מאמר חקור דין - חלק ב פרק יד על זאת התפלל התנא דאבות באומרו ותן חלקינו בתורתך כי כשם שכח מעשיו של מעלה הגיד לעמו כך מעשה הצדיקים גבורי כח עושי דברו ממש בחדושי תורה בהלכה נתון באוצר מלכו של עולם תורה של מעלה והוא כלי אומנותו לעשות מהם בכל יום תמיד שמים חדשים וארץ חדשה כדברי רבי שמעון באגדתיה ועל זה אמרו הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל לפי פשוטו כי הוא חתום ומינח בקרן זוית עד יזל מים מדליו של ישראל לחדש בו על פה רזי תורה ומזל זה אינו פוסק והולך כל ימי החפץ ויש דור מגדל אוכלוסין של חכמים יותר מחברו ועל הכוונה הזאת אמר ר' זירא כי סליק להתם יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל שפירושו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואמר חלקנו בלשון רבים אם לכללות החכמים לשתופי נפשיה בזכות הרבים ואם להמשך מה שאמרו על פסוק אז נדברו ויכתב תרי מיכתבן מלייהו בספר הזכרונות ועל כרחך לומר שעל עלויין של חדושי תורה הדברים אמורים דאי לא מי גרע
עסק התורה מכל שאר מצוה ואפילו קלות שבהן שהרי כל מעשינו ליחידים נמי בספר נכתבין. ואי בעית אימא איכפלו מקרא ומשנה וגמרא ללמדנו דתרי דוקא מיכתבן מלייהו אחד דברי תורה ואחד שאר המצות והני תרי יצר טוב ויצר הרע נינהו שהם דוקא איש אל רעהו אל תקרי רע בכל מקום אלא ריע שנברא לשמשנו ולסייענו בעבודת שמים והן הם ב' מלאכי השרת הסודרים תלמודו של אדם בפניו בצאתו מן העולם שלא יהא לו בשת פנים לפני הקב"ה כדברי חכמים על פסוק לא ירעיב ה' נפש צדיק ועלייהו רמיא להסדיר לפניו מה ששמעו מפיו תורה כל ימי חייו ונתחדשו שניהם על ידו שהרי משך אותם לבית המדרש ומאן מלאכי השרת רבנן ובמסורה ויגל תרין ויגל את האבן ויגל כבודי מלמד שיש שמחה לאבן נגף בזמן שהצדיק מעבירה מעל פי הבאר שכן יצר הרע לעשות רצון קונו מכוין. עוד במסורה רק תרין והבור רק כי לא דבר רק הוא מלמד שהכל תקון עולם ובהיותו נשמע ליצר טוב גם הוא מוטב
ומיכתבן מלייהו. חד לא מיכתבן מילוי באבני שיש טהור כיון שלא נכתבו בעולם הזה בלב האבן. והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן ונוטל שכרו והוא נעשה צנור לשכר המגיע לחברו על דרך הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו לא לגרוע חלקם אלא שכלם זוכים על ידו נמצא הוא נוטל שכר כולם ונתנו להם ונשאר לו כנגד כלם כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר והא והא איתא כמו שנזכיר לקמן. ולמדנו מזה שגופות הצדיקים האוכלים לשובע נפשם להשיב צורת הנאכל להתעצם אוכל כמו שנזכיר בזה בפרק י"ז מאחרי שיזכו לתחיה שוב אינם חוזרים לעפרם כדברי רבותינו. ואף על פי שאין בעולם הבא אכילה ושתיה לא יחשבו האברים המיוחדים לזה שיהיה מציאותם בעת ההיא לבטלה כיון שהיו תשמישי קדושה בעולם הזה כאכילת מצוה לאכול לחם לפני האלהים והנה בכל לעיסה ולעיסה הוסיפו כח בגבורה של מעלה לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בהתחדש על ידם צורה משכלת
אל המלח והמים שהם מבעלי הצורה הדוממת ואין צריך לומר לבעלי הצומחת והמרגשת וראויים צדיקים הללו לשתי עטרות בראש כל אחד לקנה ולושט האי כי ארחיה בתקון המעשה והאי כי ארחיה בתקון ברכת הנהנין ששבה לכל צדיק ברכת המצוה. וזיו שכינה עולה על גביהם לפי טהר מחשבותם וזכוך כוונתם יום יום והוא הזיו שהשכינה נהנית ממנו כטעם ויאכלו מעבור הארץ כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול וכתיב ממני פריך נמצא:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק טו ויתכן לפרש גם כן ותן חלקינו בתורתך כי היא אמנם בקשה מאתו יתברך שחלקנו בתורה יהיה לרצון לפניו מכלל השנון שהוא עוסק בתורה בישיבה של מעלה כי הא דיתיב ותני אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים ולפי שהיה רבי אליעזר סיני ומכריע בזה כל חכמי ישראל עם היותו מוכרע עמהם מחברו שהיה עוקר הרים אליו נתאוה משה שיצא מחלציו וקרא לבנו בשמו עיין בזה בסוף החלק השלישי והרגיל בשותא דרבנן דקאמרי גבי חיה עלאה ששמו ישראל ממראה מתניו ולמעלה ישראל ממראה מתניו ולמטה יעקב וכן כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא יבין מהו יהי רצון שיצא מחלצי והוא אם כן סיני דוקא ועל סוד זה כתיב זכר צדיק לברכה ובזוהר ריש פרשת במדבר משמע שיש כאן כפל הברכה זכ"ר בגימטריא ברכ"ה כעין מה שאמר משה רבינו ע"ה יוסף עליכם ככם והדר ויברך אתכם כי המזכיר את הצדיק מעורר לעומתו פרצוף שלו והנה פרצוף הוא בגימטריא שני פעמים ברו"ך אלמא צריך לכפול בברכתו
לרבות כל שיעור קומתו וכתיב ברוך ה' לעולם אמן ואמן בגימטריא בדד ינחנו ואין עמו אל נכר הרי הכפל נמי גבי עונה אמן אחר ברכותיו והן בגימטריא יעקוב מלא בוא"ו כדי שיתברך מלא קומתו וכן יעקב בלא וא"ו בגימטריא מלא"ך האלהים דהיינו אמן אמן לכן מה טוב שיהיו אצל כל אדם שני ריעים חברים מקשיבים ועונים אמן אחר ברכותיו. ולפי פשוטן של דברים אפשר כי בשעה שהראהו הקב"ה למשה דור דור וחכמיו צפה במעלתו של רבי עקיבא וידע שמששת ימי בראשית עלה במחשבה שיהיה בן גרים לפיכך בקש על רבו שיצא מחלציו ואולי היה מבני בנותיו וכשנתפס למלכות נתקיים בו ויצילני מחרב פרעה שעשאו משה פועל דמיוני להצלתו של רבי אליעזר. עוד טעמו וראו דבדידן תליא מלתא לחייב אותנו על הזהירות והזהירות במצות כפי כחנו והיינו חלקנו בתורתך כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח ופסח מצרים בחמשי בשבת היה ולכוליה עלמא
בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוץ לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גליות שהוסיף משה מדעתו כדברי רבי יוסי כי שם ערבים עליו דברי דודים המה היוצרים עת לעשות לה' לפיכך הפרו תורתו כתלונות הנביא ישעיהו לבד בך נזכיר שמך שדרשה בר יוחאי על הסוד הזה ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה ואין צורך למה שנתחבטו בו האחרונים ואם מעקרא הוראת שעה היתה מן השמים כדברי סתם תנא בברייתא שם בפרק רבי עקיבא אשרי האב שמקלסין אותו כמדבר על אוזן שומעת ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק טז איתא בשקלים ירושלמי פרק ו' רבי חנינא בן אחי רבי יהושע דריש ממולאים בתרשיש על הלוחות שבין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה איך שיובן וזה מסכים עם הנדרש בבבלי על פסוק התורה והמצוה אשר כתבתי שכלם ניתנו למשה בסיני ומאותה שעה קרי בהו אשר כתבתי ולנו דברים כפשטן שאלמלא זוהמת הנחש כבר היתה כל התורה נתונה בלבו של אדם וזרעו כמו שאנו מקוים ממנה ליעוד ירמיה שאמר נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והכוונה כי התורה בקרב לבנו מתנה היא וקלות ההסרה אמנם במוח שהוא מכוון על הלב וקרא זה אל זה לקול צנוריו עולים ויורדים באורח סתום כנודע תפוח מכתב אלהים לא תזוז משם לעולם וזה סוד התפילין במקום הלב ומקום המוח כי משאבדנו השלמות העצמי הוצרכנו לדוגמתו מבחוץ ועל זה נאמר שימני כחותם על לבך בארנוהו במאמר אם כל חי. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ולפי שמכלל העולם לא פסקה הוזקקו ללוחות הברית. אי נמי כיון
שנעשינו בני חורין מן המות מן היסורין ומן המלכיות הנה שב לבבנו ושכלנו כעצם השמים לטוהר ואנו חבלנו בעצמנו כשאמרנו למשה ואל דבר עמנו אלהים פן נמות ומאז ניתנה תורה להכתב על לוחות האבן להסיר ממנו לב האבן על כן אמרו שלא היתה תורה משתכחת מישראל אלמלא נשתברו לוחות ראשונות. ולולא סרחנו בעגל לא הוצרכו ליגנז בארון אלא ידיו של משה היו להם תשמישי קדושה לכסא כבודם ומושב יקרם ליכנס עמהם לאלתר בקרב כל ישראל לארץ ולציון מכלל יופי לא להשתקע או אפילו לגור שם שהרי גדלה מעלת משה ודור המדבר הרבה יותר ממעלת ארץ ישראל כמבואר בזוהר ואפילו בסוף הארבעים שכבר כלו דור המדבר למות מקרב העם התחנן משה אעברה נא ואראה לא שאל רק המעבר ליתן עיניו בה כטעם תמיד עיני ה' אלהיך בה ליודעים סודו ומשה היה חפץ מאד להגיע עד שערי גן עדן הסר משם את הכרובים ואת להט החרב לפתוח דרך עץ החיים לגוי צדיק שומר אמונים. ואלו זכינו שמשה
רבינו ע"ה ילך לפנינו מעילוי לעילוי ולוחות עדות על שתי ידיו הנה אז כל תלמיד ותיק הקרב הקרב היה רשאי להסתכל ולהתבונן בהם ועיניו רואות כפי כחו דקדוקי תורה חרותים עליהם שהכל נאמר למשה בסיני. ושועתנו לפניו יתברך אחת היא על כן אמרנו שחלקנו בעמל תורה המסור לשכלנו להבין ולהשכיל בה יהיה נתון וכמוס בתורת ה' תמימה חרות על הלוחות לא ימאס ולא יגעל כתורתו של דואג דכתיב ביה גם אל יתצך לנצח דלא ליתי לעלמא דאתי יחתך ויסחך מאהל דלא לימרו שמעתא משמיה בבי רבנן ושרשך מארץ חיים סלה דלא ליהוו ליה בני רבנן. ומי שיזכה לראות בחייו בכל היוצא מפיו חרות על הלוחות מובטח לו שהוא ותורתו חיים וקיימים באור פני מלך ועכשיו שנגנזו לוחות הברית כל העוסק בתורה לשמה יבושר בזה כאלו עינו ראתה:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק יז כוליה עלמא ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים שהללו אוסרים והללו מתירים וכולם דברי אלהים חיים. והאמת הברור הוא כי כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים ולאמת דבריה בכל חלקיה כי הא דאיפליגו רבנן במצות פריה ורביה פרק הבא על יבמתו. דתנא דידן וחד מתנאי בראי שוין משום בית הלל דבעינן זכר ונקבה וחד תנא ברא מתני הכי משום בית שמאי ודא ברירא דמלתא ודאי דילפינן מבריאתו של עולם דהיינו אדם וחוה והדוגמא אליהם בשתי אותיות ראשונות של שם הכוללות את כל השם כנודע ולא נחלקו אבות העולם בכך ומשרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדלקמן חד מתני משום בית שמאי דבעו ב' זכרים והיינו תנא דידן דיליף מבניו של משה שאלמלא כן פירש מן האשה והנה הדוגמא לדידיה י' ו' שבשם שהמה מחזירים אחרי האבדה המתבקשת להם ומבריאתו של עולם לא ניחא ליה למילף שאין דנין אפשר משאי אפשר. ואיברא קשיא לן עליה אימור דילפת ממשה שאם הוליד ב'
זכרים יצא ידי חובתו שלא יצא באחד מי שמעת ליה דילמא בחד נמי היה פורש אלא ממשה ליכא למיגמר שפטר עצמו מן המצוה כעוסק במצוה רבתי דמשום כבוד שכינה פירש מן האשה ודן קל וחומר לעצמו מפרישת הר סיני והסכימה עמו דעת המקום. ועוד כתיב ואשתך ושני בניה עמה משום דמלתא יתירתא הות ביה במשה איש האלהים דכתיב בדברי הימים בניו יקראו על שבט הלוי וכמו שיבא. ואיכא תנא ברא משום בית שמאי דבעו שני זכרים ושתי נקבות לדוגמא שלמה בד' אותיות ויליף מבריאתו של עולם באופן אחר שכן אדם וחוה נצטוו בפריה ורביה והולידו קין והבל ואחיותיהם ומשנהרג הבל ונולד שת כתיב תחת הבל אלמא בבציר מהכי לא סגי והשיבו לו בגמרא הודאה בעלמא היא כי שת לי אלהים זרע אחר ותנא ברא אחרינא משום בית הלל סבר דסגי בחד או זכר או נקבה וקאמר לשבת בעינן הא איכא והדוגמא באות י' שהיא זכר תחלה לשם הנכתב והיא נקבה סופו של שם הנקרא ולקושטא דמלתא לאו הכי
הלכתא דחד לאו שמיה שבת דהא אחד רואה וניזוק וכתיב כי ישבו אחים יחדיו. הא מאי אית לן למימר דקרא דייק דכתיב פרו להוליד זכר שהוא עקר פרי. ורבו להוליד נקבה שאינה אלא לרבייה בעלמא ותשתלם הדוגמא כדאמור רבנן ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה ואולם בפירוש אמרה תורה להטות ההלכה למעשה אחרי רבים כי כל נתיבותיה שלום אבל לא חשב שיהיה כזב בדעת היחידים הנדחים כי אין מדומה שקר ח"ו במה שנאמר בסיני ובמה שהוא חרות על הלוחות כפי מה שבארנוהו אדרבה העיון ההוא הכולל השומר אמת לעולם ישפוט לפעולות אדם הנאה והמגונה והכל לפי מעשיו של אותה שעה כי מה שהיה נאה קודם החטא היות האדם ואשתו ערומים שב מגונה אחר החטא והוא אם כן הנאה והמגונה בהיותם ערומים כל אחד בזמנו דברי אלהים חיים המושל על ההפכים על חלוף הזמנים. ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה על מה נחלקו בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן
ולכאן הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת ולב בית דין מתנה עליהם איזה יכשר הלכה למעשה ומכאן אתה למד שיש הלכה ולא למעשה ואינו אלא כדאמרן וכבר המתקנו סוד בעניני השנון בהאי דקאמר רבי יהושע במסכת ברכות אין החי מכחיש את החי ומשם נלמד גם כן לההיא דבכורות שאלו היה בית המקדש קיים חלקנו בין חבר לעם הארץ שלא נחשדו חברים להטיל מום בקדשים אבל אחרי החרבן לא חלקנו וכל דברי חכמים קיימים, וכן מצינו שאכילת הבשר נאסרה לאדם לגמרי חוץ מבשר היורד מן השמים שהיו מלאכי השרת צולין אותו לפניו או בשר תמותת מידו לו לצורך דמן ועורן כדלקמן בחלק הרביעי פרק י"ח והותרה אכילת הבשר לנח ולבניו לגמרי ולישראל הותרה קצתה מכלל האסור שנתחדש בקצתה ולעתיד לבא ה' מתיר אסורים שישלים לקצתה סימני טהרה וטעמא דמלתא כי האכילה מורה צורך הנאכל והכנתו להתעלות אל האוכל להתעצם בו וגם שלמות
האוכל שממנו יצא מאכל וזה פריו להחזיר הענף שישוב אל השורש ואולם קודם חטאו של אדם לא היתה אכילתו לתמורת הניתך שהרי לא היה טבעו מתנגד קצתו לקצתו אלא צווה על האכילה מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת כמו שנצטוו הכהנים באכילת הקדשים ממינים שונים חוץ מן העולה ונמצא האוכל חטאת ולא עולה מקיים עשה ולא תעשה באותה האכילה. וכמו שנצטוינו אנחנו באכילת הפסח חוץ מדמו ואמוריו ודומיהם רבים ונמצינו נהנים באכילתן מזיוו יתברך שאמר ונעשה רצונו והוא נחת רוח לפניו והיו אמנם עצי הגן מוכנים לפי שעתם בעבודת האדם שצווה לעבדה איך שיובן אם לשכינה כמו שפרשנו למעלה אם לנשמת חיים הבאה בפסוקים הקודמים אף על פי שהפסיק בנתים כמו שפירש זולתנו ונכון הוא. אבל בעלי החיים היו עדיין מחוסרי זמן ובלתי מזומנין לקבל צורת האדם לעוצם שלמותם כראוי אליהם לקרבת שתופם בחיי ההרגש וההולדה בדומה. ואחרי החטא דכתיב ביה משנה פניו ותשלחהו לא נשאר
בו כח להשלים חסרונן כטעם ע מי הארץ אסורים לאכול בשר שהם בהמה המה להם וכל שכן אחרי שהאכילה חוה מעץ הדעת לכל הבהמה חיה ועוף כדדרשינן מרבוייא דכתיב ותתן גם לאשה אף על פי שנתקנו אחר כך בשור פר שהקריב אדם הראשון ובפסיקתא אמרו כי עוף אחד יש וחול שמו שלא רצה לאכול ממנו והוא חי אלף שנה ובסופם גופו כלה וכנפיו מתמרטים ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים עליו אמר הכתוב וכחול ארבה ימים. ויש בזה שטה אחרת ממי שסובר שהדבר המושלם בטבעו כל הצורך אינו נאכל אשר לא ייחל לבן אדם שיפשוט אותו מן הצורה הראשונה להלבישו צורה אחרת ואמר כי תקון בעלי החיים על מלאת היה מסור לאדם הראשון בשעה שקרא להם שמות וכבר נתעוררנו על זה במקומו. נמצא שהריגת בעלי חיים לאכול בשר היא לאדם קודם החטא ואחריו גם כן דבר שאין לו מתירין כלל עד שקלקלו בעלי חיים כלם בדור המבול ונח מצא חן לפיכך נאמר בו כירק עשב נתתי לכם את כל ולא אמר ככל זורע זרע כי רמז לו
טעם ההיתר ירצה כירק עשב שנשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא נתתי לכם לאכלה כל רמש אשר הוא חי לתקן ערוב הכחות שקלקלו בני מינן בהזדקקן לשאינן מינן וכשפסקה זוהמתן של ישראל פסקה זוהמת בהמתן גם כן כטעם והכשבים הפריד יעקב וכן והפלא ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ותנן התם אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף לכל מילי סוף פרק הפרה ולעתיד לבא תפסוק הזוהמא מכל הילוד לאמר לאסורים צאו ונבארהו:
מאמר חקור דין - חלק ב פרק יח הרי אלה ההפכין וחלופי ההוראה כמו התר אכילת בשר ואסורו בכל או במקצת בהשתנות העתים וכלם דברי אלהים חיים ועד שלא נתמנה בית דין של מטה היתה תורה יוצאה מבית דין של מעלה ודבר בעתו מה טוב. ועכשיו ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אחרי רבים להטות ואין לך אלא שופט שבימיך שהרי בית דין מבטל דברי בית דין שקדמהו בשנים או אפילו קטן ממנו אם נפל המחלוקת בהבנת דרכי התורה שזה דורש ומלמד במדה אחת וזה במדה אחרת כגון רבויי ומיעוטי או כללי ופרטי ואלו היה שם יחיד בבית דין ראשון דורש כמו שעתיד לדרוש בית דין שני ובבית דין שני יחיד אחד דורש כמו היה דורש בית דין ראשון זה וזה בדורו נעשה זקן ממרא אם הורה לעשות כדבריו אחרי שהסכימו על הפכו בית דין שבימיו. למדנו מזה אמות ההוראה בשני דרכים ושהמעשה הנרצה ממנה הוא ומוסכם לרבים לפי מקומו ושעתו ובלבד ביושבי לשכת הגזית ותלמידיהם אחריהם מכוונים לבם למקום. אבל לבטל תקנה או מנהג
בעינן בית דין גדול ממנו כדתנן בבחירתא ואם הוא מיגדר מילתא דלא ליגע באסור תורה ופשט בכל ישראל אפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלו וזה לפי שבתקנה ובסייג ליכא למימר בהו האי תורה והאי תורה אלא קיימי בלא תסור אם כן יפה אמר רבי יהושע כי לא בשמים היא ההלכה למעשה אף על פי שכל דרכי הפלפול אמת צדקו יחדו. ובת קול שאמרה על רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום קושטא קאמר שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו ויש בכל מקום בתי דינין מתלמידי בית שמאי ומורין כמותו דליכא משום לא תתגודדו כמבואר בריש מגלה ובפרק קמא דיבמות ולא עוד אלא דמחדדי טפי ומכל מקום רבו בתי דינין המורים כבית הלל שענותנים ונוחים היו ובתרייהו גרירינן ורבים מתלמידי בית שמאי לא עשו מעשה אלא כדבריהם. וממה שבארנו יתבונן המשכיל בחומר לשון הרע של דואג דעליה כתיב מברך רעהו בקול גדול בשעה שאמר לשאול ראיתי בן לישי בית הלחמי והרבה בשבחיו מקרא וגמרא
בפרק חלק ובכלן היה שאול משיב אף יונתן בני כן וכשחתם המאמר וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום חלש דעתיה דשאול ולא ענהו עוד כי אי אפשר לומר כן על ב' חולקים רק לאחד מהם הזוכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והיה דואג מספר לשון הרע על ראשי סנהדראות ועל בית דין הגדול שהיו מכריעים לרצונם ההלכה כדוד עם היותם רשאים על שני דרכים והאמת שאין קובעים הלכה אלא על פי המנהג וכל זמן שנהגו העם בדבר לא מחינן אבל אם הוא מנהג ותיקין מורינן וכיון שהוקבעה ההלכה דרשינן לה בפרקא וזה טעם וה' עמו הוא ובית דינו עילאה ותתאה: