זהר חדש — קטע 23

ידעין לון על ברירו דלהון, ברזא דשמהן גליפין. עד דחטאו. כיון דחטאו, כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים. והוה ידע לון משה ויהושע ושבעים זקנים, ובהו עאלו לארעא: כיון דאתבני בי מקדשא, ואתגלי שיר דא, אתגליפו אלין אתוון, בעשרין ותרין אתוון, רזא ב"ך, והיינו מישרים אהבוך: רכתיב אתה כוננת מישרים. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. כלהו ברזא דאלין אתוון, אינון דאקרון מישרים. ואלין אתוון, כתרין גניזין גו עלמא דאתי אינון. וכלהו נביעו בתר נביעו גו מחשבה. בגליפו דרזין דשמהן קדישין, בגליפו דכר ונוקבא, לאסתכמא כחדא, דהא לית בכל אתוון אסכמותא אלין באלין למהוי דא בדא, בר אלין: תו. מישרים, אלין יה, דרחימו דלהון לגבי ו', ואינון אסכמותא דכלא, וברעותא חדא לגבי ו. ועל דא, משכני לגביך, למהוי עמך, דהא אתוון קדישין עילאין אינון יה, אתחבר עמהון ו', ואיהו שמא קדישא עילאה. ה דיתבא תחותיה, ולית לה מגרמה כלום, תיאובתה ידיה

לסלקא לגביה, לאתחבר בהדיה, ולא סלקא אלא ברשו, ואיהי אומרת משכני, למהוי בהדך בחיבורא חדא: הביאני במלך חדריו, ואתקין לי בכל זיני תיקונין, בשפירו עילאה, בגין למהוי לגבך. וע"ד נגילה ונשמחה בך, אנא וכל תיקוני, כד אהא לגבך בחיבורא חדא: נזכירה דודיך, כמה דאיתמר, נרווי לכל חד וחד, ונחדי לון מההוא יין דחדי כולא, ולא נפסיק מלמחדי לון, דהא מישרים אהבוך. ולא יפסקון למיתן לך, הואיל והם אהבוך, למיתן לך, ולארקא בך, ולאנהרא לך: אר"ש, אי ניחא קמי דמר, הא כתיב, אתה כוננת מישרים. אי אינון יה, מאן יכיל לאתתקנא לון, בר עתיקא דכל עתיקין, דלא ידיע כלל, וההוא דלא אתיידיע, טמיר וגניז, לא אקרי אתה, והיכי קאמר וכתיב אתה כוננת מישרים: אמר ליה, הא אתמר דלית דיוקנא לאתוון דגלימו דלהון, עד דנפקי לבר, כיון דנפקי, אתגלימו ואתתקנו, ואתקרי בהו באינון אתוון קב"ה. ובגין כך, אתה כוננת מישרים. כיון

דמטו לההוא אתר דאקרי אתה, כדין אתתקנו מישרים: ועל דא תיאובתא לאתחברא באינון אתוון, למהוי כולא שמא שלים, ועד דאתתקנו אינון סטרין דילה, לא אתחברת באינון אתוון, למהוי כולא שמא שלים: ועל דא איהי אמרת בתיקוני שפירהא, משכני אחריך נוצה, הא איהי וסטרהא. הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה, הא היא וסטרהא: בגין דאיהי אתתקנת בשפירו ביקונהא, לאתחברא, למהוי שמא שלים בחיבורא חדא. דכד סלקא, כדין איהו שמא שלים, רזא דשמא ידו"ד אלקים: ואי תימא, הא כד סלקא לאתחברא, כדין היא שמא שלים ידו"ד, ולא יתיר, אן הוא רזא דאלקים. אלא כד הוי שמא בשלימו, כדין אתכלילת עילא ותתא, עילא בשמא דידו"ד. לתתא בשמא דאלקים. וכדין אשתלימת בכולא.

שיר השירים מאמר ביאור הכתובים לפי א"ב דא"ת ב"ש כתיב, והמלך שלמה ברוך. אמאי איקרי הכי. אלא והמלך שלמה, מלכא דשלמה דיליה. דהא בכמה אתרי כתיב המלך סתם, ולא כתיב המלך שלמה. אלא המלך סתם, על בית דוד קאמר. המלך שלמה, על מלכא דשלמא דיליה קאמר: ברוך, דהא כדין נביעו דברכאן לא הוו פסקין עילא ותתא. ברוך, דכל ברכאן נבעין מתמן, לאתברכא כל עלמין, וכל אתוון אתנהרין, כלהו בחבורא חדא, בשלימו חד: וכדין, ירתא שמא דא, את בתראה דבשמא קדישא, לאתקרי אוף הכי ברוך. דכתיב, ברוך ה' אלקי כו' דוד אבי: דכד אתקרי ברוך, כדין כולא איהו שמא שלים כדקא יאות, וכל עלמין אתברכאן מגו מקורא דחיי. ושמא דא, איהי עילא ותתא. לזמנין לעילא, לזמנין לתתא. זכאין אתון עמא קדישא, דרזין קדישין עילאין אתגליין לכו: כד מתחברן אתוון דשמא קדישא, כדין ו' נחית לאמשכא ה', מתתא לעילא, למהוי חיבורא חדא, וכדין אתוון דאלפא ביתא נחתין וסלקין. א' נחתא לגבי ת', לאמשכא לה לגביה,

לאתחברא אלין גו אלין. ב' סלקא לגבי ש', מתתא לעילא, דהא אתמשכת מתתא, ובעיא לאתעטרא בבעלה: א רזא דאת ו, דבעי לאקמא לכלה, באלין שירין דאיהי אתערת מתתא, כד איהי מתקשטת. ויהיב לה ידא לאמשכא לה לגביה, ואתוון חדאן דא לגבי דא. בשעתא דאיהי אמרת לגביה משכני, כדין א' דאיהו ו', נחית לגבי ת', לאמשכא לה לגביה: ובשעתא דאיהי אמרת אחריך נרוצה, סלקא ב', ומרהטא בתר ש', דאיהו ו'. וכדין עיילא איהי גו חדרי מלכא, דאינון תלת נקודין, וחדרין, ואכסדרין לגו חדרין, דא איהו אות ש', תלת נקודין, ואכסדרין לגו: ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, אתיא ג' לאתדבקא באת ר', דהא כדין חדווא ורעוא בעשרין ותרין אתוון, דאשתלימו באת ג'. ואת ר' אתפרעא לגביה, לנטלא מניה בלא כיסופא כלל. ואיהו לאתדבקא בה, ולארקא בה ברעוא: בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין, לערבבא חדוהא, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא

בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמה דנביע מגו אבנא. וכדין ד' יהיב לאת ק', ואת ק' אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא לגו מקדשא: ועל דכלה דא קדישא איהי, למסאבו לית לה למיהב, עבידת גרמה ד', כמאן דלא נטיל בגווה כל כך, ואיהי מסכנא, והכי אצטריך. וסימניך, ויאמר יעקב לבניו למה תתרא. דאתון בשבעא ובעותרא, הא חייבי ארעא גבייכו, אחזו גרמייכו מסכנין וכפינין. ועל דא אחזיאת גרמה בחדוה, ד': כד חמת, חייתא דא את ק', דאתפשטא כנחש דפשיט זנביה, ואתקיף ליה בחדוא, לינקא מן מקדשא, דכדין איהו אזדמן לערבבא חדווה, בכל אתר דחמי לה: וע"ד, בכל אתר דחדוא, אית לאסגאה חילין, בדיל דלא יכיל לקטרגא. וכן בכל דאבלא, אית לאסגאה חילין, דהא איהו תמן, דלא יכיל לקטרגא, ויתברון חיליה: בשעתא דא, אמרת משרים, ואדכרת את חד מאינון מישרים. כדין נפקת את תקיף זנבא פשיט לתתא, חמשין אמין. כגוונא דההוא אתר, דהמן אזדקף ביה, ודא איהי את ץ'. כיון דזקיף

האי נחש עינוי, וחמא להאי זקפא דאתי, כדין אתפרש מגו מקדשא, ועריק: וכלה מפקת לגביה דרחימה, ואתעברת מאת ד', ועיילא באת ה', ונפקת לגביה, וחדוה אשתלים מכל סטרין, בלא קטרוגא אחרא, ובלא ערבוביא: הכא אית לאסתכלא, בשעתא דאמרת משכני, איהו א', ואיהי ת'. ובשעתא דאמרת אחריך נרוצה, איהי ב', ואיהו ש'. ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, איהו ג', ואיהי ר'. ובשעתא דאתיא נחש, כד אמרה נזכירה דודיך מיין, איהי ד', וההוא מקטרגא ק'. כל דא, אמאי מתחלפי אתוון מאתר לאתר, איהו אתחלף באתוון אחרנין, ואיהי אתחלפת באתוון אחרנין: אלא, בשעתא דאמרת משכני, לית את דאמשיך לה, בר דא א. דאיהי את דנהרא בסטרא דאור קדמאה, רזא דימינא, דהא ימינא מקרב תדיר, ואתקיף בה, לאמשכא לה לעילא. ובגין כל איהו א', ואיהי ת', דאיהי מתקשטא בכל סטרין, בגין לסלקא לעילא, משבחת ומהדרת לאתערא לעילא: ובשעתא דאמרת אחריך נרוצה, הא כל אינון אוכלוסין פנימאן דילה, דאינון גופא, נטלה

לגבה, ואיהי ביתא לקבלא אוכלוסהא, ולעאלא לון לגבי מלכא. כד"א, בתולות אחריה רעותיה וגו'. ועל דא איהי ב'. ואיהו אתעטר בשי"ן, ופתח היכלין דאינון חדרי מלכא, לקבלא לה ולאעלא לה לגבייהו: ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, הא חדוא דצדיקייא, דאזדמן למחדי לה. ועל דא איהו ג', ואיהי ר', אתתקנת איהי בלחודהא, ואתפרעא לגביה, לנטלא חדווה דההוא אתר כאתתא דאתפרעא לאשתמשא בבעלה: ובשעתא דאמרת נזכירה דודיך מיין, אתקריב ההוא מקטרגא, וכיון דחמת ליה, אתעבידת מסכנא, ברזא דאת ד', בגין דלא יסאב מקדשא. וההוא מקטרגא פשיט זנביה בחידו, לקבלא מעינוגי דחדוא, וע"ד ק': עד דאמרת משרים, ואתגלייא ץ', וההוא מקטרגא ערק. ואיהי אתייא ומתעברא מאת ד', ועיילת באת ה'. וכדין אתגליין משרים. ה"ץ, הא משרים. ו"ף, הא משרים: ועל דא, מתחלפי אתוון, מאתר לאתר, ומדרגא לדרגא, וכולא ברזא דאתוון דאורייתא. זכאין עמא קדישא, דאינון מתדבקי במלכא עילאה, וכולא אתתקן בגינייהו:

חדי רבי שמעון, אמר ליה אליהו, ר', אפתח פומך, וינהרון מילך קמי עתיק יומין. פתח רבי שמעון ואמר, אי ניחא קמי דמר דאשאל מיניה חד שאילתא. אמר ליה, ר', קוטרא דהורמנותא בגליפין טהירין מהו: א"ל, הה"ד, משכני אחריך נרוצה. דהא באתר דהורמנותא דמלכא עילאה אזיל, תמן אזלי כולהו ואתמשכן אבתריה. השתא ר', אימא מיליך וסדר זיינך.

שיר השירים מאמר למה בחר ה' בדוד פתח ואמר, משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. כתיב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. ת"ח. דוד מלכא, קב"ה אתרעי ביה יתיר מכל מלכין דעלמא. כמה דאתמר, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל. מ"ט: בגין דדוד, מן יומא דהוה אזיל בתר עאנא במדברא, הוה מסתכל התם במדברא עובד אומנותא דקב"ה, והוה משבח ואמר, כי אראה שמים מעשה אצבעותיך וגו': מ"ט, בגין דהא בליליא, כל בני עלמא שכבי ניימין על ערסייהו, ואיהו הוה יתיב במדברא, והוה אסתכל בשמיא, בסיהרא וכוכביא ובמזלי, ובעובדי דשמיא, והוה אמר כי אראה שמיך וגו'. וכתיב ה' אדוננו מה אדיר שמך וגו'. ותדיר הוה דחיל, ומשבח ומרומם לקב"ה: לבתר הוה עריק מקמי חמוי, ובכל עאקו דהוה ליה, הוה משבח ומצלי קמי קב"ה. והשתא בהיותו במדבר יהודה, דהוה שאול מלכא רדיף בתריה, הוה אמר שירה. דכתיב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה, באתר דהוה רדפין אבתריה:

ומה אמר, אלקים אלי אתה אשחרך וגו'. אלקים, אלי, אתה, תלת שמהן אינון. אלקים, דא איהו דרגא דיליה, כתרא דמלכותא. אלי, דא רישא, דכתרא דא דקיימא עליה, ואיהו חד עמודא דכל עלמא עליה קיימא. דכתיב, וצדיק יסוד עולם. אתה, דא ימינא עילאה. דכתיב, אתה כהן לעולם. וע"ד, תלת דרגין הכא, אלקי"ם, אל"י, את"ה. אשחרך, ואבקר לגבך בכל יומא תדיר: צמאה לך נפשי, כמאן דצחי למשתי, אוף הכי אנא, צחי נפשי לגבך, תאיבא לגבך בשרא דילי, למהוי נפשא ובשרא דבקא לגבך. בארץ ציה ועיף בלי מים, מאי בלי מים. דלית תמן נהירו דאורייתא, נהירו דנהורא עילאה: כן בקדש חזיתיך, מאי טעמא. אלא כן בקדש חזיתיך, אע"ג דאנא במדברא דא, באתר דאיהו הכי, אנא חמי לך, לאתדבקא בך, ותאיב אבתרך למחמי עוזך וכבודך. ודא איהו כמא דכתיב, משכני אחריך נרוצה, בזמנא דתמשכני אבתרך, כלא נתרעי עמך: הביאני המלך חדריו, אלין חדרי דגנתא דעדן. דתנינן, כד ברא קב"ה לאדם הראשון, מעפרא

דבי מקדשא נטיל, ומתמן אתברי. ונפח באנפוי נשמתא דחיי, ומתמן פתח ליה פתחא דגן עדן, ועייל ליה בשבעין אדרין היכלין קדישין, ועבד ליה עשר חופות. כגוונא דאינון חופות דזמין קב"ה למעבד לצדיקים בג"ע. ומלאכי עילאי הוו מרקדן קמיה, והוה חדי תמן: ותמן אעבר קמיה קב"ה, כל אינון רוחין ונשמתין, דזמינין ומתעתדן למהוי בבני נשא, דיפקון מיניה: כיון דמטא למלך דוד, חמא ליה דלא הוי ליה חיין כלל. אמר קמיה רבש"ע, מאן הוא דנא, דלא חמינא ליה חיין, עד דאמר ליה קב"ה, דוד מלכא איהו. כיון דחמא אדם הראשון כך, יהיב ליה משנוי שבעין שנין, ואינון ע' שנין דחיי דוד מלכא. וכל שייפא ושייפא מכל שייפוי, יהב ליה מדיליה, וחסרו מאדם קדמאה שבעין שנין, מאינון אלף שנין דיליה: כתיב, משכני אחריך נרוצה, אתוון דרזא דשמא קדישא, הוו גליפין עילא ותתא. בשעתא דאינון אתוון דרזא בלטין וסלקין לגבי אתוון אחרנין, כל אינון משריין קדישין, נטלין

במטלנון באימתא וכסופא. בגין דלית תקיפו לעילאי: מהכא, כל אינון בני עלמא דלית בהו כיסיפא, לית להו חולקא לעלמא דאתי. כל אינון תקיפא מצחא דהוי בהו בישראל, כד הוו מסתכלין באתוון דשמא קדישא, בציצא נזרא דקודשא דכהן גדול, הוו מתברי לבייהו, ומסתכלי בעובדיהון, בגין דציץ על את הוה קאים, דכל מאן דאסתכל ביה, הוה מכסיף מעובדוי: אתוון דרזא דשמא קדישא דידו"ד, דהוה גליף על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דאסתכל בההוא נציצו, הוה חמי אתוון בלטין, ואנפוי נפלין מאימתא דמאריה, ותבר לביה לגבי קב"ה.

שיר השירים מאמר הקטורת כגוונא דא קטורת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא, מההוא מעלה עשן. הוה מברר לביה בברירו ונהירו, בחדווא ורעותא, למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא וטנופא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא, לקבל אבוי דבשמיא: בגין דקטורת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמא דציץ הוה קאים על ניסא, אוף הכי קטורת. דלית לך מלה בעלמא, דמתבר ליה לסטרא אחרא, בר קטורת: תא חזי, דהא אוקמוה, דכתיב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו', דהא תבירו דסטרא אחרא לאו איהו אלא קטורת. בגין דהא לית חדוה וחביבו קמי קב"ה כקטורת. וקיימא לבטלא חרשיו ומילין בישא מביתא. ריחא ועשנא דקטורת, דעבדי בני נזא לההוא עובדא איהו מבטל. כ"ש קטורת: מלה דא איהו גזירת קיומא קמי קב"ה, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא דקטורת, אשתזיב מכל מלין דחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא,

וממותנא. ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטאה עליה, ואצריך דיכוין ביה: אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עילאה הוא עובדא דקטורת קמי קב"ה, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, וסלקי לה עטרא על רישייהו, ככתרא דדהבא. ומאן דישתדל ביה, לאסתכלא בעובדא דקטורת, ולכוין ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובלמא דאתי, ויסלק מותנא מיניה ומכל עלמא, וישתיזיב מכל דינין דהאי עלמא, ומסטרין בישין, ומדיני דגיהנם, ומדינא דמלכו אחרא: בההוא קטורת, כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא. לבתר, כמה רתיכין קדישין הוו סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק וחדי למאן דחדי. ובההוא קטורת הוה מתקשרי קשורין עילאין. ושייפין נחתין לאמשכא לדרגא דלתתא לעילא. וכדין איהי אמרת, משכני אחריך נרוצה. בגין דקטורת איהי מקשר קשרין עילא ותתא: פתח ואמר, ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. בגין דתרין מדבחין

הוו, מדבחא דעלוון, ומדבחא דקטורת בוסמין. דא לבר, ודא לגאו. האי מדבחא דקטורת, איהו פנימאה: אמאי איקרי מזבח, והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח על דא איקרי. אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין. וההוא סטרא אחרא הוה כפית, כעגלא דכפית לדבחא, אוף הכי סטרא אחרא הוה כפית, דלא יכיל לשלטאה, ולא למהוי מקטרגא, וע"ד איקרי מזבח: כד ההוא סטרא אחרא הוה חמי עמודא דעשנא דקטורת סליק, הוה אתכפייא וערק, ולא יכיל לקרבא למשכנא. ובגין דא אתדכי, ולא אתערב אחרא בההוא חדווא דלעילא, בר קב"ה בלחודוי: ולית סטרא אחרא דאתהני מיניה, ולית לס"א בה חולקא כבשאר קורבנין ועלוון. בגין דבשאר קורבנין, לכולא אית חולקא וקריבו בההוא קרבן. בקטורת, לא מתקשר ומתקרב בר קב"ה בלחודוי, וכל סטרין בישין ערקין, וסטרין קדישין מתקרבין, ומתקשרין שייפא בשייפא, דא בדא, כל חד וחד כדקא חזי ליה: ובגין דחביבא כ"כ, לא קאים ההוא מזבח פנימאה אלא לגו. דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו

ביה, וע"ד סתים מעינא: מה כתיב באהרן, ויעמוד בין המתים וגו. דכפית ליה למלאך המות, דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, דבכל אתר דאמרי בכונה וברעותא דלבא עובדא דקטורת, דלא שלטא מותנא בההוא אתר, ולא יתזקו, ולא יכלין עו"ג ולא שאר דרגין אחרנין לאתקרבא בהדייהו: מה כתיב ביעקב, וישת לו עדרים לבדו. מכאן, דבירר פסולת מן מקדשא, ושוי חולקיה בלחודוי, וכל אינון רתיכין דאתחזון ליה לרזא דמהימנותא קדישא. ולא שתם על צאן לבן, דשוי חולק שאר עמין בלחודייהו, דלא יתערבון בהדי מהימנותא קדישא. הצאן המקושרות, אינון דמתקשרי בקישורא חדא, דלא מתערבי בהדי שאר עמין, דלא מתקשרין בהדייהו לעלמא: כגוונא דא קטורת, דהא בההוא קטורת, כל רתיכין קדישין דרזא דמהימנותא, הוו מתקשרן, וכל שייפין עילאין ותתאין, כולהו מתקשרין אלין באלין. דהא רתיכין קדישין דלתתא, הוו מתקרבין ומתקשרין אלין באלין, למהוי כולהו בייחודא חדא, לסלקא בייחודא כדקא חזי:

וכל אינון משריין דשאר עמין, כולהו מתבדרי, ומתפלגי דא מן דא, וע"ד איקרון ישראל גוי אחד, דאינון בייחודא וקישורא חדא. ועל דא איקרון הצאן המקושרות, מה דלית הכי לשאר עמין: קטורת אסור לאקטרא בר במזבח, ולא במנא אחרא, בר במחתה. האי מאן דדינא רדיף אבתריה, אצטריך להאי קטורת, ולאתבא לקמי מאריה, דהא סיועא איהו לסלקא דינין מעליה: ובהאי ודאי מסתלקין דינין מעליה, אי הוא רגיל בהאי, לאדכרא ליה תרין זמנין בכל יומא, בצפרא וברמשא, דכתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר. וכתיב ובהעלות אהרן וגו'. ודא איהו קיומא דעלמא דלתתא, וקיומא דעלמא דלעילא: בההוא אתר דלא אידכר בכל יומא עובדא דקטורת, דינין דלעילא שריין עליה, ומותנא סגיאה ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב, קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם. תדיר איהו קיימא לפני ה', יתיר מכל פולחנין אחרנין.

שיר השירים מאמר משכני באתוון דשמא קדישא משכני, באתוון דשמא קדישא. כד מתחברן תרין שמהן כחדא, דאינון שמא שלים, ידוד אלקים. שמא קדמאה, משיך לגביה שמא אחרא: