כשראו אותי שם, אמרו מי נתן ילוד אשה בינינו במקום הזה, פחדתי ממנו, והזכרתי אותיות השם, כשראיתי שמבקשים לשרוף אותי בהבל פיהם, ועמדו כולם. מאר לי אותו השר הגדול הממונה עליהם, מי אתה. אמרתי לו שמי: אמר לי, אי ידיד. כל באי עולם עוברים ע"י בכל לילה ולילה, בשעה שבאים לשכב על מטותיהם, ומפקידים רוחם ביד אדון עולם. מיד פורחים מהם, ועולים לפניו: וכל הרוחות לפני, ולא נתן לי רשות להכניס, אלא אותם הכתובים לפני. חוץ מאותם שעשו מצות לפניו ביום, עדיין אנו מבקשים ומחפשים אחריהם: נשאתי עיני, ראיתי שס"ה היכלות, כמנין ימות החמה. וכולן לצד מזרח, וארבע שערים בכל היכל והיכל, וכמה ממונים ומשרתים עליהם, וכולם דמות אחת להם, וקוראים להם משרתי מזרח. וכן לצד דרום: חוץ ממה שראיתי לאותו צד, שער גבוה עד מאוד מכל השערים. שאלתי על השער ההוא. אמר לי אי ידיד. בשער הזה עוברים כל בעלי צער, וכל בעלי דמעה, מצער אומות העולם. וכל אותם בעלי תשובה, כולם נכנסים בשער זה: למעלה מזה השער, נגלה לפני שער גדול, וי' שערים סביביו, שאלתי עליו. אמר לי, השער הזה אין לי רשות עליו, ולא נפתח אלא בר"ח ושבתות וי"ט. באותו זמן כשנכנס שבת, או ר"ח, או מועד, קול מתפוצץ בכל הני קריעים, ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים: מפני שכל הרוחות שבג"ע שבארץ כל ימי השבוע עומדות שם, ומטיילת בתוכו. ובאותו זמן ובאותו רקיע שע"ג ג"ע שבארץ, שבאותן שערים נפתחות ד' חלונות, רשומות בד' אותיות של שם המפורש, הוא המיוחד בגנזי מרומים, וכל אותם הרוחות מתלבשות בלבוש יקר, באותו ג"ע, כדמות אותו עולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטפה סרוחה: ובשעה שהחלונות נפתחים, כולם פושטין מלבושיהם, ופורחים למעלה באותן חלונות, ועולות במקום הזה. וששה בעלי כנפים, וכמה ממונים עמהם, פותחים השער הזה. וכל אלו העשרה שערים, הרוחות נכנסות לשם בחדוה ועולות למעלה. וכן כל רקיע ורקיע בדרך זה, בשלום ובשמחה רבה: בשעה שאלו הרוחות עולות, רוחות אחרות יורדות, שנתוספו בין החיים באותו העולם. אלו עולות, ואלו יורדות. באותו מקום שירדו אלו משם, שם חונות האחרות, ואין המקום נשאר פנוי: במוצאי שבת, בשעה שישראל אומרים ויהי נועם ה' אלקינו כו'. אותם הרוחות שירדו להם בשבת, עולות. אלו עולות, ואלו יורדות. אלו עולות במקומן. ואלו יורדות למקומן. וכן תמיד בענין זה. מדרש רות מאמר בשעה שנפטר האדם מן העולם אמר רבי אלכסנדרי, בשעה שנפטר האדם מן העולם, הנשמה והנפש אזלין כחדא. שנאמר, ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם: ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. דאזלת מאתר הדין, מלייא מכל טבא, מליא מן אורייתא. עמודא דעננא ברישא ביממא, ועמודא דאשתא דליליא. ושרגא נהיר קדמה. ויחמון לה גינתא דעדן, אתר אגריהון טב דצדיקייא. ויחמון לה גיהנם, אתר פורענתהון דרשיעיא. דנידונין ביה על חוביהון, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי: בההוא שעתא, אמרה הנשמה, אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה וגו', אני מלאה הלכתי כמה דאמרתון, וריקם השיבני ה'. כד הוינא באתרא הדין, הוינא למיא מן אורייתא, מליא מכל טבא. וכען ריקם השיבני ה', לזה העולם: למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי. דעאל בי יצר"ה, רוח הבהמיית ונפש הבהמיות, שעליה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה. חכמות נשים בנתה ביתה, דא נשמה ונפש דקודשא. ואולת בידה תהרסנה, דא נפש הבהמיות, שתהרוס בנין הגוף באולתה. ודא היא שנשארת בגוף, שנאמר, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, דאשתתפו ביחד: משל למה הדבר דומה, למלכא דמינה בגינתא דיליה תרין שומרין, האחד פיסח, והאחד סומא. אמר להון, אסתמרון דלא תיכלון מאיבא דגינתא הדא, דאנא ידענא כל איבא דאית ביה: מה עבדו. הפיסח אמר לסומא, הא רעותן דניכלון מאיבא דאילנין אלין. אמר הסומא, אנא לא חזי. והפיסח אמר, והא לית אנא יכיל למיזל. מה עבדו. רכב הפסח על הסומא ואכלו: ואתא מלכא, וחזא דאכלו מאיבא דאילנא. אמר להון, מאן אכל מאיבא דאילנא. הסומא אמר, אנא לא חזי. אמר הפיסח, הא אנא לא יכיל למיזל. מה עשה המלך. אמר, כמה דעבדתון ואכלתין מאיבא דאילנא, כן יתעביד לכון. מה עבד מלכא. אמר לעבדיו, ארכיבו הפיסח על הסומא, ויהבון להון שתין פולסין באתרא הדין: כך נפש הבהמית מן יצר הרע, עם הגוף. הקב"ה עושה להם חיבור אחד, הנפש הבהמית עם הגוף, ומענישן יחד. וכן אם היה צדיק, מחברים הקב"ה ומקבלים שכר טוב יחד. מדרש רות מאמר זוהמא דחוויא לא אתפסק עד שלמה רבי עזריה ורבי חזקיה, הוי סלקו לרגל, הוה עמהון ההוא טייעא, דהוה טעין אבתרייהו. אמר ר' עזריה לרבי חזקיה, מידי שמעת בההוא קרא דכתיב, אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. דברי התורה נמשלים לאגוז, היאך: אמר ליה, מה אגוז אית ליה קליפה לבר, ומוחא לגו. אף דברי תורה, אית בה מעשה, מדרש, והגדה, וסוד, כלא דא לגו מן דא: אמר ליה, הכי שמענא להאי. בההוא זימנא דהמלך שלמה גלי שיר השירים, זוהמא דההוא נחש קדמאה דאטיל באדם וחוה, אתפסק מעלמא. בגין דכד נפקו תולדין לעלמא מאדם וחוה, מההוא זוהמא נפקי: והכי שמעתי מרבותי, ואינון שמעו עד פומיה דאליהו. דאמר הכי, מאי דכתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'. והאדם, דא אדם קדמאה, כד אתא נחש על חוה, אטיל בה זוהמא, וקין מההיא סטרא דההוא נחש נפק, מה נחש דרכו להרוג ולהמית, הכי נמי קין, מיד נעשה הורג: כד"א, משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. כי משורש נחש, דא נחש הקדמוני. יצא צפע, דא קין, שיצא משרשו ומעיקרו. ופריו שרף מעופף, שנעשה הורג כשרף הזה, שאין למכתו לחש. מעופף כפול, שכבר נעשה הנחש במינו כפול: ואי תימא מההוא זוהמא נפק, וקרא אמר והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. ודאי מאדם הוה, ולא מההוא זוהמא. אלא ההוא נחש הטיל בה זוהמא בחוה, וההוא זוהמא דאשתאב בה, הוה מכשכשא במעהא, ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה, ולנפקא ההוא רוחא לעלמא: כיון שבא אדם הראשון עליה, איתערב ההוא זוהמא בההוא זרע, ועבד גופא לההוא רוחא בישא, וזוהמא דהוה במעהא אתכלילא ביה, ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא, סגי מכל שאר בני אנשא דעלמא דהוו אבתריה: ועוד דההוא זרעא דאטיל בה אדם למיעבד גופא, מההוא סיטרא בישא הוה, ואתתקף ההוא רוחא בישא, ואתגלים ביה, ונפיק לעלמא. כיון דחמת ליה חוה, אמרה קניתי איש את ה', עם ה': וכש אייתי קרבניה, מההוא סטרא בישא אייתי ליה. דכתיב, ויהי מקץ ימי"ם, דהוא סטרא בישא, ולא מסטרא דקדושה, דהוא מקץ ימי"ן: שת, בסיס עלמא בצדיקים וחסידים דנפקו לבתר מניה. שת דא הוה סיום דאלפ"א ביתא, ומיניה אהדרון אתוון למישר, ש"ת: כיון דאסתיימו אינון צדיקים וחסידים עד נח, והוו אינון בני טופנא, דאתמחו כולהון. כיון דאתמחו כולהו, ונפק נח ובנוהי מתיבותא, כדין כתיב, ומאלה נפצה כל הארץ, כדין שריאו אתוון באלפא ביתא למפרע, תש"ר. וכדין כתיב, ומאלה נפצה כל הארץ, ואזל כל עלמא, בההוא זוהמא דנחש: ואע"ג דאברהם תקן מה דעבד אדם. וכן יצחק ויעקב וצדיקייא. עכ"ד, זוהמא דנחש לא פסקא, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. ואהדרו אתוון בארח מישר, ומנהון למפרע, חד מכאן, וחד מכאן. וכד סרחו, אהדרו בגופא אחרא. אהדרו אתוון בגוונא אחרא: וכך אזל עלמא, ברזין דאלפא ביתא, עד דאתא שלמה. כיון דאתא שלמה, אשתכחין אתוון קיימין על קיומייהו. וכדין כתיב, ותרב חכמת שלמה, וקיימא סיהרא בשלימותא, כדין אתגלי שיר השירים בעלמא: וכדין אמר, אל גינת אגוז ירדתי. מה אגוז, מוחא לא אשתכח אלא לבסוף. כך עלמא הכי הוה, עד דאתקיימא קליפין, וקיימא עלמא במוחא, וסיהרא באשלמותא. מדרש רות מאמר ותלכנה שתיהן אמר ההוא טייעא, במאי קאמריתו ותתוקמו האי קרא דכתיב, ותלכנה שתיהן עד באנה בית לחם ויהי כבאנה בית לחם ותהום כל העיר עליה"ן. עד הכא תרין, ותאמרנה הזא"ת נעמי חד ולא יתיר. אמר רבי עזריה, אשריכם ישראל, שאפילו הריקנים שבכם, מלאים תורה ומעשים טובים. מדרש רות מאמר והלוחות - והמכתב נחתין תרוייהו, אמרו ליה, מידי שמיע לך בהאי קרא. אמר, הכי שמענא. בזמנא דבעי הקב"ה למיהב תורה לישראל, הלוחות היו כתובים פנים ואחור. שנאמר, מזה ומזה הם כתובים: והלוח אחד פנים ואחור. והלוח אחרת ימין ושמאל. שנאמר, והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, תרין, על מה אמר תקין זימנין והמכתב מכתב: דקודם שעשו ישראל העגל, ובעי הקב"ה למיהב תרין תורות, דבכתב ושבעל פה אלין, על ידא דמשה לישראל, והלוחות מעשה אלקים המה וגו'. והלוחות היו בדוגמא ו"ה לוחות. ו"ה מכתב, מכתב דכתיב, דא הוא ו"ה: לוחות יה. מעשה אלקים המה, דא בינה עילאה. ו"ה, אינון תרין דרועין. ו"ה מכתב, אינון יעקב ורחל, שנקראו שמש וירח, ונקראו שני שדים, ונקראו חד. ועל דא אמר, ו"ה מכתב מכתב אלקים הוא. חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות, חירות ממלאך המות, ומשיעבוד מלכיות, וכל מרעין בישין דעלמא: וכיון דעבדו ית עגלא, פרחו אתוון מתרין סטרין פנים וימין. ואני אפתח לך הדרך הישר שתבין. אלימלך ונעמי, ומחלון ורות, בדוגמא דא תרין לוחות. אלימלך ונעמי לוח אחד, ימין ושמאל. ומחלון ורות, פנים ואחור, לוח אחר. וכיון דעבדו ית עגלא, אסתלק אלימלך ומחלון, נשארו רות ונעמי, תרין נקיבות: ואזלו תרוייהו, עד כי שמעו כי פקד ה' את עמו לתת להם ל"ח. דיהב זימנא אחרא אורייתא, לוחות שניות: ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן. כל, דא צדיק. העיר, דא ציון, עיר דוד. ותאמרנה הזאת נעמי, שבשעתא דאתיהיבת אורייתא על טורא דסיני, כתיב, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים: כדין צווחא אורייתא, ואמרה, אל תקראנה לי נעמי, אני מלאה הלכתי, מכל חידו, ומכל טבאן, וכל חירו דעלמא, אפילו משעבוד מלכיות. כדין אמרה, למה תקראנה לי נעמי: ודא הוא רזא, דאמר הקב"ה ע"י דמשה, וראית את אחורי ופני לא יראו. כשרציתי למיהב אורייתא לישראל ימין ושמאל פנים ואחור, הם לא רצו, ועבדו ית עגלא. וכאן כשהם רוצים, אני לא ארצה. מדרש רות מאמר ותלכנה שתיהן אמר, הכי שמענא, בשמנא דבעא הקב"ה למיהב אורייתא לישראל, נטל תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואזיל הוא לגבי שאר עמין, ולא בעו לקבלא לון. עד דנחית לון לישראל ע"ג טורא דסיני: אמרו מלאכי השרת, למאן בעי הקב"ה למיהב תרין תורות אלין. אמר, לישראל, דאינון עדבי וחולקי. דכתיב, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, הרי תרין. ואנא יהיב לון שתי תורות. ועוד דסלקי בערבינא עוללים ויונקים. ובגיניהון יתערון תרין תורות אלין. דכתיב, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז: ומהכא פנקא, מהתם נפקא, דכתיב, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. את מי יורה דעה, דא תורה שבכתב. ואת מי יבין שמועה, דא תורה שבעל פה. גמולי מחלב עתיקי משדים, דבגינהון נחתא אורייתא לישראל על טורא דסיני: הה"ד, ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם. לאן הלכו. לשאר עמין, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. כיון דנחתו תורה דבכתב ותורה שבעל פה, מיד ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, אזדעזע כולי עלמא, ואמרו, דין היא אורייתא חמדה גנוזה. מיד וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. כדין אמרת הזאת נעמי. דא הוא נעימו דאורייתא: ולא ידעי ישראל ענשא דאורייתא, עד דאתו למרה, דכתיב, ויבאו מרתה. וכתיב, שם שם לו חק ומשפו ושם נסהו. כדין אמרה אורייתא, קראן לי מרה: ואכרביה ג' פרסי, והוא עסיק עמרון באלין רזייא. קראו עליה, כפלח הרמון רקתך. אפילו הריקנין שבישראל מלאין תורה ומצות כרימון: אמר לו, כדין הוו ישראל מתעטרן באורייתא, אתעטרו בשמהן גליפין עילאין. כיון דעבדו ית עגלא וסרחו, והוה מייתי משה אורייתא, כתיבא על לוחין דאבנין עלאין, מליין מכל טבאן, חירות ממלאך המות, ומשעבוד מלכיות, ומכל מרעין בישין דעלמא: כיון דחמא משה ית עגלא, פרחו אתוון, וכלהו סלקו לעילא, כדין צווחא אורייתא ואמרה, אני מלאה הלכתי, מכמה טבין לישראל, והשתא אהדרית ריקם למגנא, דלא מהנית להו. כדין צווחו עילאין ואמרו, אוי להם כי נדדו ממני. ווי להון, דלא אתקיימו במהימנותא דמאריהון. מדרש רות מאמר ותלכנה שתיהן אינון נפש וגוף רבי אלכסנדראי לטעמיה, דאמר ר' אלכסנדראי, הנפש והגוף הם שותפין יחד, והולכים מזה העולם ביחד. עד באנה בתי לחם. ואמאי אקרי הכי. אלא בי דינא וקטרוגא דדינא וקרבא תמן. כדין כתיב, ותהום כל העיר עליהן. כל שאר מתייא מרעישין עלייהו, לקל קרבא דדינא: דתנן, ההוא מלאך הממונה על בית הקברות, נכנס לקבר בשעה שנקבר, עומד עליו ומביט ואומר, אוי לו לפלוני זה, אוי לעינים שנהנו מהעולם הזה בעבירה, אוי להם לידים ולרגלים שהלכו בהבלי העולם: אמר הגוף, אני איני רואה, הנפש הוא המנהיג שלי. אומרת הנפש, אני איני יודעת לילך. והם השנים, דוגמאת העור והפסח. מה עשה. מכניס הנפש לתוך הגוף, ודן אותם ג' ימים זה אחר זה. לאחר שלשה ימים, נדון מפיו ומידיו ומרגליו: לאחר מכאן, הגוף נבקע, ורימה ותולעה עולה עליו, והנפש מתאבלת עליו דכתיב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ואומרת, אני מלאה הלכתי לאותו העולם, וריקם השיבני ה' לזה העולם, בלא מעשים ובלא תורה: ואשרי מי שתלמודו מתקיים בידו בזמן שהולך אדם לבית עולמו. שאפילו בקבר שפתותי"ו רוחשת, והם שושני"ם, אל תקרי שושנים, אלא ששונים. מפני שתורתם מגינה עליהם. הה"ד, בשכבך תשמור עליך: כי הא דרבי חסדא, כשנפטר לעולמו, הלך רבי יוסי בריה ובת תמן על קבריה בליליא. שמע מגו קבריה, חדוה דכתות כתות, דמתכנפי וקאמרי, ניזיל לחדותא דהלולא דאורייתא דרבי חסדא. ואפילו מלאכי השרת מתכנפי למיחדי בהדיה: שמא דהוו אמרין, מה לחיי בחדוה דילן הכא, ילעון באורייתא בההוא עלמא. א"ל, ברי, זיל מהכא, וקיים תלמודך, דזכאה איהו מאן דאתי הכא ותלמודו בידו. דהא אפילו מלאכי השרת לא יכלין לקרבא ליה. זיל ואמור ליה לרבי חגי, דיגמור תלמודיה, דביום פלוני ייתי הכא: [אדהכי, דהוה משתעי בהדיה, סלקוהו לרבי חסדא למתיבתא עילאה. וקם רבי יוסי בריה, ואזיל, וחוי להון לחברייא: א"ל רבי יהודאי, אלמלא רבי יוסי את, כדי הות לאתענשא תמן. א"ל, בגין צערא דאבא, אזלית ושמעית כל האי. קרא ר' יונתן עליה דרבי חסדא, ושכבת וערבה שנתך. והאי קרא אחרינא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל: ד"א, הנפש נמשלה לשכינה, והגוף לישראל. אם ישראל חטאו וגלו, למה הגלה השכינה לשם עמהם, שהיא לא חטאה. אלא על שהיתה מבקשת עליהם רחמים. ומשפעת להם עושר וכבוד מאד, ויהבא להון כל מה שירצו, והם חטאו. ועל דא נאמר, וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוק עשהו וינבל צור ישועתו. ועל דא גלתה עמהם: מה רימה ותולעה עולה על הגוף, כך בשעה שישראל הם רעים, אוה"ע בני עשו וישמעאל שנקראים רמנה ותולעה, שולטים עליהם, והגוף נבקע ויהרגו לישראל. ועל דא אך בשרו יכאב ונפשו עליו תאבל, מהו בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. בשרו יכאב עליהם, ונפשו על ישראל תאבל. וכדין איהי תואיבת לנשמה עליונה דאיקריא נעמי: ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז וגו'. רבי רחומאי פתח, גבור בארץ יהי זרעו. זכאה איהו מאן דמתברך בבנין בהאי עלמא, בגין דלא יהך יחידי לההוא עלמא. מדרש רות מאמר כמו שיש הוי"ה בז"א כן יש באדם תא חזי, בדוגמא דאית באדם ידו"ד מלא, ומתפרש האור שלו למ"ה. הכא אית בגופא השם מלא ידו"ד, ומתפרש לכ"ב אותיות, ועם מנצפ"ך הם כ"ז: ואני אפתח לך דרך ישר. כמו שהוא דוגמאת אדם, שהוא מד' אותיות, והוא אור גדול. כך אית בגוף ד' יסודות, אש ועפר רוח ומים, והם ד' כוחות. ודא אינון: רוח הבהמית. ונפש הבהמית. ונשמתא. ונשמתא לנשמתא. ואינון מסטרא דשמאלא: ואינון פועלין בהאי עלמא כגונא דא. השכל מנשמתא לנשמתא. ותאות השכל נמשך מן נשמתא. ומן רוח הבהמית יבא המשא ומתן עם הגוים. ונפש הבהמית, להנהיג האברים, שילכו לאכילה ושתייה ותאות המשגל: וחמשה מקומות שכ"ב אותיות נזכרים בהם, והם אחה"ע מגרון. בומ"ף משפתים. גיכ"ק מחיך. דטלנ"ת מלשון. זסצר"ש משינים. ואלו חמשה מקומות, נכללים בארבע כוחות, שהן מנהיגים האברים, ובהם נברא כל הגוף. ועליהם הד' אותיות קדושות, שנקראו אדם. ועליהם אמר הכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו: ומן היו"ד איתער יראה לאדוני האדונים, שיהיה האדם ירא ממנו. ומן הה', איתער תשובה לאיש. ומן הו', איתער לאדם תורה. ומן הה', איתער מעשים טובים ומצות, ולא יחטא. זה הוא השם הנסתר בצלמו. כמו שהקב"ה מסתר בעולמו, כך הוא זה השם נסתר באדם: ודע שהם ד' שמות, ע"ב. ס"ג. מ"ה. ב"ן. אית ד' אותיות שנקראו גוף. ונתפשטין לרמ"ח אברים. ועל אלו הד', אית ד' אותיות הנזכרים לעילא, והם מתעלין על אלו ד' גופים