זהר חדש — קטע 36

פתח ואמר, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים עליה קטורת. וכתיב, ויקח אהרן וגו'. וכתיב, והנה החל הנגף בעם. וכתיב, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. כולי האי אצטריך ליה למשה למטרח. ורשב"י במימריה, הקב"ה גוזר, והוא מבטל מותנא: אמר לון ר' ייסא, הואיל ואיתערית בהני מילין עילאין דחכמתא. אמינא, דהא רות כשירה היתה. א"ל רבי ידואי, אע"ג דכשירה היתה, לא ניכר כשרותה, עד דדבקה באותו צדיק: בוא וראה, כשירה מכל אומות רות. מה אמר לה בועז. אל תלכי ללקוט בשדה אחר גו', וכה תדבקין עם נערותי. מה אמרה היא. גם אמר לי עם הנערים אשר לי תדבקין. כיון שראתה חמותה כך, אמרה לה, לאו הכי. טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא עם הנערים.

מדרש רות מאמר אלכה נא השדה, הוא חקל תפוחין קדישין אמר רבי ייסא, ח"ו לצדקת זו מדברי גנאי, כשירה היתה. דהכי אמר רבי שמעון, כתיב, ויאמר לה בועז הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר. מאי כתיב לעיל. אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים. מלמד שנצנצה בה רוח הקודש. אלכה נא השדה, מאן שדה. דקדקה במהימנותא סגיא, ומאן ניהו. הוא שדה אשר ברכו ה'. והוא שדה של תפוחים קדישין: מאי כתיב, ויקר מקרה. ובבלעם כתיב, ויקר אלקים אל בלעם. ויקר, בלשון קרי וטומאה. והכא שינה ואמר ויקר מקרה, הכא בלשון כבוד. כד"א, מה יקר חסדך אלקים: ומה יקר נפגע בה. חלקת השדה וגו', חולקא דהאי שדה דצדיקייא, ותמן אזלת, ואעלת בחולקא חדא, ואוליפת אורחיה, וידעת ביה מאינון קוצרים. ומאן נינהו. תלמידי חכמים, מחצדי חקלא איקרון: אדהכי והנה בועז בא. הצדיק בא, אתא טעין ברכאן, וכמה קדושין. ויאמר לקוצרים. מאי קוצרים. לעילא אינון בי דינא, דנהדרי גדולה דתמן. ה' עמכם, השתא יהיב להו ברכאן

וקדושים. ואינון אמרין יברכך ה', והבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי, מגו עלמא דאתי: למי הנערה הזאת. תיאובתיה לשאלה עלה, דרחימו דיליה בה. והכי אמר בוצינא קדישא ר"ש, מגילה דא, רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ולעלמא דאתי. דהא אתערת לצדיקייא, רזא דתורה שבכתב, לאתחברא בתורה שבעל פה. ובגין כך תקינו רבנן למגילה זו בשבועות. בזמן מתן תורה: הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר. אלין אינון רתיכין קדישין, דבריר ליה יעקב קדישא, אדרין קדישין, דלא מתערבן באחרנין. כד"א, וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ועל דא, לא תלכי ללקוט בשדה אחר, לא תתרעי במלכו אוחרי וברתיכין אוחרנין. וגם לא תעבורי מזה, מן אילין כתרין דילך, לא תזוזי לעלמין. מזה לא תזוזי מבעליך. לא תזוז מניה לעלמין: וכה תדבקין עם נערותי, סגיאין שמהן אינון לה, וחד מנהון כ"ה. כד"א, וחסידיך יברכו"כה. וכה תדבקין, עם אלין רתיכין עולימתאן דאתברירו לך לאתדבקא בהו:

מיד. וימד שש שעורים וישת עליה. נטל חד קו המדה, ועביד משחתא, ומדד שית סטרין, דאיתחזון לה לאתאחדא ביחודא דילהו, ויהב לה נבזבזן ומתנן. דהא בלא אלין, לא יכילת לאעלא לגבי עלמא דאתי: הה"ד, שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך. שש שעורים, אלין שית סטרין עלמאין דקיימא עלייוה עלמא דאתי. שעורים, כד"א, שאו שערים ראשיכם. וישת עליה, שוי עלה, לאנהגא לה, ולברכא לה. ועל דא, היא כלה כלולה מכל שית סטרין: יהי מכירך ברוך, מאן ברוך. דא שלמה. מלך שהשלום שלו. וע"ד, והמלך שלמה ברוך. בשמא דא, תהא מתברכא מכל אלין שית סיטרין. כדין איהי עלמא דאתי, יהבת לה תוספת ברכאן, על אינון דאית לה. הה"ד, ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה, דא תוספת קדושן וברכאן: גם כי אמר אלי עם הנערים, אלין כרובין קדישין, דכל תיאובתא דילה כהו. מלה דא ברזא קדישא איהו: ואי תימא, מלה כדיבא אמרת, והא איהו אמר וכה תדבקין עם נערותי, ולא אמר עם הנערים.

אלא שמא דאיקרי כה, לאו איהו אלא כד אתקנת על תרין כרובים, לקבלא ברכאן ברזא דכ"ה אתוון דיחודא, דאינון שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. הא חמש ועשרים אתוון דיחודא, בתקונא דכרובין, דכיון דאתקנת בהו, כדין נתקרי כ"ה, וכדין אמר וכ"ה תדבקין. ועם כל דא, עם נערותי. דכולא אצטריך, דלא לשבקא לון דוכרין ונוקבין: וגם לא תעבורי מזה. רב ייבא סבא אמר הכי. מלמד שהראה לה כרובים. ואית בספרא דאדם, דאע"ג דאתחרב בי מקדשא, דלא תזוז מחד כרוב לעלמין. כגוונא דא, הה"ד, וגם לא תעבורי מזה, לא תזוזי מחד מנהון לעלמין: ועל דא איהי אמרת עם הנערים, אינון ב' כרובים, תדבקין ודאי. וכן באינון רתיכין נוקבי. כד"א, עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן. האי קרא לדרשא הוא דאתא. אבל עיניך, הם עיני ה' משוטטות בכל הארץ. בשדה אשר יקצרון, דהואיל דמשטטי בכל עלמא, והלכת אחריהן למנדע: הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, דהא כרובים לא משתככי לעלמין, בגין לינקא מינה.

כד"א, למען תמוצו והתענגתם מזיז כבודה. ובההוא זימנא דאיהי אזלת בתר עיינין, למחמי כל עובדין דעלמא, אינון כרובין לא קרבין בהדה, ולא מתערין לינקא מינה: וצמית והלכת אל הכלים. וצמית, כד תיאובתך לינקא מרזא דעלמא עילאה, באתערו דאינון כרובין, ובגינהון איהי משתקיא משקיו עילאה, הה"ד, ושתית מאש"ר ישאבון הנערים, אינון כרובים. אל הכלים, אינון מקורין עילאין דאיקרון אנפי רברבי: עד כאן הוא דעתין דמילין סתימין, וקדושה עילאה, המלין דהאי מגילה, וכולא בדיוקנא עלאה, ורזין סתימין. קמו ונשקוהו. אמרו, זכאה דרא דזכיח לכל האי למנדע מגו בוצינא קדישא, מלין קדישין, מלין דחכמתא. על דא כתיב, אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה: אמרו ליה, האי קרא אחרא, שמעת ביה עיקרא דחכמתא, דהא אנן ידעינן למדרש ביה דרשא. אמר לון, מאי היא. אמרו, כתיב, ויאמר לה בעז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ. אמר לון, שמענא.

מדרש רות מאמר החרדים על דברו פתח ואמר, שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' ונראה בשמחתכם והם יבושו. האי קרא אוקים ליה ר"א, כיון דכתיב שמעו דבר ה', מהו החרדים אל דברו: אלא דבר ה' בכל אתר, דרגא דמהימנותא איהו. בר בכל אתר דכתיב שמעו דבר ה', איהו מלה דנפיק מגו דרגא ההוא, דאקרי ליה דבר ה', והוא דרגא דשרייא עליה. שמעו דבר ה', מלה דנפיק מניה, כגון שמעו דבר ה' גוים, מלה דנפיק מההיא דרגא: החרדים אל דברו, ההוא דרגא ממש. מאן חרדים. אלו ישראל, דאינון חרדים תדיר על אותו דבא. חרדים בכמה חרדות בין העמים, חרדים בכמה חרדות, לתקנא ליה לההוא דבר: אמרו אחיכם שונאיכם, אלו בני עשו ובני ישמעאל. מנדיכם, מאן מנדי למאן. אלא אינון בנידוי מנייכו, דלא תיכלון בהדייהו, ולא תישתון בהדייהו, ולא תקרבון בהדייהו. ועל דא אינון מנייכו בנידוי: דבר אחר מנדיכם, בגלותכון. כד"א, סורו טמא קראו למו. ומאי קא אמרי. למען שמי יכבד

ה', בגינן ובגין נפשאן, יכבד ה', וכל יקרא דיליה בגינן הוא. וכד ישראל מתערי, ומחכן בכל יומא חדוה דפורקנא דקב"ה, אינון לא מהימני כלל, ואמר נראה בשמחתכם, בזמנא דנחית ההוא חדוה דילכון. והם יבושו, כמאן דתלי סורחניה באוחרן. מדרש רות מאמר שם טוב ושם רע בדיורא דבי אדרא, הוי חד עתירא ואיהו חד, ואינון תרין, וכחדא הוו. וכל עטורן ושמהן דמהימנותא קדישא, אוף הכי לון בלא היפוכא דביש, דקיימין תדיר קמי פתחא דבי מלכא, לבר מרזא דמהימנותא. ההוא דבר ה', איקרי שם טוב. כד"א, טוב שם. ה' איהו טוב: ההוא סטרא בישא, אינון תרין, דכורא ונוקבא, ואינון מחוברין, ושמהן דילהון בהפוכא דביש, אלהים אחרים, אל אחר, שם רע. ההיא נוקבא, הכי אתקריא, בחבורא דדכורא, דאתחבר בהדה דלא מתפרשן: וממנין על שאר עמין, ולאו בגין שם דילהון, אע"ג דאיהי מנדדא ומרחקא מיניה, איהי עמהון בגלותהון. ולא ידעי דהא בשם קדישא דילן אינון מתתקפין, דאיהי אתזנת ואתקיפת

לההוא שם רע בחוביהון דישראל. כד"א, שמוני נוטרה את הכרמים. ואפילו בזמנא דשליטין, ההוא דקדושא דמהימנותא נטיל ויהיב חולק גרמא לכלבא, ומיניה אתזנו רשעים. מדרש רות מאמר ויאמר לה בועז לעת האוכל מה כתיב, ויאמר לה בועז לעת האוכל. בזמנא דאיהי אתתקנא מגו תתאי ועילאי. מתתאי, בקורבנין, ועלוון, וצלותין, ורעו דרעווא, דסלקא מתתאי. מעילאי, בתיקונין רתיכין וכרובין, במאכלה, בחדוה ורעו. דדין איהו לעת האוכל: ורעו דצדיק חי לגבה, ואתתקנת על רחיכהא. ומה אמר לה. גשי הל"ם בקישוטי דמלכא עילאה. ואכלת מן הלחם, תקבלי מזונא, ורעו, ומיכלא קדישא, לפלגא לאוכלוסיך קדישין לעילא ולתתא: ועם כל דא, וטבלת פתך בחומץ, אית לך לנטלא אורח טבול מההוא חומץ דסטר שמאלא, לינקא לההוא סטרא בישא, למיתזן שאר עמין, ולאתזנא מיניה: ויצבט לה קלי, מיכלא דנפקא מאשא דסטר שמאלא, בגין למיהב מזונא וטרפא לכולא, ואפילו לכלבים, וכל אינון דנפקי ומתפשטי מההוא סטרא אחרא דמסאבו:

וכדין, ותאכל ותשבע ותותר. ותאכל ותשבע, מההוא מיכלא קדישא. ותותר, מההוא מיכלא אחרא, דאיהו אתיא שיורין שיורין, מיכלא דאתי על שובע. ותותר, עבד שיורין לההוא מיכלא לסטרא אוחרא: חדו ר' נהוראי ור' יודאי, ואמרי, אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע מילין אלין, דיין. ויאכל בועז וישת וייטב לבו. א"ר חזקיה, מלמד שבירך על מזונו. מהו וייטב לבו. דבריך להאי אתר דאקרי לב.

מדרש רות מאמר גדול כח ברכת המזון רבי נחמיה פתח, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ואכלת ושבעת, כל האוכל ואינון מברך ברכת המזון, נקרא משחית וגזלן. שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית: ואמר ר' יודאי, גדול כח ברכת המזון, שמוסיף כח ברכה בפמליא של מעלה. א"ר חנינא, גדול כח ברכת המזון, שמוסיף ברכה על מעשה ידיו של אדם: רבי בון ור' יוסי בר' חנינא, הוו אזלין באורחא לפדיון דבוים. אערעו בהאי כפר, דמכו תמן בהדי ההוא אושפיזא. בפלגות ליליא קמו למלעי באורייתא. קמת ההיא אתתא דתיבא, ואדלקת לון שרגא, עד דהוו יתבי, יתיבת היא אבתרייהו למשמע מילין דאורייתא. אשגחו בה: פתח חד ואמר, נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. נר ה' נשמת אדם, ודאי. מה הנר מאירה באפילה, אף נשמתו של אדם מאירה לגוף: הדר ואמר, בג' דברים האשה זוכה, בחלה, ובנדה, ובהדלקת הנר. וכלהו תנינן. אדהכי אהדר

רישיה, וחמא לההיא אתתא דקא בכיא, דם אבוה ויתיב בינייהו: א"ל רבי בון, אמאי קא בכיא ברתיך. אמר, דלא זכתה לבעלא דילעי באורייתא, ואיהו רבייא בן תריסר שנין, ואפילו ברכת המזון לא ידע. ולא יכילנא עמיה דיוליף ליה. א"ל, אי הכי, איעבר ליה באחרא, ואמאי יהבת ליה ברתיך: אמר איהו, לא ידענא ביה, אלא על דחמינא יומא חד, דהא למשמע חד קדיש, דליג מאיגרא לתתא, נדרנא עלי לנסבא ליה ברתי. נפקנא מבי כנישתא, ויהיבנא ליה ברתי, ולא חיישינא למילי אחריתא, ולא אשגחנא יתיר. והשתא אשתכח, דאפילו מלה אחת באורייתא לא ידע, ולא בעי למילף מידי: אמר ליה ר' בון, דילמא יזכה לבר דיליף ליה אורייתא סגי. אדהכי, קם ההוא רבייא מערסיה, ודליג עלייהו, ויתיב בינייהו. אסתכל ביה ר' בון, אמר, אנא חמינא באנפוי, דנהירו סגי דאורייתא יפוק מהאי עולימא.

מדרש רות מאמר עשרה דברים לפני ברכת המזון פתח ההוא רווק, ואמר, צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. עד דפתח ואמר במילין דברכת המזון: ואמר, השתא דאמרת דאפילו ברכת המזון לא ידענא, בברכת המזון אית מילין ידיעין, והם י'. חד, לתקוני פתורא כפום ההוא מזונא. ומאן דלא הוה ליה מזונא כל כך, ויסדר פתורא, איהו משובח, בגין דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב, ואכלת לפני ה' אלקיך: תניינ"א, נטילת ידים, קודם אכילה. מאן דאכיל בלא נטילת ידים, כאילו אכיל טמא. תליתא"ה, נטילת ידים, דיטול ימינא בשמאלא, וישמש בשמאלא לימינא. ויטול עד שיעורא דפקרא דגזרו רבנן. רביעא"ה, דצריך להגביה ידיו לאחר נטילה בשעה דמברך. ויזווג שני זרועותיו כאחת בשעת הגבהת ידיו. חמישא"ה, דצריך למסמך ברכה לנטילה זו: ששי"ת, למיהב מפיתא לעניים. שביעי"ת, לברך ברכת המוציא, ולדקדק בה' ואסור לאכול בלא ברכה. שמיני"ת, האוכל על שלחנו, צריך שלא יהא גרגרן ובלען, אלא כאוכל לפני המלך:

תשיעי"ת, צריך לומר על שולחנו דברי תורה. ויחיד שאין לו עם מי לעסוק בתורה, די לו בברכותיו. עשירי"ת, מים אחרונים חובה, ולא הצריכו בו ברכה, אע"ג דידיו מזוהמות מגו מאכל. ואינו מברך על רחיצת ידים: כל הני עשרה, איצטריכו קודם ברכת המזון, וכל חד וחד אית ביה טעמא מגו מתיבתא עילאה. ואנא אהדר עלייהו: חד, לתיקונא פתורא על ההוא מזונא של אדם, בגין יקרא דמלכא, דיהיב ליה מזונא לגופיה. דתנינן, קשין מזונותיו של אדם קמי הקב" כקריעת ים סוף: אמאי קשין. אלא בגין דמזוני דעלמא לא אתיין אלא מגו דינא. והקב"ה אעבר על דינא, וזן לרשעים, להגונים ולשאינן מהוגנים. והקב"ה זן לכולם, מקרני ראם עד ביצי כנים: ושכינה קאימת ורואה על כאו"א מישראל. כמה דכתיב, זה השולחן אשר לפני ה'. ודאי. וכתיב, ואכלת לפני ה' אלקיך. לפיכך צריך שיהיה שולחנו בחול ערוך ולא ערוך, וביום שבת, צריך תוספת שינוי אחר למעליותא:

תניינא, נטילת ידים קודם אכילה. מ"ט. בגין דאכילה אצטריך נקיות, כגוונא דמלאכי השרת לעילא. דהכי אמר רב המנונא סבא, מאי דכתיב לחם אבירים אכל איש. לחם דמלאכי השרת אוכלים: למאי נפקא מניה. אלא מה מלאכי השרת אוכלים בקדושה ובטהרה ובנקיות, אף ישראל כן צריכין לאכול בקדושה ובטהרה. דכתיב, ובתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. כי קדוש, זה שמן טוב. ה', זו ברכת המזון: והכי אמרי. והתקדשתם, דכל האוכל בקדושה ובטהרא ובנקיות, נדמה למלאכי השרת שהם קדושים. ודכתיב כי קדוש אני ה', מלמד, שצריך כונה בברכת המזון: וכל האוכל בלא נטילת ידים, אכילתו טמא. ושכינתא מה היא אומרת. אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו. מאי טעמא. בגין דיש מדת פוענות בעולם, ושמו עין הרע. וכל האוכל בלא נטילת ידים, אותה המדה של פורענות שורה עליו. וכל אותו המאכל שלה, הוא נקראת לחם רע עין: דהכי אמר רב המנונא סבא, שתי מדות עומדות על שולחנו של אדם, אחת מדת טוב, ואחת מדת

רע. כשהאדם מקדש ידיו ומברך, מדת טוב אומרת, זהו שולחנו של הקב"ה, ומנחא ידיה על ראשו, ואומרת לו, עבדי אתה. עבדו של מקום אתה. כד"א, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר: וכשאין אדם מקדש את ידיו ואוכל. מדת רע אומרת, זה שלי הוא. מיד שורה עליו ומטמאה אותו, ומאכלו נקרא לחם רע עין: עובדא הוה בבבל, בחד בר נש דזמין ההוא מסכינא למיכל, חמא ליה דלא נטל ידוי ואכיל. ההוא מסכינא קם מפתורא ואזיל ליה, קרייה, וא"ל תיב בקיומך ואכיל: א"ל, ח"ו דאכיל אנא עמך, דעליך כתיב, אל תלחם את לחם רע עין וכו', ולא עוד אלא שמאכלך טמא. וכתיב, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. דכל מאן דשרייא עליה רוח רע עין, מקבל טומאה סתומה, דלית לה פתיחו כלל. אתא עובדא קמי רבנן, ויהבו ליה לההוא מסכינא מאה זוזי: בכה רבי חגי, ואמר, אשריכם ישראל, אשריכם עוסקים בתורה ומצות. ומה מסכינא, דהוה כפין, ועציר מעוי, ונטר גרמיה, ולא חייש אלא ליקרא דמריה. כמה אגר טב זמין למאן

דלען באורייתא: תליתאה, לנטלא ימינא בשמאלא. בגין דימינא אית ליה שבחא על שמאלא בכלא, ואצטריך לנטלא לימינא בשמאלא, ולשמשא ליה. דהא ימינא דבר נש, כגוונא עילאה, למהוי ליה שבחא על שמאלא: דאורייתא בימינא אתייהבית. דכתיב, מימינו אש דת למו. וכתיב, ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. ועל דא, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל: לקדשא ידיו, אצטריך שמאלא לקדשא לימינא. כהן שעולה לדוכן, ממי נוטל ידיו. הוי אומר מלוי, דאיהו מסטר שמאלא, דאיהו משמש לכהן העולה לדוכן, למהוי ימינא כדקא יאות, ולאתקדשא מגו שמאלא. אוף ה"נ הכא, ימינא לא בעי לאתקדשא אלא מגו שמאלא: תו, אצטריך לנטלא כל פרקין דיד. ארבעה סרי פרקין אינון, דאיקרון י"ד. ודא איהו כי יד על כס י"ה, כמא דאוקמיה רב המנונא סבא, באתוון דאלפא ביתא, רישא וסיפא, דאקרי א"ת ב"ש. וכל אינון י"ד פרקין, ברזא דאלפ"א בית"א, מגו ה' ולעילא, ואיקרי י"ד פרקין. וי"ד פלחין לי"ד, למיהוי כללא דימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא. ועל דא נטילת

ידים, לאכללא דא בדא: רביעיאה, דצריך להגביה ידיו בשעה דמברך, לאחר נטילה, ויקדש ידיו. דכתיב, שאו ידיכם קדש וברכו את ה', מ"ט: בגין דאצבען אינון דיוקנא עילאה. אצבען אינון חמש, ד' אצבען דאינון מחוברים כחדא, אית בהו תלת פרקין בכל חדא, דאינון רזא דדיוקנא דרתיכא עילאה. דהא רתיכא קדישא איהי ארבע, ואינון תריסר פרקין. ועל דא שם המפורש דארבע אתוון, תריסר אתוון איהו. ודא הוא שם המפורש באותיותיו, אינון תריסר פרקין, כל פרק ופרק אות אקרי: אצבע יתירה דאתקרי גודל, דאיהו חוץ מינייהו, ואית ביה תרין פרקין, אינון תרין פרקין, תרין אתוון טמירין, בתרין דרגין עילאין טמירין, שבחא דכולהו אינון: