הוא צורת ההויה הבאה מהשכל ומהשמש והירח ומהכוכבים עם המזלות והתלי ושאר צבא השמים, אשר מהם כל כח ארציי ומימיי ואויריי ואשיי. להבין ולהשכיל דבר ממה שלמעלה ממנו כי אם בתחבולות רבות ובערמות מופלאות. כפי מה שאתה רואה בכל איש ואיש ממנו, שאנחנו מורכבים תכלית ההרכבות כולן. וכל המציאות בכלל, בכל אחד ואחד ממנו בפעל מצד העולם התחתון ומצד העולם האמצעי. אבל הדבר שבעדו נברא כל אחד ואחד ממנו לא נמצא בנו כי אם בכח לבד. ורבים ממנו ישארו עם ההבנה לבדה ומעטים הם היוצאים מן הכח אל הפעל, והמקבלים חלק מהעולם העליון. עד שישולשו ויהיו בהיותם בעולם הזה משולשים ומקודשים בקדושה משולשת ומבורכים בברכה משולשת. עד שיהיו בעלי שכל משכיל המושכלים כולם בפעל, ותהיה השארותם מושכלת כצורות העולם התחתון ומושכלת כצורת העולם האמצעי ושכלית כצורת העולם העליון. וזה אחר הפרדם והתפשטותם משני העולמים שהם בעלי חמר, שבם נקשרו
בהויותיהם הראשונות. ולולי חמלת השם וחמלותיו עלינו שנתן לנו תורה ומצות, להורות לנו בהם איזה דרך נלך למצוא השער, ליכנס בחדרי ההיכלות ההם שהם היכלי הקדש. לא היה אחד ממנו נצל מזה העולם ומתהפוכותיו. ועל כן עשה השם שהוא קורא הדורות מראש ויודע תעלומות חכמה, ציורים מציירים הצורות באברי גופינו. כמו שברא בנו לב מצייר ומבין ומכיר הדברים הנעלמים ומחשב חשבונות, ושמהו מושל על הצורות לקבלם מצויירות. וברא בראשינו מח לצייר בו הדמיונות, ושם לו איברים חיצונים הצריכים לו. והקדימם בו להשיג התועלות המוכרחות והמועילות מחוץ. והם האזנים לשמוע, והם בעלי הנקבים אשר נכנס בם הקול עם הרוח והדבור. ושם בם כח בחינה לבחון כל אחד ואחד מאלה. והעינים לראות המראים והמקרים הנושאים אותם, עד שיכירו הגופים מצד איכותם וכמותם. והנחירים להריח כל הריחות, והפה עם שאר איבריו הידועים לטעום כל הטעמים. ואלה הם שבעה שערים שהם
מוכנים להכיר העניינים החיצונים שבהם יכנס הכח הנעלם, על דרך משל להשיג המושכלות. וכן חוש המשוש בכללו ובפרטיו הוא שער גדול מאד לזה. מפני שהוא הפועל הראשון הנמצא בילדים הקטנים. וכאשר כוון השם ית' באלו האברים כשהמציאם בנו להשיג בם הרוב החיצונים בחיצונים והפנימים בפנימים, והקדים אלו ההשגות לאלו כן הקדים ההשגות הפנימיות כדי שנשיג אחר כן מה שהוא יותר פנימי ויותר נעלם מהם. סוף דבר שם לנו ית' ההשגות כולן כדמות העצמים במדרגות אשר זה למעלה מזה במעלה. וזה הדבר הוא מורגש ומושכל ומקובל ולפיכך הורנו גם כן הדרכים ההם בדברים שיהיו דומים למה שזכרנו: והנה הורנו תחלה לכתוב אותיות, והטביע בנו עץ החיים ועץ הדעת כמו שהטביעם בעולם הנקרא גן הנטוע בעדן מקדם. וכמו כן הטביעם באותיות בעצמם הנכתבות והנבטאות והנחשבות. ועל כן צריך לבחון תחלה הנכתבות ואחרי כן הנבטאות ואחרי כן הנחשבות. ואמנם אם לא יתחברו שלשת העניינים האלה עד שיהיו אצל המשכיל דבר אחד בפעל, לא יתכן
שיהיו השגות האדם הנעלמות שלמות לעולם. וזה דומה למי שהרגשותיו שלמות שצריך שיהיו דמיוניו במדותיו שלמות, וצריך עוד שיהיו חכמותיו שלמות. ובשתפו כל זה יחד בשלמות אז ישפיע עליו הכח השכלי שהיה נעלם ממנו, שפע נגלה לנפשו, ותתענג בו ותתעדן ותשמח עמו שמחת עולם ותהנה מזיו השכינה. ואם כן הנה האותיות הנכתבות והעניינים המורגשים כאלו הם דבר אחד. שהנה הם מורגשים לעינים. כי ההכרה של האותיות תחלה היא הכרת השחרורית שהוא הצבע. והוא המראה הראשון מצד אחד והאחרון מצד אחר, מפני שהלבנונית הוא קצה אחר. וכן האדם רואה מבעל חיים כששוחטים אותו צבע דמו והוא אדמומיתו, וממנו מכיר שזה דם צבוע ויודע הדברים, כך זה אחר זה. והאותיות הנבטאות דומים לעניינים המדומים שבהם נתלו משקלי המדות כולן, שהמדות גם דמויות ודמיונות הן. ועל כן טעו בהם המקשים ביחסם לשם מדות כי אם במשלים וחידות. ואיך ישיג אדם מדה אלוהית בדמיונו והיא מושכלת אצלו
לא אצלינו, כי אין להשיגה. אבל נשיג מה שראוי לנו לעשות בדרכי מדותינו לפי ספורי התורה ולפי המצות. והתורה ניתנה לאדם ומדברת כלשון בני אדם. והשם יתע' אין לו מדה ואין צורך לו ממנה. כי המדה תאר והתאר מקרה וכל מקרה נוסף על העצם. והשם ית' עצמו מספיק בהמצאת כל מה שהמצא ואינו צריך לזולתו ולא אל כלים. אלא שברא הכלים והחמרים והצורות וחבר הכל, כל דבר לפי הראוי לו. והכרת הצורות הנכתבות כהכרת שאר הציורים, כי אחר המראים יש להם לאותיות נקודות וקוים ושטחים וגופים, והם בעלי ארך ורחב ועמק. ובזה הדרך יבדל אות מאות כמו שבזה יבדל איש מאיש ממין אחד. והנה כ"ב אותיות הם מין אחד ונקרא המין בכללו כתיבה עברית או אשורית או יהודית, והלשון נקרא לשון הקדש. ובאלה יבדלו הציורים כי ישתתפו בדברים ובעניינים ויבדלו באחרים. ויהיו לאלה סגולות שאין לאלה ולאלה מה שאין לאלה, וישיגום מקרים משונים לאלה ולאלה בעניינים רבים. ואם
כן הנבטאים ידמו לדמיונות, ואע"פ שנשמעות לאזנים, פנימיות הלשון להביט אינו מסור לאזנים כי אם ללב. שהאזנים לא ישמעו כי אם הקול. ועל כן השומע לא יבין לשון עד שיקבלנו ויצירנו בלב וישמרנו. והנחשבות אין להם דרך בעצמם להתגלות מפני רוב מעלתם ומפני קרבתם אל אמתת המושכלות הנבואיות, ועל כן הוצרכו אל כלים שבאמצעיתם יועתקו מלב אל לב. וזהו אמתת המציאות כולו: ואחר שהדבר כן, הוא בלא ספק כמו שספרתי שעל כן הארכתי בו כל כך לאמת אצלך זה. הנה אי אפשר אם כן עם האמינך שעם האותיות הנקראות שלש אמות אמ"ש נבראו שלשה אבות, שמהם נברא הכל. והם רוח ומים ואש, שיהיו אלו האותיות השלש המיוחדות הנקראות אמ"ש אלא, או נכתבות באיזו צורה שתרצה, או נבטאות באיזה מבטא שתחשוב, או נחשבות באיזה מחשבה שתאמר, או הן מדות מושכלות. אם יש להם מציאות לפני העולם לפי הדעות המשונות, או הם מורים על ענינים אלהיים נעלמים בלתי מושכלים אצלנו, וזהו האמת אצלי. ומה שראוי
להאמין בזה הוא שהעניינים הידועים אצל השם אינם נודעים אצלו כידועים אצלנו. שהם נודעים מצדם לא מצדנו. אבל הדבר אצלו נודע מעת היותו ית' כלומר שהוא תמידי נצחי ואין דבר נעלם ממנו לעולם. כי ידיעתו יתע' היא עצם אמתתו והכל בו ואיך יעלם ממנו דבר לא קדמון ולא חדש. והחושב לדעת איך היא ידיעתו, חושב להיות הוא הוא עצמו. וכן שאר תאריו המיוחסים לו יתב' שמו כמו שהתבאר בספר הנכבד הנקרא "מורה הנבוכים", אשר אני קורא שמו "מכה הרוחנים", מפני שמוסיף רוח חכמה לכל בעל מדע ומכה אותו ואומר לו גדל. ואמנם על דרך האמת אשר אין ספק הוא שהאותיות כולם הנכתבות והנבטאות הם כלים לנפש האדם, שבה כח הכנה לקבל שכל מהשכל הפועל באמצעיתם ובאמצעות הנחשבות. והנכתבות המורגשות צריכות למוד והרגל רב ועצום עד שיועתקו מהספרים אל הפיות עם קריאת הנכתבות בלשונות הידועות המוסכמות המפורסמות, עד שיעלה בם המעיין בם בספר ורואה אותם מיד
למדרגה שיהיו הנראים בספרים ברובם נודעים אצלו כאילו הוא המחוקק אותם באותה שעה. וצריך שיהיו הנכתבות בכל מקום אצלו נודעות כנבטאות, עד שיהיו ניכרות מחוץ בראיה ראשונה כהכרת האדם אישי מיני בעלי חיים רבים יחד. כאילו תאמר שרואה ומרגיש בעיניו שיש לפניו ביצי כנים ופרעושים וזבובים ותולעים, ונחשים ויונים ותרנגולים ואוזים וכבשים ושעירים, ושורים וסוסים וגמלים וחמורים ופילים וראמים וכיוצא בהם, מקטון ועד גדול, והוא בקי בהם ובשמותיהם. וכאשר יקרה לו בראותו בעלי חיים שמכיר את כולם אחד אחד ומכיר כל מין ומין מהם ויודע להבדיל בין מיניהם בתחלת מחשבה מפני רוב הרגלו לראותו אותם. כן ראוי שידע להבדיל בין הצמחים ובשמותיהן ואפילו בכל לשון. וכן ראוי שידע להבדיל בין המחצבים [כל] שכן במקריהן. ולפי דרך הכרתו את אלה האישים הנזכרים מהמינים, צריך שתהיה הכרתו האותיות האישיות למיניהם לפי המכתב שרוצה ללמוד ממנו,
ולפי הלשון שחפץ לדבר בו. וכל עת שהלומד לומד ויש בו כח יפה לקבל מהרה וכח יפה לשמור מה שקבל, שזהו בעל המדה המעולה מארבע מדות שיש בלומדים. שהיא למי שהוא ממהר לשמוע וקשה לאבד, אין ספק שיוסיף תמיד חכמה על חכמתו עם התמדתו בלמוד ועם טוב עיונו בו ועם חשקו בהיותו חזק עליו לדעת מה שראוי לאדם לדעתו. וכל עת שאינו לומד המניעה ההיא היא סבת היותו שוכח מה שלמד. כל שכן שלא יוסיף, כל שכן אם עלה בדעתו על הלמוד שכל המוסיף גורע: ואחר שטבעו של האדם בזה באיזה דרך ידע ויחכם ויוסיף, כי אם בשלש אלה, והם העיון בלמוד והדבור בו והמחשבה בכונת הנכתב. והנה שלשתם בהרגש ובדמיון ובשכל. שהדמיון דרכו לקבץ מה שהורגש מהפרטים. והנה ידמה אדם אותיות פשוטות מכל חמר כתובות באויר ביום ועיניו סגורות, או בליל חשוך ועיניו פתוחות. ויראם בדימיונו לפי שעה לבד. ויעברו אותם מלפניו ויבאו אחרים תחתיהם ממינם או מזולת מינם. וזה כמו שידמה לו,
שרואה אישים רבים בזו הדרך בעצמה, באיזה מהמינים שיזדמן. וכבר ידמה זה לדברים הנאמרים בפה שנמצאים לפי שעה והולכים להם, ואין להם מציאות לעצמם, כי אם בעת צאת האות מהפה לבד. וזה דומה גם כן למי שעומד במקום אחד ורואה בעיניו אישים רבים עוברים לפניו, ומיד כפי מה שנראה לו כל אחד ואחד מהם לשעתו, מיד נעלם ממנו, אבל בא אחר תחתיו. ואל תחוש לארך הזמן שיעמוד בו נראה אחד, והאחר יעבור מיד. כי הכונה בזה בעבור המעבר לבד. ואין הפרש אם כן בין מי שעובר לשעתו מלפניו בין מי שמאריך זמן רב לעבור אחר שבסוף עובר. וזהו בעצמו סוד ההויה וההפסד לאישים הבאים וההוים והעברים. ואם לא היה שם דבר קיים מכל מה שנמצא לאלו האישים היתה ביאתם והויתם ומעברם הכל לבטלה גמורה אצל כל אחד ואחד מהם, אך לא לכולם כי הכלל קיים על יד האישים. ובזו הדרך בעצמה יקרה למחשבות האנושיות. והנה המבטא נמצא בכח וכשיצא לפעל כבר יצא בהזכרת
אותיות אחת אחר סוד האחרת. וכן באות והוות ועברות. וכן הנכתבות הן נכתבות אחת אחת על יד הסופר, שעל כן נקרא סופר שדומה למי שמונה הדברים אחד אחד. ואלה העניינים מקבלים חלוקה מפני שאינם נמצאים בפעל תמיד, אבל חלקי הזמן המתחייבין מן הנקודות של התנועות החלקיות מפני שלא ינוח המתנועע בכללו ואפילו רגע קטון לעולם, והוא הנושא התנועה והזמן שהם מקרים נמצאים בפעל תמיד, לא יתכן לומר עליהן אלא שהן מדובקים. לא שהתנועה מחוברת מתנועות נקודות חלקיות פרטיות, ולא שהזמן מחובר מעתות כמו שחשבו המדברים וכמו שכתוב במורה בכיוצא בם, כי זה שאמרנו הוא מפני שהם עניינים עומדים בכח ויוצאים אל הפעל, ויש להם מונעים מהיציאה מהכח אל הפעל, מה שאין כן בעליונים הנזכרים: ואם כן כבר יש לך לדון בשכלך שאותיות אמ"ש שעליהם הבאתי לך כל מה ששמעת, והיה צורך גדול לעשותו ותועלתו רבה, הן שלש אמות מצורפות עם שלש אותיות שברר מן הפשוטות שהן
יה"ו. והן באמת יורוך סוד השם המפורש על אמתתו ועל ביאורו. שעל כן נרמזו בו פה בזה המקום שנרמזו בו, באמרו עליהם המחבר שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות. שאמרנו שהן שש פאות והן הן שש קצות הנזכרות גם כן בששה חותמות של השמות שזכר בם שנים עשר שמות. שהם רום ותחת והם מעלה ומטה מזרח ומערב שהם פנים ואחור דרום וצפון שהם ימין ושמאל. וכשזכר ההשגחה שהורה עליה מלת פנה אמר פנה למעלה ולא אמר לעליונו. וכן אמר פנה למטה ולא אמר פנה לתחתונו. כי הוא גלה לנו בזה סוד גדול. אבל במזרח אמר פנה לפניו, ובמערב אמר פנה לאחריו, ובדרום אמר פנה לימינו, ובצפון אמר פנה לשמאלו. וייחס הארבעה לחותם החותמות ולא ייחס לו השנים שהם רום ותחת הנקראים מעלה ומטה, וסודם תלוי על היו"ם הקדמו"ן. ולפנים יתבאר זה במקומו הראוי לו. ואלו האותיות צריך לדעת אמתתם תחלה. והוא שאם תוציא אמ"ש עם יה"ו מכולם לחותמות ואלה
אמות ואלה פשוטות, צריך שתמנה אמ"ש מצורף כולו ויעלו אותיותיו י"ח ותיבותיו ו'. וכן צריך שתמנה יה"ו מצורף כולו ויעלו אותיותיו י"ח וגם תיבותיו ו'. ועיין בכולם ותדע ותבין דבר מתוך דבר. ומספר האמות בכלל שנ"י מאמרו"ת מא"ז משנ"י מראו"ת ומשנ"י מאר"ת. ואלה סודות נפלאות, כי הם ש"ש אמו"ת והם ש"ש מאו"ת שהם שק"ר ואמ"ת. ועל כן רמזם בסוד שלש אמות שהם מורים על הדבר שבו יהיה שקר ואמת. והסוד יהי"ה והו"ה והי"ה וכן סוד וח"י וח"י הנזכרים כ"ו כ"ב יהי"ה הגל"ם שהוא מגל"ה החכמ"ה החלל"ה. וסוד של"ש אמו"ת אמ"ש מקר"א מגל"ה ובלשון יון עניינם קטנים וגדולים, אלא שצריך לקרוא הג' בקמץ עם רפה והלמ"ד רפויה קמוצה ג"כ. ומספר השמות בכלל נכו"ן והאמת מא"ז, ותמצא הרמז מפורש משניהם "נכו"ן כסא"ך מא"ז". וסוד כ"ס עו"ד וסוד א"ך יה"ו, והנה מיכא"ל ש"ר ש"ל ישרא"ל שר"ש לישרא"ל: המליך אות אל"ף ברוח וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם אויר בעולם ורויה בשנה
וגויה בנפש זכר ונקבה זכר באמ"ש ונקבה באש"ם. המליך אות מ"ם במים וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם ארץ בעולם וקור בשנה ופרי בטן בנפש זכר ונקבה זכר במא"ש ונקבה במש"א. המליך את שי"ן באש וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה וחתם בהם שמים בעולם וחום בשנה וראש בנפש זכר ונקבה זכר בשא"ם ונקבה בשמ"א. הנה אלה המלכויות השלש הנזכרות לאותיות, ושהכתר קשור לו לכל אחד ואחד מהם, והם מצורפין יחד ובהם נחתמו כל הדברים בעולם ובשנה ובנפש על צורת זכר ונקבה. הם יורונו חכמות מופלאות מהדרכים האלוהיים, ובלבד שנרצה לעיין ולהשתכל בכל דבר ודבר מהם ונכיר מה שאפשר לנו להכיר מהם. ומפני שהם התחלות נשיג מהם התכליות לפי מה שזכרתי לך מדרכי האותיות, להיותם עניינים אמצעיים בינך ובין ההשגה. ושהקרובים לה הם האותיות הנחשבים המושכלים בלב, המודיעים למשכיל ציור הנמצאים על דרך החיוב. והמביאים אותו להעדיר מציור לבו מה שאין לו
מציאות. הנה תדע לפי זה שראוי לחשוב בהם תמיד יותר ממה שראוי להתמיד בנבטאות על פה. שעל זה נרמז מאמר האומר "אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה" (תהלים ד' ה'), ר"ל שיותר הוא ראוי לעיין בקרוב להשגה ממה שראוי לעיין ברחוק: ואמנם מפני שכחו של אדם לואה ואינו יכול לסבול עול רבוי המחשבה פן ימות בלא עתו, או ישתומם או יטעהו ההרהור החזק הדין המהיר המדמה הממהר, דין הוא גם כן שיטייל במבטא וידבר באותיות על פי הדרך ההמונית לעתים, כדי שלא יטריח מחשבתו יותר מכדי יכולת סבילה, ואפילו לקרוא מה שיקרא על פה. וגם ראוי שיעיין בספרים כמו כן שבם האותיות הנכתבים. ולעתים צריך שישתף שלשת העניינים יחד, וכל זה כדי לתת לכל דבר חק הראוי לו לעתו, כי בזה יושלם האדם. ולפיכך צריך לקחת אותיות אמ"ש יה"ו תחלה, כפי מה שיורו במכתב הנמצא החיצוני ויצרפם. ואחר כך יקחם מן הספר עם צרופם ויעתיקם אל לשונו ואל פיו וידבר בם, עד שידעם על פה. ואחר כך יקחם מפיו מצורפים ויעתיקם אל לבו, וישים
דעתו להבין מה שיורו לו בכל לשון שהוא יודע, עד שלא ישאר לו דבר מהם. וראוי שתדע כי אלה האותיות השש הם מכלל השמשים ואינם מן השרשים לבד, אבל הם לפעמים שרשים ולפעמים שמשים. והנה חבריהם הנשארים ה' אותיות וסימנם ל'נ'כ'ת'ב', וסודם ש"ם בתו"ך האיל"ן איל"ן בתו"ך הש"ם מצורף אבל מגומטר סודו משפ"ט הנפ"ש משפ"ט המפרנ"ס משפ"ט המלשי"ן כחו"ת תה"ו ובה"ו הרגלי"ם הרא"ש והזנ"ב ש"ר השט"ן שר"ש הזנ"ב שר"ש נבוא"ה שר"ש הנח"ש שר"ש המשי"ח אחר"י השמ"ש שמ"ש ויר"ח וכן רבים. ואמנם סוד אמ"ש יה"ו האנו"ש, ורמזו "אני יי הו"א שמ"י". ש"ם אהו"י במקום שיפול העץ ש"ם יהו"א, שין יוד מם הא וו אלף צרפם עם הנעלם ותמצא מהם פלאי סודות. וכבר הודעתיך למעלה סוד לחת ושהוא ד"ח תתע"ו הידוע לסימני י"ב חדשים. ואמנם סוד ספי"ר הוא סוד שמ"י י"ב חדשי"ם, כלומר שמי והוא בנעלמו מכ"ה וד"ש יג' חדשי"ם שע"ה שלמ"ה, והוא עם נעלמו תקפ"ט. שים עמם השם
שהוא כ"ו וסודו הכ"א ותמצא כל סוד העבור מפורש מהם: ואחר שהוא ככה הנה הממלכות נתלו על האותיות על כל פנים. ואומרו המליך את אל"ף ברוח יורה על אל"ף יו"ד, שעל זה אמר וקשר לו כת"ר. והיה סודם יו"ם ליל"ה ברוח, כלומר חבור שניהם. שזה הוא אומרו וצרפן ז"ה עם ז"ה, י"ב עם י"ב, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה. רמז לאמרו "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור". כי שב החסר מלא, כי נתוספו ג' ווי"ן ואחת של מלת "וזה" הרי כ"ד. ורמזם "ושמתי כדכ"ד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפ"ץ" (ישעיה נד' יב'). והאבנים הם האותיות כמו שזכרתי למעלה. אקד"ח מי"ן אח"ד י"א בני"ם י' אבני"ם נביאי"ם באל"ף. חפ"ץ מחל"ק חלק"ם למאזני"ם ובפל"ס. כי כמו שהאבנים הם הדיינים לכל משקל ואפילו אבני ברזל או אבני אל גביש שהם אבני ל"ב ז"ר גם אבני ל"ב שגי"א אשר ל"ב שד"י שמ"ו והוא ספר"ו, וספ"ר עם ספו"ר שוים. כן האותיות הם הדיינים לכל שקול דעת ועל פיהם יהיה כל (רי"ב) [דב"ר] וכל נג"ע וכל
דבו"ר וכל ענ"ג וכל רי"ב וכל מלחמ"ה, בין מלחמת הבלי העולם בין מלחמתה של תורה, כי