חלק א פרק כח האהבה גם היא יש בה חלק נקרא חיצוני, וחלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני ממנה הוא שאדם אוהב את המקום מצד הצלחתו כשרואה את עצמו מוצלח בכל ענייניו, יגזור אומר ויקם לו, לא תמעד אשוריו, והנה בראותו את עצמו כי כל אשר יעשה יצליח משים תשוקת אהבתו בבוראו, עוד יש אוהב את המקום בראותו כי אוהביו זוכים לחיי העולם הבא, ולתכלית זה להשיגו רודף אחר מצותיו ומבקש אהבתו: ויש לדעת כי מיני האהבה אלה נכללים בסוד אהבה זוטא, והיא השער להכנס ולעלות בסוד אהבה רבה, וממנה נמשכין מיני אהבה אלו בסוד התערובות ומיני התענוגים הן אותם שהם מצד הגוף הן אותם שהם מצד הנפש, בסוד מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ולפי שאהבה זו הדרך אל העליה העליונה היו מיני אהבה אלה טובים כי מהם יכנס האוהב אל האהבה הנכונה, וזהו החסד שהוא סוד אהבה זו שאינו מגיע כי אם עד שמים, וממנה יכנס אדם אל האהבה העליונה החסד שהוא מעל שמים:
ואמרו בפסחים פרק מקום שנהגו, רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה: הנה בארו שהאהבה על דרך זה היא הנקראת שלא לשמה, ולזה הגיע לגבול ויש לה שעור, לפי שהאוהב תולה אהבתו בדברים שיש להם שעור, אלא שהיא אהבה והיא טובה עם שהיא שלא לשמה למה שיקווה ממנו האהבה לשמה: ואמרו בספרי ובנדרים פרק קונם יין, לאהבה את יי' וגו' שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהא עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, תלמוד לומר לאהבה כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה, רבי אלעזר בן צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים: יראה מדבריהם אלה, שהעובד לתכלית מה שיגיע אליו מעבודתו אינו אוהב כי אם את עצמו, לפי שאין בעבודתו חלק לגבוה, והחפץ והרצון היה שכל כוונתו של אדם בעבודתו תהיה לשם
שמים, שהוא ייחוד השם הגדול במחשבה ובמעשה, והיא העבודה לשמה, והעובד לזה התכלית הוא הנקרא אוהב את המקום, והעובד מאהבה זו לא יפנה בעבודתו ולא יכוין בה לשום תכלית מאלה שהם צרכי עצמו, ואחר שאין תכליתו בעבודתו כי אם עשיית הרצון שהוא הייחוד שהוא צורך גבוה, הנה הוא להשלים זה לא יחוס על עצמו, אלא אם יבא לידו למסור גופו על זה יתן ולא יחשוך, וכל שכן הונו, ועד כאן יגיע תכלית העבודה והאהבה, והיא האהבה שנצטוינו בה לאהבה את יי' אלהיך וגו', ועל זה הדרך עבד אברהם אבינו ע"ה ואהב את המקום, ועבודת אברהם אבינו ואהבתו היתה מה שנצטוינו בפסוק ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון, (ח"ג רס"ז.) ואהבת מאן דרחים לקב"ה אתעטר בחס"ד בכל סטרין ועביד חסד בכלא, שלא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאיתמר דלא חס ברחימותא דמאריה על לביה דאיהו יצריה ועל נפשיה ועל ממוניה, על לביה
דלא אשגח על מותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, ועל נפשיה ועל בריה ועל אתתיה, על ממוניה, דהוה קאים בפרשת אורחין ואתקין מזונא לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחס"ד, כמא דכתיב חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה, זכה להאי, ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, הה"ד וחסידיך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה, עד כאן: הנה בארו כי האוהב את המקום הוא המתעטר במדת החס"ד, וזוכה אליה מכל צד ועושה חסד בכל הדברים עליונים ותחתונים, והוא סוד שימת השלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ואמרו שגדר האהבה אל המקום שלא יחוס על גופו ועל ממונו, והוכיחו זה מאברהם שבאהבתו את המקום נעשה אכזרי על עצמו ועל בנו ועל אשתו, ואם יש מי שממונו חביב עליו מגופו ונפשו, הנה אברהם גם על ממונו לא חס, והיה מוציאו על אהבת המקום, ואמרו שעל זה זכה למדת החס"ד שהיא סוד האהבה ונקשר בה שנאמר חסד לאברהם, וגם האוהב והעובד על הדרך
ההוא יתקשר בה ויזכה אליה, ואינו צריך לכוין לעצמו ולעבוד לשום תכלית כי מאליו יבא וימשך, כי העובד על הדרך הזה הרי הוא מיחד את השם וגורם ברכה בכל הדברים מראש המחשבה עד סופו, ומברכתו יבורך גם הוא, והוא אמרם ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, והוכיחו זה ממה שכתוב וחסידך יברכוכה אל תקרי וכו', והכוונה שהחסידים והם שזכו למדת החסד ונתעטרו בה בעבודתם מאהבה, ימשיכו הברכה והאצילות עד סוף המחשבה, והוא אמרו יברכו כ"ה, והגורם הנה גם הוא בכלל הברכה בלתי שיתכוין לעצמו, והוא אמרם בפרק קונם יין, למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, ומזה יתבאר איפשרות האהבה בין המקום ברוך הוא ובין האדם גם כן והוא על זה הדרך: כבר כתבנו כי האהבה אל השם המיוחד הוא ייחודו, והנה המיחד האמיתי גורם שפע ואצילות בכל המעלות הקדושות הנכללות בשם הגדול והוא עשיית הרצון, והנה זה המיחד הגורם זה אהוב למעלה מן השם המיוחד, ואם כן מצד אהבתו אל השם המיוחד תמשך לו האהבה מאתו גם
הוא, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין האדם האוהב המיחד, כמו שתפול בין האדם ובין השם המיוחד, והוא סוד הכתוב שאמר אני אהבי אהב, אהביה כתיב, כלומר אהבי ה' סוד ה"א אחרונה, והענין לומר כי ממשיכים האהבה סוד חסד לאברהם דרך המעלות, עד ה"א אחרונה שהיא חכמה אחרונה חכמת שלמה אהב אותם לפי שהם המיחדים את השם הגדול, ולזה הם נאהבים לו, כי המיחד על דרך זה עושה נחת רוח ליוצרו, והוא אוהב אותו כדרך הנהנים שזה נהנה מזה ואוהבים זה את זה, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל: וגם מצד שני איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל, והיא אהבת האב לבן לפי שהוא חלק ממנו ויש לו יחס עמו, והוא כי כבר כתבנו כי נפשותן של ישראל נשתלשלו דרך אמת ואמונה, שהם הקב"ה וכנסת ישראל שהם אביהם ואמם של ישראל, והם חלקם וכמו שכתוב כי חלק יי' עמו וגו', ולפי שזה כן היתה האהבה עזה מאד בין השם שהוא האב ובין ישראל
שהוא הבן, וכמו שכתוב כי נער ישראל ואהבהו, אהבתי אתכם אמר יי' ואהב את יעקב, וכתיב בתורה ואהבך וברכך והרבך וגו', ויהפך יי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך יי' אלהיך, וכתיב כי מאהבת יי' אתכם וגו', וזאת האהבה גדלה וגברה מאד, עד שעלתה אל מדרגת החשק, שהוא קצה האהבה ותכליתה, והוא אמרו לא מרבכם מכל העמים חשק יי' בכם ויבחר בכם וגו', וכתיב רק באבתיך חשק יי' וגו', והטעם כי כנסת ישראל חשוקה ורעיה אל המלך שהשלום שלו כי הם רעים אהובים, והיא אמם של ישראל, ומחשקו בהם חשק גם בבניה בהיותם נוהגים דרך ישרה וגורמים האהבה והחשק בין שניהם: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וידע, משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים, חבבן וגדלן יצאו לתרבות רעה, שנאן ושנא אמם, חזרה עליהם אמם ואמרה להם בני למה אתם כך שאביכם שנא אתכם ואותי, עד שהתנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם, ראה אביהם כך, אהבם כבתחלה וגם את אמם הה"ד וירא וידע, עד כאן:
ומזה הצד נתחייבו ישראל למסור עצמם על אהבתו של מקום, וכמו שכתוב ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ושנינו בפרק הרואה אפילו הוא נוטל את נפשך: ובספרי, שמעון בן עזאי אומר אהבהו עד מצוי נפש, וכמו שמצינו ברבי עקיבא כדאיתא בפרק הרואה, בשעה שהוציאו רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל אהבה (ח"ב רנ"ג ע"ב) אמר בזה הלשון מהכא נפקי תרי ממנו ואיקרון אהב"ה על שמא דהיכלא, ואילין קיימין לאשגחא על כל אינון דמייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, וסלקי ואסהידן לעילא,
וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין ועאלין גו האי היכלא, ומתעטרי תמן, וסלקי לאתעטרא גו אהבה עילאה, ועל דא כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וגו' בהיכלא דא כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו עד כאן: העובד מאהבה, הנה הוא מעמיד העולם, לפי שהאהבה כוללת תורה, עבודה, גמילות חסדים, שהם עמודי העולם, כי העוסק בתורה מאהבה הנה הוא מיחד את השם הגדול, והתורה כבר התבאר כי היא שם יי' ממש, והוא אמרו כאן ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, עם שהוא כולל גם כן כוונת הייחוד בפסוק שמע, וכנגד העבודה אמר, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, ואין עבודה גדולה מזו, והיא עבודת אברהם אבינו ע"ה ועבודת רבי עקיבא וחבריו שאין מעלה על מעלתם, וכנגד גמילות חסדים אמר, וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין וכו', וסלקי לאתעטרא גו אהבה עלאה, סוד חסד
לאברהם שהוא מעל השמים העליונים, והוא יחוד אהבה זוטא באהבה רבה בסוד יהו"ה אלהים שם מלא, הרי העובד מאהבה הוא המיחד את השם הגדול: והעבודה על זה הדרך, הוא פרי כל התורה כולה שהיא נכללת בשלשה עמודים אלה שאמרנו, ועליהם נצטוינו לאהוב את השם הגדול באמרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי באמרו בכל לבבך הוא כנגד התורה בכלל, הכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה שהם כנגד יצר הטוב ויצר הרע, וצריך העובד מאהבה ליחדם ולעבוד בהם אל השם המיוחד מאהבה, והוא אמרם בכל לבבך בשני יצריך וכענין שהתבאר למעלה, וכנגד העבודה, אמר ובכל נפשך ואמרו ואפילו נוטל את נפשך, שנתחייבנו למסור עצמינו למות על עבודת השם המיוחד ואהבתו, וכמו שמצינו בחנניה מישאל ועזריה, שנאמר בהם, ויהבו גשמהון די לא יפלחון ולא יסגדון לכל אלה להן לאלההון, וכנגד גמילות חסדים אמר ובכל מאדך, ושנינו בפרק הרואה, בכל ממונך:
הרי שלשה עמודים כנגד שלשה דברים שצריך העובד לאהוב בהם את השם והם לב, נפש, מאד, תורה, עבודה, גמילות חסדים, והם כנגד שלשה שמות הייחוד יי' אלהינו יי' והוא אחד בהם. וכן האוהב צריך ליחדו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וזו היא העבודה והאהבה שאין מעלה למעלה ממנה, ולזה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה על שהם ענין אחד בסוד יי' אחד ושמו אחד, וזה מה שראינו לעבוד בו מענין האהבה, ובכאן נשלם החלק הראשון מזה הספר הנקרא עבודת הקדש, תהלה לאל הנאזר בגבורה ונאדר בקדש, אשר עד כה עזרנו יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה אמן אמן נצח סלה: תם ונשלם חלק היחוד. תהלה לאל יחוד כל יחוד:
חלק ב פרק א החלק השני הנקרא חלק העבודה פרקיו ט"ו: כבר כתבתי בפתיחת ספר זה, כי העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, והוכחתי כן, מרמזי הרבה מקראות ומדברי רז"ל עם שהיא קבלה ביד בעלי העבודה איש מפי איש שהדבר כן, ולזה היה כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, והוא עשיית הטוב והישר בעיני יי', כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתוב רוכב שמים בעזרך: ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי, ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים עד כאן: הנה יתבאר מזה כי העבודה צורך גדול בה יתעוררו העליונים ויעזרו בפעולתם והוא תקון
הכבוד, ואמרו בפרק רבי עקיבא היה לך לעזרני, ובשוחר טוב אמרו ומציון יסעדך, מלמד שהכל צריכים סיוע עד כאן. ובסיוע ועזר התחתונים, מתיחדים השני דודים ומתחברים בנשיקה, והוא ייחוד השם הגדול, וזה טעם העבודות ולזה היה התעוררות התחתונים, ועזרם בעבודתם נכסף ונדרש מאביהם שבשמים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"י ע"ב) בזה הלשון תא חזי בטח ביי' ועשה טוב, תנינן כעובדא דלתתא יתער עובדא לעילא, והא אוקמוה, ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון, בגין דההוא אתערותא דידכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין ודאי טוב אתער, כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכל אחד שכון ארץ, ארץ עילאה דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ שרי בגווה אכול איבה אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ
וכל אחד כד"א. ואמונתך בלילות ורעה אמונה הוי דבר לה לרעותך עד כאן: הנה בארו, כי כפי המעשה למטה כן דוגמתו יעשה ויתעורר למעלה, ובמעשה הטוב יתעורר צדיק יסוד עולם הנקרא טוב, ויתיחד בלויה שלו, והגורם זה במעשיו הטובים, הרי הוא כאלו עושה הדבר ההוא והייחוד ההוא למעלה, וכמו שאמר ועשה טוב שהוא תקון הכבוד, והנה זה משים שלום בפמליא של מעלה, וגם הוא יאכל בטובה, וישכון בארץ, וזה אמרו שכון ארץ סוד ארץ החיים, ויתבאר שכל עוד שלא יעשה הטוב הזה האמור כאן, והוא ייחוד צדיק בצדק, שאי איפשר לשכון בארץ ההיא, ובהתעוררו הטוב לבא לחול במקומו, מעלין עליו כאלו הוא עשאו ותקנו, ואז שכון ארץ ורעה אמונה כי ינהיג האמונה ההיא בסוד, וכל מעשהו באמונה לרצונו, כי כמו שעשה הרצון העליון למעלה במעשיו הטובים, כן יעשו רצונו, ואז ותגזר אומר ויקם לך וגו', ומבואר מזה, אמרו עוד שם בזה הלשון ועשיתם אותם מאי ועשיתם אותם
אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב"ה כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכי דוד עבד ליה אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד, והוה קם בפלגות ליליא, וקא משבח ליה לקב"ה עד דסליק שמא קדישא בכורסיה, בשעתה דסליק נהורה ביממא כביכול הוא עבד שם ממש, כמא דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות עד כאן: הנה בארו בתכלית הבאור כי בעשיית המצות למטה, יעשום למעלה ויעוררו דוגמתם לתקן
במעשיהם הכבוד העליון ומעלין על העושה כאלו עשאו ממש, הואיל ובמעשיהם הטובים מתעוררים העליונים להתחבר ולהתיחד זה בזה, והוא אמרם הואיל ומתערי עליכו וכו', וזה הענין על זה הדרך הוא עשיית השם הנאמר בדוד, שאמר ויעש דוד שם והוא תקון הכבוד סוד השם הנכבד שהיה מתקן ומיחד בעסק התורה ובקיום מצותיה ובעבודתו שהיה עובד תמיד באין הפסק, שכל זה גורם עשיית השם ותקונו אשר זה הוא הרצון והחפץ העליון והכוונה בבריאה, והעושה כן מעורר הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה, וגם הוא בכלל הברכה ההיא, כי הוא הגורם בתקנו הכבוד כראוי: ומכל זה יתבאר, כי הצדיקים בעבודתם ובמעשיהם הטובים מוסיפים כח בגבורה כי ימשיכו האור והשפע מן המקור עד בית המלכות, וכמו שאמרו רז"ל במדרש איכה בפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל עד כאן. והוא מה שאנו בבאורו,
כי בעשיית התורה והמצות ימשיכו האור מן העדן אל הנהר, ומן הנהר אל הגן, סוד כנסת ישראל שהיא אלהים, ונותנין בה און וחיל, ואז היא מתגברת בעזרתן של ישראל, כי היא גבורה תחתונה. ובמדרש ילמדנו אמרו בזה הלשון, וכל מאמצי כח אמר רבי יוחנן שכך היו הצדיקים מאמצי כח הגבורה, שהרי יעקב אבינו עדיין בנימן אצלו והקדים להתפלל, הוי אומר ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' עד כאן, הנה כי הנביאים והצדיקים בעבודתם ובתפלתם מאמצים כח הגבורה סוד ה"א אחרונה, כי הם ממשיכים אליה האור והעוז מראש אמנה, ומיחדים אותה עם דודה סוד צדיקו של עולם האור המאיר עיניה, והצדיק למטה מעורר הצדיק למעלה ושניהם מתקנים ועושים הכבוד העליון, ומוסיפים ומאמצים כחו זה מלמטה וזה מלמעלה, והצדיק של מעלה מתגבר כשיש צדיקים למטה שמאמצים כחו בסוד תנו עוז לאלהים: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה תאנא, עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם
הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר, ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם עד כאן: העמוד הזה, הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא מן הארץ סוד ארץ החיים עד לרקיע העומד באמצע, ועליו נאמר כי כל בשמים ובארץ והוא המיחד השמים עם הארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו כמעשיהם הטובים המאמצים כחו מתגבר כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז מריק בלויה שלו והוא סובל כל העולם סוד מלכות בית דוד, ואם חס ושלום מתחלש בהתעוררות התחתונים כפי מעשיהם הרעים בסוד צור ילדך תשי וגו', לא יוכל להתקיים העולם ואז הוא עת רעה, ואחר שבמעשי הצדיקים מתגבר ונקרא צדיק על שמם אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד
מעמיד העולם, הרי הוא דוגמת צדיק של מעלה וצדיק של מעלה מקיים וסובל העולם בעזר צדיק של מטה, כשהוא עובד עבודתו כראוי: יתבאר אם כן ממה שכתבנו בפרק זה, כי העבודות צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, ובם מתפאר הכבוד בתפארת עוזו, וכל זה בהתעוררות התחתונים בכשרון מעשים, ולפי שהדבר כן צריך שתהיה העבודה באין הפסק, כי בסבת העבודה וכשרון המעשים יתיחד השם בכבודו, וזה סבת הברכה והשפע ולפי שאין לייחוד סוף וקץ כן אין להפסיק בעבודה וכשרון המעשים הגורמים הייחוד, ולפי שזה כן והיה תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות והוא הגורם הגדול בייחוד, כי העוסק בתורה עוסק בשם יי' ממש כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ד מהחלק השלישי מזה הספר בסייעתא דשמיא, לזה אמר השם הנכבד ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכתיב דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד: