# ספר הזוהר — עותק נוסף — קטע 20

[קריאה בקורא](/reader/kabala-e45d9e74d82e/1/20/)

<div lang="he" dir="rtl">

עלמא, וכדין חמא כלא וידע כלא. ומאי חמא, חמא כ&quot;ל דלא אעדי מן סיהרא, והוה נהיר לה 
שמשא (ס&quot;א ליה כשמשא), הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי, מאן הבלי, דא סיהרא 
דאתכלילת מן כלא, מן מייא ואשא ורוחא כחדא, כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא, והוא 
חמא כ&quot;ל בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו 
זכאין בעלמא, האי כ&quot;ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ&quot;ל נטל כל משח ורבו וחידו 
דלעילא, ואתמלי (ס&quot;א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה. 
ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא 
כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ&quot;א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחידו 
למלייא לה ולאזדווגא עמה, ועל דא צדיק אובד, בצדקו דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא 
אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא 


אתער, וחייבין מאריכין בשלוה 
 
זוהר חלק ג דף מו/ב
בעלמא, הדא הוא דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, מאי ברעתו, בההוא סטר (נ&quot;א בההוא רעה) 
דאתדבק ביה. תו, יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תלייא 
(בחובייהו), צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני 
מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו, ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי 
בידן דלא נתגרי בהו ברשיעייא, (נ&quot;א ולא מחי בידיהון, דלא מתגרו בהו), והוה אמר לן 
(תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך 
הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ&quot;א 
אוכיחנא) להו לא בטמירו ולא באתגלייא. תו, פתח בריה אחרא ואמר, (בראשית ב ז) וייצר 
יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את האדם עפר מן האדמה וגו&#x27;, וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, בתרי יודי&quot;ן, בתרין 
יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקביל מייא, וחד לקביל אשא, יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, שם מלא, את 


האדם, כליל דכר ונוקבא, עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר 
דבי מקדשא. ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי 
האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עלאה, דאפיקת ארעא, דכתיב (שם א כד) 
תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת 
ביה בבר נש, רחימא היא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב 
לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת 
מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא אתער רוחא חד, דשט 
ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש, 
ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא. ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, 
כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא, 


וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא 
ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי. ועל דא אורייתא 
אכריזת ואמרת, (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו&#x27;, וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו 
ולשונו וגו&#x27;, בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, 
ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר 
לארחיה דחויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה 
דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו 
דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין, ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו, 
נפשו ודאי, ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא, וכדין חויא אזדמן, 
דכלא לאתריה אתהדר. וכד ההוא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, 


כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה 
בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא 
סגיר. כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה 
ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא 
ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו 
ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי 
נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמרו, דוד 
 


זוהר חלק ג דף מז/א
מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה 
דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל 
ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד 
נכון היום: 
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו 
בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, 
או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע 
בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן 
בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא 
בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא 
בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא 


דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי 
והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, 
אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ&quot;א והכי 
קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, 
והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי 
כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי 
אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם 
ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא 
הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, 
דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו&quot;ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת 


(שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, 
וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין 
ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן 
מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג 
א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, 
דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו&quot;ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא 
חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא 
בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו&quot;ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או 
השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד 
אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס&quot;א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים 


עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו&quot;ה, וכדין 
סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה 
פיה וגו&#x27;, מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי 
חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא 
אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי: 
ואיש כי ימרט ראשו וגו&#x27;, רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון 
לחכמה מן הסכלות וגו&#x27;, בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא 
 


זוהר חלק ג דף מז/ב
סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו לגו היכלא קדישא, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר 
וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא, אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן 
יומוי ולא אשגח בה, ידע הא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, והוא 
שבח גרמיה ואמר ראיתי אני. אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה, דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי 
כגוונא דלעילא, שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו, שיתא יומין לתתא, שביעאה 
עלייהו, שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב (דה&quot;א כט כג) וישב שלמה על כסא 
יהו&quot;ה למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעא שמהן לשלמה, לאתחזאה ביה 
חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן, שלמה, ידייה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, 
קהלת. ואמר שבעה הבלים, ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק 
בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל שבעה כתרין דלעילא, וכל הבל קלא 


אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל. ותאנא משמיה דרבי שמעון, הבל אפיק קלא 
ברוחא ומייא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא, בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין, 
ותאני רבי יצחק, תא חזי דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא 
אתקיים בר נש אפילו שעתא חדא. כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימי בהו, כהאי 
הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי, הדא הוא 
דכתיב (קהלת א ב) הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא, וכל מלוי הכי הוו, ובהבלים דלעילא 
כתיב, (דברים ח ג) כי על כל מוצא פי יהו&quot;ה יחיה האדם, מאי מוצא פי יהו&quot;ה, דא הבלים 
דלעילא. ותניא (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש 
אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא, 
חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה, בגין דאתי 


תועלתא לחכמתא בגיניה, כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע 
נהורא, ולא אתייא (נ&quot;א אתחזי) תועלתא לעלמא מניה. תאנא, שיש יתרון לחכמה, לחכמה 
סתם, דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, 
אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר, לא הוה (להוי) 
ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא 
דכתיב שיש יתרון לחכמה סתם, מן הסכלות סתם, וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח 
בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא 
רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. 
הדא הוא דכתיב (קהלת י א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא 
דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר 


מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות 
מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. 
כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ&quot;א אתחזי) אלא מן חשוכא, (ולעולם) 
תקונא דחוורא מאי היא, אוכמא, אלמלא אוכמא, לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק 
חוורא ואתיקר. אמר רבי יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים 
מרירא, מאן עביד להאי מתיקא, הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב (שם ז יד) גם את זה 
לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, וכתיב 
 


זוהר חלק ג דף מח/א
(שם ז יח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, 
אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם, (משום) דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלהי&quot;ם את 
האדם בצלמו, וכתיב (שם ט ו) כי בצלם אלהי&quot;ם עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש. 
אמר רבי יהודה, אי הכי, והא כתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, (ולא 
גבר אנוש איש), מאן בעי למקרב קרבנא, מאן דאיהו חטאה, וכתיב אדם. אמר רבי יצחק, תא 
חזי, קיומא דעלמא דעילאין ותתאין הוא קרבנא, נייחא דקודשא בריך הוא, ומאן אתחזי 
למקרב קמיה האי נייחא, הוי אומר האי אדם דיקירא מכלא. אמר ליה, אי הכי, הא כתיב אדם 
כי יהיה בעור בשרו וגו&#x27;, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, אמר ליה, להאי בעי קודשא בריך 
הוא לדכאה יתיר מכלא, דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכלהו, לא ליתיב הכי. ובגין כך כתיב 
באדם, והובא אל הכהן, ובא לא כתיב, אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה, אתחייב ביה 


לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי, וכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע 
וגו&#x27;, איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו&#x27;, ולא כתיב בהו והובא. אמר ליה, והא 
כתיב (במדבר יב ג) והאיש משה, (שמות לב א) כי זה משה האיש, אמאי לא אקרי אדם, אמר 
ליה, משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, (יהושע א ב) משה 
עבדי, ואוף הכי אקרי לגבי אדם דלעילא. אמר ליה, אי הכי והא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה 
איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו, אמר ליה, אי הכי 
אנא בינייהו (ס&quot;א יתיב) אתיבו בכלא, ובאתר דא לא זכינא, אמר ליה, זיל לרבי אבא, 
דאנא אוליפנא מניה על מנת דלא לגלאה. אזל לגבי דרבי אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר, 
אימתי אתקרי שלימותא דלעילא (נ&quot;א דכולא), כד יתיב קודשא בריך הוא בכורסייא, ועד דלא 
יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא, דכתיב (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה 


אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא ושלימותא דכלא, אמר רבי יהודה, בריך 
רחמנא דאשכחית לך בהאי. אמר ליה, אי הכי הא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא 
כתיב אדם, אמר ליה יאות שאלת. תא חזי, התם לא אשתכח שלימותא דכלא, ובגיני כך אקרי 
איש, אבל הכא שלימותא דכלא וכללא דכלא, בגין כך אקרי אדם, קארי עליה, (תהלים קיט 
עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. תו אמר ליה, כתיב (שם לו ז) אדם ובהמה, ולא 
כתיב איש ובהמה, אמר ליה, ולא, והכתיב (שמות יא ז) למאיש ועד בהמה, אבל מה דכתיב 
אדם ובהמה, כמה דכתיב (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, עד האזוב אשר יוצא בקיר, 
אורחיה דקרא הוא דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו, אוף הכא עלאה מכלא אדם, ונמיך מכלא 
בהמה. אמר ליה, והא כתיב (בראשית ב ה) ואדם אין לעבוד את האדמה, אמר ליה, תא חזי, 
דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא, 


וכלהו אתעכבו, עד דייתי ההוא דאקרי אדם, הדא הוא דכתיב (שם) וכל שיח השדה טרם יהיה 
בארץ וגו&#x27;, טרם, עד לא, כתרגומו, משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי, הדא הוא דכתיב (שם) 
ואדם אין, כלומר כלהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא עד דאתחזי, ובגין כך לא אתחזי (נ&quot;א 
אתברי) האי דיוקנא, אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הדא הוא דכתיב, (שם ז) וייצר ה&#x27; אלהי&quot;ם 
את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא, וכללא דכלא. תאנא, בששי נברא 
אדם, בשעה שנשלם הכסא, ונקרא כסא, דכתיב (מ&quot;א י יט) שש מעלות לכסא, ולפיכך נברא 
האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא, כיון דנברא אדם, אתתקן כלא, וכל מה 
דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם. תניא, אמר רבי יוסי, כתיב (יחזקאל א י) ודמות פניהם 
פני אדם, כללא דכלא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא. אמר רבי יהודה, והא כתיב (שם) ופני 
אריה אל הימין לארבעתם ופני שור 
 


זוהר חלק ג דף מח/ב
מהשמאל לארבעתן, אמר ליה כלא אנפי אדם הוו, ובההוא דיוקנא דאדם אתחזיין כל גוונין 
וכל דיוקנין. כמה דתנינן, אנפוי אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם, 
משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין. אמר רבי יצחק, תא חזי, כל מאן דאיהו תחות שולטני 
דאדם, אתקרי איש, משום דאתתקן בגוונא דאדם, מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא. דתניא 
ברזא עלאה בספרא דצניעותא, כד אתברי אדם, נחת בדיוקנא קדישא עלאה, ונחתו עמיה תרין 
רוחין מתרין סטרין מימינא ומשמאלא, כללא דאדם, ורוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא, 
דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ורוחא דשמאלא אתקרי נפש חיה, והוה אזיל 
ונחית מעילא לתתא, ולא אתיישבא בהדי אחרא. כד הוה עייל שבתא, והוה חב אדם, אתעבידו 
(נ&quot;א אתנגידו) מההוא רוחא שמאלא בריין מתפשטן בעלמא, ולא אסתיימו גופא דלהון, 
ואתחברו בהאי גופא דאדם בדכורא ונוקבא, ואתיילידו בעלמא, ואלין אקרון נגעי בני אדם. 


תאנא, עלאין מנייהו דלא אתדבקו לתתא ותליין באוריא, ושמעין מה דשמעין מלעילא, 
ומנייהו ידעין אינון אחרנין לתתא. תנא, מן בוצינא דקרדינותא, נפקין תלת מאה ועשרין 
וחמש ניצוצי, מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה, דאקרון גבורות, (ס&quot;א ומתלכדן 


</div>
