עקימין, ודאי תמן שבתאי, דעליה אתמר מארת ה' בבית רשע. דההוא גוון חשוך, שליט על גווני אחרנין: ולמאן דאסתכל ביה לילית או שבתאי באילין עיינין, מארה ועניותא וכפנא ומותנא ייתי. אסתמר מניה, דרגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו. וכל משא ומתן דעביד ב"נ קדם מארי דעיינין אלין, אתאביד: וצריך ב"נ דלא ישתכח בשבעה קדמיה ביומין דחול, אלא בשבת, דלית ליה שלטנותא עליה ואם אשתכח ביומין דחול בשבעה קדמיה, ואסתכל ביה בעינא בישא, לא אשתזיב מניה ממיתה או מעוני. וחטמא ופומא ואנפוי דהאי ב"נ לאו אינון על קו היושר: עיינין אוכמין שפירן, על קו היושר, איהו מסטרא דשבת, דאיהי בת עין שפירא. עלה איתמר, שחורה אני ונאוה. האי איהו בדיוקנא דשבת, דאיהו ובשבת צריך לאחזאה שובעה, בהפוכא דשפחה לילית. וצריך באתר דעציבו דשבתאי, לאחזאה חדוה, באתר דחשוכא. שרגא. באתר דעינוי, ענג. למעבד תמן שינוי בכלא: דלילית מרה אוכמא, צמאון דלית ביה מים, דאיהו הבור רק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ונחשין ועקרבין דילה אינון ערב רב. יוסף דאיהו בגובא, דא ישראל דאינון בגלותא דילה, בההוא בור: ומאן דאוקיר שבת, ימלט ממנה. וחוטא ילכד בה. חוטא דמחלל שבת, ילכד בה, דאיהי חילול שבת ודאי, חללה זונה. דמאן דנטיר אות שבת או אות ברית, מלחלל ליה, ביה אתקרי צדיק, ואשתזיב מינה. ולא עוד אלא דסליק למלכות, דאיהי שבת ודאי: ויוסף בגין דנטיר ברית, אשתזיב מן גובא, ומן נחשים ועקרבים דיליה. ולא עוד אלא דזכה למלכות. וישראל דנטרין שבת ואות ברית מילה, איתמר בהון כל ישראל בני מלכים, ואלמלא נטרין ישראל שבת אחד כהלכתה מיד נגאלין: וכל ב"נ דאיהו עיינין אוכמין על קו היושר, דאיהי קו המדה, ענג איהו וחדוה ושבעא, וותרן, ועיינא טבא. ובעי לאתפארא בלבושין שפירין. בגין דאיהו בן דשבת, בן מטרוניתא ודאי. ובהיפוכא בן לילית. עד הכא רזא דעיינין. ודאי איהו רזא דאנשי חיל: יראי אלקים בשמיעה, דתלייא באודנין, דתמן יראה. הה"ד, ה' שמעתי שמעך יואתי: ותלת צלותין אינון, חד תלייא בראיה. ותניינא בריחא. ותליתאה בשמיעה. פה, איהו שבת, כלולה מלכהו. איהי תפלה לעני, דאיהו צדיק, ואיהו יום השבת: וצלותא דפסח, איהי כורסייא דרחמי. וצלותא דראש השנה, כורסייא דדין. ותמן קב"ה איהו דיין, וכל צבא השמים קיימין עליה, מימינא ומשמאלא. כגוונא דשערא, דתלייא בתר אודנין, מימינא ומשמאלא: והא אוקימנא לעיל, דצריך לבערא לון, אם אינון תחות אודנין, לאגלאה אודנין, דאינון תרעין דצלותא. דכמה מארי דדינין, סתמין תרעין, בחובין דישראל. וצלות אלבר, דלא מניחין לה לאעלאה בהיכלא דיליה, דאיהו אדנ'. ואיהי קראה לתרעין דהיכלא דיפתחין לה. ובנהא לתתא קראן ביחודא שמע ישראל, לקלא דצלותא דילך, דאיהי לתרעא דילך: ואם מבערין שערין דחתות אודנין, דאינון מארי דדינין, מיד קב"ה דאיהו ישראל, דיין אמת, אפתח היכלא דתיעול צלותיה. ודא איהו אדנ' שפתי תפתח, פתח היכ"ל דאיהו אדנ' בחושבן, וייעול צלותא: וצלותא דישראל לעילא, איהי מלכות, ואיהו תפארת. וצריכין ישראל דלא יסלקין להו לעילא, עד דיתבערון דינין מתרעא, ויהון צווחין בה לגביה, בעשרה מלכיות, ובעשרה זכרונות, ובעשרה שופרות: דצלות דמנחה, איהי דינא דר"ה. ובגין דא תקינו עשרה שופרות, דאינון: קשר"ק, קש"ק, קר"ק. לסלקא לה בעשרה, דלית שכינתא שרייא בפחות מעשרה. ובגינייהו איתמר לא אשחית בעבור העשרה: בשברים, שבר תשבר מצבותיהם, דקיימין קדם תרעין, דלא מניחין לאעלא צלותא. בתרועה, תפסי ן לון בשלשלאין. בתקיעה, והוקע אותם לה' נגד השמש. בגין דלא יהבו יקרא למטרוניתא, לאעלא בתרעין דילנ: ובשעתא דדינין פנוין מתרעין דהיכלא דמלכא, סלקא צלותא בכמה שירין ותושבחות והודאות דצלותא. וחיון כלהו פתחין גדפייהו, לקבלא לה בחדוה, הה"ד ופניהם וכנפיהם פרודות. כלהו פרודות לעילא לקבלא לה: ואשמע את קול כנפיהם, בגין דישמע מלכא, דמטרוניתא קא אתיא, ויפתח היכלא לגבה. הה"ד, אדנ' שפתי תפתח. מיד אפתח מלכא היכלא, וקביל לה בחדוה, וייעול עמה בהיכליה. אימתי. בצלותא דעמידה. מיד איתמר בחיון, בעמדם תרפינה כנפיהם: בההוא זמנא, איהו ידו"ד בהיכליה, כגוונא דא יאקדונק"י. בההוא זמנא, מאן דבעי למישאל שאלתיה, ישאל. הה"ד, שאל אביך ויגדך. שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. והבן שואל מאביו, באמצעיות דצלותא. בההוא זימנא דאיהו ידו"ד בהיכליה, אז תקרא וה' יענה: ואית נימין דשערא, דההוא דאיתמר ביה, ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. וכלהו רחמי. לית נימא דלא אית ליה מבועא, ודא י'. נימא אריכא דא ו'. קמיטא ה' זעירא. אריכא וקמיטא לתת, דא הק עילאה, דאית בה דינא ורחמי. דקמיטא ולא אריכא, דא ה' תתאה, דאיהו כלא דינא: וכל נימא ונימא, איהו עלמא שלימא, ועלייהו איתמר ועלמות אין מספר. בג"ד אמרו מארי מתניתין כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפ"ע. ואיהו נימא חדא דקב"ה, עלמא שלימא. ובגינה אתמר, דקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה: וצלותא דשחרית, כד סלקא כל אלין מארי דדינא, כלהו רחמי, ול אמעכבין לה לאעלא. שערא ירוקא, לית תמן דינא כלל. נימין ירוקין שפירין, כלילין מחוור וסומק, אינון כלהו רחמי. וכד סלקא צלותא בהון, כלהו חיילין דנימין מקבלין לה בחדוה ורחימו: שערא אוכמא שפירא, כל נימין דיליה, אתקריאו עולמות דיליה הה"ד, ועלמות אין מספר, ואינון חיילין דשבת. וצלותא דשבת, איהי שקילא לאורייתא. וכמה תלי תלים דתליין מינה אתקריאו קוצותיו תלתלים: שערא חורא מסטרא דחסד. סוקמא, מסטרא דגבורה. שערא ירוקא, מסטרא דתפארת. אוכמא מסטרא דמלכות. דאיתמר בה, שחורה אני ונאוה. הרי ארבע תקונין דשערא, דשרייא עלייהו ידו"ד: י"ג תיקונין אינון דתליין משערא, ג' לכל סטר, לד' סטרין, ואינון וא"ו. עלייהו איתמר, קוצותיו תלתלים. לעילא ברישא, בפלגו דרישא, מתפלגין אורחין בשערא, לתלתין ותרין שבילין, בחושבן יו"ד ה"א ה"א, וכלהו שבילין אינון בימא, דאיהו מוחא. ואלין תיקונין, אינון ברישא דההוא גופא דג"ע, וכלהו תיקונין אית ביה, עד הכא יראי אלקים: אנשי אמת, בדיוקנא דאנפין, בחוטמא, בשרטוטין דמצחא, בדיקנא דאנפין, בקריצין דעל עיינין: ת"ח, תלת שותפין אינון, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדםם דעשיה. אדם דבריאה, איהי נשמתא, בה חשיב ב"נ, ודא עולם המחשבה ודאי אתקריאת. רוח אדם דיצירה, עולם הדיבור, כד אתלבש ביה מחשבה, בה חשיב, וצייר ציורין דשרטוטין ודיקנין. ואע"ג דחשיב לון, לית רשו לאפקא לון מההוא חילא דאיתמר ביה מהכח אל הפועל, עד דאתלבשו נשמתא ורוחא בנפשא, ובה אפיקו כלא לפועל. בגין דנפשא איהו עולם המעשה: ובה רוחא בטש במצחא ועביד שרטוטין. בטש בעיינין, ועביד קריצין. בטש בעיינין, ועביד גוונין. בטש באנפוי, ועביד גוונין ותיקונין. נחית לתתא, בטש בידין, ועביד שרטוטין. בטש באברים כלהו דגופא, ועביד דיוקנין. ולית חילא למחשבה ולאו לרוחא לאפקא חילא לעובדא, בלא נפשא: ועכ"ד דתלת שותפין אלין בב"נ, לית מחשבה דאית לה חילא לחשוב בלא שכינתא עילאה, דתמן חכמה. ולא רוחא דאית ליה רשו לציירא בלא תפארת, דאיהו כליל שית ספירן. ונפשא לית לה חילא למיעבד עובדא בלא מלחות, דאיהו מעשה בראשית, עלה איתמר תוצא הארץ נפש חיה: אבל בריאה באלקים דאיהי בינה, הה"ד בראשית ברא אלקים. ויברא אלקים את שני המאורות הגדולים. ויברא אלקים את האדם בצלמו. הוי"ה איהו ביצירה, הה"ד יהי אור ויהי אור. יהי רקיע. בכל אתר ויהי כן, איהו תפארת כליל שית סטרין, הוא טוב דכל יומי בראשית, והוא צייר יצר הטוב, דאיתמר ביה וייצר ה' אלקים. ביצירה תשכח ידו"ד: מאן דבעי למיפעל עשיה, מאלין מלאכין דממנן על צלותין, לית ליה רשו למיעבד עובדא בצלותא, אלא בעובדין טבין דתליין במעשה, דבהון נחית שכינתא עליה, דאיהי עולם המעשה, דאיהו מעשה בראשית, דאיהו פועל: ובינה כח, כ"ח אתוון דקרא קדמאה דבראשית, כ"ח מ"ה, דאיהו חכמה, מכשבה. ידו"ד אלקינו ידו"ד כוז"ו במוכס"ז כוז"ו. פעולה דהאי כח לאו איהי. אלא במעשה, דאיהי פועל אדנ' ודא איהו מהכח אל הפועל. והפועל לית ליה חילא למיפעל בלא דיבור, דאיהו ידו"ד תפארת, דכליל כלא: הכא לית קיצוץ ופירוד במחשבה ודבור ומעשה. תפארת כליל כלא, והכח אתכליל כלא בבינה. והכי אתכליל כלא במלכות: מחשבה מבינה ולעילא עד אין סוף, ומינה לתתאה עד אין תכלית. דבור בתפארת, מעילא לתתא ומתתא לעילא. עשייה במלכות, מתתא לעילא ומעילא לתתא: מחשבה למהוי בה בר נש חשיב בבורא עלמין, ליחדא שמיה עד א"ס ועד אין תכלית, ואיהו ברא בבינה. הה"ד, וראו מי ברא אלה, מי ודאי: דבור לאתעסקא ביה באורייתא, ולמנדע מניה יוצר הכל, דעליה איצמר יוצר אור. ולית אור, אלא תורה. הה"ד, כי נר מצוה ותורה אור. ודא איהו יוצר, דצייר ביה בב"נ אנפין ועיינין ואודנין וחוטמא ופומא, לאתעסקא באורייתא, ולמנדע ליה מינה: כגוונא דא צייר פומא, למללא באורייתא. צייר עיינין, לאסתכלא בנהורא דאורייתא. צייר ביה אודנין, למשמע בהון פתגמי אורייתא. אלין אינון שית סטרין דכליל תפארת, תרין עיינין, תרין אודנין, פומא ולשון: צייר חוטמא, ובה ויפח באפיו נשמת חיים, למהוי חשיב בה בייחודא, כמה דאיתמר, אנכי ה' עושה כל, דא שכינתא תתאה. מניה יהיב בב"נ נפש השכלית, למנדע מינה בכל עובדין דאורייתא, דאינון פיקודין דאורייתא, לההוא דאתקרי עושה כל: ואינון תלת קטירין, דיהיב בב"נ. נשמה השכלית, למנדע בה לעושה כל עלמין, דאיהו אומר ועושה, מדבר ומקיים, ואיהו בורא יוצר ועושה. כלא חד. איהו מלגיו, איהו אפיק כלא מכח לפועל. ואיהו משנה עובדוי, וביה לית שנוי: ואיהו הוא דמסדר כל ספיראן, ואית בספירא, מנייהו, רב ובינוני וזעיר, כל חד על סדורא, וביה לית סדר. ואיהו ברא כלא בבינה, ולית מאן דברא ליה. איהו צייר ויצר כלא בתפארת, וליה, לית ציור וצייר. איהו עביד כלא במלכות, ולית מאן דעביד ליה: ובגין דאיהו באלין עשר ספירן מלגו, דבהון ברא וצייר ועבד כלא, שוי תמן יחודיה, לאשתמודעא ליה תמן. וכל מאן דאפריד בשום ספירה מחברתה מאלין עשר ספירן, דאתקריאו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, כאלו אפריד ביה: ואיהו דמייחד י' בה' ו' בה', ולא אתקריאו ידו"ד, אלא ביה. וכן אדנ'. וכן אקי"ק. וכן אלקי"ם. ומיד דאסתלק מתמן, לית ליה שם ידיע. ואיהו דקשיר כל מרכבות דמלאכייא, וקשיר לון כחדא. וסביל עילאין ותתאין. ואם הוא אסתלק מנייהו, לית לון קיומא, ולא ידיעה, ולא חיים. לית אתר דלאו איהו תמן, לעילא עד אין סוף, ולתתא עד אין תכלית, ולכל סטרא לית אלוק בר מניה: אבל עכ"ד דאיהו בכל אתר, בריאה יצירה ועשיה דיליה לא שוי, לא בכורסייא, ולא במלאכיא, ולא בשמיא, ולא בארעא ובימא, ולא בשום בריה בעלמא. בגין לאשתמודעא ליה כל בריין, אלא בספירן: ולא עוד, אלא כל בריין אינון, מנייהו ע"י בריאה, ומינייהו ע"י יצירה, ומנייהו ע"י עשיה. וספיראן,אע"ג דכלא ברא ויצר ועבד בהון, לא אתקרי בהו בריאה ויצירה ועשיה כתתאי, אלא אינון באורח אצילות. ובג"ד, כתר וחכמה ובינה ודעת דשאר בריין. לא דמי לון, הה"ד, ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. כגוונא דאורייתא דאתמר בה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ובורא ויוצר ועושה כלא: אע"ג דאשתמודעא לבני נשא בעשר ספיראן, דאינון כתר עליון חכמה ובינה וכו', אתמר ביה, דאיהו חכים, ולא בחכמה ידיעא. מבין, ולא בבינה ידיעא. חסיד, ולא בחסד ידיעא. גבור, ולא בגבורה ידיעא. איהו פאר בכל אתר, ולא באתר ידיעא. איהו הוד והדר בכל אתר, ולא באתר ידיעא. איהו צדיק, ולאו באתר ידיעא. איהו מלך, ולאו במלכותא ידיעא: איהו אחד, ולא בחושבן. כגון אחד, דסליק תלת עשר מכילן. ואע"ג דלאו איהו לבר מכלא, איהו סביל עילאין ותתאין, וסביל כל עלמין, עד דלית סוף ולית תכלית, ולית מאן דסביל ליה: כל מחשבתין לאן למחשב ביה, ולית חד מנייהו דידע לאשגא ליה. ואפילו שלמה דאתמר ביה ויחכם מכל האדם, בעא לאשגא ליה במחשבתיה, ולא יכיל. ובג"ד אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני: למאן דאיהו מחיה בידו"ד, לית מאן דקטיל ליה. ולמאן דאיהו ממית באדנ', לית מאן דמחיה ליה. ואלין אתוון לית בהו חיי ומיתה. בר מניה. ואע"ג דבהון מיתה וחיי, ולית בהון קריבו וייחודא, בר מיניה. שמא לא אתקרי שלים, אלא ביה. ולא אפיק פעולה לפועל אלא ביה: וסטרין אחרנין דאינון מסטרא אחרא, כלהו ברשותיה, למעבד בהון רעותיה. ועלייהו אתמר, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עבד בחיל שמיא. ולא איתי דימחי בידיה, ויימר ליה מה עבדת. הוא תפיס בכל מחשבתין, ולית מחשבה ידיעא ביה: ולא צריך ולרשמא אתר למחשב ביה, ולא למנדע ביה. אבל לבריין, בגין דלא יכיל מחשבתא דילהון לאשגא ליה בכל אתר, בגין דאית ליה עלמין אפילו לעילא מן ספירן. כנימין דשערא דלית לון חושבנא. ובגין דינדעין למקרי ליה באתר ידיע, רשים לון ספירן לאשתמודעא ליה בהון, בגין דאינון קשירן בעילאין ותתאין, וברא בהון כל בריין, לאשתמודעא ליה בהון: ואיהו דצייר שרטוטין, והכרת אנפין. דעמודא דאמצעיתא צייר תרי אפין, בתרין יודין מן וייצר. חוטמא באות ו' מן ויצר, וסליק בהון חושבן ידו"ד. צייר לון בהאי שמא לאשתמודעא מניה ליוצר עלמין: ידו"ד איהו תפארת, איהו נהיר באנפין. תרין גוונין דאנפין עבד ליה, דאינון חוור וסומק, דאינון חסד וגבורה, דאינון רזא דויעבור ה' על פניו ויקרא, ועלייהו אתמר לגבי עילא, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. פומא דיליה מלכות. תרין שפוון, נצח והוד. יסוד, לשון למודים, עלה אתמר פה אל פה אדבר בו. פרשת יתרו מאמר שרטוטין דמצחא שרטוטין דמצחא, אינון כגוונא דא, = - = מינייהו חמש בפותייא. ברזא דהאי כוכבא כגוונא דא,: : מנייהו כגוונא דא ו"ו ו"ו ארבעה. ברזא דהאי כוכבא כגוונא דא,: ואינון ברזא דאת ד'. מינייהו שית כגוונא דא = ברזא דהאי כוכבא: : : מינייהו שבע ברזא דכוכבא כגוונא דא: .: מינייהו תמנייא כגוונא דא: : ווווווו ודא ח' למנצח על השמינית, ודא בינה: מאן דרשים כלא י"ו, דאינון קו המדה דלהון. ובהון סלקין לתלתין ותרין. וכלא ד' כוכביא. ואית קו המדה דלהון. ובהון סלקין לתלתין ותרין. וכלא ד' כוכביא. ואית בהון תלתין פיקודין, בחושבן תלת יודין, דאינון י יי, ואלין תלת יודין, אינון תלת ירחין דסיהרא. ובהון ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. ואינון תלת ירחין דסיהרא קדישא, תלת אבהן אינון: יעקב, עליה אתמר בחדש השלישי. ביה ההוא טוב גניז, והוא אורייתא, דאתמר ביה, טוב לי תורת פיך. זכרו תורת משה עבדי: ועל ההוא טוב, איתמר לגבי יעקב, ויזרח לו השמש. ועליה אתמר, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים: ובזמנא דייתי מלכא משיחא, בסוף גלותא בתראה, דאתמר ביה הן עוד היום גדול, ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא. כגוונא דארון דס"ת. אורייתא ודאי יהא גניזו דיליה, בדרא בתראה. ובה אתטמר, כגוונא דנח בתיבה, דהוה אזיל על מייא. הכי האי אזיל בין ערב רב, דאינון מים הזדונים: ובסוף גלותא שוי קב"ה למשה בההיא תיבה ואייתי ליה בגלותא. ומנ"ל דבסוף גלותא אייתי ליה. הה"ד, ותשם בסוף. ועד ההוא סוף, כתיב, והיה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך. ועוד, ותשם בסוף, דא איהו רזא דסוף דבר הכל נשמע: ותחמרה בחמר ובזפת, חמר מבפנים חוור, וזפת מבחוץ אוכם. הכי אורייתא, חוורא מלגיו, ואוכמא מלבר. חוורא מסטרא דאור, דאיהו אור דאברהם, דדרגיה חסד. והאי איהו אור דאתמר ביה, וירא אלקים את האור כי טוב. ואתמר ביה ותרא אותו כי טוב הוא. ואין אור אלא תורה, דכתיב ותורה אור. ודא אור דאתייהיב מימינא. אוכמא מלבר, בההוא חשך דיצחק, דאתמר ביה ותכהין עיניו מראות, ואתמר ולחשך קרא לילה: ותשם בסוף, דא יעקב. דאתמר ביה. ויאסוף רגליו אל המטה. על שפת היאור, דא אורייתא דבעל פה, בגין דאיהי הלכה למשה מסיני, קבלה למשה: כד אזלא לגביה, אתקריאת הלכה למשה. כד קביל לה בדרועוי, אתקריאת קבלה למשה. כד שרייא בפומיה, פה אל פה אדבר בו. ועתידא למיזל לגביה בסוף יומייא, ויקבל לב בדרועוי. ובה בוקע מיא דאורייתא: ועוד ותחמרה, בקלין וחמורין דאורייתא. בחמר ובזפת, בחומרא דפיקודין דעשה, דאינון מצד אור. ומפיקודין דלא תעשה, דאינון חשך: ורזא דמלה, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. בההוא דאתמר ביה ולחשך קרא לילה. ויקרא אלקים לאו יום, לקבליה אמר, יומם יצוה ה' חסדו. ולחשך קרא לילה, לקבליה אמר, ובלילה שירה עמי: ותשם בסוף, בסוף מ' שנין בתראין דגלותא. לקבלייהו עלו ישראל, לסוף מ' שנין דאזלו במדבר, לארעא דישראל. בההוא זמנא, כי רם ה' ושפל יראה: ותתצב אחותו מרחוק, דא חכמה דיליה. הה"ד אמור לחכמה אחותי את. ותתצב, ביה ויבא ה' ויתיצב. מרחוק, ממרחק תביא לחמה: ועוד ותתצב אחותו, דא חכמה. מרחוק בההוא זמנא דמתרחקין ישראל מחכמת קבלת משה,