# ספר עשרה מאמרות — מאמר חקור דין - חלק ב פרק ה

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bffc53e4ef22/1/6/)

<div lang="he" dir="rtl">

מאמר חקור דין - חלק ב פרק ה
פתח דברינו בדרוש הנורא הזה יאיר לפנינו מראשית אחרית כי אלה הספרים נפתחו בראש 
השנה תחלה ביום הששי דמעשה בראשית דכתיב ביה וירא אלהים את כל אשר עשה כטעם כלם 
נסקרים בסקירה אחת ותנן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון הכא תרגימו 
כבני אימרנא פירשו בו כמכניס צאן לדיר להתעשר והדברים מכוונים עם מאמר הנביא כרועה 
עדרו ירעה זה דרך כלל והפרט מפורש בזרועו יקבץ טלאים זו מדת הדין לרשעים שהם חזקים 
באברי גופם בחיקו ישא זה החסד לצדיקים מנין תבירין דקב&quot;ה עלות ינהל ברחמים 
לבינוניים וכתיב היוצר יחד לבם באיפותו של אדם הראשון מאז היה מבין אל כל מעשיהם רק 
שאינו דן אותם אלא בכל שנה לפי מקומו ושעתו אי נמי היוצר יחד לבם מאז הנה עתה הוא 
מבין לאחרים פועל יוצא והבודד בנת לריעי ירצה מכריז ומודיע אל כל מעשיהם בכתיבה 
וחתימה או יהיה אמרם כבני אימרנא מיפיפתו של לשון יוני שקורין ליום אימרא ירצה 


עוברים כלם לפניו כאלו היום נבראו כטעם היום הרת עולם. ואולם שלשה ספרים הם מה 
שצווה והוזהר והותרה אבינו הראשון מפיו יתברך כי אמנם מה שאמר מכל עץ הגן אכול תאכל 
זו מצות עשה ספרן של צדיקים ומתן שכרן והוא טעם הכפל ששכר מצוה מצוה וכל האכילה 
האמורה בפסוק הזה בתורה ובמצות הכתוב מדבר שאלו זכינו היתה אותה האכילה נחשבת לנו 
כאכילת קדשים וכהנחת תפילין. וכן דוד שהוא חי בגן עדן מקיים עכשיו המצוה הזאת יום 
יום והוא יוצא יצא ושב לקיים בעצמו חוליינו הוא נשא ומכאובנו הוא סבלם. ומעץ הדעת 
טוב ורע לא תאכל ממנו זו מצות לא תעשה ספרן של בינוניים שהם צריכין ליזהר ביותר 
והוא מתן שכרן כדכתיב אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו דלדידהו אצטריך למימר ישב ולא 
עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכמו שיבא. כי ביום אכלך ממנו מות תמות זה 
עונשן של עברות ספרן של רשעים וטעם הכפל לפי פשוטו כי מחמת האכילה מעץ הדעת בו ביום 


נתמעטה קומתו ומיד הותחלה ההתכה וניתן לו אחר כך מזון מתיחס לתמורת הניתך כי היה 
מאכלו תחלה להוסיף כח בעצמו ולהשלים הנאכל שיהיה כמוהו וגם אמנה בכשרון מעשיו היה 
ספק בידו תמיד בלי הפסק להוסיף כח בגבורה של מעלה עד אין חקר כטעם הרגיל בקדוש היום 
זוכה וממלא גרבי יין שאין המאמר יוצא מידי פשוטו, ונסתרו על היין שמשומר בענביו 
והוא הדין טלית נאה לרגיל בציצית והוא אמרת אלוה צרופה דאתמר בה בעדן רתחא בצע 
אמרתו ומתרגם בזע פורפירא דיליה ובעת רצון דיוקן הצדיקים חקוק בה כמו שאנו עתידים 
לפרש בחלק החמשי והרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה כי מזוזה בגימטריא ד&#x27; אותיות הקריאה 
היכל השם הגדול הבלתי נהגה והנה אבינו הראשון היה עתיד לילך בכח האכילה ההיא מחיל 
אל חיל ולהגיע בגוף ונפש אל העדן אשר אין שם אכילה ושתיה אלא ההנאה מזיו השכינה אבל 
אחר החטא התמידה ההתכה בכל יום ואין המזון תמורה מספקת וכל שכן בהיותו יגע בו אלא 


לסעדו לחיי שעה עד שהגיע אל הגויעה בסוף ימיו לכלא הפשע ולהתם חטאת ולהביא צדק 
עולמים: 
 
מאמר חקור דין - חלק ב פרק ו
טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו אמר כי ראוי שיחשב טוב בהחלט השם סתם שהוא 
מציאות האדם על האופן מהשלמות שבו נברא תחלה אפילו בלא זכות נוסף רק עם ההכנה 
להדמות לעליון כטעם שם אדם יותר משמן טוב והוא שכר מצות שיעמול בו מעתה אחרי שנגרע 
מערכו עם היות גם הוא כדאי ליכנס בגדר הטוב ואף על פי שנתארהו לשכר מצוה כמצוה עצמה 
השתא מיהת מקומה ושעתה לא לרצון עד שיצדק אמרו כל מעשנו תהו והוא הדבר הבלתי מושלם 
וכטעם ה&#x27; יגמור בעדי. כי אינו דומה בן ישראל המתפלל בחוץ לארץ למי שמתפלל בארץ או 
במקדש יוכל שכן בגן עדן וכן יש הבדל רב מה שלא נעלם בין עת רצון לעתות בצרה כי מה 
יתרון לו לאדם בהיותו תחת השמש כפוף ונכנע למאורעות המוחשות יום יום בכל עתיו 
ורגעיו הנה כרובן כן חטאו לו למנוע ממנו השגת שלמתו ואף על פי שיעסוק תמיד בתורה 


ובמצות אין לך מצוה בעולם הזה שלא יהא שכרה מושלם והותר אם יועיל זכותה להשיבו על 
כנו הטבעי בלבד כאשר בתחלה והוא טעם חדש ימינו כקדם שכפלו הנביא בסוף מגלת קינות 
כמו שיבא. והוסיף כי טוב יום המות שבו יתקיים השם לנצח אם יזכה ליפטר בשם טוב מן 
העולם מיום הולדו שאין בו הבטחה קיימת כי הן בקדושיו לא יאמין. או יאמר כי טוב יום 
המות הנוגע לכל בצאתו לפועל מיום הולדו הוא יום החטא שבו נולד המות מעצמו ונתחדש 
בכח בלבד וגם זה לנו מטעמי הכפל בהתראה שזכרנו בפרק הקודם כי בו ביום הוכנה המיתה 
והיא עתידה לצאת לפועל לכל איש ביומו. עוד ביום החטא נולד המבטל וביום המות יתבטל 
המבטל והנה טוב מאד כי אמנם הפסוק הזה נאמר על מציאות המבטל שהוא יצר הרע או המות 
או גיהנם הכל בכלל ומציאותם נוסף על תכלית הבריאה שאינן מכוונים לעצמם לפיכך יצדק 
לומר בהם מאד ועוד שכל העולם ברשותם ליפרע מן הרשעים פירוש להגלות על ידם המסך 


מבדיל בין השכינה והצדיקים עם בטול המבטל והנה טוב מאד בהטהר יצר הרע עצמו ומתרבה 
הטוב מניה וביה ואף גיהנם יטהר ונוסף על גבולי גן עדן כמו שיבא והכל הולך אל מקום 
אחד לקיים כל דברי חכמים: 
 
מאמר חקור דין - חלק ב פרק ז
יפורש כפל המיתה שנאמרה לאדם כי בו ביום שנברא בטבע הנצחיות ברצון קונו הנה ברצון 
עצמו נשתנה על ידי החטא ונידון למיתה בתאר קיים שיצדק לומר בו סוף אדם למות. וזה 
כלל גדול בכפל הפעלים בכל המקרא כי המקור הסמוך לעבר או לעתיד הוא שם הפועל יתואר 
בו נושא הפעולה ההוא אלא שבהתחזק התאר יקדם אל הפעולה כמו אם שמוע תשמעו וההפך 
בהתאחרו אליה כמו וישפוט שפוט ולפעמים התאר עצמו הוא המתואר בכתוב ואין זולתו כמו 
דחה דחיתני כי זה שלש רגלים אמר דוד המלך ע&quot;ה על יצר הרע הוא המלך זקן וכסיל ועל כל 
ילידי ביתו שריו ועבדיו בשם ה&#x27; כי אמילם ראשונה על היותו מתעה בכל צדדי ההסתה 
והפתוי, שנית על היותו מסטין הולך רכיל ומעיד באדם בכלל אם הוא רב פשע בהכרעת 


המאזנים ובפרט על כל מעשיו וזהו סבוני גם סבבוני ואחרי שנוטל רשות גובה חובו ממנו 
בעונשים שונים כדבורים הללו מדובשייהו ומעוקצייהו והוא טעם שלשה שמות העצם אשר לו 
כנודע. וידוע מאי דתנא ליה ההוא סבא לאביי הגדול מחברו יצרו גדול הימנו וזהו להשלמת 
המבחן שהוא גורם כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים ההוא יקרא נהנה מיגיעו וגדול מירא 
שמים שאין יצרו תוקפו אבל זה נהנה ונשכר ממה שהוא יגע ועמל לכוף את יצרו וכן כתיב 
ואת הצפוני ארחיק מעליכם כי הגדיל לעשות ודרשו בתלמידי חכמים יותר מכולם. או יהיה 
נהנה מיגיעו כפשוטו המצדיק עליו דין שמים ושמח במה שנגזר עליו שלא יאכל אלא מיגיע 
כפיו והוא גדול מן הסומך על הנס שהוא בודאי ירא שמים ואקרא קא סמיך דכתיב אין מחסור 
ליראיו. ומזה יובן לפי הדרך הראשון פשט אמתי נכון וברור בפסוק יגער ה&#x27; בך הבוחר 
בירושלים אמר כי ראוי ומחוייב שיתמה השטן מגערה ראשונה בכלל ומגערה אחרונה בפרט על 


היות השטן בוחר להתגבר כנגד הפכו בירושלים עיר הצדק קריה נאמנה. וכבר פחד אדוננו 
דוד שמא יחשבו מאמריו גירא בעיניה שיתגבר כנגדו ח&quot;ו כי לא יוכל לדון עם שהתקיף ממנו 
יש אם למסורת שנתגבר מעצמו כביכול שלא מן המכוון ביצירתו או שקבל תוקפו וגבורתו 
מהאיש החוטא ואיך יוכל לדון עמו על כן בפסוק הזה הודה לו שהוא רב הדחיה ומתואר 
בחוזק פעולתו ואין להמלט מפניו אלא בעזרת ה&#x27; ובית דינו כי בטול המבטל דינא הוי 
וכמאמר דועכו כאש קוצים שגמר שליחותה הוא בטולה. ויש במאמר מות תמות מצות עשה שהלאו 
דלא תאכל המוקדם בכתוב ניתק אליה והיא ההמסר למיתה על קדוש השם לא זולת אם בפועל 
מושלם כשיבא מעשה לידו ואם בפועל דמיוני כטעם נפילת אפים שרמזנו למעלה וזה מבחר 
הפירושים הנקובים לפשט והמשלים לכלם ולנו עוד בזה דרכים אמתיים יובן בהם כפל המיתה 
מעין המאורע בנשמות אדם שבהסתלק חלקיה עודנו חי והתעלם קצתם מקצתם הנה הנשארת תהי 


כמת ובארנוהו במאמר הנפש בס&quot;ד. וכבר זכרנו למעלה בחלק הראשון פרק י&quot;ב טעם הכפל הזה 
לפי פשוטו שהוא לאדם ולדוד ונתבשר גם כן שלא יוסיף לדאבה עוד כי אמנם המלך משיחנו 
יחי עוד לנצח לא יראה השחת. ובכלל זה נגלה לאדם היות דוד הוא הקטן מכל הילוד החי 
למה שהיה עתיד להולד כתולדות הנפלים שאין להם חיי שעה כי כפי זכותו של כל אדם לשעבר 
כך מזלו לעתיד והיינו דקמתמה ישי אביו כשאמר לשמואל עוד שאר הקטן כלומר עודנו חי 
שלא בדרך טבע ואמר לו שמואל שלחה וקחנו כי לא נסוב עד באו פה כי אמנם מלת נסוב היא 
כמו נאור או כמו ונרוץ הגלגל אמר כי לא הושלם לדוד סבוב שני של אותה השעה עד באו 
להמשח וצלחה עליו רוח ה&#x27;. ויובן מזה כפשוטו אשר יקראוהו באמת בפרק חלק למלך משיחנו 
בר נפלי שהוא בן שני נפלים ממש כי אדם נעשה נפל ביום אכלו מעץ הדעת דהיינו ראשון 
ליצירתו ודוד כדאמרן. והנה משיח לכפרת שניהם ישים אשם נפשו כדכתיב גביה להדיא בפרשת 


הנה ישכיל עבדי אשם בגימטריא מנח&quot;ם ב&quot;ן עמיא&quot;ל מה כתיב בתריה יראה זרע יאריך ימים 
וחפץ ה&#x27; בידו יצליח ואליו היה דוד צופה כל ימיו אולי יזכה בשיריו וזמריו ליעשות 
משיח כדכתיב ואני איח&quot;ל שהוא נוטריקון אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר מספר 
הכל בראשית עם כללות הפסוק שזהו תכלית הבריאה ואין חוכי לו אלא ישרא&quot;ל בגימטריא אם 
יתמהמה מה כתיב בתריה חכה לו לשון יחיד כטעם ה&#x27; בדד ינחנו ואין עמו אל נכר: 
 


מאמר חקור דין - חלק ב פרק ח
בטול המבטל אשר אמרנו הוא מעין מה שנאמר לדור דעה בעון המרגלים ופגריכם אתם יפלו 
במדבר הזה וידוע מגדולתם שזכו לראות בסיני את הנשמע ועל הים אמרו זה אלי ואנוהו. 
ומזה למד רבי עקיבא בפרק חלק שאין להם צורך לעולם הבא ואף על גב דאמר עליה רבי 
יוחנן שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה היינו משום דאמרה למילתיה בלישנא דמשתמע לתרי אנפי 
כי היכי דתהוי להו כפרה דמשום הכי נמי מתנינן בג&#x27; מלכים וקרינן ומתרגמינן במעשה 
העגל הראשון. ומה שאמרנו שאין להם צורך לשוב לעולם הבא הוא משום דכתיב ביה ואמר 
ביום ההוא הנה אלקינו זה והם הורו עליו באצבע בעולם הזה כדאמרן. וכבר דרש עליהם שם 
רבי אליעזר אספו לי חסידי שהצדיקו עליהם דין שמים ומתו לרצונם כמו שנזכיר כורתי 
בריתי עלי זבח אם שהיה לאל ידם להיות בעלי ברית לאלהים בעולם הזה שיש בו זביחה 
ואכילה כטעם זבחי שלמים העושים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ואם שכריתות הברית היתה 


בזביחה עצמה זבחי צדק לכפר על כל העולם כלו ובברייתא דרבי אליעזר סוף פרק מ&quot;א 
הפליגו במעלתם יעויין שם ובמדרש רבה סוף פרשת והיה כי תבוא אמרו שלא שלטה רמה בבשרם 
ויש בדבר להקל ולהחמיר כי לפום גמלא שיחנא יעויין בזוהר פרשת שלח לך דף קס&quot;ב ע&quot;ב. 
ואולם מה שלא נשא אותם הארץ דומה למאי דאמרי רבנן באליהו דלא יכיל עלמא למסבליה 
בזוהר פרשת ויגש כי כשם שפרחה נשמתו של יצחק בשעת העקדה כך פרחה נשמתן של ישראל 
בסיני ונשמת פנחס בשטים כידוע כי מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל שנברא בכח בלבד 
ערב שבת בין השמשות לפיכך נקרא אילו של אברהם שהיה קנוי אליו לא ליצחק שאין קנין 
בקבר ולא הושלם החפץ עד שאברהם הקריבו שהוא קנינו ועקד אותו גם כן כעקידת התמידין 
בפרק לא היו כופתין עיין מאמר אם כל חי כי גם האיל נברא בדין ונתקיים בו הפשט ונתוח 
וכליל לאישים והרי הוא כאלו יצחק שחוט כאלו יצחק שרוף. וממאי דאתמר ביצחק דחזר ההוא 


רוחא מעלמא עלאה בלחודוי יעויין בזהר ריש פרשת נח ורוחא דעלמא תתאה נגלם כאמור אנו 
למדים לפנחס ודור דעה שלא שבו לאיתנם הראשון בטבע החיים בעולם הזה זולתי המלכים 
נועדו עברו יחדיו מעצת המרגלים כלב דאתי מיהודה עקב היתה רוח אחרת עמו כמה דאת אמר 
יוסף ה&#x27; לי בן אחר שזכה לה בחברון וימלא אחרי שהשלים מדת אחורים עם הפנים הנוראים 
ומיוסף יהושע בן נון נער שמשה רבינו ע&quot;ה שתף עמו שכינה דכל בי עשרה קדמא ואתיא 
ולכבודה לא ימיש מתוך האהל. ויצדק לכל שאר הדור ההוא לומר ופגריכם על החיים שהיו 
חיים עדנה שכבר פגרו מרוחא דהאי עלמא ואמר אתם כי היה בכחם לזכך את חמרם כיצחק 
ואליהו שיהיה כסא כבוד לההוא רוחא עילאה וברצונם פגרו ורפו ידיהם מן התקון ההוא כמו 
שהוכיחם על זה משה רבינו ע&quot;ה והודיעם כי אמנם הפגרים יפולו ואתם משמע שיהיה לכם 
קיום כי עוד תחיו אחרי נפלם. ויש במשמעו קושי הפרידה להשלמת המרוק שאתם בריאים על 


עמדכם וסובלים נפילת הגופות וירמוז להם גם כן כי זכות רב יחשב אם ברצונם יפלו לכפרת 
נפשם וכן עשו שבליל תשעה באב היו יוצאים לחפור כדבריהם ז&quot;ל בירושלמי בסוף תעניות. 
וידוע כי מעשה המרגלים נחשב לחטאת הצבור סרחון שני שכבר קדמוהו העגל אמרו עליו 
באגדה שמחציו כלפי ראשו היה כתבנית שור אוכל עשב מעוטא הוא שפיו יפה דייק ואכיל מה 
שאין כן בחמור שאוכל קוצים כדאיתא בפרק תולין וכלפי זנבו היה חמור והן שתי מדות 
בקליפה ליונוס ויומברוס בניו של בלעם ועל כלאים זה אמרו אלה אלהיך ישראל שכנגדן 
בקדושה הנה אהרן וחור עמכם אכן לאלה היתה הכרעה מן הזקנים יושבים במקום הועד שאין 
בית דין שקול ואפילו ראש בית דין בכל מקום בית הועד עקר ולאלה לא היתה הכרעה וקלקלו 
וכשמת חור בנה אהרן מזבח לפני עצמו להגביר מדת החסד הקדוש ויקרא אהרן ויאמר חג לה&#x27; 
בקש רחמים על צום הרביעי שיהיה לששון ולשמחה וליכא מידי בנביאים דלא רמיז באורייתא 


מכל מקום בהיות העולם נדון אחר רובו חטאת הקהל הוא בלי ספק ומאז חל עלינו החיוב 
להוריד עדינו מהר חורב כי ממנו תוצאות חיים חירות ממלאך המות כמו שיתבאר לך בפרק 
הבא והוא היה הזדמנות למיתה בלבד וכאן נמשכה המיתה ממש כטעם מות תמות כי שכר עבירה 
עבירה וכטעם וביום פקדי ופקדתי והוא רחום יכפר: 
 


מאמר חקור דין - חלק ב פרק ט
אחרי ששמעו אבותינו את הדבר הרע שנאמר למשה בעון העגל כי לא אעלה בקרבך כתיב 
ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו אבל בוטחים היו שיעבור זעם וישובו להתקשט בו כי אמנם 
מתרגומו של יהונתן בן עוזיאל למדנו שני דברים יכלול אותם מאמר אחד הראשון אומרו לית 
אפשר דאסלק שכינת יקרי מביניכון והוא מה שתרגם אונקלוס גם כן והכוונה על השוכן אתם 
בתוך טומאתם שהוא הסתר פנים בהתלבשות שכינה בנפרדים קדושים שהמה מתלבשים בחצונים 
ולהכי דייק קרא בתוך טומאתם אשר אינני שוכן בטומאתם ח&quot;ו כי מי נתן נזיר בין השכורים 
או כהן בין הקברות אלא שוכן באותו התוכיות שהטומאה מצויה חוצה לו בסבתם וכבר רמזנו 
מזה בחלק הראשון פרק ט&quot;ו והשני ברם לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון והם נתאבלו על 
הפתרון השני והראשון היה להם נחמה קצת על כן לא נחשב לתשובה שלמה אלא מתדמה לתשובת 
החונף כי עקר האבל שחוייבנו בו בחטאינו ובעונות אבותינו אינו בשביל יראת העונש 


אדרבא כל כגון זה מגרה העונש בעצמו ואינו מכפר כטעם לא שלותי ולא שקטתי האמור באיוב 
אלא צריך למסור עצמנו למיתה בלב שלם ולחשוק בה לכפר על רחוק הכבוד מבית חיינו ואז 
יצדק בנשמותינו משעת המסירה מאמר עלי כפרה בכל פירושיו הנאמרים באמת והוא טעם הרוצה 
לחיות ימית את עצמו על הדרך שאמרנו וכשתנוח הסכמת האדם על זה בשלמות אז הוא מכפר 
ומתכפר עודנו חי אף כי אחרי מותו יוכל להמנות עם מצדיקי הרבים בלי ספק. לפיכך התרה 
בהם משה רבינו ע&quot;ה והודיעם בחמלת ה&#x27; שיורידו עדים ממחשבתם לגמרי וטוב להם. על זאת 
יתבונן כל חסיד וישיב אל לבו כי מי שלא ידע ביום טובה להצדיק רחמי שמים בכשרון 
המעשה אשר בהתעוותו כתיב והוכחתיו בשבט אנשים הנה מה טוב ומה נעים אם יצדק דינו על 
עצמו ביום רעה בלי ציור כלל ולאלה הצדיקים המקיימים בעצמם כך יצדק בלי ספק שבמיתתם 
קרויים חיים עלייהו כתיב ומשביע לכל חי רצון כפי עלוי נשמתם באותה שעה להדבק ברצון 


העליון וכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל למד על מי שאינו מתאבל על עצמו אלא 
על עונותיו ושמח ביסורין לכבוד שמים שבשרו לא יכאב בחייו ובמותו ומן השמים ירחמו 
שלא ירגיש בצערו והזכיר הכתוב לשבח ויתנצלו בני ישראל את עדים שהוא יותר מהורדה כמו 
שתרגם יונתן ואתרוקנו כי נתיאשו המה ממנו שלא יחפצו בו כלל אחרי רואם כי טוב מותם 
מחייהם על דרך מה שאמר ישעיה לבד בך נזכיר שמך מתים בל יחיו וכל שכן עם יאוש העדי 
מהם כטעם את עדים ולא אמר מעדים וכבר פירש הרמב&quot;ן בבראשית רבה והיא דעת המתרגם 
הראשון שזכרנו מפי חגי זכריה ומלאכי שהעדי ההוא היה עושה חרות ממלאך המות ואלו 
הורידוהו בלבד היה מורה קבלת המיתה באהבה אם חפץ בה ה&#x27; והוא טעם בכל נפשך אפילו 
נוטל את נפשך. אבל ההתרקנות שאמרנו הוא בלי ספק חשק נמרץ למרק העון במיתה על כל 
פנים כרבי עקיבא שהיה מתאוה מתי יבא לידו לקיים המקרא הזה ולא על חנם כי לו יאתה 


לכפר על גלות הכבוד במכירת יוסף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם על פתיחת הקלקלה 
תחלה במאמר הנה בעל החלומות ומשם בא לידי נסיון והיה צדיק ממנו כשטת האר&quot;י זצ&quot;ל ואם 
על שתוף שכינה בהעלמת מכירתו וברוך היודע מי העלה לשמים שיאו בזה ואותה תשוקה היא 
שעלתה במחשבה לפניו יתברך ולא השיבוה ריקם כטעם נפלה נא ביד ה&#x27; כי רבים רחמיו ועל 
זה נאמר בבת קול אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד וכן כתיב והוא באחד ומי ישיבנו 
ונפשו אותה ויעש כי ישלים חקי וכהנה רבות עמו כי הוא שכר שאין למעלה ממנו שכן 
הראוהו למשה רבינו ע&quot;ה בשכר תורתו של רבי עקיבא רב הוא ואיש נבוב ילבב. ואפשר לפרש 
עוד דמעקרא לא שתו איש עדיו עליו והוא הנזר והעדות של נעשה ונשמע לכל אחד מישראל 
שקשרום להם ס&#x27; רבוא מלאכי השרת כנגד ס&#x27; גבורים דקיימין אפוטרופסין בהדי מיכאל 
עלייהו דישראל ונהגו ישראל נזיפה בעצמם להתנדות מהם לרצונם כטעם המשנה הירושלמית 


דתעניות דשלח ליה שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות והכוונה בזה עצה טובה 
דאף על גב דאיהו לא אימני עליה לינהוג נזיפותא בנפשיה מושבה הנוסחא הזאת משלמת אל 
הבבלית ומצרוף שתיהן הושלם המוסר למרי דעובדא ולשומעים ינעם כי אין בחלוף הגרסאות 
דבר בטל וכן בסוף כתובות הכל מעלין ולא מוציאין אחד אנשים ואחד נשים ואיכא דמתני 
אחד נשים ואחד עבדים ותרוייהו איתנהו חדא במעלין וחדא בעולין ודכוותייהו טובא. הדרן 
לדור המדבר שקיימו בעצמם עצת שמעון בן שטח וכל אחד היה רשאי לחוב בעצמו בזה אמנם 
כתרו של צבור בזכות מה שאמרו קול אחד יחדיו נעשה בלבד זה פעמיים ונדבר בם בפרקי 
הצלם והדמות בחלק הרביעי מן המאמר הזה בס&quot;ד עדיין לא הורידוהו והיה להם בשבילו 
חירות ממלאך המות עד שהשיאם הדבור עצה הוגנת וקבלוה בסבר פנים יפות כאמור וידוקדק 
עם זה הורד עדיך בלשון יחיד וכן ויתנצלו את עדים מהר חורב כי עכשיו בטל מהם כל מה 


שקבלו מחורב לא קודם לכן. לפ
יכך ירדו ק&quot;כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום שקבלו עליהם כפל המיתה כפי כל הפירושים 
הצודקים בו יעויין מאמר הנפש אשר לנו בפרק כ&quot;ח והוא טעם הכפל למנין מלאכים הללו 
עושי דברו של שם אלהים בק&quot;כ צירופים שלו שכנגדם בעינן שיהיו ק&quot;כ בני אדם בעיר אחת 
כדי שתהא ראויה לסנהדרין וכלם זכה משה ונטלם דכתיב ומשה יקח את האהל כי הוא מסר 
עצמו תחלה למיתה עליהם ועוד אין דברים שבקדושה נמסרים ביד מלאכי חבלה ח&quot;ו כמו שנזהר 
מזה רבי ייבא סבא בזוהר משפטים בפסוק אם רעה בעיני אדוניה בסוף אותה פסקא יעויין 
שם. אף כאן משה נטלם להנחילם לכל הולך בדרכיו והכי מוכח קרא דכתיב והיה כל מבקש ה&#x27; 
וכו&#x27; ועל ידי משה אמת ותורתו אמת עתיד הקב&quot;ה להחזירן לישראל כדמסיק התם בפרק רבי 
עקיבא מדכתיב ופדויי ה&#x27; שובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על 
ראשם ועוד נשוב נדבר בם בסוף החלק הזה בס&quot;ד: 
 


</div>
