ספר אוצר עדן הגנוז — קטע 33

בפעל והוא אחד. וזהו מה שרמזתי בפעולות שעניינם הנה טבעיות או מלאכותיות. והטבע הוא אשר פעל זה האיש ועשהו איש, גם הוא אשר עשהו אחד. כי הוא איש בטבע ואחד בטבע, ואפילו אם לא היינו קוראים אותו איש אחד הוא איש אחד. כי אין השמות האלו השנים מחייבים לו להיותו איש אחד, אבל חייבו הטבע שפעלו. ועל כיוצא בזה אמר החכם שהעניינים הנמצאים בנפש הם דבר אחד מצד האומות, אבל הדבורים אינם דבר אחד מצד היות אלו מצורפים בצירוף זה, ואלו בצירוף זה, כי בצירופם יתחלפו אבל לא בעניינם. ואם כן זה הנזכר והדומים לו כלם הם שהדברים יורו על שמותם ולפי הפעולות המלאכתיות. כגון שם השחור שיקרא כך מפני שהשחירו המשחיר שהוא הפועלין, ואע"פ שהפועל השחרות ג"כ הוא העשב או העץ או העפר והדומים להם, כי המלאכות כלם החמר שלהם טבעי בהכרח. והאומן המניע החמר לקבל הצורות המלאכתיות עם כליו יקרא פועל מצד שהוא הנותן הצורה באותו

החמר כפי מה שציירה בלבו ומוציאה מן הכח אל הפועל. ואם כן כל השמות הדומים לשני העניינים שזכרנו הם הנגזרים. ואמנם השמות המורים על מציאות הדבר או על מהותו או על מקרה ממקריו או על כח מכחותיו, כבר יחשבו רבים שהם הם אשר זכרנום, כי אחר שיורו על אלה העניינים, העניינים האלה בעצמם הם שחייבום להקרא באלה השמות, ואין הדבר כן אצלנו, כי אין כוונתינו בם ככונתם. אבל כוונתנו בם היא אחרת, והיא זאת: דע כי שם אברהם אשר הוא שמי הוא שם מורה על מציאותי, והוא אינו נגזר מענין שבי. ואמנם זה השם אינו מורה על מהותי ולא על מקרה ממקרי ולא על כח מכחותי. וכן כל שם שדומה לזה יקרא שם העצם אצלנו, והוא השם המפורש. כלומר הוא מפורש ומבואר ונודע לכל יודעי שמי שזהו שמי. ואע"פ שאין שמי אני ולא אני שמי ולא שמי עצמי ולא דבר ממני, אלא שהוא שם שהוא סימן לי ולכל היודעים אותי, שאני נקרא בזה שם המיוחד שהוא שמי

המיוחד לי, מפני שמורה על מציאותי לבד, לא על דבר אחר כלל. ועל כן אין צורך שיהיה נגזר מן הפעולות, ולפיכך יקרא שם המפורש. ומזה הענין כבר יבא לך ממנו לפנים מה שירוה צמאך בענין השמות. ואמנם השם שיורה על מהות הדבר מזה המין הוא שם כולל כל מין ומין ממיני הנמצאים כגון אדם וחמור וסוס וקוף והדומים להם. כי אלה הם השמות למינים מיוחדים מובדלים מין ממין. ואעפ"י שהרב ז"ל אמר כי שם אדם הוא שם נגזר מאדמה, הנה לא ידענו שם חמור מאין נגזר ולא שם קוף ורבים כהם. והנה ידוע שאפילו שמות אישי המינים יש מהם נגזרים ויש מהם שאינן נגזרים. והנגזרים כגון אדם מאדמה והדומים לו, או איש מאש והדומים לו. הם שם עצם משם עצם או שם עצם משם מקרה, כשם יצחק מצחוק והדומים לו. או שם מקרה משם מקרה כגון שם חכם משם חכמה או שם מקרה משם עצם כגון כוס מצופה זהב שיקרא מוזהב שהוא מקרה שקרא לכוס שהוזהב. ואמרי הנה על הזהב ועל האש

וכיוצא בם שהם עצמים, הוא על הדעת שזכרתי מאריסטו שאמר שהעצמים שני מינים ראשונים ושניים. והם האישים והמינים עם הסוגים, ואע"פ שהוא לא זכר זה מצד שמותיהם כי אם מצד מציאותם. וא"כ ראוי לקרוא ג"כ שמותיהם מזה הצד שמות העצמים. א"כ רוב אלו השמות כבר יורו על העצמים הנזכרים לפי מהותם למיניהם ואינם נגזרים, אבל רובם הם שרשים מפורשים שלא יוודע להם גזירה. והם הם הענין הראשון המוסכם להם ופירושיהם. וזה שאם לא יעמד אדם בהשגה אחת בידיעת כלליה אינם השגה. והשם הראשון הוא הכללי הכולל כל המין שלו. ועל כן כשישאלך אדם מה שרשו של שם כלב, מה תענה לו אלא שכל שרש [לא יוודע גזירתו]. ואע"פ שאמרו למה נקרא כלב מפני שמו לב, כי זה על צד הדרש. ואם הוא אמת יהיה נגזר ויהיה ג"כ המין הראשון בקצת שתוף. ואמנם לא שמענו זה על שום סוס, ואם היה אפשר לאמרו והיו צריכין לו היו אומרים אותו. וכן על השאר כולם כי דרך אחד לכל. והמשכיל

יבין ויבדל בין הדברים והשם שיורה על המקרה, כגון שיורה על תאר גופני כשם יפה תאר ויפה מראה. כי שם יפה הוא ראשון ואינו נגזר, א"כ הוא מפורש. והדומים לו מפנינים אלו יאמר עליהם שהם מפורשים אצלנו, וידענום בידיעה ראשונה והאחרים נגזרים מהם כמו יפיפית מן יפה. והשם מורה על כח מן הכחות הרוחניות, כגון חכמה שהוא שם ראשון ולא נגזר, אבל חכם נגזר ממנו. ואחר שהוא כן כל שם שהוא ראשון ואב ושרש, שלא קדם לו דבר לכל ענייניו אבל הוא קדם לכולם בין יהיו לו תולדות שנולדו ממנו ונגזרו ממנו או לא יהיו לו, הנה השם ההוא שנפלה עליו ההסכמה להיותו ראשון ראוי שיקרא שם המפורש, מפני שהיודעו לא יצטרך לבקש עליו שום פירוש. ולפיכך כל שם שיהיה נגזר מאחר שקדם לו באמתתו, ואם תסיר ממנו שרשו לא היה נמצא. הוא השם שראוי שיקרא היום הנגזר וצריך שיפורש עד שיוודע שרשו הראשון. זהו הכלל אשר ראיתי שהיה ראוי להקדימו לפני דבר

בשמות על דרך הקבלה ודעהו: גנוז חלק ז' זה החלק: יגלה ערות המתפארים בידיעת השמות והפעולות הנפעלות בעבור הזכרתם או כתיבתם על צורת ההשבעות המתפשטות בין הצנועים הנחשבים לחכמים בדורנו זה. ונקראים על זה בעלי שמות מבהילי הלבבות ומפחידים חכמי הפתאים ומבקשים מהעם שיקראום חכמים ורבנים ואדונים. והם עבדים נמכרים לעבדי עבדיהם של מחברי השמות שהם האדונים והנביאים באמת מכל צד. אמר החכם בספר מה שאחר הטבע במאמר ט' ממנו, כי האחד האמתי יאמר על ארבעה עניינים. האחד ברצוף כמו הקו. והאחד בנפרד כמו האיש האחד. והאחד שאינו נחלק במחשבה לא בכמות ולא באיכות כמו האחדות והנקודה. והאחד בענין הכללי השותף לדברים שהן אחת בענין כללי משותף בו, כמו החי האמור על האנוש והסוס והגמל ודומיהם, וגם הוא כנגד הרוב בענין אחד. והוא כי האחד יאמר בו הוא הוא ושוה ודומה, ואיכות זה לא יאמר ברוב. הילכך יהא נגדיות האחד והרוב באלו הדברים על מספר העניינים שיאמר בהם באחד הוא הוא ושוה

ודומה. וברוב יאמר זולתי ולא שוה ולא דומה. והוא אומר במאמר י"ג כי אין לאחד נגד, ואין הרוב נגד לו באמת לפי שנגד הרוב באמת הוא המעט וכל המצוי הוא או הוא הוא או זולתו השוה אינו נגד לגדול או לקטון, הגדולה והקטנות והשווי שהן נאמרין על הנקודה, ולא על הטבע אע"פ שהמקבילות המוקדם מהם נגדיות היש והאין, המקביל לרוב במה שהוא רוב האחד לא המעט, לפי שהרוב הוא רוב האחדים, והמעט בגמרא הוא שנים. ומה שנאמר באחד כי הוא הרוב, הוא לפי שהוא רוב האחדים כמו שהמשערים היו משוערים בשיעור והמדודות מדודות במדה. ובזה הצד היו השנים רוב מקביל לאחד ואע"פ שהן בעצמם מועטין בגמרא, לפי שהרצוף אינו נחלק לפחות משנים, עד כאן הם דברי החכם: והוסיף עוד דברים ואמר עניינים מעולים מאד צריכין לנו מאד גם מועילים להקדימם למה שאנו בו, מענין הייחוד אשר יורו עליו השמות או הייחוד אשר יורו על השמות, על דרך סוד האחד והמעט והרוב, ועל דרך ידיעת כל המצוי שיאמר עליו הוא הוא או הוא זולתו,

ועל דרך הגדול והקטן, ועל דרך ההצטרפות שיפול בעניינים ואלה דבריו: אמר, כי המצטרף שממנו מצטרף בנפשו, והוא שיקרה לו הנגדיות. והוא שכל אחד מהם בעצם, כלומר יובן מהזכרת האחד מציאות חברו. כגון עלית ותחתית והמעט והרוב והקטן והגדול. ויש ממנו מצטרף במקרה והוא שלא יקרה לו הנגדיות, כגון המדה והמדוד לפי שהמדה היא עילה למדוד ואין המדוד עילה למדה. ואינו כן המצטרף בנפשו כי אותו כמו שהעלית יאמר בצירוף לתחתית כך התחתית יאמר בצירופו לעלית. הילכך כל אחד מהם הוא בעצם חברו אבל במדה, והמדוד לא יאמר מדה בצירוף אל המדוד, ויאמר בצירוף למדה: אמר, והאחד מקביל לרוב על דרך שיקבלו המצטרפין שבמקרה, כגון המדה והמדוד לא על דרך שיקבלו המצטרפין שבעצם והם הנגדיים. הילכך לא יקשה מה שהוא במאמר י"ג כי שניהם יחד במוצע אחד פירוש סוייטו אונו. האחד אינו נגד לרוב לפי שאותו הוא באמת, כי לפי שהיה התנאי בנגדיים שלא ימצאו שניהם יחד במוצא אחד, והרוב אינו כי אם הישנות האחד. לפיכך

אינו נגד להם, אבל מה שאמרנו בו כאן כי הוא נגד להם מצד שהוא משער להן כמו שהמדה משערת המדוד: אמר, והרוב בשרש המספר ולפיכך היה המספר רוב מדוד באחד. ואמר עוד, כי הדעת יחושב שהוא כנגד הידוע כמו שהאחד כנגד הרוב והמדה כנגד המדוד. כי הדעת הוא בדרך אחת מדה לידוע, אך באמת כי הידוע מדה לו. כי הידוע הוא בעצם הדעת כמו שהמדה בעצם המדוד והאחד בעצם המספר ואין הדעת בעצם הידוע לפי שהרבה מן המדעות מציאות ואע"פ שאינן ידועות. אבל הדעת לא ימצא בלי הידוע, וכן המספר לא ימצא בלי האחד. ולפיכך הדעת בידוע כמו שימדדו המספר באחד, הילכך הרוב במה שהוא רוב אינו כנגד המעט, אבל הרוב שהוא כנגד המעט הוא הרוב המצטרף לרוב שהוא יותר ממנו. וכן האחד אינו כנגד הרוב אלא מצד שנקרא לו להיות מעט ונחלק, אבל במה שהוא אחד וזולת נחלק אינו כנגדו אלא על צד נגדיות המדה והמדוד, לא על דרך נגדיות גמורה. הידוע יהיה בכל אחד מן המאמרות והדעת

באיכות, הבינוניות הן בשרש אחד עם הנגדיים ובמה שביניהם ומורכב משניהם. המשונה בצורה הם בשרש אחד. השווי והזולתי בצורה הן הנגדיות כל דהו ואינן נגד גמור. כל מה שאינו נחלק בנגדיות כלל הוא אחד בצורה, והנגדיים הם הנחלקים או בפרקים נגדיים (בתמית) או בפרקים בינוניים. עד כאן השלים החכם הענין במה שאמרנו: ועוד אמר במאמר י' כי החכמה היא ידיעת ראשי הנמצאים. ואמר שם כי העיון בעצמים ובמקרים הם מחכמה אחת, לכן יעוין המקרים על דרך המופת. ובעצמים, או על דרך שהן לקוחין מן ההרגש, או על דרך שהן לקוחין בהשלמה מחכמה אחרת: ואמר עוד במאמר יא' והוא מאמר העצם. כי העצם הוא עילת שאר ההויות התשע והוא מוקדם עליהם בטבע, ולפיכך יאמר בעצם כי הוא מצוי בגמרא. ויאמר באלו מינויין ר"ל בלווי כלומר שהן כמות לעצמים או איכות או זולתו לפי שאינן נמצאין כי אם בעניינים. פירוש אל גוהר בערבי העצמים שלשה, גוף נשאר לעולם ואינו משתנה והוא גוף השמים וגוף ישיגנו

השנוי והווי וההפסד כצמח וכחיי, ומצוי שאינו גוף הוא עומד לעולם ולעולמי עולמים: ואמר עוד, לפי שנתחייב להיות לשנויים מוצע בכח שני הנגדיים שאליהן ישתנה, וכל מה שישתנה הוא משתנה בצאתו מן הכח אל הפועל. והכח יהיה בכל דבר משרש הדבר שהוא בכח עליו. הילכך הכח בעצם להיות רביה וחיסרון היא בכמות, והכח שבאיכות להיות חלול היא באיכות הכח שבאנה להיות מעלה ומטה היא באנה. הילכך [המשתנה] יהיה מהויות בכח לא מהויות בפעל, לפי שהגלם הוא גרמת הכח והכח עילת השנוי. לפיכך כל מה שישונה יש לו גלם, והוא גוף בהכרח. ואפילו גופי השמים לפי שהיו משתנים במקום בלבד נתחייבו להיות גופים, ושיהא להם מוצע. לכן אין הוא ומוצא הנהוין הנפסדין אחד בעצמו. לפי שמוצעם לא יקבל מן השנויים אלא העתקה מאנה לאנה, ומוצע אלו יקבל הווי והפסד. ולפיכך מוצע אותן הוא בפעל ולא בכח, אלה הם דברי החכם הנזכר: וידוע שאמר במקומות הרבה טענות אחרות הרבה לאמת כל מה שאמרו בו והאריך בהם לפי

הצורך והתועלת. ואני חושב ששום חכם מחכמינו הנמצאים היום בדורנו זה מן החכמים האמתיים, והם חכמי התלמוד אשר בחנו דברי הפילוסופים ודברי החכמים הקדמונים ודברי הנביאים ע"ה. והשיגו מכל דבריהם מה שראוי להשיגו, לא יפלא מדברי ולא יבהל להם אבל ישמח בהם מאד, ולא יאשימני על מה שכתבתי בתוך דברי, דברי הפילוסופים הידועים וקצרתי בם. אבל יקשה עליו על מה שלא הארכתי בם לפי האורך הצריך המועיל מהם. ואמנם אני כתבתי מהם ההכרחי לפי מה שאני בו. ואחר שאמרתי זה כלו אשוב לדבר במה שצריך לדבר בו בענין המתחכמים השוערים בשערי החכמה אשר פניהם אצל ה' הבאים ואינם מכירים היוצאים, ומגמת מחשבתם היא בחוץ עם היות הם בפנים. והם אשר חשבו שעלה בידם ענין מענייני הקבלה האמתית והם המתפארים בידיעת השמות וחושבים שהדרך המקובלת אצלם היא הדרך האמיתית. ואמנם היא אצלנו בתכלית האחרון של השקר. ואלה האישים הפתאים הם אשר אין

בידם מאזני שכל לשקול בם האמת עד שיתרחקו ממה שכנגדו בכל כחם. וגרם להם זה מיעוט השתדלותם בחכמות והיותם חפצים להוסיף לנפשם המגושמת בשמות על נשמותה ועיורוה מראות כחה. ומצאו ספרים רבים שהועתקו על ידי האנשים הרעים וצרפו העניינים אשר הורה אותם השם לנביאנו ע"ה, ונביאנו הורום לחכמינו השלמים ז"ל וחכמינו הורום לחכמים הבאים אחריהם פה אל פה ומסרום בקבלה לבניהם ולתלמידיהם, עד שראינו מהם ספרים שחתמום קצת חכמים הראשונים. והיה ר' ישמעאל ור' נחוניא בן הקנה ור' עקיבא שהם גדולי ישראל מן המחברים, כגון פרקי היכלות וספר הבהיר ואותיות דר' עקיבה ורבים כמותם עם ספר יצירה הגדול והקטון. ולפי זמנינו זה חכמו אנשים בקבלה וראינו ספרים רבים ג"כ שחברום חכמי המלות. כגון ספר היחוד וספר הכבוד וספר הנפש וספר התורה וספר המרכבה וספר הבנין ורבים כהם. ופירושים רבים על דברי תורה נביאים וכתובים ושמוש תלים. ובכל אלו הספרים

שראינו לא היה כתוב בשום ספר מהם שום דבר ממה שזכרוהו המזיפים הרשעים הרמאים המבקשים העשר והשררה והכבוד והרודפים אחרי הבלי הזמן ותחבולותיו, הם הממיתים עצמם על השגת העניינים המעירים עיני הלבבות והם התאוות ומיני התענוגים, אשר הם לנו מאשר אנחנו אישי מין אחר מבעלי חיים. והם העוזבים תענוגי הנשמות הרוחניים אשר הם לנו מאשר אנחנו אישי מין אדם נברא בצלם אלהים וכדמותו: וזהו הענין המזויף אשר מצאנוהו בספרי המינים ובספרי האפיקורסים המפתים זולתם לטעות אחר הבליהם והוא שכתוב במקצתם זה. הב"ה א"ל (לאהב"ה למפרע) קח קלף של צבי וכתוב עליו שם בין כך וכך אותיות ביום פלוני בשעה פלונית במקום מיוחד. וטבול במים חיים כך וכך ימים וצום כך וכך ימים ואל תאכל כל חי בעל דם ואל תשתה יין ושכר. ואכול מעט כשתאכל וקח עשב פלוני ועפר פלוני ועשה חומט דיו וכן תכתוב מה שתכתוב. וקח קטרת פלונית ועשן המקום שאתה בו ימים כך וכך במספר. וקח צלע של אתון שחורה שמתה מיתה

טבעית ותהיה התחתונה שבצלעות מצד שמאל והסר ממנה כל הבשר יפה יפה. ואמור עליה טרם שתכתוב בה דבר ההשבעה המופלאה הזאת. משביע אני פלו' בן פלו' עליכם המלאכים או הרוחות או השדים או כדומה לזה מן השמות של הדברים שמציאותם נעלם או נעדר ונחשבים לנמצאים מפני המצאם בדמיונות או בחלומות, שתכריחו את פלו' בת פלו' ולא תאכל ולא תשתה ולא תנוח. ואם יושבת לא תשב ואם עומדת לא תעמוד ואם שוכבת לא תשכב. וכיוצא באלה ההבלים אומרים מהם הרבה, עד שתבוא אלי לביתי מבקשת אותי ורודפת אחריי כמשוגעת עד שאעשה בה כל תאותי. ואחרי כן תכתוב כל זה בצלע ואתה מדבר בו פעם שנית בעת הכתיבה. ואחר כך קח הצלע הכתוב ושרפהו באש ואמור הדברים פעם שלישית ובשעת שריפת הצלע. אמור, כשם שהצלע הזאת שהיתה מגוף אשה שנבראת מצלע אדם ונעשת צלע אתון מחמור וחיתה ועתה מתה, והיא נשרפת בזאת האש, כן לב פלו' בת פלו' ימות בתוך לב העולם וישרף

באש להבה, וידבק בלבי לאהבה. והנה הדבור הראשון הוא אחרון אלא שזה הפך זה מצורף: ועוד כתוב בו, ודע כי בעת שתקשור הקלף של צבי שכתבת עליו השמות על יד שמאלך במקום תפילין ויבא הקשר כנגד לבך, מיד באותה שעה ירתע לב האשה המושבעת ויתנועע ממקומו. והיא תתבהל מאד ותצייר פניך ותראה אותך בעיניה כאילו אתה מלאך האלהים לפי דמותך ותחשוק בך ולא תשקוט ולא תנוח עד מצאה אותך בפרהסיא. ואפילו בפני הכל תשקך ומיכאן ואילך היא תבקש ממך בפיה שתמלא בה תאותך. וכמוהם כל המשוגע השומע כדברים האלה ממית עצמו על זו ההשגה הפחותה. ויקרה לפעמים מקרה שיזדוגו שניהם אחר זה המעשה ויחשוב זה המכשף שכשופו הועיל ופעל ועשה. ומאלה תמצא אלפים ורבבות מהבלי השבעות ולחשים וכיוצא בם. ונעזרו בזה במקצת עניינים שנמצאו כתובים במקצת דברי רבותינו ז"ל שיש להם עניינים פלאים תחתיהם והם חשבום כפשוטם. וכן כתבו לשנא"ה האנש"ל כדי להבהיל הלבבות

ולהודיע למקבלים מהם שהם סודות ולא ידעם זולתם. וכן בתוך הדברים יכתבו דבורים רבים מצורפים כדי שיבהל השומע ויצטרך למלמד להודיעו זה הדבור. כגון צלע של אתון יכתבוהו עלץ של נותא וכדומה לזה אין חקר. והכל ימשיכוהו כפי מה שיעלה במחם המוזרים על פי הנחש שהטיל בם זוהמא ולא עמדו על הר סיני ועל כן לא פסקה זוהמתן מהם. ולפיכך כל הרוצה שתפסק זוהמתו ממנו יעמוד על הר סיני הסנירי הרסיני הר סניי המשים רסן בפי כח התאוה וינצל: ואמנם מה שראינו כתוב בקצת ספרי החכמים הנזכרים ז"ל בענין הפלגת השמות, הוא שבידיעת אמתתם יתעלה היודעם עלוי רב ומופלא מכל בני דורו בתורה ובחכמה ובנבואה. שהם הדברים שהשם בחר בהם יותר מכל מה שבעולם הנפש, ועל כן נתנם ביד הנפש בכח. ובצאתה מן הכח אל הפועל תפעל בזולתה ותחדש נפשות ותהיה הידיעה ההיא סבה להציל נפשות רבות מיד שאול, ותביאם הידיעה לעולם הבא חיים, ויחיו חיי עד כחיי השם שדבקו בו יתע'. ועל כיוצא בזה

נאמרו "ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כלכם היום". ואשר בא מזה בספר הבהיר הוא זה על