{"bookId": "kabala-da067340de39", "part": "1", "torah": "4", "title": "ספר דרך אמונה — קטע 4", "hebrewTitle": "קטע 4", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-da067340de39/1/4/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-da067340de39/1/4/", "segments": [{"index": 1, "he": "היא קדמה להם ובה היו כלם כי היא כללם, ולפיכך כל שנאצלה ראשונה היא יותר על האחרת \nשלמטה ממנה מן הטעם עצמו, ואם כן כח זה בזה וכח הי' שהיא הראשונה הוא כח כלם, ולפי \nשנשארו קשורים בה בייחוד אחד לזה כח כלם הוא כח ראשון, ואין בפרט שהוא האצילות אלא \nמה שבכלל שהוא המאציל: \nולהורות על זה באה הי' מלובשת כך יוד לגלות על המאציל ומה שהאציל מכחו י' הוציא ו\"ד \nוהוא הוא אלא שנתגלה ונתרבה יותר אחר האצילות, אבל לא נפרדו שהרי ו\"ד לחשבון י' והם \nהיא והיא הם ו\"ד יצאו מן י' וסודו ה' אות אחת למספר י' להורות על הנאצלים ממנה ו\"ד \nו' ששה קצוות ד' רגל רביעית דל\"ת שבאחד וסוד הכל ה' והיא י' שיצאו כלם ממנה ונשארו \nבה בקשר וייחוד אח(ד). נמצא שהנאצל מורה על המאציל שהוא הוא ואין כחו אלא ממנו שכחו \nמתפשט בכלם ובזה ייחודם שלם: \nובספר הזוהר (ח\"ג י, ב) אמרו בזה הלשון, ר' אבא אמר חמינא דהא שמא קדישא כלא הוא \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "שלו' וכלא חד דאורחין מתפשטי' להאי סטר ולהאי סטר. י' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין \nבגין דהא י' קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא וחד באמצעיתא ב(ג)ין דתלת קשרין אשתלשלו \nבה. חד קוצא לעילא דא הוא עילאה מכל עילאין לאחזאה כתר\"א עילאה דהוא רישא דכל רישין \nוהוא קאים על כלא. חד קוצא באמצעיתא דא הוא רישא אחרא בגין די' תלת רישין הוא וכל \nחד וחד רישא בלחודוי ועל דא קוצא דאמצעיתא דא הוא רישא אחרא דנפיק מקוצא דלעילא \nוהוא רישא לכל שאר רישין לאתבנאה שמא קדישא ודא ריש סתימאה דכלא. ריש אחרא תתאה הוא \nרישא לאשקאה לגנתה והוא מבועה דמיין דכל נטיעאן אתשקיין מניה ודא הוא י' כתלת קשרין \nועל דא שלשלת איקרי כהא שלשלא דאתקשר דא בדא וכלא חד: \nתאנא בספרא דחנוך בשעתא דאחזיאו ליה רזין עילאין וחמא אילנא דגנתא דעדן אתחזיאו ליה \nחכמתא דא עילאה וחזא דכלהו עלמין מתקשרין דא בדא, ושאל לון על מה קיימין ואמרי ליה \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "דעל י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו וחמא דכלהו מזדעזעאן מדחילו די' ועל שמיה \nאיקרון כלהו. וספרא דשלמא מלכא אמר מכוון די' בקטפורא דתלתא דכלילן בקוטפון דגופיה \nחד דחילו דכלא. חד סתים שבילין. חד נהר עמיקין. לבתר פרט באתוון ביתא בשכלוליה: \nיו\"ד הא בניינא דכלא ושלימו דשמא קדישא י' רישא דכלא אב דכלא. ו' דאוליד ונפק מניה \nומניה אשתכח ד' בת מטרוניתא דכל זינין בידהא אשתכחו וטמירא בכלהו עלמין על הא נפקין \nועאלין. תתאי מינה אתזנו. הא יו\"ד שלימו דכלא ושמא קדישא אשתכלל ביה ואשתכח סתים \nבגויה. לבתר י' אפיק כלא ושלשל כלא בקשורא חד דא בדא והא אוקמיה בוצינא קדישא. י' \nאפיק ההוא נהר דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כגוונא ה' וההוא נהר אפיק \nתרין בנין כמה דאיתמר ומניה אתזנו לבתר נפקין תרין וברתא אתזנת מבן דא ו' הא בן הא \nמלכא דשלמא כלא דיליה לבתר אישתכח ה' דאתזנת מן ו' והא אוקמוה אשתכח די' עיקרא \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "ושרשא ושלימו דכלא, הה\"ד (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית ע\"כ: \nועם שהמאמר מבואר במה שכתבתי למעלה. עוד ראיתי לחדש בו קצת להועילך. שמא קדישא כלא \nהוא שלום וכו'. דע כי שלום הנחתו ומשמעו הוא הסכמה וקשר הדברים וייחודם והוא חוט \nהמחרז ומחבר ואותיות השם הקדוש שכל ההויות כלולות בו הנה הוא מקשרם ומיחדם ולזה \nנקרא השם המיוחד וכמו שאמרו חז\"ל (סוטה לח, א) שמי המיוחד לי ולזה נקרא שלום שנאמר \n(שופטים ה, כד) ויקרא לו י\"י שלום ואמרו (ויק\"ר ט, ט) שמו של הקב\"ה שלום. והנה \nיסו\"ד עולם בפרט נקרא שלום על שהוא מקשר הלויה שלו עם העליונים לו ומסכים בין הכל \nומחברם בדמות הברית באדם שהוא מחבר ומייחד זכר ונקבה, ולזה נקרא בספר הזוהר (ח\"ג \nלא, א) שלמא דביתא שלמא דמטרוניתא, והיינו דאמר רבי על מטיל שלום קא בכינא. הנה \nמבואר כי מלת שלום משמע קשר והסכמה וחבור וייחוד הדברים כלם: \nולפי שהשם קדוש ונורא מייחד כל ההוייות וכוללן כמו שידעת נקרא שלום ולזה אמר רבי \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "אבא כלא הוא שלום וכלא חד: \nואמרו דאורחין מתפשטין להאי סטר ולהאי סטר. הכוונה על התפ שטות המחשבה לדברים \nהפכיים ימין ושמאל ושאר ההפוכים, אמר שכל זה שלמות והשם הנקרא שלום מייחד כל \nההפוכים ובו והיו לאחדים, וזהו השלום וההסכמה שנמשך ממנו בהיותו כולל כל ההויות \nהמתפשטים לדברים הפכיים ומייחדם ומסכים ביניהם ומשלימם: \nי' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין. בא לבאר התפשטות הנקודה שהיא י' שהיא נקודה שבאה \nבגבול מבלי גבול וכל הבא בגבול נגדר בעצם ובמקום ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך \nוכן ברוחב וכן בעובי והם ט'. וביאר תחלה השלש הכוללים הכל שבאו בנקודה שהיא הי' \nומהם נתפשטו השאר כלם עד תשלום השם המיוחד כמו שיבאר למטה, והכל חוזר אל המקור שהוא \nהי' שיצאו ממנו להורות שכח כלם אינו אלא כחה: \nוהקדים תחלה שהי' מקושרת כלומר נכללת בשלש קשרים שהיא אחת כוללת ג' כגון זה י' קוץ \nאחד למעלה וקוץ אחד למטה וקוץ אחד באמצע הרי ג' בגוף אחד. והם רמז לכח\"ב שהם בייחוד \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "אחד במאציל ומציאותן מספיק לכל השאר אלא שהוצרך אצילותן בפרט לצורך הבריאה ולצורך \nהנבראים כמו שכתבתי, וסיים ואמר ודא הוא י' בתלת קשרין. ועל דא שלשלת איקרי בהאי \nשלשלא דאתקשר דא בדא וכלא חד. שהרי השלשלת שלשה קשרים הוא וכמו שטבעות השלשלת \nקשורות ומחוברות זו בזו ונאחזות מן הטבעת הראשונה וממנה מציאותן שאלו נפרדה מהם אין \nלהם מציאות כך בכל ההויות נקראו טבעות, וכמו שרמז המאור הקדוש ע\"ה (ח\"א לא, א) \nבפסוק (תרומה כה, כז) לעומת המסגרת תהיין הטבעות. והנה כולן משתלשלות ובאות מן \nהטבעות הגדולה היא הי' ובלעדה אין לשאר מציאות כי כחן אינו אלא כחה, ולפיכך בכחה \nמתקשרים ומתיחדים כלם ואליה שבים, וזה עצמו מתבאר ממה שכתוב בספר חנוך שמאות הי' \nנתבנו ונתאחדו כל העולמות ובו קיומם ולפיכך היא יראתם. ולפי שאין כחם אלא ממנו \nנקראים על שמו כי הוא קשר כלם, כי התחתונים דוגמת העליונים וכלם בייחודם מעידים על \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "שהאחד המציאם ובו קיום כלם. ואמרו אתחזיאו ליה חכמתא דא היא חכמת האלהות שהוא \nהאצילות והתפשטות המחשבה מאות י', ומזה נתגלה לו סוד הדברים כלם ועמד על האמת \nבבריאה וטעמה וסודה מה שאי איפשר בזולת חכמה זו. וממה שכתוב בספרא דשלמא מלכא חזוק \nלכל מה שאמר רבי אבא: \nואמרו לבתר פרט באתוון ביתא בשכלוליה יו\"ד הא בניינא דכלא ושלימו דשמא קדישא. אמר \nכי מאות י' נשתכלל ונבנה הבית בית החכמה דכתיב בחכמה יבנה בית: \nוהחכמ\"ה היא י' שבשם וכל האצילות נקרא בית. ויו\"ד הוא הוא בניינא דכלא כמו שקדם \nושלמות השם הקדוש כי מאות י' יצא ו\"ד שהוא לחשבון י' ומורה עליו ובם נשלם כל השם, \nכי י' הוליד והוציא ו' שהם שש קצוות וד' שהיא הבת והיא המטרונית, שכל תכסיסי המלך \nשהו' ה\"ו בידה שכל מה שבעליונים ובתחתונים נכלל בה וממנה באו וממנה נזונים, הרי \nיו\"ד שלמות כל האצילות ושמא קדישא נכלל בו ואשתכח סתים בגויה. כי בו היה סתום \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "וגנוז. לבתר י' הוציא ממנו ושלשל ממנו הכל בקשר אחד כל השלשלת שכל הטבעות קשורות \nיחד זה בזה. אחר כך פרט כל השם איך נמשך ויצא מאות י' ואמר י' אפיק ההוא נהר וכו' \nוהוא ה' ראשונה שבשם והיא לחשבון י' להורות שממנה מציאותה, והם ו\"ד שהזכיר למעלה \nאלא שחוברו ונעשה אות שני של שם והיא אות אחת. ונעשת כך להורות על מה שהאצילה שהם \nהיא ממש ואין שם רבוי דברים שהכל שב אל המקור שהוא הי', והוא שנתפשטה הה' אחר שנעשת \nאות אחת ה' נתפשטה וחזרה ו\"ד כי ממנה יצאה ו' שבשם סוד שש קצוות והוא הבן. אח\"כ \nיצאה ד' שהיא ד' שבאחד והיא הבת. ואחר שהאצילתן חזרו פנים אל פנים כי מתחלה דו \nפרצופין ד\"ו ו\"ד ונתאחדו יחד והיו ה' והיא ה' אחרונה של שם להורות על המקום שיצאו \nממנו בתמונתה ה' והיא י' בחשבון להעיד כי משם יצא הכל. נמצא שאות י' עיקר ושרש \nושלמות כל הדברים כי ממנה הוייתם ובה קיומם וממנה כחם ואחדותם: \nעוד שם (ח\"ג י, ב) תנן עשרה שמות אשתכללו ונפקין מהאי י' דהיא עשיראה דאתוון וכלהו \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעבדת ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד וכלהו סתימין בי'. \nי' כליל לון י' אפיק לון האי אב לכלא אב לאבהן מניה נפקו מניה יתבין. ו\"ד רמז לי' \nבחושבן אתוון י' כליל לון י' שלימו דכלא ו\"ד דכר ונוקבא ד\"ו קרינן לון תרין ועל דא \nאדם דו פרצופין אתברי ואינון פרצופין דכר ונוקבא הוו כגוונא דלעילא ו\"ד ואינון ד\"ו \nמתתא לעילא וכלא חד מלה. ע\"כ: \nהרי ביארו לך כי עשרה שמות יצאו מאות י' שהיא חכמ\"ה, ולפיכך היו עשרה שמות ועשרה \nמאמרות ועשר דברות למספר י', וכל אלו הכניסתן כלומר האצילתן בההוא נהר סוד ה' \nראשונה כד אתעבדת כלומר שנכללת מכולן וכולן סתימין בחד שהשם המיוחד כולל את כולן \nוהוא ייחוד כלם. וכלהו סתימין בי' כי בה היו כמוסים וגנוזים עד עלות הרצון ונאצלו \nכלם בשלמות השם. האי אב לכלא י' שהיא חכמה אב כל השמות שבה היו בכח כמו שהבן בכח \nהאב. אב לאבהן חס\"ד גבור\"ה תפאר\"ת מניה נפקו. ולפי שלא יחשב חלילה באמרו נפקו \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "שנפרדו, חזר ואמר ביה יתבין שנשארו באחדות ההוא כמו שהיו אלא שנתפשטה המחשבה \nבגלויין ואצילותן. ושאר דברי המאמר מבואר בדבריו הקודמים. הנה התבאר כי האחד יסוד \nכל הדברים כי בו היו וכחם אינו אלא מכחו כי הם בו כשלהבת בגחלת: \nוכלל כל הדברים כי מאות י' יצא הכל על זה הדרך כי היו נקודה אחת ובה ג' מרחקים שהוא \nקוץ עליון דק וקוץ אחד למטה וקוץ אחד באמצע וכשתכה זה בזה ותכלול זה בזה הרי ט', \nנמצא שמהקוץ הדק העליון נאצלו שלשה ספירות ימיניות: \nומהאמצעי העב ושחור יותר שלשה שמאליים. ומן התחתון שהוא ממוזג ואמצעי בין השנים \nשלשה אמצעיים. ועד הנה הגיע האצילות שהוא על היסוד שהוא תשיעי והתשעה סוף המספר \nוהעשירי חוזר אל האחד שהוא ראשית העשרות והוא מלכו\"ת שהוא כח מחובר מכולן, והיא בזה \nשלמות האדם העליון והיא שלמות השם הגדול ובלתה אין שם ייחוד והיא י' בשם הראשונה \nשממנה נאצלו כלם והם יהו\"ה אדנ\"י, וכשתחברם הנה יהיו שם אחד מתחיל בי' ומסיים בי' \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "יאהד\"ונה\"י להורות על הייחוד י' בראש וי' בסוף, כי אף על פי שהאצילתם לא נפרדה מהם \nשהרי היא בראשם להורות שהיא מקודם וממנה נאצלו והיא בסופם להורות כי נשארו בה \nמיוחדים ונכללים ממנה וכחה כח כלם וכח זה בזה וכח ראשון כח כולם וכח כולם אינו אלא \nכח ראשון ולזה היא תחלה וסוף: \nובספר יצירה (פ\"א מ\"ז) שנינו עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה \nבגחלת. ופי' הרמב\"ן ז\"ל אע\"פ שהדברים נחלקים בחכמ\"ה בתבונ\"ה ובדע\"ת אין הפרש ביניהם \nשהסוף קשור בהתחלה וההתחלה בסוף והאמצעי כלול מהם. סימן לדבר שלהבת וגחלת כד\"א רשפי \nאש שלהבת י\"ה כלומר שהכל מתיחד כלהב אש המתייחד בגוונים וכולן שוין בעיקר אח(ד) \nעכ\"ד. והם הם דברי ה\"ר עזריאל רבו שכתבתי למעלה המשל שהביא מהז(י)ק והאש ושלהבת \nוהגוונין שהם עיקר אחד אף על פי שהם משתנים בהתחלק חלקיהם. ופירוש לפירושו כי אע\"פ \nשהספירות נבדלות בשזו מדת רחמים וזו מדת הדין אין לצייר שום פרוד חלילה אבל הם \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "כגווני הנר שהם יחד בשלהבת והשלהבת שהיא עיקרן אחת והגוונין נכרין בה זה אדום וזה \nשחור וזה תכלת וזה לבן והם אחד בשלהבת והכל יצא מעיקר אחד שהוא הגחלת. ובפרק אלו \nדברים (ברכות גב, ב) א\"ל ב\"ה לב\"ש הרבה מאורות יש באור: \nופרש\"י ז\"ל הרבה מאורות שלהבת אדומה ושלהבת לבנה וירקרקת ע\"כ. ואין שנוי השלהבת \nכלבן ואדום מצד עצמה כי אם מצד הפתילה שהיא נאחזת בה או העץ והיא גורמת שנוי השלהבת \nוהבדל גווניה. כן האור והחשך הנזכרים באצילות אינו אלא מצד המקבלים שהם כדמיון \nהפתילה והעץ שהאור נאחז בה ומצדה באים כל השנויים, כן הבריות גורמים השנוי והכל כפי \nמה שמעוררים למטה במעשיהם כך מעוררים למעלה ואין בפועל שום שנוי חלילה דכתיב (מלאכי \nג,ו) אני יי' לא שניתי: \nובספר הזוהר (ח\"א לב, א) אור אפיק יום חשך אפיק לילה לבתר חבר לון כחדא והוו חד \nדכתיב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה ויום איקרון חד, והאי דכתיב \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "(שם ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך בזמן דגלותא. אמר ר' יצחק הכא דכורא באור \nוהכא נוקבא בחשך לבתר אתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן לאשתמודע בין חשוכא ובין \nנהורא אתפרשאן דרגין ותרויהו (ב)חד הוו דהא לית נהורא אלא בחשוכא וחשוכא אלא \nבנהורא, ואף על גב דאינון חד אתפרשאן בגוונין ועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד \nע\"כ: \nדע לפירושו כי אור וחשך הנזכר באצילות שניהם יצא ממקור אחד והוא האור שאין לו קצבה \nונקרא חשך בערך הנבראים לפי שאין מחשבה תופסת בו כלל ואין עין שולטת בו והוא שנאמר \nבו ישת חשך סתרו שעם שהוא אור גדול חשך הוא בערך עילתו וממנו יצאו אור וחשך, והאור \nההוא הוא שנגנז והוא הוציא מדת יום והחשך הוציא מדת לילה והם דו פרצופין, והוא אמרו \nכאן אור אפיק יום חשך אפיק לילה. ואמר שאח\"כ חבר לון כחדא והוו חד והוא שכתוב ויהי \nערב ויהי בקר יום אחד דלילה ויום איקרון חד שהרי ממקור אחד יצאו שניהם, ולהורות \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "עליו היו שניהם לאחד. ולפי שהוקשה לו על מה שהניח שהם בייחוד אחד והרי כתיב ויבדל \nאלהים בין האור ובין החשך אם כן יש פרוד והבדל בין שניהם תרץ ואמר שזה ההבדל הוא \nבזמנא דגלותא שהארץ מרוחקת והאם בפשע בניה משולחת. ולפי שהוקשה לו א\"כ שהם אחד למה \nהיו עשרה מאמרות ובמה יובדלו, והם אמרו במאי אתפרשאן לאשתמודע בין חשוכא ובין נהורא \nתרץ ואמר אתפרשאן וכו' ותרויהו בחד וכו', כלומר שניהם אחת שהם דבר אחד ונחלקים \nלעשרה באופן זה דהא לית נהורא אלא בחשוכא, אין אור שלא יהיה מעורב בחשך ואין חשך \nשלא יהיה מעורב באור והרי זה ייחוד גמור בין אור וחשך ומצד זה הוצרכו להיות עשר \nספירות והם כח אחד מיוחד: \nוהמשל בזה למען יאורו עיניך ותלך לבטח דרכך בענין הייחוד. הנה מדת החס\"ד אינה חס\"ד \nגמורה שקצת דין מעורב בה אלא שרובה חסד. וגבור\"ה אינה דין גמור שקצת חסד מעורב בה \nאלא שרובה דין, ובענין זה יתייחדו חס\"ד וגבור\"ה מצד שיש לכל אחת ממדת חברתה. והראיה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "על הייחוד בזה שהוצרכה מדה אחת ממוז(ג)ת להיות ביניהם כלולה משניהם והיא תפארת, \nלהורות שחס\"ד וגבור\"ה אינם שני הפכים אבל הם דבר אחד מיוחד, ובענין זה הוצרכה \nהמחשבה להתפשט לעשר ספירות והם דבר אחד וכח אחד כמשל הנקודה שהבאתי למעלה. נמצא \nגלוי לעין שאין אור שלא יהיה בו חשך ואין חשך שלא יהיה בו אור והוא אמרו דהא לית \nנהורא אלא בחשוכא וכו': \nולפי שהוקשה לו א\"כ שהכל דבר אחד אם כן במה זה יובדלו שניהם ותוכר ותורשם אחת \nמחברתה, ולפי דבריך אין שום הבדל ביניהם וראוי שיקרא בשם אחד למה אתה קורא עשרה. \nלזה תרץ ואמר אתפרשאן בגוונין מי לבן מי אדום מי תכלת והכל בעיקר אחד שהוא השלהבת \nועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד. אמר זה שלא תקשה עוד ותאמר עדיין יש שנוי חלילה, \nאמר שאין השנוי מצד הגוונין כי הוצרכו לקיום השפלים כפי חלופם ושנוייהם כן הוצרך \nשרש לכל זה כשלהבת שהיא אחת והם הגוונין הלבן שבה למדוד בה להולכי תום, והאדום שבה \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "למדוד בה להולכים הדרך לא טוב. ואם לא היה שרש למעלה כשלהבת לכל זה לא היה שכר \nועונש ואין מקום לתורה ולמצות ואם כן אין לעולמות מציאות וקיום. ובהיות הגוונין \nנכרין בשלהבת כל אחת פועלת פעולתה ויש מקום לכל זה. ועם כל זה אין השנויין כי אם \nמצד המקבלים כמו שהוא מבואר וגלוי ממה שכתבתי והמשלתי, והוא שסיים ואמר כל דא אינון \nחד וכו' כלומר מצדם ואם יש שנוי הוא מצד המקבלים: \nובספר הזוהר (ח\"ב סב, א) אמר רבי יוסי לא שני קב\"ה נמוסי בר אינון חייבי עלמא שניין \nלון ומהפכי רחמי לדינא כמא דאיתמר ע\"כ. הנה ג(י)לו על מה שכתבתי שאין שום שנוי מצדו \nואין שנוי בחוקו יתברך אלא מצד שהרשעים עושים הרע בעיניו משנין חוק ומפירים ברית \nוהופכים ללענה משפט: \nועוד בספר הזוהר (ח\"ג ל, ע\"ב) הכי שמענא חייביא מהפכי רחמי לדינא דלית לך כל אינון \nכתרין עילאין דמלכא קדישא דלא כלילן חד בחבריה ועל דא חייבי מהפכי רחמי לדינא ע\"כ. \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "הנה ביארו שמצד שהמדות כלולות זו בזו איפשר שלפעמים תהפך מדת הרחמים לדין ומדת הדין \nלרחמים, שאם היתה מדת החס\"ד מיוחדת למדת רחמים בלי תערובת דין לא היה איפשר לה \nשתהפך למדת הדין. וכן גבור\"ה אם היתה מיוחדת למדת הדין בלי תערובת רחמים לא היה \nאיפשר לה שתהפך למדת רחמים והייחוד היה נפרד ואך חלק. וכשהיה הצדיק הולך בתומו \nושומר תורה ומצות לא היה עושה רושם למעלה ולא היה במעשיו ייחוד השם הגדול ולא תשלם \nהכוונה בתורה ובמצות שבאו ונתנו לזה התכלית. וכן כשהיה הרשע משחית דרכיו לא היה ג\"כ \nעושה רושם למעלה ולא ישולם כפי מעשיו, כי לא היה מקום לזה בהיות המדות כל אחת לעצמה \nולא היה מקום לשכר ועונש. אבל בהיות המדות כלולות זו מזו יש מקום להשכיר ולהעניש \nכפי מה שמעורר במעשיו כי כן מעורר למעלה ועושה רושם בייחוד. כי הנה הצדיק במעשיו \nהטובים מגביר מדת הרחמים על הדין שבה והופכה כולה למדת רחמים, ומתוך כך הדין מסכים \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "עם הרחמים להשכירו ולמדוד לו במדתו וכפי הרושם שעושה למעלה כך מודדין לו למטה. וכן \n", "en": ""}]}
