שהזכרנו, ונקראים נקודות. כי בהברת י' אי ובהברת ה' אה. ובהברת ו' או. ובהברת ה' אה: ויש על הנקודות טעמים. שהם מנהיגים לארבע אותיות. שהם כנגד רגלי המרכבה, שהם מוצא היסודות השפלים, והם נקראים נקודות. ועליהם שלשה טעמים, והם זרקא תלשא שלשלת. וזהו שם הנסתר הטהור והקדוש, שהוא שם הוי"ה: וכן באדם, מן הא' לבדה התפשטו ד' אותיות של שם, אי, אה, או, אה. ומן האלף התפשט ה"א הנעלם, כי הוא מוציא מה שקבל. וגם שתי הברותיו אה או, הראשון מקבל והשני מוליד. והיו"ד הנעלם של אי מורה, כי ממנו מתפשט הכל. ועל כן נקרא הראשון מקבל והשני מוליד. והיו"ד הנעלם שמורה על ממנו מתפשט הכל: וע"כ נקרא הארשון זרקא, כשמו כן הוא, כי הוא מורה שאין לו סוף. והשניה תלשא, מלה מורכבת: ת"ל ש"א. כי היא נושאת הת"ל. והשלישי שלשלת, כשמה כן היא, המשפעת לתל שהכל פונים שם: ודע שהם ד' שמות, בדוגמא דא, יוסי יוסי יוסי יוסי. אית ד' אותיות שנקראו גוף, ומתפשטים לרמ"ח איברים. ואית ד' אותיות, שנקראו נקודות, והם מתעלים על הגוף. ויש על הנקודות טעמים, שהם מנהיגים להם לאותיות. ועל שלשה שם נסתר וקדוש, והנקודות גוף לטעמנים, והאותיות גוף לנקודות. מדרש רות מאמר המת בלי בנים רבי רחומאי פתח, גבור בארץ יהיה זרעו. זכאה הוא מאן דיזכה דיתברך בבנין בנאי עלמא. ואי לא, איהו אזיל מיד ליד. וכתיב יד ליד לא ינקה רע. מאי יד ליד. סוד ה' ליראיו: רבי נחמן אומר, ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. וכתיב, קרוב לנו האיש מגואלנו הוא. ורבי רחומאי אמר, אי הכי, מאי לא ינקה רע: אמר ליה, לסנטרא דהוה אלקי לחייבא, עד דיהבי ליה ערבא. ואי יהיב לא שבקין סנטירא לאלקאה. א"ל לאו הכי, אלא בשעתא דייתי ויתגלי מאן דאחיי לבר נש, תנדע האי: רבי זמיראה נפק לחקל אוני, חמא באינון בקיעין קרטוניא, קומטרי שלהובי דסלקין. ארכין אודנוי, ושמע קלין. א"ל ההוא ערבאה, זיל בהדי, ואראה לך פליאן טמירין מבי נשא. אזל עמיה אחורי טינרא, וחמי בקיעין אחרנין, ושלהובין סליקו לעילא. שמעו קלין אחרנין. א"ל ארכין אודנך הכא. ארכין אודנוי, ושמע קלין דאמרין ווי ווי: אמר, ודאי הא אתר חד מאינון דוכתי דגיהנם הכא. ועבר ההוא ערבאה, ואשתאר הוא. אדהכי, גחין גו דוכתא אחרא, וחמא חד בר נש דהוה רמי קלין, והוו נטלין ליה, ואעלין ליה לעומקא דמדורא אחרינא, ואתכסאי, ולא חמי יתיר: אדמיך, וחמא בחלמא ההוא גברא. א"ל מאן את. א"ל ידאי חייבא אנא, דלא שבקנא בישין וחטאין בעלמא דלא עבדנא. א"ל בגו חלמא, מה שמך. א"ל, לא ידענא, דחייבי גיהנם לא דכרין שמייהו: א"ל, שמא דדוכתך מהו. א"ל, בגלילא עילאה קצבא הוינא. ומגו בישין סגיאין דעבדנא התם, דיינין לההוא בר נש תלתא זמנין ביממא ותלתא זמנין בליליא. א"ל, וברא שבקת. א"ל, אין: קם מתמן, ואזל ליה לגלילא עילאה, שמע קול ינוקא דהוה אמר, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אש תבין יראת ה'. אזל לבי מדרשא אחרא, שמע קול ינוקא אחרא דהוה אמר, בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו וגו': אזל וחפש אבתריה גברא רשע. ולחד ינוקא קא שאיל. א"ל, רבי, תיתי כך וכך לההוא גברא, דלא שבק בישין וחטאין בעלמא דלא עבד. כך וכך תהא לההוא גברא רשע, ולההוא מניקתה דיניקא ליה: אמר ליה, ברא שבק בעלמא. א"ל הן. חד ברא שביק, והוא רשע כאבוה, ואיהו ינוקא דאזיל בבי מטבחיא. חפש אבתריה, ונטיל ליה ולעי ליה באורייתא, עד דאוליף ליה מקרא וצלותא וקריאת שמע. לבתר אוליף ליה משנה ותלמוד והלכות והגדות, עד דאתחכם יתיר, והיינו רבי נחום הפקולי: אמאי קרו ליה הפקולי. כמד"א, פקו פליליה. דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה, אקרון פקולי: ההוא גברא אתי ליה בחלמא, ואמר ליה, רבי, כמה דאנת נחמת לי כן ינחם הקב"ה אותך. דהא מן יומא דידע בני פסוק חד, פקו לי מן דינא. כיון דקרא קריאת שמע, סלקין דינאי בין ביממא בין בליליא זינמא חד. כיון דקרי ביה רב, אעברו דינאי מכל וכל: יומא דאתחכים וקרו ליה רבי, אתקינו כורסי בין צדיקייא בגינתא דעדן. ובכל יומא ויומא דאתחדשא אורייתא בשמיה, מעטרין לי בעיטרא עילאה, דצדיקים מתעטרין: בגינך זכינא בכל האי יקר. זכאה איהו חולקיה, מאן דשבק ברא דלעי בתורה בהאי עלמא. אמר ר' חייא בר אבא, כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא. מדרש רות מאמר מי הוא אליהו רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי חנינא יומא חד, וא"ל, אליהו הוה ליה ברא, או לאו. א"ל, מילתא אחרא הוה ביה, וכתיב, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. מאי אל תרעו אל תעשו עצמיכם רעים וחבירם לנביאי. והקב"ה בחר בהם, והבדילם מישראל לעבודתו, והכניסם בהיכלו. ק"ו, מי שהוא מלאך בשמים, אתה שואל עליו: רבי יוחנן אומר, משבט גד היה. רבי נהוראי אמר, אליהו מלה אחרא הוה ביה, דכתיב, מי עלה שמים וירד. מי עלה שמים, אמר רבי אלעזר משמיה דרבי שמעון, דא אליהו. וירד מקודם לכן: וקשיא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר, דאמר ר"א אליהו דא פנחס. אי בשביל שקינא להקב"ה, זה קינא וזה קינא. לאו הכי. דאמר רבי אליעזר, כתיב, קנא קנאתי. קנא בשיטים, וקנאתי הכא. אמר ליה הקב"ה, עד מתי אתה מקנא לשמי: אמר רבי יהודה בר שלום, מי עלה שמים, דא אליהו. דכתיב, ויעל אליהו בסערה השמימה. וירד, זה יונה. דכתיב, ויונה ירד אל ירכתי הספינה וגו'. לקצבי הרים ירדתי. מי אסף רוח בחפניו, זה משה: מי צרר מים, זה אלישע, שריפא המים ביריחו. בשמלה, בכח שמלתו של אליהו. מי הקים כל אפסי ארץ, דא אברהם. דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם: מה שמו של אותו אדון שהביא הללו לעולם. ה' צבאות שמו. ומה שם בנו. ישראל. דכתיב, בני בכורי ישראל. ר' נחמן אומר כל האי בהקב"ה מדבר. מדרש רות מאמר מצות מזוזה רבי נהוראי ורבי יהודאי, איערעו תחות אילנא חדא בחקלא, והוו יתבי. אדהכי, חמו חד רווק, דאתי וטעי בחקלא. אמר רבי יודאי, או טעי ההוא בר נש בחקלא, או לסטים הוא, או דחיל מינן: א"ר נהוראי, שכינתא גבן, קום. קמו. רמו ליה קלא, כיון דחמי לון קריב לגבייהו, אמר רבי נהוראי, מאן אנת. א"ל, מגו דלא שאילנא לכון בשלמא, לא ידעיתון לי. יודאי אנא, וטעינא השתא בהאי חלקא, ולא שאילנא עלייכו, דאמינא שמא רשעים הם. וכתיב, אין שלום אמר ה' לרשעים. וכדין דלא אשתמודעי בכון. עד דחמינא בכון כנפי מצוה, וחדינא. השתא שלמא עלייכו רבנן. יתבי תחות אילנא, אמר רבי יודאי, נתעסק בפולחנא דמרנא, ונפתח באורייתא: פתח רבי יודאי ואמר, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. מזוזת כתיב, מאי טעמא, אלא אשריהם ישראל, שהם מצויינים תמיד במצות. בשבתם, ובלכתם, בשכבם, ובקומם. דכתיב, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך: ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצות, כדי שידבקו תמיד בהקב"ה. דכתיב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. וכל הדבק בקונו, אינו ניזוק לעולם: ולא עד, אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם, אחד בימינו, ואחד בשמאלו. דכתיב, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ולא עוד, אלא שאם תמיד מצוי במצוה, כביכול, שהקב"ה נעשה לו שומר. שנאמר, ה' שומרך: מה עושה הקב"ה. נוטל מלאך ההולך בימינו, ומעמידו לפניו. והוא עומד במקומו. שאמר, ה' צלך על יד ימינך. ואותו המלאך שהוא משמאלו, מעמידו אחרי האדם. והקב"ה מימין ומשמאל. נמצא האדם נשמר מכל צדדיו, מי יוכל להזיק אותו: ועל כן, צריך שלא יהא האדם מצוי בלא תורה ובלא מצות, אפילו שעה אחת. בביתו הקב"ה שומרו מבחוץ, והאדם מבפנים: ותנינן, א"ר יוסי בר יהודה, פתח המצויין במזוזה, אין מזיק ואין שטן ואין פגע רע מתקרב אליו. מפני שהקב"ה שומר הפתח, אפילו בשעה שניתן רשות למלאך המשחית לחבל, זוקף עיניו, ורואה ששם שדי עומד על הפתח, כדכתיב, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. לפיכך צריך האדם שיהא תמיד מצוי במצות מזוזה: פתח רבי נהוראי בפרשת ציצית ודרש, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. מאי שנא דהכא ובשבת לדרתם חסר, דכתיב, לעשות את השבת לדרתם, חסר: דתנינן. תקנו פרשת ציצית בק"ש. ובדירתו של אדם, נמצא פרשת ק"ש, חוץ מפרשת ציצית, שחסר משם. במה נשלם. אלא כשאדם מתעטף בביתו בציצית, ויוצא בו לפתחו, הרי נשלם: והקב"ה שמח בו, ומלאך המות זז משם והיינו לדרתם, שיהיה שלם. ויצא מפתח ביתו במצוה זו, ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק. מנלן. ממאי דכתיב מזוזת, מאותיותיו משמע, ז"ז מו"ת. שלא ניתן לו רשות לחבל, וזז מפתחו: בשבת דכתיב לקרתם, מ"ט. מפני שכיון שקידש היום, דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק, ושלחן ערוך, ומטה ממוצעת ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה. ומאי ניהו. שבת היא כלה. ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה, כפי הראוי לה. וע"ד כתיב, לעשות את השבת. וכתיב, לדרתם, להכניס בה כלה קדושה לדירתה ולהיות בתוכה: בשעה שקידש היום, וכלה זו באה, ואינה מוצאה דירה מתוקנת, ושולחן ערוך, ונר דלוק. כלה זו אומרת, אין דירה זו מישראל. ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל, אין דירתו לקדושה. ע"כ צריך היכר קדושה בבית. וע"ד כתיב לדרתם, בשבת ובציצית: א"ר נהוראי, אסהדנא, על מאן דנפק מתרע ביתיה בעיטופא דמצוה, ותפילין בראשו, בשעה דנפיק בין תרין תרעין, אזדמנא שכינה עליה. ותרין מלאכין דקיימין עליה, חד מימינא, וחד משמאלא. וכולהון מלוין ליה עד בי כנישתא, ומברכין ליה. וחד מקטרגא דאיהו קיימא קמי פתחי דבר נש אזיל מבתרייהו, ועל כרחיה אתיב ואמר אמן: וזכור ושמור, כללא דכל אורייתא. זכור, איהו פרשת מזוזה. ואיתימא מזוזה בנקבה מדבר. הכי הוא ודאי, אבל פרשתא דא, זכור כלול בנקבה. שמור איהו ציצית: וכד נפק בר נש מתרע ביתיה, נפיק בתפילין, דאינון כלל זכור, וציצית בהדייהו, דאיהו שמור, ואיערע במזוזה בתרע ביתיה, דאיהו כלל זכור, ציצית אשלים ליה לכלל שמור: וא"ת הא ציצית לא קיימא בפתחא, האיך קיימא זכור בלחודוי, והא תמן זכור ושמור כחדא אינון. אלא, מזוזה איהי כלול זכור ושמור. תנן, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכחדא אינון, ומזוזה כלל דתרוייהו, כלל דכר ונוקבא כחדא: תפילין לעילא, כלל זכור. תפילין דיד, שמור, כלול דא בדא. עשיייה לא כתיב אלא בציצית, דאיהי שמור. וכולא אזלא כחדא. אתא ההוא רווקא ואמר, באתרא דא רישין אשתכחו, מאן יכיל למללא. מדרש רות מאמר ולנעמי מודע, מכאן היה צריך להתחיל פתח ואמר, ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. מגילה זו לא היה לה להתחיל אלא מפסוק זה: תנינן, כשהקב"ה רצה לברוא העולם, היה מחריט העולם לפניו, ולא היה עומד. עד שברא התשובה, כיון שברא התשובה, ברא את העולם, והעמידו על עמדו. על עמוד א'. מאי ניהו. הוא צדיק יסוד עולם: כיון שברא את התשובה, התנוצץ אור ממנה, והאור ההוא הבהיק והאיר מסוף העולם ועד סופו, ובו נברא העולם. ראהו הקב"ה, ונסתכל ברשעים העתידים לבא בעולם הזה, וגנזו לעולם הבא לצדיקים: וא"ת, הואיל והוא עתיד לגונזו, למה בראו. אלא כשברא הקב"ה אור זה, לא בראו אלא תברא בו את העולם. ונסתכל וראה שעתידים רשעים לבא, וגנזו לצדיקים לעולם הבא, ועוד היום, אע"פ שהקב"ה גנזו, בו העולם מתקיים: בו ס"ד. אלא אימא, באור אחר היוצא ממנו. והוא כמו חוט היוצא מאור גדול, והעולם בו מתקיים. והוא עמודו של עולם, שנאמר וצדיק יסוד עולם: וממנו השתיל ויצא זרע דוד ע"ה, שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, הוא שנאמר וכסאו כשמש נגדי. וכל זרעו של דוד, מצדיק זה יצא. כענין זה כל פעל ה' למענהו: כתיב ולנעמי מודע לאישה, מכאן היה ראוי להתחיל מגילה זו. א"ל רבי נהוראי, פתח פיך, דהא למין אלין, חדתין עתיקין אינון מן יומא דאברי עלמא: א"ל מה שמך. א"ל, אימא מלין אלין, ולבתר אימא מה שמי. אמר רבי יודאי, שכינה גבן, ומדחמינא בך דמילך שתקין, ואתערנא לך, אימא בריך תהא. מדרש רות מאמר רות ונעמי ובועז בדרגין עלאין קיימי אמר לון, רות ונעמי ובועז, תלתיהון, בדיוקנא דקומרין דרגין עלאין קיימין, וזרע דוד מגו דיוקנא דאילן אישתיל בעלמא: נעמי, כד"א ויהיה נועם ה' אלקינו עלינו. ועל שמא דא, אשתיל ההוא שמא בעלמא. מאן נועם ה'. דא תשובה. כד"א, לחזות בנועם ה', זו תשובה, ועלמא דאתי. ולבקר בהיכלו. דא עלמא אחרא לתתא: רות בדיוקנא דעלמא תתאה, דקא מרווה לקב"ה תדיר בשירין ובתושבחן. רות, על שם תור, דמשנייא בקלא מכל שאר קלין, אף כנסת ישראל, משניא בקלא בתושבחתא מכל שאר קלין. תור דא יהבא תרין קלין כחדא, חד עילאה וחד תתאה, וכולא כחדא. אוף כנסת ישראל, אתערת לעילא ואתערת לתתא, וכלא בזמנא חדא, ובקול חדא: והיינו דכתיב, אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. אל תחרש, מלאתערא לעילא. ואל תשקוט, מלאתערא לתתא, כלא כחדא: בוע"ז בדיוקנא עילאה, צדיק, גבור, נטר ברית. ואתתקף על יצריה. ואתקרי גיבור חיל, ודאי צדיק הוה: ואי תימא, וכי מאן קרוב לגבי כנסת ישראל, דא צדיק, והא כתיב, יש גואל קרוב ממני, ומאן איהו. אלא ודאי גואל קרוב ממני, דא אור קדמאה, דאקרי טוב. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב: א"ת האו"ר, בגי' תור"ה. דאתקרי לקח טוב. ואף צדיק, איקרי טוב כותיה. דכתיב, אמרו צדיק כיטוב. ודא הוא קרוב ואקדים לההוא טבו דצדיק. וע"ד כתיב קרוב ממני, דאנא ואיהו טוב. וע"ד, אם יגאלך טוב יגאל, דהוא קרוב ממני, הוא דשארי ואקדים ואתער לאתחבקא בקדמיתא והא איהו קרוב, דכתיב, וישק יעקב לרחל: ולנעמי מודע לאישה, מודע לה מבעי ליה, דהא מלך שהשלום שלו תנינן, מאן מלך שהשלום שלו. צדיק: אלא כגוונא דעלמא דאתי, לא אתא ולא אתגלי אלא מההיא מחשבה עילאה, דקיימא עליה. אוף הכא צדיק, בההוא גוונא ממש דההיא מחשבה עילאה. ומה שמיה אלימלך. כגווונא דמלך עילאה, חדי לגבי עלמא דאתי, ושליט עליה. אף הכא צדיק, מודע ואשתמודע לגביה, למיחדי, ולמהוי לההוא מלך תתאה, בההוא גוונא ממש: וע"ד אתקרי בוע"ז, ביה תקיף לנטלא כל עינוגי גופא, וכל שפר גופא, ועייל תמן. ומהו אעיל תמן. כל זרעא דדוד, וכל תיקוני מלכין, ופקודי אורייתא. וע"ד ביה תקיף, ולא חליש. חי לעלמין, למיהוי בוע"ז לנטלא כל תיאובתין, וכל עינוגין, וכל שפר גופא, ויהיב לה: והשתא שריאת רות לאתבנאה בעלמא זעיר זעיר, עד דאתחברת ביה בבועז. וכן קיומא דמגילה זו,, נעמי ובועז ורות אינון: כתיב, ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים, מגו עלמא דא דבני נשא. ואתמשך חנוך זעיר זעיר, עד דאתעבד מה דאתעבד, ושארי בדוכתיה כדקא יאות. מטטרון רברבא ותקיפא, ממנא דאנפין, דמיניה אזדעזען עילאין ותתאין, ושליטין ושמשין עילאין דקריבין ליה, לשלטאה, ולאפקא מיניה חילא ועטרין קדישין: אוף הכא נמי כגוונא דא, משיך הקב"ה רות אבתריה, ונטל לה משאר עמין, וקרב לה לגביה, לאפקא מינה חיילין ומשריין קדישין. מדרש רות מאמר חנוך נער מטטרון חנוך עביד ליה הקב"ה, בזימנא דנטיל ליה מאתריה, תפקידו בדביקו כדקא חזי, בעטורא דרוח עילאה. וקרא ליה נער. ובגיניה, כל נערה כתיב נער. וקיימא לגביה עילאה ותתא. לגביה עילאה בההיא רוח עילאה. תתאה בההוא כלילו, דאתכלל מסטרא דאתנטל מתתא: ועל דא, שולטנו דיליה בתרין סטרין, אחידא לתתא ואחידא לעילא. כתיב, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. חנוך לנער, דא הוא מטטטרו"ן, דמשיך ליה הקב"ה מתתא, ואנהיג ביה ע"פ דרכו, לפום אורחיה דלתתא. א"נ ע"פ דרכו, בדרך שאדם רוצה ליליך מוליכין אותו. גם כי יזקין, דכתיב נער הייתי גם זקנתי. ותנינן, האי קרא שר העולם אמרו. ועל דא, גם כי יזקין לא יסור, לא יעדי מההוא אורח, בגין לאתמשכא לתתא: ואנא שמענא מרבי אלעזר ברבבי שמעון, דקא מפרש לה בגוונא דא. ומהכא אשתמע כולא. בכו ררבי נהוראי ורבי יודאי, ואמרו, מאן דחמי זנביה דאריה ודחיל, כ"ש מאן דחמי אריה ממש: קמו ונשקוהו, אמר להם, שמי ייסא זעירא. אמרו, ודאי דא רבי ייסא זעירא, דמתאבקא תדיר מעפרא דבוסמין דרבי שמעון בן יוחאי: פתח רבי נהוראי ודרש, וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. וחכך, אלו תלמידי חכמים, שהם כיין הטוב. מה יין הטוב, עומד בכאן וריחו הולך למרחוק. אף תלמידי חכמים, הם במקום אחד, ותורתם הולכת למרחוק בכל מקום: ואף כשהם בקבר, שפתותיהם רוחשות תורתן. הה"ד, דובב שפתי ישנים. כל שכן במקום שעומדים עמודי עולם, עאכו"כ. דהא אפילו מלאכי השרת, אין להם כח לעמוד לפניהם: דהא זימנא חדא הוה דבר בלוד, אתא רבי שמעון בן יוחאי למתא. אמרו ליה לרשב"י, מאי נעביד. קם ועבר במתא, וחמא בני נשא שכיבן. אמר, כל האי במתא, ואנא הכא, גזרנא דליבטל: שמעו ברת קלא דהות אמרה, פוקו מהכא, דהא רבי שמעון בן יוחאי הכא, דקב"ה גוזר והוא מבטל. הוה תמן ר' חנינא, אתא ואמר ליה לרבי מאיר, אמר ליה רבי מאיר, שבחא דיליה מן יכול למיקם ביה, אי לאו כמשה: