המזלות בסבובם טא"ק אש שב"ג עפר תמ"ד רוח סע"ד מים. ועוד נאמר לפי התקופות, תקופת ניסן מתחלת ונמשכת ונשלמת בג' חדשים, והם אלה כולם, נ'יסן א'ייר ס'יון נא"ס כנגד טש"ת ט'לה ש'ור ת'אומים וכן כולם. תא"א כנגד סא"ב, תמ"כ כנגד מע"ק, טש"א כנגד גד"ד. ובשיתופם עם הכוכבים הם כך, א"ח שמ"נ תב"כ ס"ל גד"ש קד"צ טע"ם וסדר מהלך הכוכבים זהו וחילופן כ'צ'נ'ש' ח'ל'ם' ראשי לילות, ח'ל'ם' כ'צ'נ'ש' ראשי ימים, ח'נ'כ'ל' ש'צ'ם' מהלכן המתגלגל. והידים עושות והרגלים הולכות והכליות יועצות, טחול שוחק כבד כועס מרה משלכת בו טפה ומישבתו, המסס מקבל המזון קיבה מקפה קרקבן מעכל, ובאלה תדין בכל מה שהוא ממינם. וידוע כי הראות והשמע והריח והדבור והטעם והמשוש הם בשערים. כי השיחה היא הדבור והוא בפה כמו כן. והמעשה עם אבריו זכרנו אבריהם והאלכסונין ידועין. ועמוד בין מזרח למערב ופניך שים כנגד המזרח ועיין בו' קצוות ומיד תכיר מהם הגבולים כולם לפי השיעור והמחשבה. ואם תראה המזלות ותכיר מהלכם או ז' כוכבים לפי סדרם תבין הגבולים כאשר הם. ודע כי אחר שהשלים המחבר ספר היצירה כל מה שחפץ להגיד בו בכלל ובפרט, חזר וייחד פרק ו' ואמר בו בכלל, (מ"א) שלשה אבות ותולדותיהן ושבעה כובשין וצבאותיהן ושנים עשר גבולי אלכסונין, וראיה לדבר עדים נאמנים עולם שנה ונפש. וידוע כי עולם ושנה מעידים על הייחוד תמיד ועל פעלותיו יתעלה, ואמנם עדות הנפש אי אפשר מבלתי התורה. ועל זה נרמז באמרו "עדות יי נאמנה מחכימת פתי". ועל כן היו לחות העדת לחת הברית, עד שתעיד הנפש מה שמעידין העולם והשנה. "כי על פי שני עדים יקום דבר או פי שלשה עדים". וכן "על פי שנים עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד". אם לא יסכימו שני העדים שהם העולם והשנה על מיתתו לא יומת, והבן זה. וחזר ואמר, חק עשרה והם ספירות י' ושלשה ושבעה ושנים עשר והם כ"ב אותיות, ופקידין בתלי וגלגל ולב. שלשה, אש ומים ורוח, אש למעלה ומים למטה ורוח חק מכריע בנתים, וסימן לדבר האש נושא את המים. שלש אמות אמ"ש, מ"ם דוממת שי"ן שורקת אל"ף רוח חק מכריע בנתים. (מ"ב) תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה. גם כל חפץ זה לעומת זה עשה האלהים. טוב לעומת רע ורע לעומת טוב, טוב מטוב ורע מרע, הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב, טובה גנוזה לטובים ורעה שמורה לרעים. (מ"ג) שלשה כל אחד לבדו עומד, שבעה חלוקין שלשה מול שלשה ואחד מכריע בנתים. י"ב עומדים במלחמה ג' אוהבים וג' שונאים וג' מחיים וג' ממיתים, ואל מלך נאמן מושל בכולם. אחד על גבי ג' זהו רוח הקדש שהוא על ג' אבות ג' על גבי ז' הם האבות על הכובשים וז' על גבי י"ב הכובשים על גבולם, וכולם אדוקין ז"ה ב' ז"ה. ואחר שהשלים פה כל הספר חזר וייחס המעלה של זה הפעל לשרש הראשון של כל אומתינו. והוא [אברהם אבינו]. ואמר, (מ"ד) וכיון שצפה אברהם אבינו והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצירף ויצר ועלתה בידו, [אז] נגלה עליו אדון הכל וקראו אוהבי ושמו בנו, וכרת לו ברית לו ולזרעו אחריו, והאמין ביי ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא ברית מילה, ובין עשר אצבעות ידיו והיא ברית לשון, וקשר כ"ב אותיות בלשונו. והמקום גלה לו את סודו משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה כוכבים נהגן בשנים עשר מזלות. ואמר בסוף, הדין ספר יצירה דאברהם אבינו כל דצפי ביה לית שיעורא לחכמתיה. אין צריך לפרש זה הענין האחרון, שכבר נאמרו בו דברים מעולים ומספיקין לפי העניין ולפי המעיין בחכמות בהשגחה שלמה. אלא שראוי שתדע שמאמר, נגלה עליו אדון הכל, אחר הפעלות שפעל שיורה באמת שהפעל הביאו לידי הנבואה הידועה לאברהם: הנ"ה כב"ר נשל"ם עני"ן ספ"ר היציר"ה: ועם היותי מדלג בו מעניין לעניין לא כונתי בו כי אם לתועלת, אע"פ שהארכתי ושמתי קצת סדריו מפני שלא כונתי לפרשו כשאר המפרשים אבל הקדמתי כדי לאמת בו מה שחברתי אליו. והנני חוזר עתה לדבר במה שייעדתי לך מענין השלמת החלק הששי של אוצר. והוא שאבאר בו הממשלות והמלחמות והנצחונות. ואומר כי שם הממשלה נופל על כל מי שימשול בזולתו. ואם כן כל מלך הוא מושל, אבל לא כל מושל מלך. והפך הממשלה עבדות, ושני מאמרים מצטרפים הם עבד ואדון. והממשלה יש ממנה חזקה וקשה ויש ממנה רפה ורכה. ואמנם תורה על עוצם היכולת בדבר ועל חולשתו. ואעפ"כ ממשלה היא, והראשונה למציאות זה האדם הנולד בשעה שיוצא לאויר העולם לפי הכלל האנושי, הוא שנופל תחת אמו והיא מושלת עליו ממשלת רחמנות. עד שיראה לרואים כי הדבר להפך והיא אצלו כשפחה, וכל כונתה לגדלו, ואין זה הדבר אמת. אבל השם יתעלה שמנהיג הכל הטביע בלב אם הילד טבע מדת חסד ורחמים, והמרחם דרכו לפחד תמיד על מי שמקבל שפע מטובו שמא ינזק. ועל כן בהיות המושל רחמני והמקבלים טובו ראויים לרחמנות תקרא הממשלה ממשלת רחמים. ואם המושל רחמני והמקבלים טובו רבים, ויש מהם שאינם ראויים לקבל ממנו מה שבידו יכולת לעשות להם מן הטוב, והוא חומל עליהם יותר מן השיעור, עד שיעבור גבול גדול מן הדין, הנה רחמנותו עליהם סבת אכזריותם, ואם כן גם היא אכזריות גמורה. ומכאן התחייבו המלחמות. וראוי להלחם האדם המושל עם עצמו, עד שתכון ממשלתו לעצמו ולאחרים. כי בעת הנהיגו ממשלתו כפי הראוי לו וכפי המקבלים תתקיים ממשלתו. והמלחמה יש לה סבות רבות, והקנאה סבה גדולה למציאותה, והתאוה חברתה, והכבוד סבה יותר גדולה מכולן, ויותר נמצא מחבריו. והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואמנם הכבוד הוא מעולה במקומו, כמו שתאמר אין ראוי לאיש נכבד שיעשה מעשים שבעבורם יתבזה בעיני הפתאים, כי אם בדרכי השם ולכבוד השם בלבד. כענין דוד לפני הארון ורבים כמוהו. וכן התאוה דין הוא שיתאוה אדם ללכת בדרכים טובים, וכן הקנאה קנאת סופרים תרבה חכמה, והנצחון יבחן לפי כח המושלים. ועל כן אמרו הנוצח ברע הוא הניצוח. ואמר קהלת "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנך" (קהלת י' ד'). ודע שכל התורה מספרת מה הוא ראוי לעשות מאלה הממשלות והמלחמות והנצחונות. ואל תחשוב שכונה להודיענו האנושיות לבד, אבל הודיעתנו נפלאות באנושיות ובאלוהיות. והשם באר שהמשיל השמש והירח והכוכבים על היום והלילה ועל המתחייב מהם, ובאר שהמשיל את האדם על כל העולם השפל. באמרו "וירדו" "ורדו" "ומוראכם וחתכם", והורה שהמשיל הזכר על הנקבה, באמרו "וכבשוה" "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". והממשלות שבתורה ידועות לכל, וכן המלחמות עם האויבים וכן הנצחונות. וכבר יבא לפני בשני חלקים הבאים זה הדבר יותר מבואר והשתכל בכל ותבין הכל: אוצר חלק ז' יכלול: כללי המדות האנושיות הנחלקות לטבעיות ולנפשיות ולשכליות. ודע כי ג' חלקים הם מאלה שהם קשורים זה בזה, והם הו' והז' והח'. ועל כן בא מקצת מה שצריך לזה בזה. ואתה עורר שכלך על כולם ותבין מכללם תכלית כונתי בהם בע"ה. המדות האנושיות רבות מאד ואע"פ שנזכרו למעלה מסודרים ברמזי ספר תקון המדות ונספרו עשרים, כי שם נלקחו על דרך כלל, ומי יוכל לספור פרטיהם. שהנה כבר נודע שאפילו מדה אחת מהן תחלק לכמה אלפים חלקים לפי האישים הנושאים אותה ולפי מה שהוא מוכן להראות המדה בו. כמדת הכעס על דרך משל, שיש מי שכועס בטבע חזק מאד, עם שיהרוג בקלות. ואפילו אם ציורו שכבר יהרג מפני הרגו, כי המשכי טבעו החזק והחום הטבעי עם חוזק הרתיחה סבת הרציחה לו ולזולתו. ויחסר זה הכח הטבעי מאנשים אחרים גם כן בטבע, שאין דם לבם וכבדם רותח כל כך כמי שהורג אוהבו בכעסו, עם ציירו שינצל הוא. ויחסר זה עד שימצא איש קר נוח לגמרי עד שהוא פלא איך הוא חי שלא ירגיש לקללתו ולא להכאתו והוא קרוב למת שאינו מרגיש כלל. ומן המדה האחת תלקח ראיה על כל מדה ומדה מן המדות הטבעיות. ודע כי המדות מעוררות אותן מחוץ, אלא שיש מי שהוא קל להפעל ויש מי שהוא קשה להפעל ויש מי שהוא בינוני, והנטיות רבות בין שתי הקצוות, זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן. וזה הענין יורה לך דרך כל הטבעים כולם. ועיין במראים ותראה שהלבן והשחור שני הפכים, ואין ביניהם בינוני אחד ידוע, אבל רבים. ואמנם שתי הקצוות האלה כך מפני שהשחור הגיע עד תכלית הצבעים מצד אחד, והוא שאי אפשר להסיר ממנו שחרותו ולתת בו צבע אחר זולתו. וזה הפך מן הלבן שהלבן הוא עם לבנותו מוכן לקבל כל הצבעים איזה צבע שיזדמן הנה יקבלהו. ועל כן שמו השחרורית והלבנונית שתי קצוות הפכיות, והנטיות באמצעיות אשר ביניהם. וכן נאמר מן החום והקור כי האש בתכלית החמימות והשלג בתכלית הקרירות והם שתי קצוות. וכבר שמו זה בגוף המים, מפני שמקבל הקצוות השתים, ואמרו כי הרותחים המסלדים הם בקצה האחד, והקרים בקצה השני, והפושרים אמצעי ביניהן, והם בין החמים והקרים. ואלה האמצעים גם כן בנטיות רבות: וככה יקרה לריחות וכן לקולות וכן לטעמים וכן ללחים וליבשים שהם הממוששים. כי אלה הנזכרים הם המושגים בחמשת החושים, והמדות הטבעיות באדם תהיינה לפי המזגים הפנימיים. שכבר הסכים כל חכם וחכם וידע זה אחר ההסכמה בחקרו הדברים כראוי. כי מדות הנפש נמשכות אחר מזגי הגוף. ואמנם זה בטבעיות, אבל המדות הנפשיות ר"ל במדת הנדיבות והדומים לה כבר יש שם דבר שיגבירנה ויש שם דבר שיחלישנה, עם היות מדת הגבורה והפכה מן המדות הטבעיות במדת התאוה והדומים לה, ר"ל כי מדת הנדיבות שהיא מדה נפשית צריכה אל מדת הגבורה שהיא טבעית להגבירה. וצריכה עוד אל דבר אחר מחוץ שיניענה והוא ההרגל. כי ההרגל על כל דבר שלטון. וזה הענין ההרגלי עניינו ידוע, שלפי מה שיהיו האישים שאדם שוכן עמם ומתמיד עמהם, כלומר אנשי ארצו שיש לו משא ומתן עמם. וקרוביו יותר ושכניו יותר ובני ביתו יותר ויותר, יהיה ההרגל של הנדיב, שאם הוא נדיב לפי טבעו ר"ל שטבעיו זכים וגבוהים וטובים יוסיף לו ההרגל הרב עם הנדיבים ויגבר ענין נדיבותו. ומפני שענין זה הנקרא נדיבות הוא ענין שפע יוצא ומתפשט על המקבלים, יוסיף ויגבירה עוד עם מדת הרחמנות, ויוסיף עוד עם מציאות היכולת החזק והוא רוב העשר ורוב הרווח ומיעוט הצורך להוציאה כי אם על דרך נדיבות. והנה כאשר הוסיף עם הסבות הנזכרות ועם העוזרים הנזכרים ודומיהן כן יחסר עניינו בחסרון העניינים הנזכרים. כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. שהרי יש מי שרוצה ואין לו, ויש מי שרוצה ויש לו ועושה, ויש מי שאינו רוצה ויש לו, ויש מי שאינו רוצה ואין לו. ואחד מאלה הארבעה יעשה לבדו, והשלשה לא יעשו צדקה לעולם, השנים מפני מניעת הרצון, והאחד מפני היכולת. והרצון, גם כן היכולת מונעתו בשנים, מפני שהיכולת סבה גדולה לגלוי הנדיבות. כי מבלתי היכולת יעלם ענין הנדיבות מן הנדיב, ויאמר עליו בהיותו בלתי פועל מפני המניעה של היכולת שהוא נדיב בכח קרוב. ו"לא יקרא לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיה לב' ה'), לא בכח קרוב ולא בכח רחוק. גם לא יאמר עליו נמנע לגמרי משובו נדיב, אך קרוב לנמנע, וקורין אותו אפשר רחוק מאד. ואמנם מה שיוסיף או יגרע הרבה בחזקה בענין המדות הטבעיות והנפשיות, יהיה על פי המדות השכליות. ר"ל במדת החכמה והתבונה והדעת והדומים להן, אשר כולם הם כחות שהנשמה מקבלת אותם מחוץ מן הגופים. חוץ מהשכליות שצריכות אל שכל פועל להניעם, ובהיות המדה הנפשית גוברת על הטבעית תנהיגנה לפי כחה ותמשיכנה אל דרכה כפי מה שהיא. ואמנם עם גבורת השכלית על הנפשית והטבעית תהיינה כל מדות האדם בתכלית השלימות. ובעל המדות הזה הוא שראוי שיקרא שלם במדותיו, והוא האיש המוכן עם חכמתו בכח קרוב להיותו שלם בדבריותיו, והוא שראוי להודיע לו עם היותו חכם ומבין מדעתו ראשי הפרקים. ואם ישלימם הוא יגיע למדרגת הנבואה באמצעות ידיעת הראשים ההם: וזו הדרך הנזכרת האנושית הנה התחייבה מתנועות הגלגלים. והשמש עד אחד נאמן במהלכו על זה בשנתו, והירח עד שני נאמן בדרכו על זה בחדשו, ר"ל מצד התנועות ונטיותיהן שהם מחפשים בקצוות ומשוים הזמנים באמצע כשמש בניסן ובתשרי וכירח בחצי החדש שיש לו י"ה ימים והוא מלא. וזה יורה על המזג השוה שהוא השלם והמלא. וכן כל המדות ראוי לחכם לשקלם כולם עד שיכיר בם שתי הקצוות. ואחר כך ראוי שידבק באמצעית שהיא השלימה מכולן, והיא מורה על שלימות הגוף והנפש. כי הגוף הוא כדמות הקצה האחד והנפש כדמות הקצה השני, ואם יטה אל המדות הגופניות יהיה כולו כגוף וישכח הנפש. ועל כן השכליות מכריעות בנתים ומחפשות הכל ואז נותנות לכל דבר חקו לגוף הראוי לו משלם ולנפש הראוי לה משלם ועל זה אמר שלמה "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה על תנח ידך" (קהלת ז' יח'). ועל זה אמר כן, "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך" (קהלת ז' טז').שם הצדק והחכמה קצה אחד והוא הנפשיי. ועם כל זה גינה רבויו ואמר שזה מביא לידי שממה. ושם הרשע והסכלות קצה אחר והוא הגופיי. והנה הרשע ברבויו לבד והסכלות לבד בכולו. ואמר שהם סבת המות בלא זמן הראוי והוא המות הנצחי, שאין לאדם עת למות בו אלא אם הוא גורם זה לעצמו. שעל כן אמר בלא עתך ולא אמר בלא עת לבד. ודע שאין לאדם בעולם מלחמה חזקה מזו, והוא שאמרנו עליה לב בנפש כמלך במלחמה. והמשל על זו הדרך הנזכרת בכחותיו הטבעיות והנפשיות והשכליות להנהיגם כולם על פי התורה אשר יורוך, שהגידתנו באיזה דרך נלך בם. הוא המושל החזק הגבור הכובש את יצרו לשמור תורה, ושומר תורה אשרהו. והוא הנלחם מלחמות יי, ויקרא איש מלחמה. כמו שנאמר בסוף הספר בסוד חותם בתוך חותם. והוא הנוצח תמיד ויתחייב מנצחונו שיחייה חיים נצחים מדה כנגד מדה, שאם כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה. וכבר דברו הקדמונים במדת דברים מעולים, רק דרכנו אנחנו פה בזה הענין, הוא מפני שאנחנו כווננו בדברינו אלה להודיע למי שרוצה לדעת ספר יצירה כראוי כדי שיתנבא בו הכרח שלמות המדות כולן, שאין ראוי ללמד מעשה בראשית וכל שכן מעשה מרכבה שהן חכמות הטבע וחכמות האלוהות אלא למי שכבר חקק וחצב וצרף ויצר יראת שמים שלמה בנפשו: אוצר חלק ח' נדבר: בו בענין ההנהגות וההשגחות הארציות והשמימיות והאלוהיות, ואצטרך תחלה לדבר במדות ההנהגה וההשגחה ועל איזה ענין מורים שני השמות האלה. ואומר שכבר נודע שאין הנהגה בלא מנהיג ואין השגחה בלא משגיח. וענין ההנהגה אע"פ שנופל על מי שמנהיג דבר חי ונופל על מי שמנהיג בעל שכל בכח. יותר ראוי להפיל מלת הנהגה על בעל שכל בכח מן האחרים. אבל מלת מנהיג גם כן אין ראוי שיאמר על דרך האמת, כי אם על מי שיש בין המנהיג והנהוג הבדל כהבדל הנמצא בין רועה הצאן עם היות הצאן אדם כאמרו, "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד' יב'), אתם אדם לא הגוים אדם. ונאמר "רועה ישראל האזינה נהג בצאן יוסף" (תהלים פ' ב'). והנה הנביאים כולם ממשילים בני אדם ההמונים לצאן, עד שזכריה מבאר ואומר "וארעה את צאן ההריגה" (זכריה יא' ז'). והנה קרואים החכמים בשם רועים מפני שקראו המתנהגים במשליהם בשם צאן. והשם אמר "כבקרת רעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות כן אבקר את צאני" (יחזקאל לד' יב'). ולפי משלי הנביאים כולם מיחסת התורה את החכמים והנביאים בשם רועים. ואין צריך להזכיר המקומות בזה כי הם רבים וכולם ידועים. ואמנם אמרו "ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה" (שמות ג' א'), יהיה לך לעד נאמן על כולם שהוא מקום מתן תורה. והנה מנהיג הספינה אע"פ שאינה חיה יקרא מנהיג. וההנהגה אם כן תורה על הנוהג והנהוג, והמינהג הוא הרגל מתמיד במה שהורגלו בו המתנהגים, והמחדש המינהג ההוא יקרא מנהיג. וגם המכריח ללכת בדרך שמירתו גם הוא מנהיג. ומנהיגי בני אדם הם שני מינים, האחד הוא המנהיג כל המתנהגים על פיו בהנהגה מעידה על סדר נערך על תקון הגופים. והאחר הוא המנהיג כל המתנהגים תחתיו על סדר תקון הנפשות. והראשון מורה על מלך שבו די לתקון הקבוץ האנושי. והשני מורה על נביא או על חכם באמתות מהות הנפש. ואמנם השלמות בזאת ההנהגה היא בהיות שני העניינים הנזכרים מתקבצים באיש אחד כגון דוד או שלמה, או במציאות שנים שתהיינה שתי הכוונות בהם שוות: וידוע כי אחר שהודעתיך אמתת ההנהגה על מה היא נופלת קל עליך להבין מהות ההשגחה. כי אין השגחה בלא מנהיג אבל אפשר היות מנהיג בלתי משגיח. והסדר הנכון הנמצא בין המושגחים יורה על שלמות המשגיח והמושגח וההשגחה בכל זמן ובכל מקום. וענין ההשגחה הוא עיון והשתכלות במה שיסודר עד שיהיה מסודר כראוי. ותחילת כל השגחה שבאה מבעל שכל משותפת עם ההנהגה בעולם הארציי, הוא שישגיח המנהיג בעצמו ויתן לו בכל דבר ודבר החוק הראוי לו, כפי מה שהוא החלק הראוי לגופו ינהיגנו בהשגחה נפשית. והחלק הראוי לשכלו ינהיגנו בהשגחה שכלית. ובחלקו השכלי יסדר הנפשי והגשמי ויושלם. ואחר שישלים עצמו