# ספר דעת תבונות — הקדמה ברורה מאד לרגילים בחכמות ומופתיהם:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-d735a9dac18a/1/11/)

<div lang="he" dir="rtl">

הקדמה ברורה מאד לרגילים בחכמות ומופתיהם: 
(קלט) אמרה הנשמה - אמור: 
(קמ) אמר השכל - הרב הגדול הרמב&quot;ם זללה&quot;ה נתעורר על תואר &quot;ילד&quot; הנמצאים בכתובים, 
נעתק לדברים אשר אין הלידה בהם מיוחדת. ואמר ז&quot;ל (מורה נבוכים, שער א, פרק ז), &quot;ילד 
- הושאלה זאת המלה להמצאת הדברים הטבעיים - &quot;בטרם הרים יולדו&quot; (תהלים צ, ב), 
והושאלה עוד לחידושי המחשבות, ומה שיחייבהו מן הדיעות והסכמות, כמו (תהלים ז, טו), 
&quot;וילד שקר&quot;, וממנו נאמר (ישעיהו ב, ו),ובילדי נכרים ישפיקו&#x27;&quot;, עכ&quot;ל. והועתק התואר 
הזה אל המחשבה, הוא וכל המתדמים לו; והיינו כי כמו שלדבר המתחדש נשאל תואר הלידה, 
כן הדבר העומד בכח לצאת אל הפועל נשאיל ההריון, וכדברי הכתוב עצמו (תהילים ז, טו), 
&quot;הרה עמל וילד שקר&quot;; כי למי שהועתק הפועל האחד, יועתקו גם כן כל שאר פרטיו. ואמנם 
ידענו שכל הסכמת עצה הנגזרת בטעם נכון, הנה יהיו לה מולידיה, שהם ההנחות הראשונות. 


והרי התולדה במולידה בכח קודם שתוולד ממנה, ובהוולדה - יוצאת מן הכח אל הפועל: 
ולא עוד, אלא שבהיות שכל דבר שמשתלם הנה שלמותו דבר נוסף על מציאותו, כי יש 
באפשרותו לימצא זולת השלמות ההיא. אמנם יגיעו אל סיבת הדבר ההוא שני דברים, דהיינו 
המצאו והשלמתו, כי הסיבה המהווית היא הסיבה המשלמת ומתמדת הקיום, שאין השתלם המסובב 
אלא שלמות הולדת הסיבה, שכשתוליד כל מה שבחוקה להוליד, ימצא הנולד ההוא שלם בכל 
שלמותו. וכל זה פשוט למי שדרך דרכי החכמה: 
ואמנם כבר שמעת למעלה, היות כל עניני הנמצאות מתקשרים זה בזה, עד שכולם נמשכים זה 
אחר זה, ונולדים זה מזה. וכולם ביחד קשר אחד, ומציאות כלל אחד, שאינו נשלם אלא בכל 
הפרטים האלה, ובזה תלוי יופיו ושכלולו של העולם, וכמו שביארנו דבר זה למעלה. והרי 
זה לנו מקום רחב ידים הרבה מאד להתבונן ולהעמיק בחכמת הבורא ית&quot;ש בבריאתו. כי כל 
ענין אשר נמצא בהנהגתו ית&#x27; - נדע שיש לו בהנהגה עצמה ענין קודם יחייבהו, ויקרא לו 


סיבה ומוליד, והסיבה הזאת היא שתוליד, והיא שתשלים הענין המתחייב ונולד ממנה. וזה 
הוא כלל הכונניות שזכרנו למעלה, שמתגלגלים בעולם משמי השמים ועד תחתיות הארץ, בהיות 
כל הנמצאות העליונות והתחתונות, הגבוהות והשפלות, מתקשרות זו בזו, ונולדות 
ומתחייבות זו מזו. ובהשפיע האדון ב&quot;ה אחת מהשפעותיו, לא נבחין בה מה שתפעל בעולם 
לבד, אלא גם מה שיש כלול בחוקה להוליד עוד ענין מתחייב ממנה. ומה שימשך ממנה 
בנמצאות יהיה תמיד בהשקפה אל הענין ההוא הכלול בחוקה. ואמנם אם עוד ירצה האדון ב&quot;ה 
ויוציא מן הכח אל הפועל הענין ההוא המתחייב, הנה גם בעולם יפעל ענין היותר רשום 
ומצויין, שיהיה נמשך ממה שחודש בהשפעה בפועל; שמתחלה לא היה אלא נשקף לבד בכלל מה 
שהיה נפעל מן השפע הראשון, ועכשיו יחודש מציאותו בפועל. וגם בזאת יבחן מציאותו 
בבלתי שלמות ובשלמות. וכל אלה ענינים פשוטים ליודעים דרכי החכמות המופתיות: 
ואמנם כאשר נעמוד להתבונן על בריותיו ית&#x27; בדרכים ומשפטים האלה, נמצא חכמה רבה 


ועמוקה, ויובנו לנו סתרים רבים מן התורה, ויותרו ספיקות וקושיות רבות, הנמצאות 
בענין ההנהגה והאמונה למי שלא ידע אלה הדרכים: 
(קמא) אמרה הנשמה - אין ספק אצלי שאי אפשר להשיג אפילו אותו המעט מזער שהאדם יכול 
להשיג בחכמת מעשיו ית&#x27; אלא בדרכי הלימוד והחכמה. ומי שירצה ליכנס בחקירות אלה זולת 
ההכנות והלימודים המצטרכים לו - אינו אלא זדון, ולא יוכל להצליח: 
(קמב) אמר השכל - נדבר עתה על מה שאנחנו בו, שהוא מידת משפטו ית&#x27; הישר והמתוקן. 
וזה, כי מציאות העולם הזה בזמן הזה, שהוא כל זמן עבודת האדם בכל עניניו ותולדותיו, 
תלוי רק במידת משפטו ית&#x27;, לפי שזה הוא עולם וזמן שהכינו האדון ב&quot;ה להראות בו יושר 
משפטו. ואין ענינו של העולם הזה מתוקן אלא בהעשות המשפט הזה על יושרו, וכמו שכתוב - 
(תהלים ט, יז), &quot;נודע ה&#x27; משפט עשה&quot;, וכתיב (ישעיהו ה, טז), &quot;ויגבה ה&#x27; צבאות במשפט&quot;, 
וכתיב (משלי כט, ד), &quot;מלך במשפט יעמיד ארץ&quot;. והיינו, שאינו טוב לעולם כלל מה שהקב&quot;ה 


מניח לרשעים להתהולל ולהרים קרנם, והנה הצדיקים מדוכאים, ושטנא נצח, ודאי אין זה 
טוב לעולם, אלא רע. אבל הטוב הוא, אדרבא, שהקב&quot;ה יעשה משפט, ושיכניע את הרשעים 
וישפיל הגאים, וירומם הצדיקים וירים כבודם, וכן נאמר (משלי כא, טו), &quot;שמחה לצדיק 
עשות משפט&quot;, &quot;ובאבוד רשעים רנה&quot; (משלי יא, י): 
ונמצא, שהזמן שהקב&quot;ה מניח לרשעים החבל ארוך, שהם גוברים בעולם ומשחיתים את היושר 
ואת הצדקה, אין נקרא זה לגביו אלא כביכול - שינה. ובשעה שייקץ מן השינה הזאת, נאמר 
בו (תהלים עח, סה - סו), &quot;ויקץ כישן ה&#x27; וגו&#x27; ויך צריו אחור&quot;. וזה, כי בשלמא אם באמת 
היה רוצה הקב&quot;ה להנהיג עולמו רק בחסד ובהטבה גמורה, שלא יהיה בעולם רע כי אם טוב - 
זה היה נקרא תיקון לעולם; אבל היה צריך שלא יהיה מציאות לעוונות כלל, ולא יהיו 
נעשים מעשים שפוגמים הטוב ומעוותים אותו, וכמו שיהיה לעתיד לבא, דכתיב (תהלים קד, 
לה), &quot;יתמו חטאים מן הארץ&quot;, וכמאמרם ז&quot;ל (ברכות י ע&quot;א), &quot;חטאים כתיב&quot;. ואז היה נקרא 


שהעולם מתנהג רק בחסד, והיינו שלא היה יצר הרע, אלא בני אדם עובדים את ה&#x27; בהכרח, 
כמו שכתוב (יחזקאל לו, כז), &quot;ועשיתי את אשר בחוקי תלכו&quot;. אבל שיהיה הקב&quot;ה ממתין 
לרשעים שתתמלא סאתם, שבין כך ובין כך לא יהיה העולם אלא תוהו ובוהו, ושסוף סוף 
הרשעים יאבדו - ודאי אין זה חסד, אלא דין קשה מאד. כי אדרבא, כבר זכרנו מאמר הכתוב 
למעלה למשלי ג, כד), &quot;ואוהבו שחרו מוסר&quot;; וכתיב (עמוס ג, ב), &quot;רק אתכם ידעתי מכל 
משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם&quot;, וכמו שאמרו ז&quot;ל (ע&quot;ז ד ע&quot;א) שהקב&quot;ה 
נפרע מישראל מעט מעט, שלא ירבה עליהם הרע, שיצטרכו להיות מתמעטים ח&quot;ו, אלא אדרבא, 
רוצה הוא בתיקונם וכמו שביארנו: 
ונמצא, שבהיות הקב&quot;ה חפץ בעולמו, הנה ישב, כביכול, להנהיגו במשפט תמיד, לנקות ממנו 
כל רע המתילד בו מעט מעט, ואז נמצאו דברי העולם מתוקנים ומבורכים, ומצליחים כולם 
הצלחה רבה. אך אם ח&quot;ו אין זכות בעולם, והרשע גובר הרבה, הנה הקב&quot;ה אומר (דברים לב, 


כ), &quot;אסתירה פני מהם&quot;, וכתיב (דברים לא, יח), &quot;הסתר אסתיר פני ביום ההוא&quot;, ומיד 
החושך גובר, הרשע והסכלות, והחכמה נשפלת, והאמת מושלכת, וכל דברי העולם מתקלקלים 
ונפסדים. וכבר אמרו רז&quot;ל (סוטה מט ע&quot;א), אין לך יום שאין ברכתו וכו&#x27;, וניטל אפילו 
טעם הפירות (שם מח ע&quot;א), ואין הצלחה לא בדברים הגופניים ולא בדברים הנפשיים: 
והנה אם באמת כוונת הקב&quot;ה היה רק לייסר הרשעים, כבר היה העולם נחרב בעבורם. אך כיון 
שאין כוונתו אלא להיטיב, ואין מוסרו ותוכחתו אלא מאהבה, כמו שביארנו, על כן רצה 
לכונן קיום מציאות לעולם אפילו בזמן שאין זכות, שהקיום הזה לא ישתנה ולא יתמוטט. 
והנה ישתמש לצורך זה מרוממותו ושליטתו, שהוא אינו משועבד לשום חוק, ואין לו שום 
כפיה, על כן יוכל לקיים את העולם גם שאין בני האדם הגונים. אמנם צריך שתביני היטב 
הענין הזה, כי הבחנות רבות יש בו, כי לכאורה נמצא חוטא נשכר, שיתקיים העולם בלי 


שיצטרך לזכות, ויתקיים במדת חסד ואהבה תחה חטאי הרשעים. אבל כשתבחיני כל מה שצריך 
להבחין בענין זה, תמצאי חכמה עמוקה בסדרי הנהגתו ית&#x27;. וזה, כי הנה כבר שמעת שהאדון 
ב&quot;ה הוא שחידש רק ברצונו אפילו מציאות החסרון שגורמים העוונות, ומציאות התועלת 
שגורמים המעשים הטובים; וסידר סידרי הנהגות מתוקנות וישרות, סובבות על הקוטב הזה, 
ובאלה תלויה הצלחת העוה&quot;ז בכל עניניו. ובהחזיקו במשפטו על פי כל הסדרים האלה, יהיה 
העולם מצליח בכל חלקיו. ואם יגרמו העוונות שהקב&quot;ה יהיה כמו מואס ח&quot;ו בבני העולם, 
וירחק מהם, הנה סידרי ההנהגות האלה יתבלבלו, כי לא יחזיק בם האדון ב&quot;ה, וימצאו 
הקלקולים בכל דברי העולם ח&quot;ו. אך אם יחייק בהם להעמידם על בוריים - כל הבריות על 
מקומם יבואו בשלום: 
ואמנם יש הנהגה אחרת, וזמן אחר, שהיא ברבות הזכות בישראל, וכמו שביארנו לעיל, בעת 
התתקן העולם תיקון גמור, והוא שיהיה הקב&quot;ה משנה מצב העולם לטובה, ויבטל ממנו כל רע, 


והיינו שלא יהיה יצה&quot;ר בנשמות, ולא נזק והפסד בשום בריה, ואז ינהג העולם בתיקון 
גדול. והנה זה יהיה תיקון לעולם, לפי שיהיה העולם מזומן ומוכן להנהגה הזאת, כי יבטל 
ממנו הרע, ואז לא יצטרך עוד המשפט, אלא יתנהג ברחמים גמורים ובהטבה שלמה. וכל מה 
שעכשיו נסתר מיושבי הארץ, מפני שהמקום גורם להם כן, להיותו מקום שהחושך גובר בו 
לצורך העבודה, דהיינו לנסיון של האדם כמו שביארנו, הנה לעתיד לבא יגלה, שנאמר 
(ישעיהו מ, ה), &quot;ונגלה כבוד ה&#x27;&quot; וגו&#x27;: 
אמנם יש זמן שהקב&quot;ה מתרחק, כביכול, מעולמו, ואין משפטו נעשה, ואין ממשלתו מתגלית, 
והיה ראוי שיחרב העולם; אלא שגם בזמן ההוא הקב&quot;ה רוצה בקיומו של עולם, ואז מקיים 
אותו רק בכח ממשלתו, כי מצד המשפט אינו ראוי להתקיים, ומשתמש מרוממותו שאינו נפגם 
ואינו חסר בעוונות בני האדם, לקיים העולם שלא יאבד. אבל אינו מרבה לו טובה והרווחה, 
אלא אדרבא, אינו נותן לו כי אם קיום מצומצם לבד, מה שאי אפשר בלאו הכי, בכדי 


שיתקיים. כי אין העולם מתוקן שיתנהג בהטבה זאת, אלא אדרבא, לא די שאין הרע סר ממנו, 
אלא שגובר בו יותר; אלא שהקב&quot;ה רוצה שלא יאבדו מעשיע ובכח ממשלתו היחידה מקיימו, 
אפילו שהדין נותן שיחרב, אמנם רק בצמצום גדול, כמו שביארנו: 
והנה אז נודע שהעולם ראוי להתנהג על פי דרך משפטו ית&#x27;, ותיקונו תלוי בזה, ומורה על 
זה הצמצום הזה שזכרנו, והרע שגובר, שאין הטבע מתעלה לטובה כמו שיהיה לעתיד לבא, אלא 
אדרבא עומד בחוקות שחקק בו האדון ב&quot;ה לפי סדר ההנהגה המשפטית. אלא שלפי שהקב&quot;ה 
נתרחק ונסתר מן העולם - אין המשפט נעשה, והארץ היתה תוהו ובוהו, והרשעים שולטים 
בעולם בעזות פניהם, כחיה רעה שביער, ואין דורש ואין מבקש, והכל מעוות ומקוקל, ורק 
הקב&quot;ה מקיים עולמו בכח רצונו הבלתי משועבד לשום חוק, קיום גרידא עד שייצא לאור 
משפטו, כמו שכתוב (ישעיהו נא, ד), &quot;ומשפטי לאור עמים ארגיע&quot;: 
והנה כשנדקדק על כל המצבים המתחלפים בעולם בענין גילוי משפטו זה ית&#x27; או הסתרו, 


נמצאם בהדרגה מסודרים בסדר גדול, והם חמשה וכמו שנבאר. ותראי אותם אחד אחד בזמניהם, 
שהיו ושיהיו עד סוף שלמותו של העולם שיהיה לעתיד לבא: 
הנה הזמן הראשון היה כל שני אלפים של תוהו (סנהדרין צז ע&quot;א), ובפרט בגלות מצרים, 
והיינו שזה הוא, זמן שהאל ב&quot;ה מסתתר לגמרי מעולמו, כאילו ח&quot;ו עזב ה&#x27; את הארץ, אינו 
רואה ואינו שומע מעשי בני האדם. ואז נקרא שאין מידת המשפט פועלת בעולם כלל, אלא היא 
רק ראויה להיות, ומצטרכת למציאות העולם, ומחוייבת מן הסדר שסידר האדון ב&quot;ה את 
הנהגתו, שהרי באהבתו את נבראיו הוא משקיף ומתבונן, כביכול, עליהם, לדעת מה לעשות 
להם להביאם אל תיקון שלם. אמנם אינו אלא מחשב, ולא עושה, כי מסתיר הוא את משפטו 
המתוקן, ומניח העולם בתוהו ובוהו: 
(קמג) אמרה הנשמה - אני צריכה ליכנס בתוך דבריך כדי שלא יתבלבל הדרוש בדעתי, כי הנה 
אמרת ושנית דבר אחד שאינני יכולה להבין אותו: 
(קמד) אמר השכל - ומה זה?: 


(קמה) אמרה הנשמה - אמרת שבשעה שהקב&quot;ה מסתיר משפטו, אז העולם הולך בקלקול ותוהו 
ובוהו. אמור נא לי אחת משתים, לא תימנע, או שההנהגה תהיה בחסד או במשפט. אם ההנהגה 
היא בחסד, אם כן יהיה טוב לכל, ומאין שורש הויה ומציאות לרע; ואם ההנהגה במשפט, אם 
כן מה תאמר שהמשפט הוא נסתר, הלא כל הקלקולים הנמצאים בעולם אינם אלא תולדות המשפט 
ומידת דינו ית&#x27;. וזה אקיים לך משני טעמים, א&#x27; - כי הרי אין שום רע וחסרון אלא מכח 
מידת דינו ית&#x27; והעלם טובו, וכבר פירשת לי הדבר למעלה בארוכה; והב&#x27; - כי הלא אומר 
אתה שהסתר זה נעשה מפני שהעוונות גורמים כך, שיהיה הקב&quot;ה מסתיר פניו מעולמו, אם כן 
הרי זה משפט ודאי: 
(קמו) אמר השכל - ודאי הטבת לשאול, והנה איישב לך כל הדברים האלה על נכון. הנה כבר 
פירשתי לך למעלה ששורש כל מציאות הטוב והרע שבעולם הזה הוא יען הסתיר האדון ב&quot;ה פני 
טובו, ולקח מידה זאת הנותנת מקום אל הרעות מצד הסתר פניו, כענין שנאמר (תהלים יח, 


יב), &quot;ישת חשך סתרו&quot;. ויש במידה הזאת שתי דרכים, הא&#x27; - הוא בהנתן המקום לרעות 
להתגבר ולשלוט שליטה רבה, מבלי שיקום עליהם משפטו ית&#x27; לנקות העולם מהם, בהעמיס את 
הרשעים ענשם, שאז &quot;כיון שלקה הרי הוא כאחיך&quot; (מכות כג ע&quot;א); אלא מתולדות הסתר פני 
האדון ב&quot;ה יהיה זה להיות רעת חעולם רבה עליו ואין מרפא. והדרך הב&#x27; - גם הוא תלוי 
בהסתר פניו ית&#x27;, אך טוב הוא לעולם ובריותיו, וזה שיהיו סדרי הנהגתו ית&#x27; מסודרים 
במשפט ישר, אשר בכח הסדרים האלה ינקה העולם מן הרעות, אך לא בדרך החסד המוחה לפשעים 
ומחזירם לאין, אלא בדרך המשפט המזרה כל רע על ידי העונשים; כי עד שלא יגיע הזמן 
העתיד שהקב&quot;ה בממשלתו ימחה החטאים, הנה אין דרך לניקיון העולם אלא יושר המשפט. 
ונמצא, שכשאני אומר לך מידת המשפט - רצוני לומר, המשפט הישר המנקה העולם מן הרעות. 
אך בהתעלם המשפט - היה בדרך קלקול ולא בדרך תיקון, דהיינו, לא שנמחים הפשעים, אלא 


שאדרבא העולם כמו נמאס, והרעה גוברת עליו. אז ההנהגה היא לפי ההסתר הגדול, שפני 
האדון ית&#x27; נסתרים מן הבריות, ואז משמש בעולם התוהו ובוהו: 
ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב&quot;ה מואס יגיע כפיו לעולם ח&quot;ו, 
ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא 
שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו 
של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, 
ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז&quot;ל (ב&quot;ר, צא, י) על יעקב אבינו ע&quot;ה, 
&quot;ויאמר ישראל למה הרעותם לי&quot; (בראשית מג, ו), ר&quot;ל בשם ר&#x27; חמא ב&quot;ח, מעולם לא אמר 
יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב&quot;ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא 
אומר, &quot;למה הרעותם לי&#x27;. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), &quot;נסתרה דרכי מה&#x27;&quot; וגו&#x27;. 
והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב&quot;ה לא היה אלא 


מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה 
הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב&quot;ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל 
זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו 
צער. והרי זה כענין שאמרו ז&quot;ל (ברכות ה ע&quot;א), &quot;שלש מתנות טובות נתן הקב&quot;ה לישראל, 
וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין&quot;: 
נחזור לעניננו, כי הנה המדרגה הראשונה במצבי העולם הזה הוא בהיות משפטו ית&#x27; נסתר, 
ואינו מתגלה לנקות הרעות מן הארץ, ובזמן ההוא אין הקב&quot;ה נודע בעולמו. וכבר אמרנו 
אימתי היה זמן זה, היינו, בזמן גלות מצרים: 
המצב השני הוא הזמן כזמן הזה, אשר אין נביא וחוזה, ואין אתנו אותות ומופתים לחייב 
כל האדם להכיר גדולתו ית&#x27;; אמנם יהיה איזה גילוי יותר, ואיזה ידיעה מגדולתו ית&#x27;. 
ותראי כי גלות מצרים, ודאי לא היה כגלות ההוא לפניו ולאחריו, שהיו ישראל משוקעים 


בעבודה, ולא היתה תורה, ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה, ולא 
היו בני אדם מכירים שמו של האדון ב&quot;ה כלל ועיקר. ואמנם עתה הנה יש תורה, ועל כן אף 
על פי שאנחנו בגלות, לא יקרא זמן של תוהו, כמו שקראו לשני האלפים הראשונים (עי&#x27; 
סנהדרין צז ע&quot;א), כי יש התורה, כמו שביארנו, שכבר ניתנה מן השמים, והינה בידינו 
לעולם ולעולמי עולמים, תודה לאל, ושמו של האדון ב&quot;ה נודע בעמים: 
המצב השלישי - זמן שהקב&quot;ה תופס ממשלה על עולמו באותות ובמופתים, גלוי לכל העמים, 
לדעת שה&#x27; אלהים בישראל; והיינו, כל זמן הבית הראשון והשני. ואמנם תביני שאפילו 
הגילוי הזה הוא גילוי מבחוץ, פירוש, שאין כאן גילוי אלא מצד הפעולות לבד מכח 
המופתים הנראים, שאם היו אותם המופתים חסרים - הרי לא היתה האמונה מתבררת. אמנם אין 
זה תכלית הגילוי, מה שהקב&quot;ה רוצה שיהיה כבודו נגלה בעולמו: 
המצב הרביעי הוא, שיתגלה הקב&quot;ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה, לא מצד המופתים, אלא 


שיראו כבודו ית&#x27; וישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה. והוא מה שנאמר (ישעיהו יא, ט), &quot;כי 
מלאה הארץ דעה את ה&#x27; כמים לים מכסים&quot;, וכתיב (ישעיהו נב, ח), &quot;כי עין בעין יראו 
בשוב ה&#x27; ציון, ונגלה כבוד ה&#x27;, וראו כל בשר יחדו&quot;, שאז לא יצטרכו אותות ומופתים לאמת 
האמונה, אלא מצד הידיעה וההשגה, ככל הנביאים וכל המלאכים המכירים האל ית&#x27; מצד 
השגתם; וזאת היא ידיעה ברורה ואמיתית, שלא יפול עליה שום ספק. וכן היתה השגת כל 
ישראל על הר סיני, דכתיב (דברים ה, ד), &quot;פנים בפנים דבר ה&#x27; עמכם בהר מתוך האש&quot;; 
ואומר (שמות כ, יט), &quot;כי מן השמים דברתי עמכם&quot;; ונאמר (שמות יט, ט), &quot;בעבור ישמע 
העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם&quot;, שלא תהיה האמונה מצד המופתים, שבנפול איזה 
ספק במופתים עצמם תתבלבל האמונה, אלא ידיעה ברורה מצד הראייה והשגה, שאין שם ספק 
כלל: 


</div>
