זהר חדש — קטע 33

כיון דאולידו בנין, נטל להון הקב"ה, ואעל לון בטורא דחשוכא, דאיקרון הררי קדם. וקטיר לון בשלשלאות של ברזל, ואינון שלשלאין משוקעין עד גו תהומא רבא. ותמן אולפין חרשין לבני נשא: בלעם, מתמן נטיל חרשוי, ואוליף מינייהו, באינון טורין. הה"ד, מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. ומתמן אתעטרו כל ידעי חרשין דבעלמא: ומגו דהוו קטרוגי דמריהון בקדמיתא, ועד האי יומא, אינון מקטרגין למריהון כל כמה, באינון חרשין, שמכחישין פמליא דלעילא. ואלמלא אינון שלשלאין דמשוקעין גו תהומא רבא, ואחידן בהו בתפיסו סגי מטשטשי עלמא הוו, ועלמא לא יכיל למיסבל: ותמן באינון טורין דחשוכא, ינקין מסיטרא דצפון, דהא מההוא סיטרא, כל אינון זייני מתערין בעלמא: אמר רבי נחמיה אמר רבי יהודה, נעמה היתה באותו זמן, וכל העולם טועים אחריה. רבי שמעון אומר, אימא של שדים היתה. כיון שראו אותה בני אלקים, טעו אחריה: לאחר כן ראו בנות האדם הולכות ערומות, ובאו להן, וילדו מהם. הה"ד, וגם אחרי כן כאשר

יבאו בני האלקים וגו'. אנשי שם, מאי אנשי שם וגו'. אלין נפילין דאוליפו בעלמא, שם בכל מלה ומלה, לאשלמא חרשייהו. רבי יהודה ורבי יוסי אמרו, אנשי שם ממש. כמא דאת אמר, ששים גבורים סביב לה. א"ל רבי יצחק, מגבורי ישראל כתיב. מדרש רות מאמר חרשין אינון יתיר בנשיא רבי עזריה שאל לרבי יוסי איש כפר אונו, מ"ט חרשין אינון יתיר בנשייא, ולא בגברייא. דכתיב מכשפה לא תחיה, ולא כתיב מכשף: א"ל, כתיב לא תאונה אליך רעה. רע לא כתיב, אלא רעה. דא סטרא דנוקבא ודאי הוא. ונגע לא יקרב באהליך, ודא הוא דכורא. ומן נוקבא כל זינין דחרשין, וכל עיסקין בישין אתיין לעלמא. הה"ד, ומוצא אני מר ממות את האשה וגו': ומאי אסורים ידיה. ר' ינאי ורבי יהושעיא. חד אמר, כל הנוגע אשה, או מקבל ממנה מידה לידו, לא ינקה מדינה של גיהנם. שנאמר יד ליד לא ינקה רע. הה"ד, אסורים ידיה. ודאי: וחד אמר, מן הנקיבות באות כל מיני נחש וכישוף, וכל הרהורים רעים, ואלמלא שאסורים

ידיה, דלא שבקין אותה מן שמיא, היו הורגים וממיתין כל העולם בכל עת וזמן: ולא אתתקפת נוקבא, אלא בחילא דדכורא. דהיא שארת בעומקין דיליה, שהיא יודעת לאומאה לבר נש, לאשלמא רעותא. ובמה. בשם, ובמילין עמיקין, בשמא דמסאבא. וע"ד עובדי בה תליין, ומלין בדכורא. ותרוייהו מנוקבא מתערי. ובג"כ, זיני חרשין משתכחין בנוקבא, ולא בדכורא: תנן, העובר בין שתי נשים, אם נדות הן, נכפה. ולא תזוז מגופו, אם לא יעשו לו מידי. סכנת דם או הריגה מזומנת לו. ואם אינן נדות, עין הרע שולט בו בגופו, או בממונו: כי דא דר' נחום ברבי שמלאי, זמנא חדא הוה בכרך קסרין, אעבר בין שתי נשים. אסתכלו ביה, ואיסתכן מיג בגופיה ובממוניה. מאי טעמא. בגין דההוא רוחא בישא שראת עלון, ויכיל לנזקא: מאי תקנתיה. לימא הכי, זיל זיל, דומי דומי, אעדי קטור דקטרא, לא ולא לי. ולבתר יתחיל באל, ויסיים באל. יתחיל באל, דכתיב, אל מוציאו ממצרים. ויסיים באל, כי לא נחש

ביעקב וגו', עד מה פעל אל. ויזיל ליה, ולא ישגח אבתריה: רב הונא הוה סליק מבבל לארץ ישראל, והוה סליק להתם, איערע בחד כפר, חמא ההיא אתתא דהוה אתיא אבתרי, ארמאת מיין אכתפוי, ונטלת עפרא מרגלוי. אהדר רישיה ואמר לה, עבידי וטול בתראי, דהא לא כלום גבאי, אבל גוזרני עליך בלבולא בדעתך: לבתר אמר, לא בגיני אלא בגין דלא תיקטלי בני אינשא אוחרנין. וכן הוה, איתבלבל דעתה, ולא ידעה מידי, ומתה. ועל דא כתיב, לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך: תני ר' חייא, טוב לפני האלקים ימלט ממנה. ממאן. מההוא אשה דכתיב בה, אשר היא מצודים וחרמים כו'. וחוטא ילכד בה, ההוא דאזל בתר יצה"ר: בא וראה, בזמן שהרעב בעיר, לא יראה אדם את עצמו, ולא ילך יחידי בעיר, מפני שמלאך המות נמצא שם, ויש לו רשות לחבל. וע"ד כתיב, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כיוצא בו, בזמן שהדבר בעיר, יסגור אדם עצמו, ולא יתראה בשוק. דכיון שנתן רשות למחבל, מי שפוגע

בו, ניזוק. ואיהו מתחייב בנפשו: בא וראה, עשר שנים היתה נעמי בשדה מואב, לסוף, כי שמעה בשדי מואב כו'. מפני מה נענשו מחלון וכליון. מפני שנשאו נשים מואביות: אין לך בעולם, נשים מתעסקות בנחש ובכישוף, כמו מואביות. ממאי. דכתיב, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. כיון דהוו אכלי מידי בחרשייהו, מיד הוו סגדין לטעוותהון, ויצמד ישראל לבעל פעור. רבי חייא אמר, כהני צמידין תכשיטין, הכי הוו מתחברים בבעל פעור: בחרשיהון דנשיא. מנלן. דכתיב, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. בעצת בלעם לא נאמר, אלא בדבר בלעם. אוליף לון מילין בפומא. דהא חרשין וקוסמין, לא הוו בעלמא כותייהו, אבל מילין בפומא לאשלמא חרשייהו לא הוו ידעי. וע"ד, בדבר בלעם עבדו, ואשלים חרשייהו, ויכיל להו ר' יוחנן אמר, כשירה היתה רות: ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה יעש ה', יעשה כתיב. אמרה להון, אם תזכו ליכנס תחת כנפי השכינה, יעשה. ואם לאו, יעש, חסר ה':

כי מר לי מאד מכם. עליכם מבעי ליה. כמד"א, צר לי עליך, מאי מכם. א"ר קרוניא אמר רב כהנא, עאקו בלבאי מכם, דאתון גרמתון לבניי דימותו, כמאן דמתרעם מאחרא. מדרש רות מאמר וישבי בנוב, שבא על מעשה נוב ותשק ערפה לחמותה. ערפה, הרפה שמה. למה נקרא שמה ערפה. על שהחזירה שורף לחמותה, וחזרה לשדה מואב. זנתה ולא קבלוה, והלכה לארץ פלישתים. והכל דשים בה כהריפות שהפקירה עצמה לזנות: וילדה מזנות ששה בנים. וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו, שהיה בן בנה של רות. שנאמר, וישבי בנוב אשר ילדה הרפה. וכי מי נתן אותם בנוב. והלא נוב סמוך לרושלם הוא, בא"י, והוא בארץ פלישתים: אלא הכי א"ר פנחס, מלמד, שבא על עסקי נוב, מפני שגרם עניין נוב עיר הכהנים, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. אמר לו הקב"ה, דוד, אתה גרמת כל כך בנוב עיר הכהנים, חייך, או הדין יחול על עצמך, או על זרעך, ולא ישאר אלא אחד: תני ר' חייא, כתיב, וימלט בן אחד לאחימלך וגו'. שלא נשאר לאחימלך מכל בית אביו,

זולתי אביתר לבדו, ועל עון זה מת שאול ובניו, וכמה אלפים ורבבות מישראל, ונגזר על דוד למות: כיון שהלך לארץ פלשתים, ראתה אותו הרפה, אמרה לבנה, האי דקטיל אחוך. באותה שעה, הגיע זמן מדת הדין, להנקם מדוד, על עסקי נוב. וזימן לישבי להורגו. מיד, וישבי בנוב, שבא על עסקי נוב. אמר רבי יוחנן, כך אמר דוד, רבש"ע, זרעי יהיה נכון לפניך, והריני מקבל עלי את הדין: מה עשה. נטלו ישבי, והגרים א"ע עליו, ועל המטה. א"ל, לאו יקרא דילי. נטלו וארמי ליה לאוירא, ושוי סייפא דיתקטל בה דוד. הה"ד והוא חגור חרב חדשה ויאמר להכות את דוד. מיד הזכיר אבישי שם המפורש, ועמד באויר, וסוסו מיד נשמט, והלך לירושלים: הלך אבישי ובא לסנהדרין ואמר, מהו לרכוב על סוסו של מלך בשעת הדחק, והתירוהו. מצאו לדוד עומד באויר, א"ל חזור מתפלתך: א"ל, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. שכך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. מיד חזר מתפלתו, וקבל הדין

על זרעו. דכתיב, ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וגו': מה כתיב. ועתליה אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה. כתיב ותאבד, וכתיב ותדבר את כל זרע כו'. מהו ותדבר. אמרה שעתידין זרעו של דוד ליאבד מן העולם: ותקח יוהשבע בת המלך יורם כו', את יואש כו'. מלמד שהקב"ה דן מדה כנגד מדה. ועל כל זה, אע"פ שנגזרה גזירה זו, וניתן רשות למדת הדין, על זה כתיב, עוד היום בנוב לעמוד. עדיין מדת הדין בנוב עומדת ותובעת דין מלפני הקב"ה. ומה בצדיקים מדקדק הקב"ה כך, ברשעיםם עאכ"ו.

מדרש רות מאמר הנה שבה - אל עמה ואל אלהיה ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אמר ר' נחום אמר ר' יהודה, מדקאמר שבה, מלמד שגיורת היתה בתחלה. וכתיב ואל אלהיה, דהא אלוה אחד היה לה עם נעמי, ועכשיו חזרה לסרחונה הראשון, וטעתה אחר ע"ז שלה: ורות דבקה בה, כמה שקבלה עליה בחיי בעלה, דבקה באמונתה. בא וראה שבחה של רות, שאע"פ שאימת בעלה לא היתה עליה, דבקה באמונתה. ועל כל דא, נעמי חידשה לה כמתחלה, והתרתה בה התראות, וכלן קבלתן עליה: רבי ברוקא אמר, כתיב וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד. כיון דכתיב אל הגר, מהו שם על שכמה. אלא מלמד, שהזהירה על עול האמונה, ולעמוד במה שהיתה רגילה בתחלה עמו. כתיב הכא שם על שכמה, וכתיב התם שם שם לו חק ומשפט. מה להלן עול שכינה, אף כאן עול שכינה: מה עשתה. כיון שראתה עצמה יוצאת מתחת רשותו של אברהם, חזרה לקלקולה. מה כתיב, ותלך

ותת"ע. אחרי ע"ג וגלולי בית אביה. וכתיב הבל המה מעשה תעתועי"ם. מדרש רות מאמר נכרי ועוסק בתורה הריהו ככ"ג ע"ה רבי חידקא ורבי שמעון בר יוסי, הוו קאזלי באורחא, אמר ר' שמעון לרבי חדקא, הא תנינן, נכרי ועוסק בתורה, ככהן גדול הוי. מ"ט שקלו לכ"ג. והכתיב, ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. הקב"ה יהבה לישראל, לקבל עליה אגרא לעלמא דאתי, ומי שלא קבלוה, לא מקבלי עלייהו אגרא בעלמא דאתי: דהכי אמר ר' עקיבא, ישראל שעמדו על הר סיני, מקבלין עליה שכר. נכרים שלא עמדו על הר סיני, אין מקבלין עליה שכר. ואת אמרת, נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג: א"ל, ככ"ג עם הארץ תנינא ודאי. דאמר רבי יוסי בר יודא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אפילו ממזר ת"ח, עדיף מכ"ג עם הארץ המשמש לפני ולפנים. הואיל ואינו קורא בתורה, אין עבודתו עבודה, ואינו מקבל עליה שכר, ועליו כתיב, גם בלא דעת נפש לא טוב. כהן גדול שאינו יודע עיקר של עבודה, אין עבודתו

עבודה: וא"ר יודא, מניין שכהן גדול צריך להיות ת"ח. דכתיב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואם הוא ע"ה, אין מקבל עליה שכר. כך גוי העוסק בתורה, הואיל והוא גוי, אין עסקו בתורה עסק, ואינו מקבל שכר: פתח ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר. אהרן ובניו מצווים, ושאר כהנים אינם מצווים: אלא, כל כהן שאינו יודע עיקר העבודה, כאהרן ובניו, אינו מצווה. ואם עובד, אין עבודתו עבודה. דהא במאי מכוין, כיון שאינו יודע עיקר העבודה כאהרן ובניו.

מדרש רות מאמר כהנים לויים ישראלים על הקרבן והכי א"ר חייא אמר ר' יצחק, כהנים לוים וישראלים מעכבין את הקרבן. עיקרא דקרבן כהן, דאצטריך לכוונא שמא קדישא, ולסדרא דרגין עילאין, ולייחדא כלא ביחודא שלים, ולמחדי עילאין ותתאין, ברעותא וכונה דיליה: והכי א"ר חייא א"ר יצחק, מאי דכתיב אשה ריח ניחוח לה'. אלא, לקבל תלתא דרגין אלין, אשה, לקבל דא לויים, דממונין על השיר, ולארמא קלא, והוא מסיטרא דאשה, ומכוני בנעימותא בניגונא וחדוה ושיר: ומגו כך, כל זמנא דהוה סליק על הדוכן, בעוד דאיהו גבר, ושלהובא דאשא תקיף ביה, לארמא קלא בנעימותא דניגונא, איהו כשר לעבודה. כיון דאיתחלש שלהובא דבחרותא דיליה, וגומרין דנירא מתדעכין בגויה, הא אתחלש תוקפיה, וקלא שארי לאתתברא. כדין כתיב, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ופסול לעבודה. מכאן והלאה, ושרת את אחיו ועבודה לא יעבוד עוד: משמרות דרקיעא, אוף ה"נ דממונין לנגנא קמי דמריהון, איקרון אישים. והכי שמענא משמיה

דרבי שמעון בן יוחאי, דאמר רבי אליעזר, דרגין אלין, אית מנהון דממנן על תרעין לבר,ומינייהו על תרעין פנימאין לגו: אינון פנימאין אמרין שירתא, וסלקין ועאלין בהאי שירתא, חמשה דרגין, עד חמשין. לקבל חמשין תרעין דיובלא. כיון דסלקין תמן, נטיל לון רוחא דאשא מלהטא, ותבר תוקפייהו. כיון דאתבר תוקפייהו, דחיין להון, ונחתין מאינון דרגין: וקיימין לבר, ממונין על תרעין דלבר, ואלין נטלין חולקיהון מתננא דאשא דקורבנא, בר מאינון דנטלי לגו. ובכל יום ויום מתחדשין דממנן על שירתא. וזהו אשה: ריח, לקבל ישראל, דקא מצלו צלותא, דחשיבא קמי הקב"ה, כריח בוסמין דבגנתא דעדן. ניחוח, דאיהו נחת לגבוה. לקבל דא כהן, דאיהו מכיון כוונה, כגוונא דרעותא דשמא קדישא, ומייחד יחודא באתוון רשימין, וכל דרגין נהרין, ומתלהטין, ונצצי בניצוצא עילאה, מגו דעומקא עילאה טמירתא: ועל דאא אצטריך כהנא למהוי חכימא בחכמה, ויאה בסוכלתנו, ושפיר בנהירו דאורייתא,

וזריז, ופקח יתיר מכל עלמא. ואם ע"ה הוא, עבודתו לאו עבודה, ועליה כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך. מדרש רות מאמר ותשם כסא לאם המלך ת"ח, זוהבא דכותי, אע"ג דאתגייר, קשה לפרוש מיניה זוהמא עד תלתא דרין, כ"ש בעוד שהוא כותי. כשרה דבהון, רות, ולא אשכחן בה שום דופי כלל. ודא הוא נפש השכלית. ערפה, שהיא נפש הבהמית, מיד חזרה לסרחונה ולקלקולה. אתא רבי חידקא, ונשקיה. אמר, ודאי דזעירין אינון דמתעברן זוהמותייהו מינייהו: רבי נחמיה אומר, כתיב וישם כסא לאם המלך, זו רות המואביה, דזכתה וראתה למלך שלמה על כסאו: כשם שלבה היה שלם, כך השלים ימיה ושנותיה. הה"ד, ותהי משכורתך שלימה. שלמה כתיב, וקרינן שלימה. מלמד, שראתה למלך שלמה על כסאו, וראתה שכרה בעה"ז ובעה"ב.

מדרש רות מאמר בודקין לגר ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלתיה עמה כו'. ותאמר נעמי לשתי כלתיה לכנה שבנה כו'. ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך. ותאמר נעמי שובנה בנותי כו' ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה כו'. ערפה תבת אל עמה ואל אלהיה. ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך. כך בודקין לגר, בשביל שיתקיים תחת כנפי השכינה כרות, בלבב שלם.

מדרש רות מאמר ואשה אחת מנשי בני הנביאים רבי אלכסנדרי פתח, ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו'. תמן תנינן, דא אשת עובדיהו. וממונה היה על בית אחאב מלך ישראל. ובשעה שהלך עובדיהו אצל אליהו, הכיר בו אלישע: ואי תימא, אלישע לא שמש לפניו עדיין. כבר היה משמש. ואין מוקדם ומאוחר. ועל כן כתיב, ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', דודאי הכיר בו אלישע מאותה שעה: צעקה אל אלישע. באותה שעה שמת עובדיהו, מת אחאב. ומלך יהורם בא לקחת את שני ילדיו. מה עשתה. הלכה גועה צועקת ובוכה לבית הקברות. עמדה על קברו וצעקה, ירא אלקים, כך וכך עושים ליתומיך: אמרו ליה לעובדיהו, הרי אתתך עומדת וצועקת ובוכה על קברך. מה עשה. הלך לו אצל חזקיהו, אמר ליה דיי בעולם הזה. הלך לו אצל האבות, אמר כך וכך יש לי. אמרו לו, כבר שמענו צעקותיה, לך אצל אלישע הנביא: אדהכי, חזרה גועה וצועקת על קברו, אמר לה אי ענייה, לכי אצל אלישע, והוא יתן לך

עצה. מיד הלכה אצל אלישע: אמר רבי, בא וראה היאך מספרים המתים בקברותם זה עם זה, והלא נפשותם במקום אחר עומדת. סוד ה' ליראיו וכו'. נזדמן ליה רבי בון, אמר, קשיא הכי קיימא, והשתא מלה בתרין, משתוקא לא כלום. מדרש רות מאמר נרנח"י ונ"ר דשמאל פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. נפשי אויתיך, תרין קטרין טבין יהיב הקב"ה בבר נש, לשמשא בהאי עלמא, ואינון נפשא ורוחא. נפש, לקיומא דגופא, במצות דיתער מניה. רוח, לאיתערא ליה באורייתא, ולאנהגא ליה בהאי עלמא. ואי זכו נפש במצות, ורוח לאתעסקא באורייתא. כדין נחתו עליה רבו יתיר מלעילא, כפום אורחוי: ובתרין אלין, אזיל בר נש בהאי עלמא, לשמשא בהו. דההוא נפש לא אתקיים בגופא, אלא באתערו דרוח דשריא עליה: כד עייל בר נש לשמשא ולמפלח למאריה באלין תרין. איתער עליה מלעילא אתערו קדישא, ושריא עליה דבר נש, וסחרא ליה מכל סטרין. ואיתער ביה בחכמתא עילאה, למזכי ולמהוי

בהיכלא דמלכא: וההוא אתערו דשרייא עליה, מאתר עילאה הוא. ומאי שמיה. נשמה. ומיניה יתער לבר נש תשובה, ועובדין טבין. ואיהו חילא עילאה, חילא דתשובה, אימא לרוח, ורוח בן לה: ועל נשמתא, אית לה מרחמא עילאה. ומאי שמה, נשמתא לנשמתא. ואיהו איקרי אב לרוח. מיניה יתער לבר נש, יראה, ואהבה, תורה, ומצוה. ואינון מאב ואם בן ובת. יו"ד אב. ה"א אם. וא"ו בן. ה"א בת. ודא ידו"ד מלא: בדוגמא דאית רוחא ונפשא דימינא, דיצר הטוב. כך אית רוחא ונפשא דשמאלא, דיצר הרע. ועל דא אמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, דקדושה. ואת המות ואת הרע, דשמאלא, דיצר הרע. ועל דא רמז, ומעץ הדעת טוב ורע. מן הטוב אכול, ומן הרע לא תאכל ממנו: ועל ה"א עילאה שהיא נשמתא אם. ועל ה"א תתאה שהיא בת. איתקרי האי קרא, חכמות נשים בנתה ביתה. ואולת בידיה תהרסנה, דא נפש הבהמית דיצה"ר. בידיה תהרסנה, הגוף דקודשא,

דיהיב ליה הקב"ה לשמשא בהאי עלמא, ונשמה לאתערא לשמושא דלעילא: כד בר נש בהאי עלמא נאים בערסיה, רוחיה משטטא ואזלא ורעותיה לסלקא בכל ליליא. וכמה ממנין תריסין קיימין בכל רקיע ורקיע. מדרש רות מאמר חזווא דבן גאים דאמר רבי נחוניא, סח לי בן גאים, כשעליתי לרקיע, ברקיע העליון מצאתי מלאכים שרפים, כולם כמראה הלפידים, וגלגלי אש סובבים אותם, וגבותם כגחלי אש, ושיניהם ועיניהם שביבין דנור, כסותם אש לוהטת, ועליהם ממונה אחד, הדומיעם שמו: