המחשבה ראויה לדין כי אם באפשרות אבל המחוייבות והנמנעות הן הן מעידות על עצמם ודוחות כל מחשבה ממקומה. ואמרו אלה גם כן במקרים מה שאמרוהו בעצמים, ר"ל שקצתם מחוייבי המציאות וקצתם אפשר המציאות. סוף דבר שאלה הדעות כולן והדומין, כולן נזכרו בספרים רבים ובאריכות דברים להוסיף ביאור על מהותן. ואנחנו אין כונתינו בכך אבל כונתינו בזה הספר להודיע בו דברים מקובלים מפי הנביאים שנשכחו מזמנים רבים מפני שלא נכתבו בספרים: ונאמר כי מה שמספיק להאמינו בזאת האמונה, ששנוי הבריות הוא סבת שנוי האומות, ושנוי האומות הוא סבת שנוי הדתות. ושנוי הדתות המורה על שנוי המנהגים והחקים הוא סבת שנוי הלשונות, ושנוי הלשונות הוא סבת שנוי הכתיבות. וכל אלה השנויים הם סבות לשנוי המחשבות, ואלה עם המחשבות הם סבות לשנוי הדעות והאמונות. ואלה עם אלה כולם הם סבות לשנוי המעשים. ואלה השנויים כולם צריך לדקדק על כל אחד ואחד מהם לדעת מה עניינו, כמו שדקדקנו בשנוי הבריות. ונאמר עתה כי מין האדם כולו הוא באמתתו ועצמותו חמר בעל צורה אחת כללית מינית טבעית. והחמר המשותף לכל אישיו חמר אחד קיים בכללו והוא שכבת זרע אנושית וצורתו צורה טבעית כללית שומרת מינה, והיא גם כן צורה אנושית. ואמנם החמר הפרטי שהוא חמר אחד לכל איש ואיש מאישי המין, והצורה הפרטית שהיא צורה אחת לכל איש ואיש מאישי המין גם כן, כדמות ראובן ושמעון שכל אחד מהם איש מהמין. ידוע שאין שני שרביטים אלא שרביט אחד, כי אם במהותם לבד שאדם הוא ראובן ואדם הוא שמעון. ועוד הפוך ואמור שראובן הוא אדם ושמעון הוא אדם, וכמו שאין גוף ראובן הוא גוף שמעון, כן נפש ראובן אינה נפש [שמעון]. וכל אחד מהם מיוחד לעצמו בגופו ובנפשו. ואם שניהם בעלי שכל נאמר גם כן שאין שכלו של ראובן הוא שכלו של שמעון. אבל כל אחד ואחד הוא לעצמו עולם בעל שכל מיוחד, אלא שנקשר בזולתו על דרכים מיוחדים שבם מחוייבים כדי להעמיד מציאותו הזמן שאפשר לו לעמוד. ומהם מועילים ועוזרים לו ומהם עניינים מחויבים להתקשר עמו. מפני שיקבל ההפסד כאשר קבל ההויה, כי ההויה סבת ההפסד וההפסד סבת ההויה. ואם כן זה האיש הפרטי המיוחד בעל המרכבות הרבות ובעל הכחות והרוחות המקובצות בו, צריך אל מנהיג אחד גדול מהכל שינהיג בו את הכל. והגדולה היא גדולת ממשלה ומעלה. ואם אין זה נמצא איך יסודר עניינו כולו מראש ועד סוף. על כן עשה השם יתברך (על) כל מה שעשה בחכמה ושתף עם זה האיש שכל שיניעהו עד שיביאהו אם יזכה אל התכלית המכוונת והיא השגת ידיעת השם. ומפני שלא היה שם דרך טבעי להיות זה לכל אישי המין, נחלקו האנשים הנמצאים במין בזמן אחד לחלקים רבים. ושב כל חלק וחלק מהם אומה, וזה הוא חלוק האומות בטבע. ונמשך אחר זה להיות כל לאומה ואומה שהיא חלק ראשון מהמין ר"ל מצד החלוקה הנזכרת מנהיג אחד. כמו שקרה לגוף האיש האחד שהוצרכו איבריו המקובצים יחד בטבע אל מנהיג אחד. וכמו שהמנהיג ההוא עם היותו אחד הוצרך להיות תחתיו מנהיגים למטה ממנו עוזרים לו להשלים כונתו, כן מנהיג האומה יהיה מלך או חכם או נביא הוא צריך אל מנהיגים רבים תחתיו. [כגון] עצת יתרו למשה בתורה שנתקבלה עצתו, שאמר לו "ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת" (שמות יח' כא'). כי עם זה אפשר שיצליחו אנשים רבים מהאומה ההצלחה שבעבורה נמצא הטבע האנושי והיא השגת השכל הפועל המוסר הקבלה האלוהית לחוקריה, שהיא סבת החיים הנצחיים למקבליה במעלה המכוונת מאתו כונה ראשונה במציאות האדם: ויתחייב מזה ליחד לכל אומה ואומה חוקים נחשבים מהמנהיג, שמביאים אל ההצלחה. ודתות ותורות ומצות ודינים ידועים מבדילים בין אומה זו לאומה זו. ויתחייב משנוי החוקים החדשים שהמנהיג יסכים ויחדש לשון, מפני שיראה שאינו נמשך אחר המנהיג הקודם לו עם היותו נמשך אחריו בעל כרחו מצד צרוף האותיות המוטבעות במבטא. שזה לא יקבל שנוי בעצמו כי אם במקריו, והוא בחבור אותיות אחרות חדשות שלא חברם מנהיג אחר ממי שקדם לזה המנהיג. והמשל בזה שהאחד לקח שלש אותיות והם אל"ף דל"ת מ"ם, וקרא שם זה האיש האחד המחובר מאלה האיברים הרבים עם כל כחותיהם החיצונות והפנימיות בשם שיורו על זה האיש והנה הוא שם אד"ם. והנעלם מן אל"ף דל"ת מ"ם אצלנו סודו מתפל"ל פנים ואחור, מפני שהוא מד"ם ממלל אל"ף דל"ת מ"ם פנים ואחור ונמצא מאד"ם מתמל"ל. וקם השני ולקח טבע האותיות וחדש שם לזה האיש הנמצא בעצמו וקראו את"ר פו"ש והוא בלשון יון, ור"ל אדם. ובא אחר וקראו אומו והוא בלשון לעז, ובא אחר וקראו אנסחן והוא בלשון ערבי, ובא אחר וקראו אנש והוא בלשון ארמי. וכולם מורים על דבר אחד והוא אדם. וכן במספר בלשון הקדש נקרא האחד, אחד. ובלשון ארמית נקרא האחד חד, ובלשון ערבי נקרא האחד ואחד. עד כאן נמשכו לפי מה שידענו מהם. ובלשון יון אינא, ובלשון לעז אונו, ואלה מתדמים. ובלשון אשכנז אין, מתדמה גם כן, ובלשון תוגרמה ביר, ובלשון פרס יתץ', ובלשון תתר ניקן, ובלשון בשקואנם (.). וכולם מורים על מספר אחד שהוא ראשית לכל מספר. ודע שכל הלשונות באמת הנדברות על דרך חבורי אותיות מוסכמים כאלה הנזכרים, הן הסכמיות. אבל כמו שמציאותם במבטא הוא לכל שוה שהם בדבור מוטבעות, כן צרוף האותיות. ר"ל בזה המקום צירוף העניינים הנמצאים הטבעיים הוא נכון, מוטבע לא מוסכם. ועל כן לא ישתנו העניינים בשנוי שמות נמשכים. כי הם שמות רבים לנמצא אחד בין יהיה בלשון אחד בין בלשונות רבים: ומזה הצד נאמר אנחנו וכל הנמשכים אחר קבלתינו המושכלת בנבואה שצירוף האותיות יורנו אמתת המציאות כמו שהיא, יותר בקלות משום דרך בעולם, עם היות ידיעת אמתת המציאות נכרת ברוב מחשבה, אבל המביא אליה הוא הצירוף. והצירוף קרוב להשגה בכח קרוב בקירוב הנער הלומד המקרא להכנס במשנה ובגמרא שיגיע אל זה מהרה בלא ספק, עם ההשתדלות הטוב מכל מחשבה. ויתחייב מרצון המנהיג ומגאות חכמתו שיורה מה שיורהו במכתב כמו שהורהו במבטא. וישנה הכתיבה שבה למד כל מה שידע כמו ששנה הלשון שממנה התחכם. ולפעמים יזדמן שיורה בראשונים ויודה על פירושם בשנויים זרים ורחוקים. ואפשר לפעמים שיכחיש הכל ויבקש למחות הדעות הראשונות מן המציאות לגמרי. ואז בזאת הסבה יצטרך להרחיק אומתו מכל אומה בתכלית. ויזהירה ויפחידה על עונשים שאין כפרה למי שמתקרב לזולת אומתו. וגם ייעד לה טובות בהמשכה בשמירת מה שהורה לה מנהיגה, ויבטיחנה שיהיה לה לבדה ולמתדמים לה ומתקרבים אליה על פיה חלק לעולם הבא, וכל אומה זולתה יורשת גיהנם. כל זה חזקו מנהיג האומה להעמידה תמיד עם דתה ועם לשונה ועם מכתבה המיוחדים לה החשוקים אל לבה מנעורי נעוריה עם זקנתם כדי שישאירום וינחילום וירישום גם הם לבניהם אחריהם עד עולם: וכבר ביארתי לך בקיצור בכלל כל מה שצריך לבאר בענין השנויים הנזכרים. שהם שנוי הבריות כשנוי הנמצא באישי המינים ובמינים [השונים], ומהם תדלג לשנויים הנמצאים בין העצמים ובין המקרים ולשאר השנויים הנמשכים אחריהם. ושנוי האישים של מין האדם הוא לפי שנוי מזגיהם כמו שיבדלו ראובן שמעון לוי ויהודה ודומיהם זה מזה. ושנוי המינים כשנוי האדם ושור ואריה ונשר ודומיהם זה מזה. ושנוי הסוגים כשנוי חי וצומח ודומם ודומיהן זה מזה וכאלה שנויים לכל הבריות. ושנוי האומות כשנוי יהודים ונוצרים וישמעאלים אלה מאלה. ושנוי הדתות כשנוי דת מש"ה ודת יש"ו ודת מחמ"ד, שבשלשתן ש"ם הש"ם מיוח"ד בהכרח. שאין לך דת מורה כי אם אמתת הייחוד. אבל בני אדם מרוע לבבם לא ירצו לעורר זה לזה עד שידעו מה אומרת כל דת ודת על הייחוד. והנה הנוצרים עם היותם משלשים בעל כרחם חוזרים עמנו ומודים לתורתינו ואומרים שהוא אחד. והישמעאלים גם כן מייחדים את השם בעל כרחם ואומרים שהוא אחד. וגם אנחנו אנשי תורת משה רבינו ע"ה אנחנו מודים ואומרים תמיד שהוא אחד. ואם כן בייחוד אין קושיא בינינו. ואמנם הפתאים מהם הביאום דמיונות להוסיף ולגרוע ולשנות רוב העניינים האחרים שבתורה. ושנוי הלשונות כשנוי לשון הקדש ולשון כשדים ולשון יון ולשון לעז ולשון ערבי והדומין להן זו מזו. וכן שנוי הכתיבות כגון שנוי כתיבה עברית וכתיבה אשורית וכתיבה ארמית וכתיבה יוונית וכתיבה ערבית וכתיבה לועזית וכיוצא בהן משאר הכתיבות, יש בין כל כתיבה וכתיבה שנויים גדולים. ואע"פ שיתדמו קצת אותיות זו בצורתן לקצת אותיות זו בצורתן וגם בשמן וברוב סדרן ובקצת דרכי מספרן: והנה אלה השנויים