# ספר עשרה מאמרות — מאמר חקור דין - חלק א פרק כ

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bffc53e4ef22/1/4/)

<div lang="he" dir="rtl">

מאמר חקור דין - חלק א פרק כ
אותה ששנינו אין מספיקין בידו לעשות תשובה ליכא לפרש בבן ברית כחזוק לב פרעה וסיחון 
להשמדם עדי עד כי הם וכל כיוצא בהם אינם בכלל תקנת השבים ואוקמינהו רחמנא אדינייהו, 
כמו שעוד נזכיר בחלק השני פרק י&quot;א ובחלק הרביעי פרק י&quot;ג אלא למנוע ממנו בתחלת 
תשובתו הסיוע מלמעלה. שאמרו עליו אדם מקדש עצמו מעט למטה ובעולם הזה מקדשין אותו 
הרבה למעלה ובעולם הבא. כי המתנה לחטוא על ידי אמתלאה פושע הוא ורחוק מישועה. אמנם 
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דכתיב בה לצדיק גמור מה ה&#x27; אלהיך שואל מעמך דמלתא 
זוטרתי היא לגביה, כמו שיבא בפרק כ&quot;ה והיותו יתברך שואל כך הוא הבטחה גדולה שהדבר 
מסור בידינו ולבעלי תשובה כתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד, שאין יחידו של עולם מטפל 
בטהרתם, אלא אם כן פתחו לעצמן פתחה של תשובה בלב נשבר ונדכה וכמו שפירש מורי הה&quot;ר 
ישמעאל חנינא זצ&quot;ל שהתנה בזה המלך החסיד הוא הגבר הקים עולה של תשובה שיהיה נשבר 


לגמרי כשברי כלי חרש לא יצלח לכל, שאינן עושין מעין מלאכתן ושבירתן טהרתם כי אמנם 
היראה אינה כלום הבל ואין בה מועיל, זולתי בבחירה ורצון שכנגדה צנים פחים ואבזרייהו 
וכגון בטן רשעים או גברא דנשי קטלוהו כל שישנו בשומר נפשו ירחק מהם, קרינא ביה צנים 
פחים ואמר קרא בדרך עקש שאין מזמנין אותן מן השמים אלא למי שאין בו יראת שמים שלמה 
הכל לפי מה שהוא אדם, ונורא על כל סביביו כדלקמן. ומי שמתחזק בתשובה שלמה ומקדש 
עצמו בכל כחו עליו נאמר ושוב אלי נאם ה&#x27;, אלי דוקא כרבי יוחנן פרק בתרא דיומא והוא 
פירש שם האי דקאמר נביא, שובה ישראל עד ה&#x27; אלהיך, שרצה לומר עד ולא עד בכלל כרבי 
לוי דאמר עד כסא הכבוד, פירוש וכסא הכבוד לבדו בכלל, אבל היושב על הכסא אמר ושוב 
אלי כדאמרן, ופירשנוהו בפרק י&quot;ד עמוד עליו וכתיב ואת זנית ריעים רבים על שם מספר 
עריך היו אלהיך ואף על פי כן לא קרינן בה והלכה והיתה לאיש אחר ולא אחרי אשר הוטמאה 


העיד הכתוב עליה שעבודה נכריה מקרה הוא לה, לפיכך כתיב ושוב אלי כי נפלאתה אהבתו 
לה: 
 
מאמר חקור דין - חלק א פרק כא
לפעולות אדם בדבר שפתיו וכל יצר מחשבות לבו לא שמענו בלתי אם שתי יצירות ולהן שני 
שבילין, אחד טמא ואחד טהור שכנגדן אמרה תורה עשה ולא תעשה ואפילו דברי הרשות יחשבו 
גם הם מצות קלות, למי שמקיים בעצמו בכל דרכיך דעהו ומצוה כגון זו לגבי חובה רשות 
קרינן לה, וההפך בהפך והוא טעם ברכת הנהנין שאמר עליה החבר לכוזר שהיא כעין הזדמנות 
להנאה ושהוא כפל ההנאה. ופירוש הכפל בש&quot;י עולמות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל זה 
נאמר מה יפית ומה נעמת אהבה תענוגים כי בכהאי גוונא ההנאה עצמה מצוה תחשב ואף היא 
מעוררת אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש בזה סוד גדול במצות עונג שבת שהיא לעדן 
הנשמה יתירה שתעשה בעצמה מצוה רבה לכבוד שכינה בתחתונים דהיינו לברך ברכת המזון 
מצוה שאינה נוהגת בעליונים כלל. והעולם בכללו מתברך בזכותה כל ו&#x27; ימי המעשה והוא 


טעם אכילת לחם הפנים לכהנים בשבת והוא תופס לילו עמו כדין אכילת קדשים לפיכך יסדר 
אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית ועל זה סוד אמר אברהם לשלשה 
אנשים באלוני ממרא, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו על הדרך שאמרנוהו במאמר אם 
כל חי יעוין שם, כי על כן עברתם על עבדכם אמר כי על כן דוקא נתכוונו גם הם לסעוד 
אצלו ואין צורך למה שנדחקו בו המפרשים, ותכלית הסעודה לזמן בג&#x27; עם ברכת המזון שהיא 
מצוה רבה מחודשה אצלם, והוא פשט נכון וברור ולא על חנם המציא היוצר האלהי יצירת הרע 
כל היכא דאיתיה להתענג בו בדברים החמריים לשם מצוה. הא למדנו שלא נברא אלא להיות 
צוות אל הטוב אוהב וריע להשגת צרכיו. ועליו תנן באבות אל תהי בז לכל אדם להפליגו אי 
אפשר שהוא חלק אדם מאל ביצירה לפיכך הזהיר אל תבזהו כי כל מה שיצדק בו דמות אדם 
ניתן לידרש בו אדמה לעליון. אשרי המחכה ויגיע להדמות אליו באהבה עד שתחפץ כי אף על 


פי שאמרו בו שמאל דוחה אין לך אדם שאין לו שעה לעשות נחת רוח ליוצרו בימין מקרבת. 
פי שאין מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו אמר ששלמותו בעת רצון ואל תהי 
מפליג לכל דבר להפרידו במחשבתך מן התכלית שנברא בשבילו כאלו אין ליחידו של עולם 
צורך בו. צא ולמד ממה שהשיבו הזקנים לשואלים במשנה בפרק רבי ישמעאל כי אין לך דבר 
שאין לו מקום להשלמת רצונו יתברך: 
 


מאמר חקור דין - חלק א פרק כב
ידוע ומפורסם כי העובר על אחת מכל האזהרות שבתורה שוגה בכפלים. האחד מעשה העבירה 
והשני שאלו נמלט ממנה היה נחשב למצוה רבה מלבד בטול מצוה אחרת שהיה אפשר לקיימה 
באותה שעה אחרי מה שבארנו שאפילו פעולות הרשות יש בהן דקדוקי מצות לפיכך הוצרכה 
תשובה עם שאר חלוקי הכפרה כמו שזכרנו, לא בלבד להכרח החרטה שהיא מתנאים הראשונים 
והעצמיים אלא שהיא מצות עשה גדולה וחביבה מאד שקדמה לעולם ושקולה ככל התורה ושפיר 
מכפרת על בטול העשין בין בצרוף עבירה אחרת בין ביושב ובטל ואולם חומר בחלול השם 
שהמחללו בסתר נפרעין ממנו בגלוי שכן רישומו ניכר לזכי הראות ולבעלי חכמת השרטוט 
ודכוותם ואל יחשוב אדם להנצל מענשו בטענת שוגג כי גם הוא ישנו בחלול השם כטעם שגגת 
למוד עולה זדון לפיכך אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם לא להשוות את המדה 
חלילה מעול אלא לומר ששניהם ישנם בחומר החלול ולפום גמלא שיחנא לפיכך המחלל את 


הקדשים והמבזה את המועדות וחבריהם אם אינם מפליגין בעסק התורה אין תשובה ומעשים 
טובים מספיקין להשלמת כפרתם, והם וכל דומיהם שיש בידם חלול השם צריכים חזוק רב לבקש 
רחמים שיזכו לתקן בכפלים שכן מפורש על ידי דניאל ולא חלינו את פני ה&#x27; אלהינו לשוב 
מעונינו ולהשכיל באמרתך ומבני עלי למדנו שלא יתכפר עונם בזבח ומנחה והרי אינם באים 
אלא עם התשובה. וזולתה הם זבח רשעים אבל מתכפר בדברי תורה דכתיב זאת התורה אדם כי 
ימות באהל מכאן שאהל התורה מכפר כמיתה ואין מיתה אלא גניזה לנפש המשכלת שהיא מתעלמת 
מדרכי חשך על כן צריך להרבות בעסק התורה בסתר כדמשמע מדכתיב באהל עד שהיא עצמה 
שתכריז עליו בגלוי להשכיל להטיב לזולתו בזמן והרבים צריכים לו. ובלבד שיכוין לבו 
לשמים בלי שום פנייה אחרת כי אז ה&#x27; בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. וזה הדבר אשר הפליא 
לדבר בו רבן גמליאל בנו של רבי בפרק שני דאבות אמר עשה רצונו כרצונך כי הנה רצונך 


ישעה אל עושהו לדעת במה יתרצה עבד אל אדוניו ואז רצונו יתהלל במלכו ופנה למעלה 
ויאמר לפניו בהאי ברא אתינא קמך ויהיה המכוון אליך בזה כדי שיעשה רצונך כרצונו 
שתהיה גם אתה מטיב לזולת כמוהו הרי מצוה לשמה לא לקבל פרס אלא שכר מצוה מצוה. והוא 
הנרצה למשה רבינו ע&quot;ה באמרו אם נא מצאתי חן בעיניך ירצה אם היה שנעשה מהשתדלותי 
רצונך כרצוני כטעם מציאת החן שנבאר בפרק כ&quot;ד הודיעני נא את דרכיך ופירשו חכמים שבקש 
לדעת איך המחשבה מתפשטת בהם שעם זה אדעך באמת לא באופן אחר והתכלית למען אמצא חן 
בעיניך שיהיה ממדת טובך רצוני כרצונך וראה למי אני עמל ומבקש להיטיב כי עמך הגוי 
הזה עוד אמר בטל רצונך כטעם כאשר יניח ידו ופירש בספר הבהיר שאסור לעמוד בנשיאות 
כפים יותר מג&#x27; שעות והכוונה שלא להטריח כלפי מעלה אלא כדי ג&#x27; ברכות יברכך יאר ישא 
ברכה ושעה אחת לאברהם שניה ליצחק שלישית ליעקב וכל כך למה מפני רצונו שיהא לו פנאי 


להשפיע ולא ישעה אל עושהו באותה שעה דאיידי דטריד למפלט לא בלע והוא טעם הסבי עיניך 
מנגדי כדי שיבטל רצון אחרים המבקשים להתגבר באותה שעה על ה&#x27; ועל משיחו כטעם וגבר 
עמלק בפרוח רשעים כמו עשב וימשך בטולם מפני רצונך שכוונתך לשמים להשמדם עדי עד ואז 
יהיה השם שלם והכסא שלם שהוא המכוון בב&#x27; חלקי המשנה הזאת באמת לא הפקעת רצון הדיוט 
ובטול הפכו ולמדנו ממנה הרשות נתונה לאדם להדמות לעליון אם ישים אליו לבו: 
 


מאמר חקור דין - חלק א פרק כג
ובמערבא מתנו בעון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתפלה שהיא באה מעמקי 
הלב וסוף תקוניה נפילת אפים להצדיק המיתה על עצמו וכן מצינו ביעקב אבינו שהיה מחולל 
בגלותו האחרון מפשעי הדורות שקדמוהו ואמרו עליו שהיה קורא את שמע כשפגע ביוסף ואינו 
ספק שסמך גם כן גאולה לתפלה ומיד שסיים תפלתו פיהו פתח בחכמה ואמר אמותה הפעם כטעם 
נפילת אפים שהוא רז נגלה בכתוב ומאמרו אחרי ראותי את פניך כי עודך חי יש סמך למה 
שכתבו האחרונים דבעינן מקום שיש בו ספר תורה איך שיובן יעויין בספר הרוקח להר&#x27; 
אליעזר מגרמיזא ז&quot;ל שהכוונה להעירנו כי הצדקת המיתה על עצמנו הוא בית חיינו כטעם 
נפלה נא נפילה ממש לא פקדון ונפול ביד ה&#x27; דוקא כי יד היינו מקום ה&#x27; היינו ספר תורה 
ודאי לקיים התנאי הזה בפועל או ברמז כי בן זקונים הוא לו ומתרגמינן בר חכים מלבד מה 
שהוא מבואר בשפת אמת כי מדתו של יוסף הוא ספר הזכרון לתורת יעקב אבינו והוא גם כן 


הגאולה שצריך לסמוך אותה אל התפלה ולמדנו שהיודע לכוין כל צרכו בכך מחשבתו משויא 
ליה מקום ספר תורה לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ודי בכל זה הערה. ויש מצות אחרות 
שקולות ככל התורה ומועילות עם התשובה השלמה לעון חלול השם כגון גמילות חסדים 
בזריזות רב ומתמיד וכן שמירת שבת וקיום שלש סעודות לשם שמים דכתיב אז תתענג על ה&#x27; 
ובשם האר&quot;י ז&quot;ל אמרו כי סעודת ליל שבת מעוררת זכותו של יצחק בעל ההנהגה בשמטה הזאת 
כמו שנבאר במאמר אם כל חי ותועיל להנצל מחבלי משיחנו. ושל שחרית תעורר זכות אברהם 
סבא חסידא להנצל מדינה של גיהנם שהוא עומד על הפתח להציל את ניניו שומרי ברית והרי 
מילה ושבת תרי פלגי דגופא הם כנודע. ושל מנחה תעורר זכות יעקב אביהם של שבעים נפש 
להנצל ממלחמת גו&quot;ג ומגו&quot;ג בגמטריא שבעים וכבר זכרנו בפרק כ&quot;א מצוה לסדר שלחנו 
במוצאי שבת לעורר זכות דוד המלך רגל רביעי להנצל מחבוט הקבר על כן אל יהי עונג שבת 


קל בעינינו שהוא מן המצות השקולות ככל התורה כאמור ועל כלם הכופר בכל מיני עבודה 
נכריה כמנשה בן חזקיהו שחתר חתירות ברקיע כי נסתם בעינו פתח של תשובה הנרמז בצורת 
הה&quot;א כדאיתא במנחות ועמדה לפניו בצורת חי&quot;ת מחתה לפועלי און והוא חתר בה וחטריה 
לגגה ופנה למעלה ליחידו של עולם ונתקבל. וכן מצינו ביהונתן בן גרשון בן מנשה תאר 
אמתי למה שנשהו אלקים את הצדיק שלא יזכר שמו על הקלקלה בא דוד והחזירו בתשובה ומנהו 
על האוצרות בא שלמה ושנה סנקליטין של אביו וחזר לסורו והיה נביא הבעל בבית אל ובסוף 
ימיו נתקרב גם הוא על ידי לגימה כאבי אמו של גרשום אביו שעל ידי לגימה זכה ונכנס 
תחת כנפי השכינה ובשעה שיהונתן הרהר מאליו תשובה שלמה שרתה עליו רוח הקדש והיה נביא 
אמת לה&#x27; להוכיח את חבירו שעבר על נבואת עצמו וגם ניבא במה שנתנבא חברו על המזבח אשר 
בבית אל ונוספה נבואתו של יהונתן על כל בתי הבמות אשר בערי שומרון וכשפרסם נבואתו 


ולא כחד דבר אין לך כפירת עבודה אחרת וקדוש שם שמים גדול מזה עיין בסוף החלק 
השלישי: 
 
מאמר חקור דין - חלק א פרק כד
התורה והמצוה וכל מידי דמלאכת שמים יש מכוונים בהן להנצל מן הפגעים או לאהבת התועלת 
או הערבות שישיג האדם מן החכמה וכשרון המעשה או לאהבת הטוב בהחלט אשר המה יראי ה&#x27; 
וחושבי שמו וכבר הוכיח אליפז לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך. גנהו על 
היותו ירא יראת העונשים שעליה אמר כסלתך רצה בזה שאין לו חלק ביראה רק מה שהיה זוחל 
ודואג שמא כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו כמו שהעיד בעצמו ואשר יגורתי יבא לי. וכבר היה 
מצר יעקב על מה שהוכרח לירא את עשו כדכתיב ויירא יעקב מאד על זה ויצר לו ומיד השתדל 
בהצלה ונעזר בתפלה כי אמנם יראת הפגעים היא רצועה בישא, תחת אלהים קדושים שהרחיקוה 
מעליהם יעקב ויוסף כמו שהעידה תורה משמו של כל אחד מהם התחת אלהים אני רצו בזה לא 
תהא יראתנו אלא את האלהים את כבודו ואת גדלו דעליה כתיב שבטך ומשענתך המה ינחמוני 


כי השבט עצמו היא המשענת כטעם ואני יסרתי חזקתי זרועתם וכתיב היתה לי דמעתי לחם 
יומם ולילה. כי הדמעה אשר היא בטבעה כליון עינים ודאבון נפש, היתה לי לחם לבב אנוש 
יסעד באמרם אלי כל היום דע כי איה שהוא מקור הרחמים כידוע בשפת אמת הוא אלקיך שופטך 
והיינו דאסמכינהו קרא ירא אלקים וסר מרע ירצה סר מן היראה החצוניות הגורמת רעה 
לעצמו. ויצדק זה וזה באיוב עם הספק שנכנס בלבו בהשגחה כי תחלה היה סר מרע אמנם 
כשהתחיל לדאג על משפט מעוקל נלכד ברשת זו מהודאת פיו ולסוף היה בועט ביסורים 
ומתלוצץ עליהם באמרו הים אני אם תנין כי תשית עלי משמר וידוע כי הוא היה מחציו 
ולמטה מתפלש בתוך האפר ליבש את השחין הלח וזה כעין חול גבול לים ומחציו ולמעלה 
מתגרד בחרש מן השחין היבש והוא כעין תנין זה הנחש שנדון להפשיט עורו אחד לשבעה 
שנים. אמר שלא חטא בגופו שיצטרך להגביל שבתו באפר ולא בנפשו שיחויב להפשיט מלבושי 


תאוותיה ואין לך כסילות גדולה מזו להיות ירא וחרד מן היסורים ואחר כך בועט בהם. 
ואמר תקותך כי היתה יראתו גם כן בסבת התקוה והתוחלת לשכר מוגבל ומקווה בשכל אנושי 
והיא אהבת המועיל לא קווי לה כמו שנזכיר, ותום דרכיך הוא הערבות שישיג האדם מתמימות 
המדות האנושיות יעבדוהו עמים וישתחוו לו לאמים ונתישב עם זה פשטיה דקרא שאינו מסורס 
כדעת המפרשים אלא מכוון הטיב בסדורו עם סדר ברכות השחר לנכרי עבד אשה יבא באורו 
במאמר הנפש וכמוהו כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי אין זה מקרא 
מסורס אלא ללמדנו שהכרת הוא בבית דין של ימים ראשונים בלבד אבל ג&#x27; מדות ראשונות מה 
כתיב בהו אי&quot;ן בי&quot;ת אש&quot;ר תארים עצמיים אלהים כנודע בשפת אמת אין שם מת וכן ונר 
אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה&#x27; איננו מסורס אלא עד שלא שקע נרו של עלי ושמואל 
שוכב פירוש מתלמד בהפשט ההרגשות בהיכל ה&#x27; הידוע לאספקלריא שאינה מאירה אילנא דמותא 


שהיה מכין עצמו לנבואה ודומיהם. רבים נבוכו בהם המפרשים דרוש וקבל שכר. אמנם לא 
יחשב שהגיע השלם להשגת היראה האמתית שהיא שער התורה והחכמה אלא בהיות השגתה ותכליתה 
להשתלם בדרכי המקום לפי שהוא רצונו לא זולת כי זו היא תחילת התורה במחשבה והפורש 
ממנה פורש מן החיים כשאלת הנביא על מה אבדה הארץ ויאמר ה&#x27; על עזבם את תורתי כי לזאת 
יקרא תורת ה&#x27; תמימה וזו היא גם כן כוונתה העצמית בהמשך מצותיה ואזהרותיה כמו שיבא 
על כן אמר ולא שמעו בקולי והיא התוחלת שאין למעלה ממנה ששכר מצוה מצוה והם לא הלכו 
בה כי היא ההתהלכות את האלקים מעלוי לעלוי לקיים מעושר מה שקיים מעוני ואין עשיר 
אלא השמח בחלקו ואין שמחה לישראל אלא בעושיו כי חלק ה&#x27; עמו ומן הנגלות באותיות השם 
שהרביעית עניה מן הנקוד צופיה הליכותיו של כלל השם באותיות הראשונות בלכתן תלך 
ובעמדן תעמוד והרמז ובהגיע תר אסתר לא בקשה דבר. ואז היתה נושאת חן מעצמה בלי 


השתדלות ואף כשלבשה מלכות העיד עליה הכתוב נשאה חן שלא כיוונה לו אבל מציאת החן 
יאמר על הדבר המתבקש בכוונה ולא אמרה אסתר אם מצאתי חן בעיני המלך אלא כלפי מלכו של 
עולם ונדבר בו במאמר אם כל חי חלק א&#x27; יעוין שם. ואולם המקיים את התורה מעוני באותה 
דוגמא מבלי שום פניה אחרת רק ללכת בדרכי המקום סופו לקיימה מעושר שכן עתידים צדיקים 
שיקראו בד&#x27; אותיות ואם התורה שהיא בנין אב לכל המצות השקולות כמותה לא תכפר על חלול 
השם ואפילו עם התשובה אלא בהיותה לשמה באמת על דרך שבארנוהו קל וחומר לשאר מצות 
שזכרנו בפרק הקודם ופשוט הוא. ובפרק הנזקין מוכח שלא היה לעולם תורה וגדולה במקום 
אחד אלא במשה ורבי ורב אשי שמהם תורה שלמה יוצאה לכל ישראל וכל זמן ממשלתם לא נודע 
גדול מהם בחכמה ושלשתן ענותנין היו שהוא האות והמופת אל העוסקים בה לשמה. ואולם 
הפורש מן התורה קרא עליו רבי שמעון בר יוחאי המקרא הזה במשנה דחגיגה [דף ט] מעוות 


לא יוכל לתקן ורבי שמעון בן מנסיא מוקי לה התם על המוליד ממזר ונראה דלא פליגי אלא 
בר יוחאי דריש מעוות ובן מנסיא דריש לא יוכל לתקן מתרוייהו תס
תיים ומה שגזם שלמה בספר קהלת פירש בספר משלי פרשת בני לחכמתי הקשיבה ושם באר דרכי 
התקון בכל צדדי האפשר כי מאמר קהלת לפי מקומו ושעתו. והיודע המסופר בענשו של קרח 
שחלק על רבו ופירש מן התורה ישום ויצדיק עליו את הדין: 
 


</div>
