממנו תוצאות חיים כל העצבים והמיתרים דכתיב בהו ידיך עצבוני ויעשוני והם הקושרים יחד חלקי העולם שהוא אדם גדול כנודע ובארנוהו יפה יפה במאמר הנפש והוא יתברך המשיך אותם אל לבו כאמור במה שרוחו ונשמתו אליו יאסוף והוא טעם ההתפעל ואז בנין העולם נהרס מעצמו כי אין דבר רע יורד מלמעלה ובמסרה שיניהם תרין. הבשר עודנו חנית וחצים.
והרמז ממנו משפטו ושאתו יצא וכן כתיב יגמר נא רע רשעים מבלעדי סבה אחרת הוא לבדו דידיה עביד אבל במדת הטוב אתה בעצמך ובכבודך תכונן צדיק ועל התפשט ההשגחה ברצועות הגוביינא דרשו אכלה ומחתה פיה אמרה לא פעלתי און. אלא מאי אית לן למימר שהוא גבי דיליה דוקא מה שהוא שלו חלקו באמת היא הנשמה הקדושה חלק ה' עמו חלקי ה' אמרה נפשי ובשבילה מאריך אפו ומעכב לגבאים שלוחי הדין שלא יגבו חלקים הראוי להם מהחוטא בעונשים קשים בבת אחת אלא נפרעין ממנו הקל הקל תחלה למען יתעורר האדם בתשובה ויצא חלק אלוה מנוקה מכל מום לבלתי ידח ממנו נדח והוא באור נכון ואמתי אף על פי שגדולי החכמים לא חשו להזהר בו מהמשכם אחרי המפורסם אשר לא יכזב כי רב מאד מחנה אלהים ומלכותו בכל משלה ויש פרפרת נאה בפסוק א"י הב"ל אחיך והוא נוטריקון אם ישוך הנחש בלא לחש שכן אמרו חכמים אין הנחש נושך את האדם מלמטה אלא אם כן לוחשין עליו מלמעלה
כטעם נוטל רשות ונוטל נשמה. והנה הכל מודים שאין הקב"ה ותרן אלא דן ברחמים. ברם הכא בשמעתין דג' כתות בהכרע המאזנים עסקינן שלפי המשפט הכולל אזלינן בתר רובא, ואם הדין שקול אז מדה טובה מכרעת כראוי לה. וכבר עלתה בידנו שטת הגאון מפורשת יפה ומוסכמת בכל חלקיה עם סוגיית הגמרא מיוסדת על סברא נאמנה בלא קושיא ובלא ספק. ונראה שהראב"ד בהשגות כך היה סבור שאמר שאין בשמועה זו זכר למחילת עון אלא להציל הבינוניים מגיהנם עד כאן. משמע שהבלתי נמחלים הם נחשבים במדה זו וכך עיקר. ותנאי היו דבריו שם בדר' יוסי בר יהודה שבעון ראשון ושני שאמרנו היותם נמחלין לגמרי אין האדם צריך ליום הכיפורים ולא ליסורים ומיתה ואפילו היו מן החמורים ובלבד שיעשה מהם תשובה. ויפה אמר אם הוא זכור מהם שלא יעמוד במרדו אבל מדה טובה זו לא תשוב ריקם לשוכח אפילו בלא תשובה ולנו עוד תנאי בדר' יוסי בר יהודה זכרנום בפרק רביעי וישלם באורם בפרקים
המצויינים שם בס"ד: מאמר חקור דין - חלק א פרק י אמרו חכמים הראשונים כי המתודה ומתחרט על העונות שהוא זוכר מהם ושוכח להתודות על קצתם שנעלמו ממנו אין הנעלמות מעכבות את הכפרה. ואסמכוה למלתייהו אהא דתנינן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וכן כ"ד ראשי אברים אינן מטמאין משום מחיה דכתיב לכל מראה עיני הכהן דלא יצטרך לארמא עינוי או למאכא. והם הביאו גם כן סימן לדבר ממאי דאתמר בבעור חמץ חורי הבית העליונים והתחתונים אינם צריכים בדיקה. ואף על פי שאלו ואלו צריכים תשובה למי שזוכרם ואינה מעכבת בהם לשוכח מכל מקום רבו יתירא אשתכח לעונות ראשונים יותר מכלם שאם לא חטא אדם כל ימיו רק פעמיים בלבד ושכחן ולא התודה עליהם מעולם אין הודוי מעכב כפרתן אלא נמחלין מאליהן אבל שאר עונות אם התודה על קצתם ושכח קצתן הודוי מועיל לכלם דאנן סהדי שאלו זכרם היה מתודה ותוהה עליהם גם כן דמאי שנא. ובהדיא אמרו רבנן אין תשובה לחצאין גבי חשוד על השבועה אבל אם אין גם
אחד מתנאי התשובה לא ודוי ולא חרטה והוא לא ידע ואשם במה יתכפר לו. והיינו דאמר רבא בפרק קמא דחולין גבי בית אפל כדלעיל הני מילי היכא דלא אתחזק אבל כיון דאתחזק אתחזק ובפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל אי בתרי או בתלתא הוי חזקה נראין הדברים דהיינו דר' יוסי בר יהודה דקא דריש פעמיים ליחיד שלש לצבור והיינו קרא דנושא עון ועובר על פשע בדרשה אחריתי דלא כדתני דבי רבי ישמעאל ואפשר דפליג במשמעות דורשין עם ר' יוסי בר יהודה דהיינו לדידיה עונות ראשונים הנמחלים ליחיד לגמרי אבל גבי צבור הראשון לעולם נחשב שוגג כדכתיב ולבית יעקב חטאתם ושני ושלישי קיימי בנושא עון ועובר על פשע ונמחלין גם הם לגמרי כדאמרן. והא איפסיקא הלכתא בפרק הבא על יבמתו נשואין ומלקיות כרבי. פירוש נשואין אשה שמתו אנשיה אי נמי ששהתה עם כל אחד מהם י' שנים ולא ילדה לא תנשא לשלישי דמדמינן לה ליחיד לאחזוקי בתרי זמני כיון דמעוטא נינהו וכן מי שלקה
ושנה על חיוב כרת אחד דבר מיתה הוא ומפקיר עצמו לעבירה חמורה מכניסין אותו לכיפה לקרב מיתתו והני נמי מעוטא נינהו. וסתות ושור המועד כרשב"ג. וסתות ודאי לרבים מדמינן להו ובהמה הכי נמי דלית לה מזלא פירוש דעת לשמור עצמה ויאות כל מילי דרבנן. עוד אמרו בגמרא כי שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ואף על גב דכל חדא מנייהו חמירא באנפי נפשה לפי הפשט הנגלה מכל מקום מיבעי לן למנדע מנינא למה להו דהא אינשי מבדקי בגשר וכל דכותיה כדאיתא בבמה מדליקין ומה בין אותה בדיקה להזכרת עונות ואיברא לא גרע קיר נטוי מגשר והוא לבדו בודק ואינך הכי נמי אבל להזכיר עונות דמשמע אפילו שנעלמו ואבד זכרם מכל מקום על ידי מעשה אסורן חוזר וניעור בעינן ג' דברים יחד הא' קיר נטוי ואולם בגמרא פרק לפני אידיהן ובמדרשות במקומות רבים פירשו קיר שמשמעו אדון והוא מיפיפיתו של לשון יום ובהיות אצלו כביכול
תשות כח כמו שדרשו על פסוק צור ילדך תשי, והאדם מעיין בתפלתו דמשמע שהוא מבקש צרכי עצמו לא זולת. ומוסר דין הנטויה העליונה על אחרים כאלו הוא נקה מעון אז ודאי אפילו עשה תשובה ממה שזכר לא בלבד עונותיו נבדקים אלא גם הנשכחות מלב מקטרגים עליו מעתה והוא רחום יכפר:
מאמר חקור דין - חלק א פרק יא הדין אמת הכל מתוקן בכל הני הלכתא גברותא שדינן שוה לימות עולם שזכרנו פתח דברינו בכסא ליום חגנו ולדין המות ולדין התחיה, כי משפטי ה' אמת יצדקו יחדיו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובהשלמות תנאיה. וכבר בארנו בפרק ג' מדברי הנביא ישעיהו ד' תקוניה בסור מרע ושיירנו למקום הזה הבאור לשתי מעלות טובות אשר לה בעשה טוב ולכל אחד מהן ד' תקוני זכרם בן אמוץ וצרפם אל הראשונים כי באמרו למדו היטב באר חיובנו להשתלם בעיון בכל כחנו מצותיו חקותיו ותורותיו והכל נכלל במלת היטב שהוא בגמטריא שם בן ד' אותיות הגדול והנורא הבלתי נהגה והעיון בו ובאמתתו משלים כל חסד ובהצטרף אותיות מספר פשוט כפול משולש ומרובע המורגל בחשבון אותיות הקודש על שער בת רבים מגדולי המחברים עולה ע' פנים לתורה וכבר נצטוינו לכתוב את התורה על האבנים בעבר הירדן באר היטב ורבותינו אמרו שהיתה המצוה עלינו לכתוב בשבעים לשון יובאו אחר כך ד' תנאים
אחרים בכשרון המעשה דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. וקרוב לשמוע שהם נתלים בד' אותיות הכתיבה לשם הגדול על הסדר כשם שד' תנאים המפורשים בסור מרע תלויים ועומדים בד' אותיות הקריאה. והרגיל בשפת אמת יודע כן. וכאן צריכים אנו ליזהר כי יש אדם שעמלו בתורה ובמצות אפילו בקיום העשין יקרא סר מרע כגון המתעטף בציצית לזכור שלא לתור אחרי מחשבת הלב והעינים ויש מהם שאפילו בהרחקת הלאוין יקרא עושה טוב לאסור בזיקים וכבלי ברזל המתעה בהן וצבאו ופקודיו תחות שלטנותא דקב"ה והיא מבחר הכוונות בשמירתם. ויש בזה טעם לשבח למה שכתב הרב אבן עזרא בספר העצמים כי יש בגוף שס"ה עורקים שוקטים כמנין הלילות ולנו הן הלאוין בכוונת סור מרע ושס"ה עורקים דופקים כמנין הימים אשר הם לפי דרכנו שמירת הלאוין בכוונת עשה טוב והוא כפתור ופרח עם מה שיבא במאמר חכמים עבר ושנה הותרה לו בחלק השלישי פרק י"ד ואין כפל באברים כי אין
בהם סור מרע אלא במקרה ושיעור כמפורסם: מאמר חקור דין - חלק א פרק יב לכו נא ונוכחה יאמר ה', אני ואתם נברר את עצמנו שכן שמוש הנפעל כמו ועמשא לא נשמר. וידוע בהלכות דיינים שאם באו לדין עני ועשיר אומרים לעשיר לבוש כמותו או הלבישהו כמותך. ובתחלת הוכוח הזה לעתיד לבא יקיים בעצמו הצד הראשון בסמוך נדבר בו על אוזן שומעת ובסופו ילבישנו בגדי ישע מעיל צדקה ועתידים צדיקים שיקראו בשמו כנודע והנה הפסוק הזה יכלול החלוקות שתיהן על הראשונה והיא מיראה או שלא לשמה כי גדול עד שמים חסדו לזוכים אליה ותו לא דהיינו עד כסא הכבוד כמו שזכרנו בפרק ג' אמר הנביא לכו נא ונוכחה ואתיא כי הא דתנינן הוא עד הוא דיין הוא בעל דין. כי הנה במתיחס לחוטא בינו לבין עצמו הוא עד. וכבר העיד בנו על זה באמרו שחת לו לא בניו מומם ומתרגמינן חבילו להון לא ליה ובינו לזולתו הוא דיין ובינו למקום הוא בעל דין וכן בדוד הוא אומר לך
לבדך חטאתי כי אמנם אין רואה זולתך. ואתה עד כאמור והרע בעיניך עשיתי. ואתה דיין ולפיכך אמר למען תצדק בדברך וכמו בעל דין תזכה בשפטיך. ובאו שני התארים האחרונים בצרוף גמור ליתן את האמור של זה בזה לחוזק אמונתנו בו ובצידוק דינו שאלמלא כן תצדק בשפטך מבעי ליה וכן תזכה בדברך. או יהיה הפסוק מוסב קצתו אל קצתו וכולל דיין ובעל דין בלבד כי יאמר לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך והרע בעיניך עשיתי למען תזכה בשפטך. ובאמרו אחר כך כי פשעי אני אדע האמין עליו את העד שהוא לבדו מעיד יחידי. ולדקדק מלת למען כפי המובן ממנה בפשיטות על הדרך הזה השני יאמר צריך אתה שתזכה בשפטך ירצה שתזכה לעצמך במה שתשפוט ראשונה היותך לבדך בעל דיני שאין בעוני דבר מתיחס לזולתך כלל כנודע מדינו של אוריה שהיה מורד במלכות ושלא קרב לבת שבע כל ימיו ושכתב לה ספר כריתות לא נשאר בחטאו של דוד רק מה שהגביר חרב בני עמון על מחנה ישראל
פן יאמרו ידינו רמה ותו דלא גרע מה שבא אל בת שבע ממאן דשקיל בשרא מבי טבחא ולא יהיב דמי לאלתר והיו חבריו בושים ודאי משמועתו יש כאן שוגג ומזיד בחלול השם זה וזה בינו למקום בלבד למען תצדק כמו דיין בדברך על ידי נתן לא תמות. או יאמר לך לבדך חטאתי בהרהור שאין זולתך מכיר בו והרע בעיניך עשיתי הם בתי דינין של מעלה כדלקמן ולמען תצדק בדברך שהמעשה ראוי לימחול צריך אתה שתזכה בשפטך את ההרהור לכף זכות ובא בפועל עומד שהוא כביכול זוכה לעצמו בשעה שמזכה את בניו מן הדין וזה וזה פירושו מתישב מאד ואמתי בעצמו שיהיה למען תצדק הוא התכלית לתזכה בשפטך לא סבה אל החטא מיהו פרישו בהו רבנן דאינון מילי דבדיחותא למצוא חן בשיריו וזמריו דלא לימרו עבדא זכי למריה בזוהר ובפרק חלק כאלו יאמר חטאתי לאמן דבריך שאמרת כי יצר לב האדם רע מנעוריו עד שיצדק לומר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא שאפילו במעשה המצות שלנו
יש בהן כמה חסרונות כמו שנזכיר בחלק ב' פרק ט"ז. ועצה טובה קא משמע לן קרא דכתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו אמר כי טוב לו עודנו איש בתוקפו וגבורתו כי ישא עול התורה והמצות באותו החלק שיצרו תוקפו והיינו בנעוריו כדלעיל דאי לא תימא הכי קשה דפתח בגבר ומסיים בנער ולא עוד אלא דקאמר ישא לשון עתיד והוא גזרה הפוכה בלי ספק אלא כדאמרן שעל אותו היצר שהוא רע מנעוריו דבר הנביא המקונן וטוב לגבר שהוא כופהו ומחזירו למוטב ומובטח לו שהקב"ה עוזרו כי הוא ידע יצרנו הזכור בתורה אלפים שנה קודם העולם שעדיין היה מציאותנו באותו העדר הקודם להויה והוא אמרו כי עפר אנחנו ומלת כי משפטה כאשר והכל היה מן העפר כנודע ויהיה זכור פעול כמשמעו מוסב אל היצר והוא פשט נכון. או יאמר לך לבדך חטאתי בדבר בת שבע שהיה שוגג בחלול השם שחשב להסתיר את הדבר והרע שהוא מזיד בדבר אוריה בעיניך עשיתי הן המה שבעה עיני ה' ראשי סנהדראות של מעלה
שכנגדן עיני העדה למטה אשר חרב גאותן של ישראל מסורה בידם להמית בסנהדרין או במשפט המלך לא על ידי חרב בני עמון כאמור. או יאמר לך לבדך בעולם העליון אין שם פגם במעשה התחתונים חסרון שלמותך ויהיה חטאתי מלשון אני ובני שלמה חטאים אך הפגם בעצם מגיע לעולם המשרתים שזכרנו ולמה שבעון אדם נקנסה מיתה עליו ועל דוד כנודע בפסוק מות תמות וכמו שיבא נכשל דוד בזה מעין גלוי עריות ושפיכת דמים כשם שבקש לעבוד אלילים בברחו מפני אבשלום כדכתיב ויהי דוד בא עד הראש להצדיק דין שמים בעיני ההמון אשר לא עמדו בסוד העבור ויתמהו מכמה שירות ותשבחות שלו אשר לא הספיקו להצילו מדין המות ולעשותו משיח. וידוקדק עם כל זה פסוק יפה אף נעים אומר דרשני והוא אמר חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה, כי הרבה דברים יש להתעורר בו. תחלה מה זו הודעה כלפי מעלה ולמה הניח אותה בצד החטא ושלל כסוי העון,
ואמאי הכא עתיד והכא עבר וגבי פשעים נקט לתרוייהו אמרתי אודה, ואמאי אודה עלי פשעי והרי פשעים אלו המרדים וכאן אין גם אחד חמו ר כל כך. ואמאי אתה נשאת עבר. ואמאי תלה המזיד בשוגג דכתיב עון חטאתי ופשעים שזכר תחלה מאן מחיל ומאן שביק ומאי סלה שייך הכא. ועם מה שהקדמנו הכל מתוקן. יאמר שגגתי בבת שבע אודיע אליך נאמן הדיין כי הא דתנן בפרק נגמר הדין הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו ובלבד שיהא ממש בדבריו ועוני בדבר אוריה לא כסיתי מעקרא למסור דיני על יואב שהייתי רשאי על זה דהא אין שליח לדבר עבירה ואל ההמון אמרתי שרצוני להתודות על שתי אשמותי שהגדלתי אותן על עצמי ונעשיתי רב פשע אצלם לצדק דינך בעיניהם ואצרף עמהם כל פשעי הראשונים אף על פי שעבר עליהם יום הכיפורים וזהו פשעי לה' רצה שיהיו דבריו אמת בנגלה ובנסתר ואתה צרפת מחשבתי הטובה למעשה ומשעת האמירה נשאת עון אוריה ודנת אותו טפל לשגגתי בבת שבע והיה זה בבית דין עליון דעתיקא קדישא
כי רבים רחמיו ונצחיים בלי הפסק והוא אמרו סלה. הדרן למוסר הנביא שאמר לכו נא ונוכחה ירצה נברר את דיננו תחלה עם בעלי הריב הטוענים הללו והללו עוברי עבירה ואחר כך בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל: