ספר עשרה מאמרות — מאמר חקור דין - חלק ב פרק י

מאמר חקור דין - חלק ב פרק י אמר מר של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים הכי גרסינן בקצת ספרים וכבר זכרנו מה שהוקשה לאחרים במלת של האמורה בזה ג' פעמים אצל כתיבה ואנו מוסיפין שתי הערות בספרם של בינונים אחת שלא נזכרה בו חתימה אם לטוב אם למוטב והאחרת היא ותירוצה עברו יחדיו לפרק י"ב ולו הואלנו להניח במושלם היות הגרסא מדוקדקת הנה הקושיא הראשונה בשמונה דרכים אמתיים תהא מתורצת יפה כי אמנם ר' יוחנן מאריה דהאי מימרא דקרא רבי עליה המקרא הזה בטרם אצרך בבטן ידעתיך בפרק בתרא דיומא וחבבו בריש פסחים דדייק בלישניה כהלל הזקן דלקמן בפרק י"ט גם במקום הזה פיהו פתח בחכמה לתלות הקללה בספר לא באדם על דרך יתמו חטאים לא חוטאים ועשה סייג לדבריו מביט מראשית אחרית. אי נמי הכא אמרה למלתיה בשיטת הברייתא מיום הדין דפתחנא בה בתחלת המאמר והתם ניחא דבכתות מיירי וכת של אלו ושל אלו נכתבים כראוי להם ולדוגמטרין שלהם ויצדק

אמרנו כי הכת של רשעים דהיינו קשורם והתחברם כי הא דמיכנפי בי עשרה וגנבי כשורא או דרך רשעים כדברי המלך נעים זמירות היא האובדת לגמרי עם הפזור המשובח ויפה להם כדכתיב יתפרדו כל פועלי און כי קשר רשעים אינו מן המנין אבל רשעים עצמם יועיל אליהם המרוק באחרית הימים כמו שיבא. ועל דרך זה אנו צריכין לפרש בכל מקום את הכתובים המגזמים עליהם כגון כי רשעים יאבדו שהכוונה היא כמו שפירש להלן ורשעים עוד אינם שהוא נמשך לרישיה דקרא יתמו חטאים לא חוטאים ואינם עוד רשעים אבל עתידים לתקן במשפט צדק עם שנוי השם שנוי מקום שנוי מעשה כי לא דבר רק הוא וכן יאבדו רשעים מפני אלהים כי אמנם לפיוס הדין צריך לאבדם אבל משנתפייס הדיין ישובו להיות כאבדה המתבקשת. ואפילו גבל ועמון ועמלק וכל אותו קשר רשעים שהחריד עליו אסף את העליונים לאמר אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל מה כתיב ביה יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו

ואחרי כן כתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך שהוא להם תקון גדול וזה יספיק אל המכוון הנה. והכת הצדקת היא בלי ספק משתלמת יתר שאת ברוב עם הדרת מלך הוא הכנוס לצדיקים הטוב להם וטוב לעולם שהם נעשים כתות כתות חבורות חבורות ליהנות בטרקלין מזיו השכינה. והכא איכא למימר דסרכא דהתם נקט ואתא וכן צריך לומר במלת לאלתר דאתמר הכא דלאו דוקא דאי לא תימא הכי ר' יוחנן דאמר דלא כמאן דהא לא פליג תנא בגזר דין של כל אדם שאינו נחתם אלא ביום הכפורים כדלעיל בפרק א' וכמו שיבא אלמא ההוא יומא מיקרי לאלתר דידהו אצל חתימה ומאי לאלתר כמו על אתר והכא נמי פירושו איש על ידו ועל מקומו ולפיכך גבי בינוניים שדינם תלוי עד יום הכפורים אמר שאז נכתבים לחיים ולא זכר בהם חתימה כי סמך על הבבות הראשונות ועל המפורסם משמעתא דד' פרקים שכן מצות היום בחתימה ואין בין ב' ספרים הראשונים לספרן של בינונים אלא זמן כתיבה בלבד וכן דרך המשנה

במקומות רבים להביא בבות חלוקות סמוכות או מופלגות כגון ההיא דקנים וההוא דהוריות וכריתות ודומיהן האחת מפרשת חברתה והכא הכי נמי: מאמר חקור דין - חלק ב פרק יא ואי בעית אימא אין ודאי ספרן של צדיקים ושל רשעים נכתב ונחתם לחיים ולמות לא האדם לקיים דברי התוספות שנזכיר בפרק כ"א כי אפשר לחיים הללו שהם החיים האמתיים הנכתבים בספר להיות גורמין לאדם לפי שעה יסורין או מיתה על צד המרוק וההפך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו יאמר שהוא משלם לשונאיו מיד שכר המצות שהם עושים להתיהר וזהו אל פניו שאין מעשיהם אלא לפנים להתראות בחנופה לפניו יתברך כאמרם ז"ל שלעתיד לבא הללו והללו נוטלים ספר תורה ובאים לקבל שכרם והנה הוא מקדים לשונאיו ופורע שכר מעשיהם בעולם הזה להאבידו לאותו תשלום גמול שלא ימצא כתוב בספר הזכרונות במרום היותו יתברך חייב בתשלומין על דרך האמור בכשרים וחנותי את אשר אחון כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא וכתיב

אפנקסיה אחון לפלוני כך וכך וארחם לפלוני כך וכך על דרך חונן ונותן בארנוה בפרק ב' מחלק דראשון. ובמסרה וחנותי תרין וחנותי לבני בטני מלמד שאין מדה זו נוהגת אלא לעמוסים מני בטן. או יהיה אחון טובתן של צדיקים וארחם ליתן בהם כח ובית קבול לסבול אותם והוא שתוף המלה באמת. אבל שכרם של אלה לא יאצר ולא יחסן. לפיכך כפל ואמר לא יאחר לשונאו ששינה כאן מרבים ליחיד ללמד שאפילו אחד מהם בסוף העולם עושה דבר קל ממהרים ליתן שכרו שאין הקב"ה בז לכל דבר אפילו שכר שיחה נאה. עוד ממה שנאמר כאן לשונאו לשון חיד דלגביה ניחא אומרו אל פניו ישלם לו למדנו דאל פניו דרישא לאו בדידיה משתעי קרא דאי הכי אל פניהם מבעי ליה דשונאיו כתיב אלא רישא אל פניו של נותן קאמר כדפרישית כי כשם שמעשיהם לפנים כך מתן שכרן אינו אלא לפנים מתענוגי העולם הזה דבר שאין בו ממש וזהו אל פניו של מקבל ישלם לו שהרי המעשה בא בחונף אל פניו של נותן

ולבם לא נכון עמו וכבר נמלטנו מן הכפל ומן החלוף ובאו חלקי הכתוב בתכלית הדקדוק כראוי להם. או יפורש רישיה דקרא על פושעי זולתנו ויהיה אמרו אל פניו כל זמן שעומדים במרדם והם עדיין שונאיו אל פניו וידוע שאזהרתם מיתתם ואין תשובה מספקת להם עד היותם גרי צדק לבא בקהל דכתיב בהו כגר כאזרח וטעמא דמלתא כי התשובה היא מצות עשה אחת נתיחדו בה ישראל על צד החמלה ונלוה הגר עליהם ומי שאינו מצוה לאו כל כמיניה למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ואפילו נעמן גר תושב וכל דכוותיה עתידים ליתן את הדין על מה שעברו עליהם המעשים אשר לא יעשו אלא שהם קרובים אל התקון ונקל זאת בעיני ה' ואל יקשה בעיניך מאנשי נינוה כי הרבה תשובות בדבר האחד כי רבוי אוכלוסיה היה מעורר עליהם רחמים בשביל י"ב רבוא אדם שאין בהם חטא ובהמה רבה שהיה חרבנה אבוד חלק רב ומסויים בעולם. ב' אנשי נינוה העמידו עצמם על דין תורה להחזיר גזלה בעינה כמו שיבא

בחלק הרביעי פרק י"ג. ג' אף הם לא ניצולו אלא האריך להם אפו לשלם גמול צעקתם ומעשיהם בעולם הזה ולסוף נתקיים בהם כל חזון נחום האלקושי שאמר עליהם אל קנא ונוקם ה' עד סוף הספר. אבל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והדוגמא בנזקין שור של הפקר שהזיק דהני בהפקרא ניחא להו וקודם שתפשו ניזק הוא הקטיגור הנפרע ממנו קדם אחר וזכה בו שגיירוהו בית דין פטור כדאמרן. וסיפיה דקרא לא יאחר לשונאו יפורש להדיוט שבנו יחיד וגלמוד הפורק עול והדוגמא בשור של ישראל שאם נגח ואחר כך הקדיש שעשה תשובה שלמה או נגח ואחר כך הפקיר עצמו שהתמכר לעשות הרע הראשון פטור בזכות תשובתו והשני גם כן פטור מדיני העולם הזה דהא נותנין לו שכר מצות קלות כדכתיב אל פניו ישלם לו וכאן לא כתיב להאבידו דסוף סוף קב"ה גבי דיליה על הדרך שבארנוהו בחלק הראשון פרק ט'. או יאמר רבי כרוספדאי כי הספר נכתב למיתה לא האדם לקיים בו מה שנאמר תשב אנוש עד דכא

ובצדיקים נאמר הן בקדושיו לא יאמין לפיכך הספר נכתב לחיים והמה נשארים על אפשרות בחירתם כל ימי חייהם. או יאמר כי הספר נכתב ונחתם לאלתר למיתה לא הפתקים שהם נכתבים לאלתר ונחתמין לאחר זמן כמבואר בזוהר פרשת אמור והועתק בספרי הדפוס בפרשת ויחי ונדבר בו בפרק כ"ה. או יאמר כי ספרן של רשעים ואפילו המעשה הטוב שלהם הכל נחתם למיתה כטעם להאבידו שזכרנו למעלה כי זבחיהם לא לרצון וספרן של צדיקים הטוב והמוטב הכל נחתם לחיים כטעם זדונות כזכיות והכי דייק לן קרא דרב נחמן בר יצחק דוק ותשכח או יאמר שהספר נידון ובעליו עמו אם למות אם לחיים ונבארהו בסמוך:

מאמר חקור דין - חלק ב פרק יב כבר זכרנו בפרק ד' שכל מעשי האדם נכתבים בשעתן בספר אחד כפשטא דמתניתין ריש פרק ב' דמסכת אבות אף על פי שבראש השנה נפתחים ג' ספרים וצריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים הללו. דע כי הספר הכולל שכל מעשיו של אדם נכתבים בו מיד בשעת מעשה הוא האויר הספיריי הוא המקיף ובו יוחקו כל פרטי תנועת האדם אם הוא נודד כנף העין ופוצה פה ומצפצף לטוב או למוטב קל וחומר לשאר אברים על כן בהרמת יד נקרא רשע ואפילו הרהורי לבו אי אפשר שלא יחדשו בפניו שמחה או עצבות וכיוצא בזה ה' יראה ללבב ומיד יש ברירה לפניו יתברך לסגל המעשים הטובים באויר גן עדן המתלבש להם באויר העולם הזה והרעים גם כן באוירה של גיהנם כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים בכל מקום בשווי מוחלט. ומי שרובו זכיות הנה בראש השנה נפתחים למעשיו שערי גן עדן והאויר שבפנים קולטן ואת אוירן וזהו נכתבים ונחתמים לחיים כי היא כתיבה חדשה לגבי האויר הפנימי וחתימה לגבי

האויר הנכנס ואפילו יחמיץ האדם אחר כך אינם אובדים לעולם אלא כמה דאמרו רבנן זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן ונבארהו בפרק י"ד וההפך בהפך. וספרן של בינוניים זיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה לפיכך נשארו תלוים ועומדים באויר המתלבש בעולם הזה עד יום הכפורים זכו נכתבים לחיים כדאמרן. ומכאן אתה למד כי מי שרובו זכיות אינו נשכר עליהם בעולם הזה שכבר נגנזו באויר גן עדן ושמורים לעולם הבא וקודם ראש השנה נמי העתיד ליגנז כגנוז דמי אדרבה יחוייב שיתייסר ומורק ושוטף בעולם הזה בהכרח ממעוט עונות שלא נכנסו באויר גיהנם וזה מקום כפרתם. ואיכא למידק בדינן של בינוניים אמאי לא זכו נכתבים למיתה לימא נתחייבו נכתבים למיתה הא לאו הכי רב חסד מטה כלפי חסד או נתלי להו אפילו טובא נמי ואפשר דחשיבה לגבייהו שעת ריתחא דענשי בה אפילו אעשה כדאמר ליה מלאכא לרב קטינא בפרק התכלת לפיכך אם עברו עליהם הי' ימים בלי

שום זכות אינהו אפסידו אנפשייהו אבל אם זכו לאיזה מצוה בימים שבנתים דליכא למדיינינהו כפושעים אז אף על פי שחטאו כנגדה וחזר הדין להיות שקודם יום הכפורים שפיר איכא למימר רב חסד מטה כלפי חסד. והנה זאת זכרון בספר של רשעים גמורים שאחריתו עדי אובד ונדון עמהם בראש השנה כמו שבארנו בפרק הקודם חקרנוה כן היא באבן של מצוה הנסקלים ובסייף של נהרגים ודכוותייהו שהן טעונין גניזה להשבית אויב ומתנקם וכן כתיב כי בשת עלומיך תשכחי וכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכבר נמלטנו מזרות הגרסא שזכרנו בפרק ד' ובריש פרק י' בשבעה דרכים אחרים כלם נכוחים למבין וגם זה לנו אחרון חביב ונרחיב הבאור בו כפי כחנו כי רב מאוד התועלת הנמשך ממדה טובה זו כמו שיבא בפרקים הללו שכן ספרן של צדיקים הוא עצמו מתקיים ומתכבד עליהם והכי משמע לן קרא דרבי אבהו וקל להבין. צא ולמד ממה שהעידה תורה על הצדיקים כדכתיב גבי ראובן למען הציל אותו מידם

ולא עוד אלא שהוכפל ונכתב בספר במקומות רבים שכר מחשבה כשכר מעשה כדכתיב ויעשו בני ישראל שקבלו עליהם בלב שלם מצות משה ואהרן והעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוה ואחר כך כן עשו בשעת מעשה: מאמר חקור דין - חלק ב פרק יג ואולם כשלא הספיק המחוקק הנאמן להעיד וללמד זכות על עמו וצאן מרעיתו לאחר מעשה ושחרנוהו ואיננו הפליא תושיה בשעת מעשה והודיע דרכיו בשמנה פסוקים שבאו בסוף התורה אמרו עליהם בפרק הקומץ רבה יחיד קורא אותן בבית הכנסת ואנו מפרשים שמותר לקרותן בלא סרסור ובכלל דברינו דברי רש"י שפירש שאין מפסיקין בהם והטעם לכל זה הוא לפי שמשה רבינו ע"ה לא סרסר בהן ליהושע ולא פירש בהן כלום לא לו ולא לזולתו אין כאן סדר המשנה בפרק כיצד מעברין שיהיו רבים נזקקין להם אלא הקב"ה אמרן ומשה כתבן בדמע בספר המונח מצד ארון הברית שממנו מעתיקין או מגידין למלך ונגנז עם הארון בימי יאשיהו ואחרי כן נולד הספק בג' ספרים שנמצאו בעזרה כדאיתא במסכת סופרים פרק ו'. ופשוטן של

דברים כי דמוע תדמע עינו של משה על מה שיודע אחרי מותו כי השחת ישחיתון ושלא זכו שיכנס עמהם לארץ ישראל לתקוע אותם יתד במקום נאמן ולבטל גזרת הגלות שנאמרה בין הבתרים והיה אותו דמע מגוון הדיו מן השחור שבאישון בת עין יורד טיפין טיפין לכל אות נוזלו מבהיק כעצם השמים עד שהיו האותיות מתאימות ואין עינו של משה ולא ספר התורה חסרים כלום והיו אמנם הפסוקים שמונה שנתייחדו עמו באותה שעה שמנה אותיות של שם הכתיבה ושם הקריאה וכל דכוותייהו משמות הייחוד וכנגדן נזכר בהם שמו של משה שמונה פעמים והתיבות יב"ק שסודו ידוע והאותיות כמנין חשק ודי בזה להעיר המשכיל אבל בי"ב ספרים שכתב משה לכל שבט ושבט נתקיים נוצר תאנה יאכל פריה ויהושע כתבן לשמונה פסוקים הללו וכל דברי חכמים קיימים. ואין ספק שראויה כל התורה ליכתב באותו דמע אלא שלא זכינו להשתמש בו כי האיש משה שכתיב בו מן המים משיתיהו ליודעי סודו חזר ליסודו

בהעלותו מן המדומע לשמי מרום יעויין מאמר אם כל חי חלק ג' סימן י"א ועם כל זה לא כהתה עינו מקירון עור הפנים כמראה אש בית לה לתורה שהיא ברית אש מדת הדין ולא היה העולם מתקיים בה אלא בהשתתף אליה מדת רחמים כדכתיב במשה וירא ראשית לו ולא נס לחה כטבע המים הנגרים במורד ועל אותה העלאה כתיב וימת שם ואמת היה באותה שעה על הדרך שאמרנו כי כבר נאמר לו עלה אל הר העברים ומות שם צווי ממש על המיתה לרצונו וכאן העידה תורה עליו שקיים עשה כמו שקיים שאר המצות ואז הקב"ה היה אומר וימת שם משה והוא מתמותת וכותב בדמע כטעם עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו שנבאר בחלק החמישי פרק ו' והיה זה לעורר רחמים תכף ומיד על מתי מדבר העם אשר אתו ואין לך על פי ה' כפשוטו יותר מדוקדק מזה אבל באהרן כתיב ויעל על פי ה' וימת שם וההבדל ביניהם מבואר נגלה. כתיב וימת שם משה עבד ה' עבד בגימטריא ניח"ח. באר"ץ מוא"ב בגימטריא בש"ם דהיינו

בספ"ר. ע"ל פ"י ה' בגימטריא רי"ו והו' עלה לבעל החוטם של מלא קומתו דהיינו יסוד אבא עלאה בארץ מואב דרשינן מא"ב להיות שם רי"ח ניח"ח בגימטריא באר"ץ עם המלה. עבד ה' בארץ מואב בגימטריא תמ"ד דהיינו ב' פעמים ברך על כן כופל הכתוב וזאת הברכה אשר ברך משה עיין לקמן פרק ט"ו גם אהרן היה ריח ניחח אל הקומה הרמוזה בהר ההר על פי ה' דהיינו בעל החוטם של יסוד אימא ונקרא הר ההר על שם איש תבונות והנה העליה היתה על פי ה' וממנה נמשכה המיתה כי הוא מחיה חיים שושבינא עלאה ואיך יאמר לו פי ה' שימות אלא משה נעשה בזה שלוחו של מקום ובמרים לא פירש בה על פי ה' של אותה קומה הרמוזה בקדש כי היא עולת נקבה שהותרה ליחיד בלבד בבמה וראיה מטלה חלב דשמואל ומשתי פרות ששגרו פלשתים עם ארון האלהים ולמדנו שמעשה הצדיקים בשעתו נכתב בפועל לפניו יתברך כי המצוה עולה וכותבת עצמה במרום. אמת שבזוהר מוכח שמשה רבינו ע"ה נסתלק בשבת וכן נמצא

בתשובות הגאונים. אמנם אנא דאמרי כרבי י נאי במדרש רבה וכתנא דסדר עולם זכרו הרא"ש בפרק ערבי פסחים דמהתם מוכח שהיה בערב שבת. ויש לי ללמוד שאין הזוהר חולק שהרי אמר בפרשת תרומה כי במנחת שבת בי מדרשא דמשה אתבטיל ולא יצדק לומר כן במי שידיו עסקניות באותה שעה להוסיף ח' פסוקים בספר התורה וזה לא היה ודאי בשבת דליכא למימר בכהאי גוונא במתים חפשי הא מאי אית לן למימר שבערב שבת היה כותב ומתמותת כמו שנזכיר בסמוך ולא נסתלק לגמרי עד יום שבת שעת המנחה ויש סמך לזה בפרשת תרו שאמר תא חזי בכל שית יומי דשבתא כד מטאת שעתה דצלותא דמנחה דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין אבל ביומא דשבתא כד מטא עדן דצלותא דמנחה רעוא דרעוין אשתכח עתיקא קדישא גליא רצון דיליה וכל דינין מתכפיין ומשתכח רעותא וחדו בכלא ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא בגין למנדע דלא בדינא אסתלק וההיא שעתא ברצון דעתיקא קדישא נפקת נשמתיה

ואתטמר ביה וכו' עד כאן. אלמא ראוי היה להסתלק בחול אלא שנתעכב גמר סלוקו עד יום שבת בגין למנדע וכו' ונבארהו בסמוך. והנה משה רבינו ע"ה קרא עצמו מחוקק ספון שאלו היה תאר לחלקה היה צריך לומר ספונה וזה כי בשעה שהי ה מחוקק ב' הפסוקים האלה וימת ויקבור גם קבורה היתה לו שהרי הקב"ה אומר ויקבור אותו ומשה כותב וקובר באהלו על הדבר אותה הקומה מאור לבושו שבה כתב שאר התורה וכל זה היה בערב שבת ויצדק עם זה שהקב"ה קברו במאמר והוא קבר עצמו במעשה שבכתיבה ומסירה לקבר יובל ועוד נשוב נדבר בו. ומכאן ואילך בכתיבת שאר הפסוקים עד סוף התורה כבר היה ספון ועודנו מחוקק בספר המיוחד שזכרנו והקומה הנכבדת הזאת שבה כתב שמנה פסוקים לא נגנזה עד יום שבת. וקרוב לשמוע מה שאנו בבאורו עם המפורש אצלנו יפה יפה במאמר הנפש פרק ט"ו שיש לכל אחד מצדיקי ישראל צלם ודמות עליון והוא לא נסתלק למשה אדוננו עד יום שבת וצלם ודמות תחתון שנסתלק ממנו בערב שבת ולא ירחיקו שלמי העיון היות הקומה

העליונה של משה רבינו ע"ה מאחרת לצאת מן העולם הזה בהזדכך אליה גולם נראה לעינים כג' אנשים דאלוני ממרא או כרבי נחוניא בן הקנה ושאר הרוגי מלכות שאחרי נמכרו ונגמר הדין עליהם בפועל לכפר על בני ישראל גאולה היתה להם ממה שירד דמות דיוקנם ונדמה לשודדיהם לעשות בהם שפטים ובסוף בהרג הרוגיהם הורגו כדאיתא בפרקי היכלות וכמו שפירש האר"י ז"ל. או יהיה ההתלבשות למשה באופן יותר רוחני ושלם. וכל שכן שיוסיפו אהבה בדרוש הזה עם המוזכר במדרש רבה לסוף פרשת וילך כי אחרי שכתב י"ג ספרים השכים לפתחו של יהושע ואין השכמה אלא למחרת בבקר וכשנכנסו לאהל מועד הפסיק ביניהם עמוד הענן כי אין מלכות נוגעת בחברתה כדאיתא התם והא קאמינא דלא אשתהי משה אלא בגין למנדע דלא בדינא אסתלק והיינו דקרו ליה בזוהר נביאה מהימנא קדישא שכבר נתקדש באותה שעה להתקבל ברצון העליון עם מה שפשט הצלם ודמות תחתון מערב שבת כאמור. ומאז הרגישו כל ישראל

באותו ההפשט והסלוק והסכימו לבכות שלשים יום ומשעת ההסכמה כתיב ויתמו שהימים קבלו תמימות ממה שקבלום ישראל עליהם ועלתה הסכמתם לרצון לפניו יתברך ללמד עליהם זכות מצורפת למעשה כאלו כבר עשוהו וכדאי ליכתב בתורת ה' תמימה קריאה נאמנה ככתבה וכלשונה. חלילה לה מן הגוזמות והיא רחוקה מן השתופים ומן ההשאלות אלא ע' פנים לתורה וכל פן עולה לכמה טעמים אכן מצינו פסוק אחד מפרש חברו שלא כמדרש חכמים ומשם ראיה ברורה שבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו כדרבא במסכת יבמות והוא בדברי הימים באמציה שהרג את הורגי אביו ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים והתם אצטריך לדין עדות שלא יומתו אבות בעדות בנים אלא כדאמרן וכבר פירשו לה בפסוק ערים גדולות ובצורות בשמים שכן הוא האמת כפשוטו שאין שרים חיצונים נכנסים בגבולי הארץ במרום וכן מה שאמר אברהם אל נעריו ונשתחוה ונשובה אליכם אלו נשחט יצחק

היה מתקיים לתחיית המתים שאליעזר נכנס חי בגן עדן וישמעאל יזכה שעשה תשובה והיינו דקאמר להו שבו לכם פה עם החמור אבל לא לעולם הבא עם החמור ואפילו דברי דוד לאחימלך הכהן שנראית כגניבות דעת לפקוח נפש ודבריו אשר שם בפי חושי הארכי לפייס את אבשלום כלם לשון חכמה השומר אמת לעולם כמבואר יפה אצלנו במקומו כי על כן באו בספרי הנביאים ללמד על האמת שמצלת את בעליה. הרוצה לטעות יטעה ולעולם קושטא קאי וכן מה שאמר מיכיהו לאחאב עלה והצלח ונבארהו: