{"bookId": "kabala-cbd3da1792e9", "part": "1", "torah": "10", "title": "ספר אוצר עדן הגנוז — קטע 10", "hebrewTitle": "קטע 10", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-cbd3da1792e9/1/10/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-cbd3da1792e9/1/10/", "segments": [{"index": 1, "he": "העולם השפל ולצורת העולם האמצעי והיתה צורת האדם במקום צורת העולם העליוני השכלי: \nואחר זה תדע כי משה נקרא אלהים בתורה בקצת מקומות, והמפורסם מכולם אמרו עליו ביחס \nאותו השם \"ראה נתתיך אלהים לפרעה\". כי שם אלהים הוא שם משותף, והנעלם באחד מכל \nהמקומות הוא אמרו סתם, \"ולא נחם אלהים... כי אמר אלהים פן ינחם העם\" ולא נחם, פן \nינחם, עם היות ג\"כ שם משה הנגלה ידוע שהוא איש משבט לוי, והוא ב\"ן עפ\"ר כלומר ב\"ן \nעמר\"ם. והנה משה מצד אחד ב\"ן שכ\"ל והוא ב\"ן שמ\"י, וגדלתו בתיה ב\"ת פרע\"ה ב\"ת י\"ה \nב\"ת ש\"ם י\"ה ושם אמו יוכב\"ד. וסוד ב\"ן עמר\"ם, ב\"ת וסוד ב\"ן שני שמות הקדש ואם תחבר \nשם אביו ושמו ושם אמו ותצרפם תמצא בהם סתרי תורה: \nוהנה תדע כי מספר עשרי\"ם ושתי\"ם אותיו\"ת יסו\"ד מגלה סתר\"י התור\"ה ב\"ה. ותדע כי מש\"ה \nב\"ן עמר\"ם ויוכב\"ד למדנו לשון הקדש. ובשתי הצורות האלו מיוחסות אליו ומתוך שתיהן \nישוב הנכר\"י קד\"ש אשר היתה נשמתו נשמת הכל\"ב. ועם היות הלוחות הנזכרים בצורת האדם \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "מעשה השם, ומכתבם מכתב השם והארון ארון השם, יוודע דרך הקושיא ויתורץ כל דבר כראוי. \nונודע מזה שהגוף הוא הארון ודומה לקלף שהוא מעור בעדות העור. והלוחות שהם לחות אבן \nהם העצמות שהם קשים כאבן, ובהיותם שנים לבד ר\"ל שני מינים, עצם בעל מח זך, ועצם בעל \nמח עב. והזך בו ה' דברים, והם החכמה שבה אדם מכיר את קונו ומקיים מצות אנכי. \nוהתבונה שבה אדם מתבונן ומבדיל בין עבודת השם ובין עבודה זרה, ומקיים מצות לא יהיה \nלך עם כל הדבק אליו. והדעת שבה אדם יודע ידיעת השם ואינו נושא שמו לשוא ר\"ל השם \nשהוא משכן לו והוא נושא אותו מעת שנברא עמו. והזכירה או אמור השמירה כי בה אדם זוכר \nראשית בריתו ושומר הדבר הקדוש שעמו ומשתמש עם החול שאתו ובזה שומר שבת מחללו. \nוהמחשבה או אמור הדמיון שמחשב ומדמה ומצייר סבות מולדתו ועל כן מכבד סבותיו והם \nאביו ואמו הנמשכים עליהם בלידתו ועם זה נותן לכל דבר חקו הראוי לו. והעב בו חמשה \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "דברים והם חמשת החושים. שהם כנגד לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמד. ואמנם \nחמשתם עונים אל ענין הנפש שהיא המשכלת באדם, ונמצאת עם הגוף כדי שתשמש ממנו, עד \nשיעזרה לצאת מן הכח אל הפעל, והיו לה החושים לשמשים לזה. ולפיכך באו המצות על אלה \nהשמשים שנבראו בעבורה שלא תהיה כונתם בפעלתם, כי אם לעזרה לא למנעה ולא לעמוד \nכנגדה. כי אז היו דומים לעבדי המלך שמרדו עליו. ומפני שהשמע הוא שמש לשמוע דברי \nתורה ולקבלם, כמו שנאמר, \"הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים\" (שמואל א' טו' כב'), \nבאה אליו מצות לא תרצח. כמו שנאמר \"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה\". ונאמר \nעוד, \"גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו\" (ישעיה א' טו'), וזה מבואר. ועל \nכן תרגום לא תרצח לא תקטול נפש. ומפני שהראות הוא סבת הניאוף כמו שנאמר \"ולא תתורו \nאחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם\" (במדבר טו' לט'), נאמר לענין לא \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "תנאף. ומפני שהריח הוא שמש משותף עם הנשימה ר\"ל בענין היותו תלוי בנחירים והנחירים \nבנשימה, יורו על החיים התלוים בהם. ובאף אדם מכיר השעות, והשעות מעידות על חדוש \nהעולם והן הנפרדות והזוגות, והקרבן נקרב בעתים ידועות שהכונה בהם לרצות הכעס. ונאמר \nבעת הרצון \"אשה ריח ניחוח ליי\" (ויקרא א' ט'), ותרגומו קרבן דמתקבל ברעוא. ונאמר \n\"וירח יי את ריח הניחוח\" (בראשית ח' כא'), ונאמר \"לרצונכם תזבחו\" (ויקרא כב' כט'), \nונאמר \"ירצה לקרבן אשה\" (ויקרא כב כט') לראוי. ועל מי שהוא בלתי ראוי נאמר \"פגול \nהוא לא ירצה\" (ויקרא יט' ז'). ונראתה כח התאוה ברצון ובחפץ. והנה האהבה והחשק יורו \nעל ענין זה, וצריך להתוודות על מה שהתישב אליו הדעת באמת בלתי שום רמאות ובלי מרמה \nומרמה, מפני שהנאת הריח דבר מישר הרוח הטבעי ומישבו ומשיב את הנפש: \nמפני כל אלה הטעמים נאמר לא תגנוב כמו שאמרו אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "גוי. ואם זה מתודה כדי לגנוב דעת מי ששומע, ודיו לפי מחשבתו, יהיה השומע גדול ממנו \nאו חברו או למטה ממנו בעבור הסבה, שהוא כדי שיהנה ממדה שגנב או כדי להנצל מנזק, הנה \nודיו גנבה גמורה ונבאש ריחו בפני מי שגנב לו בענין \"אשר הבאשתם את ריחנו\" (שמות ה' \nכא'), \"להבאישני בישב הארץ\" (בראשית לד' ל'), מפני גנבת הדעת, מאחר שנימולו על פיהם \nהרגום. ועל זה נאמר לא תגנוב לפי הריח המבדיל בין הדבר המריח והנבאש. ומפני שהטעם \nהוא להבדיל בין המר והמתוק והם רעים, וכן שאר הטעמים. והעדות תלויה בנותן טעם \nלדבריו, נאמר כנגד הטעם לא תענה ברעך עד שקר, לומר על המר מתוק ועל המתוק מר, כענין \nשמים מר למתוק ומתוק למר. ומפני שהחמדה והתאוה של חוש המשוש גדולות מכל חמדה ותאוה \nמפני רבוי התענוג של המשגל והדומה לו, נאמר כנגדו לא תחמוד, ונזכרה בו האשה. וכבר \nידעת כי אלו החמשה, השניים הם כדמות החמשה הראשונים. שהנה תרצח ממעט את הדמות. \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "ומציאות הנפש בגוף האדם כמציאות השם בגוף העולם, לא שהוא יתעלה כח בגוף העולם, אלא \nעל דרך הנהגה. שכמו שאם יעדר זה עם כחותיו אשר כולם בו ונותנם בגוף הזה האנושי \nהפרטי שהוא כלל אחד בפני עצמו, מיד ימשך אחר העדרו הפסד כל זה הגוף בכללו ובפרטיו. \nכן אם היה אפשר העדר זה הכח האלהי ממנו והפרטי, מיד היה מתחייב שיפסד העולם כולו \nויבטל ויעדר מציאותו. ומזה הצד דמו את הצורה ליוצרה, שנאמר \"ועל דמות הכסא דמות \nכמראה אדם עליו מלמעלה\" (יחזקאל א' כו'). וכבר נאמר שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה \nעליו הכתוב כאלו נעשה שותף למקום במעשה בראשית. והנואף והנואפת ממירין מה שראוי במה \nשאינו ראוי. וכן העובד ע\"ז ממיר את השם בזולתו. והגונב דומה למי שהפקידו בידו דבר \nומכחישו, כן השם שהאדם נושא אותו אם ישאנו לשוא כבר הכחישו, ועל זה נאמר בו \"כי לא \nינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא\" (שמות כ' ז'). והנה אלה השלשה דברים, הראשון מהם \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "מורה על מציאות השם. והשני מורה על זולתו. והשלישי מורה על מציאות שמו בכלל ובפרט. \nואלה השלשה דברים האחרים שהם כנגדם. הראשון מהם מורה על מציאות הנפש. והשני מורה על \nהחולק על מציאותה ועל כחה ועל מעלתה. וזאת הנפש היא המשכלת שלא נאמר לא תרצח כי אם \nעל האדם לבדו, לא על שאר בעלי נפש חיה שאין ההורג (אדם) [אחד] מהם חייב מיתה כמו \nשהוא על האדם. וכבר נאמר \"שפך דם האדם באדם דמו ישפך\" (בראשית ט' ו'), ונתן בו טעם \nבאמרו \"כי בצלם אלהים עשה את האדם\" (שם) וכל הנמשך לזה. וכבר נאמר שאין לא תנאף כי \nאם על אשת איש. והשלישי מורה על הכח המנהיג זו המרכבה אשר בידו כח משותף (לעוות) \n[לשוות] אחד הנמצא ואחד הנעבד בסוף: \nוהנה הראשונים מורים על הצורות, והשניים מורים על החמרים שהנמשך אחריהם עובד ע\"ז \nונואף בהמירו הצורה בחמר. והשלישיים מורים על הכח המרכיב החמר והצורה והמעמידם \nוהמנהיגם. וזהו הדבר שהחמר והצורה נושאים אותו, והם משכנות לו. וזהו הדבר הנקרא שמו \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "של הקב\"ה, ועל כן אין ראוי לגנוב זה הכח עד שיראה שנעדרה מציאותו, ואין ראוי לכסותו \nולהעלימו עד שיהיה דומה למי שנמצא לבטלה. ולפיכך נאמר בו לשון לא ינקה למי שמכסהו \nשהגנבה כסוי, כמו \"ויגנב יעקב את לב לבן הארמי\". וזה השם הנשוא הוא שם בן ד' אותיות \nשהוא מכוסה והוא אהו\"י שהם אותיות ההעלמה. והנמשכים אחריו במעלה הם ש\"ם תכ\"ן ל\"ב, \nואחריהם יא' שרשים שהם זר\"ע ג\"ס חט\"ף צד\"ק. והנה ד' שהוא שרש הושם אמצעי בין יוה\"א \nוסודו ב\"ב. ב' כחות לי\"ו, וב' כחות לה\"א. וזה כולו יתבאר במקומו בסוד השם. ונשארו \nב\"ב דברים והם זכור וכבד, לא תענה ולא תחמוד. ואלה מורים על היות ראוי להזכיר כל \nדבר כפי מה שהוא בלא שנוי החול לחול והקדש לקדש. ועל זה הרמז אנו מקדשין על היין \nואנו מבדילים על היין, שדינו דין החול והקדש שהשותה ממנו כראוי משמחו ומקדשו ומכינו \nומזמנו להבין מה שראוי, והמשתכר ממנו הוא מחללו. כמו שאמרו זכה משמחו לא זכה משמתו. \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "וזהו הסוד בעצמו שאם נכנס יין יצא סוד ממנו משמח לאומר ולשומע, וממנו משמת ומשמד \nבעליו המוסרו והשומעו, וזהו כשהוא עדות שקר שמעיד על מה שאינו ואומר ישנו, ועל מה \nשישנו אומר אינו: \nואמנם האחרונים מורים על כבוד ההתחלות. שהתאוה היא הניעה ההורים להמציא זה הגוף \nהאישי בעולם. ועל כן ראוי לחשוק את החשק אבל לא (החשק) הזר של הרעים. שכל אחד ראוי \nלהדבק בשלו ולא בזולתו. ואחר שהודעתיך ענייני המכתב שבלוחות ומקצת טעמי הכונה בם \nאשוב ואדבר עוד במציאות זה המכתב והיותו התחלת ההנהגה. ואומר כי זה החמר שהזכרתי \nשהוא אצלינו דיו, אנו מציירין בו צורות רבות, והמעולות מכולן הן המודיעות לנו \nהכונות האלהיות והאנושיות, והן כ\"ב אותיות שציורו כפי מה שהם היום אצלנו בקבלה. \nואע\"פ שיש מי שאמר שהמכתב שבלוחות היה אשורי, ויש מי שאמר שהיה עברי, ופרש אשורית \nמאושרת באותיותיה. וזאת הכתיבה העברית הנמצאת בידינו היום היא מרבעת, וסוד כתיב\"ה \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מרבע\"ת כולל תרי\"ג מצות. וצורתה היא צורת החמה וצורת ההתחל\"ה לעדות שהיא חצ\"י הש\"ם. \nואם כן היודע מנין צור\"ת ה\"א החתם, קים תרי\"ג מצו\"ת. וסודו שם אחד יחיד מיוחד. ואם \nתרצה לדעת עדות שהכתיבה היתה עיברית והלשון לשון הקדש תדע זה מאמרם מ\"ם וסמ\"ך \nשבלחות בנס היו עומדים. והנה אמרו מנצפ\"ך צופים אמרום. ואמרו כתב שבלחות נקרא \nמבפנים ונקרא מבחוץ, נבו\"ב בוב\"ן וכו'. כמו שאמרנו למעלה, והפלא איך זכרו אלה \nהדבורים אשר אינם בלחות כלל, בה\"ר רה\"ב, סר\"ו ור\"ס, אלא הם הביאו זה לראיה לכדומה \nלו. וכבר היה אפשר לומר אנכ\"י יכנ\"א, יהו\"ה הוה\"י, אלהי\"ך כיהל\"א וכן השאר כולם. \nוכבר הביאו זה אל נוטרקם שהוא נוטריקון באמרם אנא נפשי כתבית יהבית, אמירה נעימה \nכתיבה יהיבה. וכבר הפכום יהיבה כתיבה נעימים אמריה, והביאו דברים רבים מנוטריקון שם \nבסוף פרק הבונה במסכת שבת: \nואמנם מנצפ\"ך סודם כמנפ\"צ, וחלופיהם בא\"ת ב\"ש הוא ליטו\"ה, וסודם ט\"ל וי\"ה טו\"ל י\"ה, \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "ולהם שני מספרים הקצרים מספרים פ\"ר, והנם ח\"ב גם ה'ו'ז'ח'ט' כנגדם באחדים. ולפי \nמציאותם הראשון הם כנגד בד\"ה ח\"ט והנו כעפ\"ץ די\"ו וסודו די\"ו עפ\"ץ. והארוכים מספרם \nג\"רש וידוע כי פ\"ץ יצאו כראוי אבל כמ\"נ נשתנו שנוי גדול, כי כ' היא עשרים בתחלה לפי \nהקצור, ואמנם ך' לפי הארך היא חמש מאות הדומים לחמשים גם חמשה ושניהם ב\"ה. וגם מ' \nבתחלה ארבעים, והנה היא פ\"ה שש מאות ודומים אל ו\"ם ואל ד\"ם. וכן נ' בתחלה חמשים, \nופה היא שבע מאות, והמ\"ם סתומה כזו ם'. וכן הנו\"ן ארוכה כזו ן' ודמיון נ' ה\"ז \nודמיון מ' ד\"ם ודמיון כ' ב\"ה, והנה הם גימ\"ל אותיות והם סימן לסופי תיבות אלו שהם \nמלא\"ך אד\"ם שט\"ן, ושלשתם סתומים וסימנם נ\"ס, והוא דמיו\"ן וראשם אמ\"ש שסימנם אמת \nמשפט שלום ותוכם א\"ד ט\"ל. וסימניך לה\"ט החרב המתהפכת \"יהי נא חרב על הגזה לבדה ועל \nכל הארץ יהיה טל\" (שופטים ו' לט') וההפך דגדעון, ואלה שלשתן המכשפים. וסימן פ\"צ \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "צורות פרשיות והם המכשפים באמת בכל צד ובכל פנה. ואין צריך להאריך בזה המקום יותר \nמזה על ענין מנצפ\"ך שכבר יובן עניינם מזה. כי כל משכיל יודע שאלה השלשת מיני מציאות \nיש לאדם כמו שרמזנו. והנה פעם הוא אדם ומעשיו מעידים עליו שהם מעשה אדם, ופעם הוא \nשטן כשמעשיו מעשה שטן מזיקים לעצמו ולזולתו, ופעם הוא מלאך כשמעשיו מעשה מלאך \nומועילים לו ולבלתו וזה מבואר מאד. ואמנם כחותיו שלש, וכפי המשכו אחריהם יהיה מה \nשיהיה ממנו. ואלה הם כחותיו המורים על מהותו. השכל שלו הוא המלאך, והנפש שלו הוא \nהאדם, והגוף שלו הוא השטן. ושכלו מעולם השכלים ונפשו מעולם הגשמים השממיים וגופו \nמעולם הגופים הארציים שהם היסודיים. והם כדמות צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר \nלחיים, הם השכליים. וכדמות הבינוניים שהם תלויים ועומדים ומצפצפים ועולין, זכו \nנכתבים ונחתמים לחיים לא זכו נכתבין ונחתמין למיתה, והם הנפשיים העוסקים במצות. \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "וכדמות רשעים גמורים שנכתבין ונחתמין לאלתר למיתה והם הגופיים העוסקין במלאכת \nהגופים לבד. ואין להם השגחה נפשית וכל שכן שכלית לא בעצמם ולא בזולתם, כלומר שאינם \nשומרים תורה ולא מצוה. ומפני שהיו אלו השלש כתות בבני אדם נידונים לפני השם יתעלה, \nנאמר שהשם דן אותם בשלש מדות דומות למדות בשר ודם לפי תחלת המחשבה וכפי דעת השומע. \nוהמדות הן אמת ומשפט ושלום. כי מדת האמת שהיא מדת התפארת היא מדת יעקב. ומדת המשפט \nהיא מדת יצחק שהיא מדת הפחד ומדת הגבורה ומדת היראה ומדת הדין. כי הראשונה של אמת \nמדת רחמים היא, ומדת השלום היא מדת אברהם ומדת אהרן והיא שהברכה מעידה עליהם \nבשיתופם, והיא מדת החסד. וכבר נודע לכל משכיל שהמדות תמורות ומתחלפות ונשתנות בבני \nאדם שנויים רבים, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם כן חלוף האותיות יורה על המדות. \nור' שלמה בן גבירול המשכיל ז\"ל סדר ענין המדות, וספר תקון מדות לפי צורה אחת מעולה \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "והוציאם מן החושים חמשה. ומפסוק \"שבתי וראה תחת השמש\" דקהלת (ט' יא'). הוציא החושים \nעל צורה אחת, אפשר שבעבור מפני הכונה הטובה שהורה בו. ובעבור שתזכור מן המדות תמיד \nשהם צורך גדול להיותן שלמות למי שחפץ בזו הדרך האלהית אעתיק לך שתי הצורות אשר \nציירם בספרו על זה כי יועילו תועלת גדולה: \nוזאת תבנית הצורה האחת: \nמתדמים לחום: \nהגאוה והעזות והאכזריות: \nוהחריצות והכעס: \nההבטחון והענוה: \nוהבושת והרחמים והמורך: \nמתדמים בקור: \nוזאת תבנית הצורה השנית: \nהמשוש הטעם הריח השמע הראות: \nהנדיבות השמחה הכעס האהבה הגאוה: \nהציקנות הדאגה הרצון השנאה הענוה: \nהגבורה השלוה הקנאה הרחמים הבשת: \nהמרך החרטה החריצות האכזריות הגהות: \nאלו הן שתי הצורות של המדות כפי מה שסדרם החכם הנזכר ז\"ל בספר הנזכר. ואל תפלא מפני \nשציירתים אני כפי סדרן ולא חדשתים על סדר אחר. כי אני עשיתי זה מפני שראיתי שאם \nאחדשם לא אוסיף ביאור על דבריו בחדושי ולא אגרע, אבל אהיה כמחליף איש באיש ממין אחד \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "ודי בשלו. ודע כי הוא ז\"ל הורה דרך השואת המדות ודרך נטייתם מן השווי ומן המותר ואל \nהמגרע. והורה בראיות שכל אחת מהן יש לה שווי ויש לה תוספת ויש לה מגרעת. והודיע לכל \nמשכיל אי זו היא המדה הטובה שראוי ללכת בה, ואי זה היא הרעה שראוי להתרחק ממנה, ואי \nזו היא מועלת לכונה הנבואית, ואי זו היא מזקת. בדמות מה שבא בדברי הקבלה, אין \nהנבואה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר. ונאמר גם כן בקבלה אי זהו החכם הלמד מכל אדם, \nוזו מדה מעולה. ועוד נאמר שם איזהו חכם הרואה את הנולד, וגם זו מדה מעולה להשתכל \nלעתיד, שכבר יראה שכל אדם מצפה למות לשעתו, ואם הוא בדרך טובה יחזיק בה ויחזיקנה, \nואם בינונית יטיבנה, ואם ברעה ישוב ממנה. ונאמר שם עוד איזהו גבור הכובש את יצרו, \nוזו גם כן מדה מעולה מסוד \"וכבשה\". ומסוד \"ורדו בדגת הים\" היא מובנת. ועוד אמרו אי \nזו הוא עשיר השמח בחלקו, וזו מדה מעולה. אבל תמצא אפילו בפחותי בני אדם ממנה בטבע \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "וממנה בהרגל. אך השלמה מכולן היא הנמצאת מתחזקת מכח השכל וכן כולן זה דרכן. ומפני \nשתבין כי כונתי להודיעך אמיתת המציאות, אשוב לומר לך כי כמו שאתה רואה בענין המדות \nבילדות ובשחרות ובבחרות ובזקנה שהמדות משתנות. וזה שהשם יתעלה ברא היסודות מן החמר \nהראשון התחתון ושתפם ועירבם יסוד עם יסוד ושתף אליהם האותיות, כמו שאומר לפנים. רק \nכח הממלכה תלה אותו בשם באמרו, המליך את כך וכך וחבש שם בשם וקשרם יחד, כדי לפעול \nבם הפעולות הראויות לפעול. והם שנאמר עליהם \"אשר ברא אלהים לעשות\". וכאשר יתערבו \nהיסודות יתערבו האותיות וישתנו ויתהפכו ויומרו. ועל כן היה ענין האותיות מצורף על \nדרך שווי ומגרעת ותוספת. וכן ענין המספרים כולם, וכן ענין הנפש בכל מדותיה, וכן מדת \nמערכות מהלכות כל גלגל וגלגל, וכן מערכת העולם בקצים על דרך זו הכל הולך: \nוהנה ידוע כי ב' שווי אחד ואחד שהוא אלף כזו א' הוא מגרעת. כי הוא חציו וג' הוא \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "תוספת א', והנה א'ב'ג' שווי מכריע בין תוספת שהוא שמאלי ובין מגרעת שהוא ימיני. \nואמנם התוספת שוה למגרעת, וכשתסיר התוספת אשר בצד הצפוני ותתנהו אל המגרעת אשר בצד \nהדרומי ישוב הגרוע שוה למכריע, וישוב העודף שוה לכל אחד ואחד מהם, ויהיו מהם שלשתם. \nאז נחלקים בחלוק שוה בלי תוספת ובלי מגרעת ב'ב'ב', ויהיו שלשה ביתי\"ן. ואפשר \nשיתחלפו בסדרם אבל יעמדו בעצמם כבתחלה וימירו מקומם לבד כדמות הפכו של א'ב'ג' שהוא \nג'ב'א'. והנה המכריע עדין הוא מכריע ב' בינתים, כי הוא לבדו השוה. ואמנם זה גם כן \nיקרה עוד בשאר צירופים אלא שישתנה סדר המקום לכל אחד. כי הצירוף הראשון היה מסודר \nמפני היות התוספת מתגדלת מן אחד אחד. שאם תוסיף על א' אחד יהיו שניהם ב' ואם תוסיף \nעל ב' א' ישוב ג', וזהו הסדר השוה. וכפי מה שהיה הסדר שוה בתוספת בהתחילך מן א', כן \nיהיה הגרעון שוה בהתחילך מן ג' לאחור. וכך יקרה לכל החשבון השוה המורכב מן אחד אחד \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "או מן שנים שנים, כגון ב'ד'ו'. או מן שלשה שלשה כגון (ב'ו'ט') [ג'ו'ט'], וכן עד אין \nסוף יקרא זה הסדר המורכב השוה. וכאשר הורכב מן הראש והלך על דרך התוך עד הסוף כן \n", "en": ""}]}