הנזכרים הן סבות שנוי המחשבות והדעות והמעשים. כי שנוי המחשבות נמשך אחר ההרגל יותר ממה שנמשך אחר הטבע. והנער שהתגדל על מחשבה אחת מאלו העניינים הנזכרים, ר"ל למד והורגל בחזקה בכתיבת אומתו עד שידע לכתוב כתיבה נאה מאד, וגדל על הדבר ההוא. והיה כל דבורו בלשון אומתו, וקבל כל דתה וחוקיה ומנהגיה והרגליה. מה יהיה אצל דעתך ענין זה הנער במחשבתו יחשוב שכל דרך זולת דרכו ודרך אמתתו היא לבטלה. או יחשוב ששאר דרכי בני אדם שאינם מאומתו הם האמת ודרכי אומתו שגדל בהן הן שקר. אמור מעתה שהוא הכרח שלא יראה שום דרך אמת אצלו זולת דרכו ודרך אומתו, עד שיחשוב כל מה שקבל במעלת האמת, וזולת מה שקבל הוא אצלו תכלית השקר. כי נשקעה מחשבתו בים הגדול ולא ידע לשונו להנצל מן הטביעה שנטבע בו, עם ההרגל אחר הטבעו בטבע זו, ומחשבתו זאת הביאתו לאמת דעת מי שקבל ממנו, בין תהיה זאת הדעת אמתית או שקרית כי אין לו משקל, ומזה יתחייבו שנויי הדעות והאמונות. וידוע שהמעשים המשונים יתחייבו בעלי העבודות האלוהיות מאלה העניינים הנזכרים: אוצר חלק י' זה החלק העשירי: של אוצר יכלול עם מה שקדם לו עתה ענין מבחר הבריה הקדושה והטהורה מכל הבריות, ומבחר האומה הקדושה מכל שאר האומות, ומבחר תורתה ולשונה ומכתבה ומבחר מחשבתה ודעתה ומעשיה המכוונים מהשם, כונה ראשונה ואמצעיתה ואחרונה יחד. ושזאת האומה וכל ענייניה והדומים לה והנמשכים אחריה בכל ענין, היא והם סגלה מיוחדת לשם ית' מכל אשר ברא בעולם, זו האומה שהוא בעולם היסודות הארבעה ר"ל העולם השפל. ידעתי בני ידעתי שרבים מן החושבים שהם חכמים ואינם, והם שנאמר עליהם בנבואה "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים" (ישעיה ה' כא'). ורבים מן הדומים להם בין מאנשי אומתינו בין מאנשי שאר האומות, ממי שיפול זה החבור לידו שהם חשד יחשדוני ויאשימוני על מה שאומר בשבח אומתי וענייניה. ויאמרו למי היה זה משבח כי אם לאומתו והלא הוא בעצמו אמר לנו שלא יטה אדם אלא אחר מה שהורגל. וכל מה שקבל הוא אשר עלה בידו, ולפי מחשבתו אין שם דרך זולת דרכו שהיא דרך אומתו, ואפשר שתועה בכל מחשבתו. ואם כן מאין נדע אנחנו שמה שאומר זה הוא האמת. היש שם שום דרך בחינה שנבחן האמת ביד מי הוא. וידעתי גם אני כי ירא אלהים יצא את כולם. וזאת תשובתם לפי דעת כל חכם וכל נביא שיש דרך בחינה לבחון בה האמת מן השקר. והנה הפילוסופים הקדמונים שהיו אוהבי החכמה חברו ספרים מורים דרכי הבחינה. עד שקם אריסטולוס שהיה ראש הפילוסופים כולם וחתר ומצא דרך קרובה מאד לכל חכם לדעתה. בהשתדלו בלימודה כפי מה שצריך לכל למוד. והוא שחבר ספרי ההגיון וסופם ספר המופת, והורה לתלמידיו הדרך אשר ילכו בו בענין הדבור החיצוני המוסכם. עד שלא יוכל שום חכם [להכחישה] כלומר מטעה או מבקש לנצח להטעות בדבריו לב המקבלים ממנו והשומעים מפיו דברי [שקר]. ואמנם אחר זה הורה שצריך לדקדק אחר המציאות. ואם המציאות מורה על פי שנים עדים שהם הרגש והשכל שמה שהורה עליו הדבור הוא אמת, יאמנו דבריהם לפי ההקדמות האמתיות ותולדותיהן, ואם לא יבחנו ותמצא גם [טעותם. וזו] היא הדרך הפילוסופית שבה חוקרים החכמים האמת ובוחנים דרכה. ואמנם יש דרך שנית לדעת בה האמת ולהכחיש הפכה, עד שלא מסתפק בדבר לפי מה שאפשר לאדם להשיג ממנה. והיא דרך מעולה מאד מן הראשונה אבל היא עמוקה מאד ואין כל אדם יכול להגיע אליה ואפילו עם ההשתדלות החזק. כי יש מן הלומדים רבים שהם קשים להבין דבר קל מושכל וכל שכן שלעולם לא יבינו העמוק. ומי שרוצה להשיג האמת, ואין כולנו ראויים לכך, דומה לחיגר שמבקש ללכת ארבעים מילים ביום, כמו שילך הבריא. ואחר שהוא מכיר בעצמו שהוא חיגר טוב הוא לו שישוב למקומו ולא יתחיל להתנועע לזאת הדרך הרחוקה ממנו, ממה שילך וימות ברביע הדרך על דרך משל. ואם הוא דבר שאפשר לו לבחנו בדרך ההגיון שהיא דרך יותר קלה וקרובה מזו ילך בה וימצא ואם לאו ישתוק מזו ומזו. כי דרכי בחינת האמתיות הם דרכים מעולים וחובה על כל מי שיש לו יכולת להשיגן וללכת בהם שיחקרם וידעם ויכירם, כדי לאמת קבלותיו האמתיות וכדי להסיר מהן הדמיונות שנמסרו בקבלה להמון בעבור הכרח. והוא מפני עומק השגת האמת וחולשת המקבלים. והדרך השנית היא דרך השגת הדבור מהשכל הפועל, המסיר כל הספקות מלבות המשכילים המשיגים. ולא תושג הדרך הזאת בלתי ידיעת צרוף האותיות בחזקה עם כל מה שנמשך אחריה כמו שיבא בסוד השם: ואחר שהדבר כן מי [ש]יבקש לבחון מה שאומר אותו אם הוא אמת או שקר, יבחנהו [ב] אחת משתי הדרכים הנזכרות. כל ענין כפי מה שהוא ר"ל מה שיבחן על פי ההגיון יבחנהו בהגיון. ומה שצריך שיבחן על פי השכל הפועל יבקשהו מפיו. ואז יוכל להבדיל בין האמת ובין השקר כי אין שם דרך שלישית בשום פנים לבחינת האמת. ואם לא יוכל לבא עד תבונת אחת משתי ההשגות של בחינה, יעמוד למקומו וישים ידו לפיהו ויקבל מה שישמע אם ירצה ואם לאו לא יכחישהו. אחר שאין לו דרך להכחישו כמו שאין לו דרך לאמתו. וידוע שאין מופת מכחיש מופת וגם אין כח בקבלה אחת להכחיש קבלה אחרת וגם לא לאמת. אבל המופת השני יראה לשומע שהוא מאמת הראשון או עוזר לו. ואמנם אין הדבר כן כי כל מה שנודע במופת אחד הוא שוה למה שיוודע באלף מופתים. כי לא יוסיף אמתות בעבור רוב המופתים אלא שמועיל זה ללומדים. כי יש מופת שתובן אמיתתו בקלות ויש שיובן בקושי, ועל כן יביאו החוקרים לעתים מופתים רבים על ענין אחד נעלם והוא טוב. ואמנם כל מה שאומר אותו אני במה שזכרתי בזה החלק קצתו בחון ומנוסה אצלי על פי הדבור ההגיוני וקצתו על פי הדבור השכלי. ושמעט כבר ביארתי לך בחלק ט', שנויי הבריות ושנויי האומות ושנויי הדתות ושנויי הלשונות ושנויי הכתיבות. והודעתיך סבותיהן ושאלה סבות לאלה. והודעתיך שאלה כולם סבות לשנוי המחשבות והאמונות שהן הדעות ולשנוי המעשים, ר"ל העבודות, וימשכו אחריהם שנויים אחרים אין צריך לנו אליהם להזכירם, כגון שנויי המלבושים והדומים להם שאינם עניינים מחוייבים מן הדתות ולא מן הנימוסים ההכרחיים הכוללים הכל. אבל הם מן העניינים שהתפרסמו לאומה זו ללכת בם ולא הורגלה בהם זו האחרת: ואומר אחר זה שהבריה הקדושה והטהורה מכל הבריות הוא הדבר הנקרא שפע ראשון נשפע מהראש הראשון בעולם הראשון. שנייה לה הוא הדבר הנקרא ראשון בעולם השני. והוא שאמרו שבעה רקיעים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר כסא כבוד למלכותו אלא ערבות. והוא הגלגל המקיף בכל כמו שדעת השפע הראשון מקיף כל הדעות. שלישית לה הוא הדבר הנקרא ראשון בעולם השלישי והוא האדם הראשון, ר"ל שהוא ראשון במעלה מכל עולמו. וזו הבחירה האנושית שבחר השם בה יותר מכל מה שבעולמו היא כללית לכל המין האנושי. וידוע שהבחירות בכל עולם ועולם מהשלשה עולמות הם משונות והם רבות. ויכול אדם לומר על כל דבר ודבר מהם שבו בחר להיותו באשר הוא, איך בחירה זו היא מעולה מזו. ואפילו בעניינים הטבעיים הפרטיים וכל שכן בכלליים כבר נוכל לומר שהטבע בחר שיהיה זה הגוף יותר נכבד מזה הגוף האחר ויותר נאה ויותר חזק ואפילו בשני אישי מין אחד. וכן נאמר בשני מינים שזה מובחר מזה בטבע ונקרא זה בשם בחירה בשם משותף. ואם כן כבר נאמר שמין האדם נחלק לאומות לא בטבע כי אם בבחירה ורצון אנושיים. והשם בחר במי שיתקרב אליו יותר וירחיק מרחיקיו מפני שמקריב מקריביו המקריבים כל מתקרב אליו וכל שכן קרוביו ושכניו שהם המדמים אליו יותר מזולתם בפעולותיהם. ואם כן כל המשפיעים שכל או כח קרוב לו וראוי לקבלו הם שפעולותם היא פעולתו או קרובה לה. ועל כן יהיו אלה מבחר זולתם ולפיכך יש לך לדעת ולהבין אחר זה שאי זו אומה שהורו עליה שלשה עדים אלו שהן תורתה ולשונה ומכתבה, המחייבים מבחר המחשבה והדעת שהיא האמונה והמעשה הנולד מכולן, היא האומה המובחרת מכל האומות שהן חלקי המין האנושי שהוא מבחר הבריה הנמצאת בעליונות מעלה קדושה וטהורה מכל הבריות שבעולם. וראוי לחקור בחכמה בתבונה ובדעת על זו האומה אי זו היא, כי ידוע ששום חכם מכל חכמי האומות לא יכחיש מה שאמרתי ולא יקשה עליו כלל. אבל הקושיא כולה נשארה בענין בחינת האומה לבד ולדעת איזו היא מכולן: וידוע שכל אומה ואומה דינה שתאמר אני היא ואפסי עוד. שאם לאו היה מן הדין עליה לשוב ולהדבק בזולתה מאשר חשבה שהיא מעולה ממנה עד היותה עמה דבר אחד ואומה אחת. וזה מפני