{"bookId": "kabala-f41d246d481b", "part": "1", "torah": "2", "title": "ספר עבודת הקודש — חלק א פרק ד", "hebrewTitle": "חלק א פרק ד", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-f41d246d481b/1/2/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-f41d246d481b/1/2/", "segments": [{"index": 1, "he": "חלק א פרק ד \nאצילות עשר ספירות שבארנו הוא עצם האלהות, וזהו ענין האצילות כי אין הנאצל נפרד מן \nהמאציל, ואינו חוצה לו, ולא דבר אחר בלתו, אבל הוא עצמו כי הוא בהיות ובעצמות \nובאחדות ההוא שהיה במאציל קודם התפשטותו בו, כי מהתפשטות בשרש הנעלם באו לא חוץ \nממנו, כי אין לומר שמעצם השרש נתפשטו כדרך התפשטות המלאכים שהוא דבר אחד והם דבר \nאחר נפרד ממנו, אבל ההתפשטות הזה הוא בעצם השרש הנעלם בלתי נפרד ממנו עד שנאמר שהוא \nהם, והם הוא והכל אחד: \nובעלי העבודה קבלו בזה רמז דק ממה שכתוב בתורה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם \nיפרד והיה לארבעה ראשים. ונהר היא ה\"א ראשונה שבשם המיוחד, יוצא מעדן היא היו\"ד שבה \nהיה כל האצילות וכענין שהתבאר כבר, להשקות את הגן היא ה\"א אחרונה, כי עליה אמר המלך \nשהשלום שלו סוד הוא\"ו שבשם גן נעול וגו', והנהר משקה את הגן שהוא ה\"א אחרונה \nבאמצעות הנחלים המתפשטים מהנהר, באמרו כל הנחלים שהם סוד וא\"ו שבשם הולכים אל הים \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ים החכמה, ומשם יפרד משם ולמטה הוא עולם הפרוד אבל עד שם עולם הייחוד האמיתי ארבעה \nאותיות שבהם נכלל כל האצילות בייחוד וארבעה ראשים בפרוד, אם כן הנאצל במאציל באחדות \nגמורה כי שמו בו והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו: \nוכתב הרב המקובל רבי טודרוס הלוי ז\"ל באוצר הכבוד בפרק אין עומדין במה שדרשו רז\"ל \nעל זכור לאברהם ליצחק וגומ' אשר נשבעת להם בך, מאי בך א\"ר אלעזר אמר לפניו רבש\"ע \nאלמלא בשמים ובארץ וכו' ועכשיו שבשמך הגדול בו נשבעת וכו', ופירוש הרב ז\"ל ראה והבן \nכי הוא שמו ושמו הוא וכי הוא בשמו ושמו בו, כענין שכתוב בך, ואומר בי נשבעתי, ולזה \nנתכוונו חז\"ל במאמר עד שלא נברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, ויש גורסין הוא \nבשמו בלבד עד כאן: \nוהרב המקובל רבי בחיי ז\"ל בפרשת וארא כתב בזה הלשון ממה שהזכיר נודעתי ולא אמר \nהודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצינו והיה בעבור כבודי ואמר עד עברי ולא אמר עד \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "עבור כבודי, אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד עד כאן, ומזה יוחס שם בן ד' לאין סוף \nלפי שהוא מיחד וכולל כל האצילות שהוא האלהות: \nובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום פרשת ויקרא (י\"א ע\"ב) בא זה הלשון, אילין \nאינון עשרה שמהן דקב\"ה אקרי בהו, וכולהו מתקשראן דא בדא בייחודא שלים, ואלין אינון \nכתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו ואינון ושמיה והוא אינון עד כאן: \nובפרשת אמור בא זה הלשון (ח\"ג צ\"ג ע\"ב) לך אמר לבי בקשו פני וגו' דוד מלכא אמר דא \nבגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא, ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי \nדאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר בקשו פני, אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו \nאחיד בהו ואינון ביה, אינון שמיה והוא ושמיה מלה חד הוא, בגיני כך אמר דוד את פניך \nיי' אבקש כד\"א דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן: \nואמרו במדרשו של רשב\"י ע\"ה במקום אחר. (ח\"ג ע' ע\"א) תא חזי הקב\"ה אפיק עשר כתרין \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "עטרין לעילא קדישין דמתעטרא בהו ומתלבשא בהו, והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא \nבעמודא ולית תמן פרודא עד כאן, ובבהיר בא זה הלשון דבעת שישראל מקריבים קרבן לפני \nאביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו יחודו של אלהים. ועוד שם דעו כי יי' הוא אלהים \nהוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל\"ף ול\"א אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל \nשמותיו עד כאן, הרי שהוא מיוחד בהם כי אם נאצלו לא נפרדו ולזה נצטוינו בקרבן ליחד \nכחותיו בו. שאם לא כן איך יותר לנו ליחד דבר שהוא חוץ מהעצם חלילה והיה זה עבודה \nללא אלהי אמת אבל אם היה שהם עצם האלהות הרי זו עבודה ליי' לבדו: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה פרשת ויקרא (ב' ע\"א) בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה רבי יהודה \nאלהינו מאי בעי הכא, א\"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל עד כאן, \nוהכוונה על ה\"א אחרונה שבשם הנקראת עיר ואמר שהיא דחלא כלומר אלהי ישראל ויראתן, \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "שיורה כל זה שהיא ביחוד מה שעליה עצם האלהות, ולזה יותר לומר שהיא דחלא ותושבחתא \nדישראל כענין הוא תהלתך והוא אלהיך, וכתב החכם ה\"ר בחיי ז\"ל הוא תהלתך אלהי ישראל \nוהוא אלהיך השם המיוחד, וכאן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר \nולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת לתהלה שהוא השם ולתפארת השם \nהמיוחד עד כאן. הרי שהם אלהי ישראל והם עצם האלהות ולזה ישראל נתונים להם כענין \nואתכם לקח יי' והנה ישראל אינם נמסרים לשום כח ולשום שר ואל כלל כי אם ליי' לבדו, \nוכענין כי לי בני ישראל עבדים וגו' כי חלק יי' עמו וגו': \nולקבוע בנפשותינו שהאצילות הוא עצם האלהות באה הקבלה לחכמי האמת ליחדו בפסוק שמע \nישראל. וכתב החכם ה\"ר בחיי ז\"ל כוף אזניך ושמע בפסוק שמע ענין היחוד האמיתי המקובל \nוהמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד \nאם ממטה למעלה אם ממעלה למטה עד כאן, כל זה יורה שהאצילות הוא עצם האלהות ולזה באה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "מצות היחוד ליחדו כי אם היה דבר אחר נפרד מהעצם היה זה יחוד ללא אלהי אמת וחלילה: \nוממה שקבל החכם הזה ז\"ל ממה שכתב בפרשת וישמע יתרו בפסוק וידבר יתבאר היטיב היות \nהאצילות עצם האלהות, כי האריך שם הרבה יעלה ביד המשכיל מאריכותו מה שאני בבאורו, עם \nהיות כל זה מקובל מסור לחכמי האמת ולא ערער אדם על זה מעולם כי אם פתי מתעקש שלא \nנמסרו לו מסורות האמת ולא נשלם בחכמה האמיתית ואין דבורנו עם הסכלים: \nוראיתי להביא כאן מה שקבל החכם הזה בפסוק לא יהיה לך, זה לשונו ואמר לא יהיה לך \nאלהים אחרים על פני, אבל פני שלי יהיו אלהיך עד כאן, והכוונה על המדות שהם פניו \nוידוע שאין פני האדם דבר בלתו ולא חוצה לו ולא נפרד ממנו אבל הם הוא עצמו, ומזה \nנקראו הפנים המאירים אלהים כלומר אלי הם, וכמו שכתב הוא ז\"ל בפרשת בראשית השם הזה \nשתי מלות אלי הם, והנה הנה פירוש היו\"ד וזכור את בוראיך מלא ביו\"ד והמשכיל יבין עד \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "כאן. וכן היא קבלת הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה ובפירוש ספר יצירה שלו: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (האזינו רצ\"ז ע\"א) תנא כי שם יי' אקרא הבו גודל וגו' מאי שם \nיי' אמר רבי שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדו\"לה. הצור תמים פעלו דא \nגבור\"ה. כי כל דרכיו משפט דא תפאר\"ת. אל אמונה דא נצ\"ח. ואין עול דא הו\"ד. צדיק דא \nיסו\"ד. וישר דא מלכו\"ת, הוא כלא שמא קדישא שמא דקב\"ה ובגין כך כי שם יי' אקרא. אמר \nרבי חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא \nדמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואי תימא כל הני \nסגיאין אינון, חזר ואמר הוא כולהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד, \nבריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין עד כאן, הרי בארו ע\"ה בזה המדרש היות האצילות הוא עצם \nהאלהות בלא שום פרוד והנאצל קשור במאציל בייחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת: \nוהחכם ה\"ר מנחם מרקנאט זה לשונו כתב על זה המדרש זה לשונו זה המאמר העירני על פירוש \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא רמז על ההויות, ואמר אני הוא, שההויות \nהנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד וכן מצאתי בתנא דבי אליהו שנתעוררו רז\"ל \nעל זה ואמרו ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וכו', משמע כי מלת אחרונים רמז \nלהויות והבן, הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים וכבר ידעת עניינם עד כאן \nדבריו. ואמר הנביא ישעיהו ע\"ה בשמו יתברך כה אמר יי' מלך ישראל וגואלו יי' צבאות \nאני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. הודיענו כי הכל הוא ואין בו רבוי חלילה, \nולפיכך יו\"ד בראש ויו\"ד בסוף, והראשונה תורה עליו יתברך שהוא ראשון והאחרונה שהוא \nאחרון והאמצעית, כי מבלעדיו אין אלהים והוא מיוחד בכלן, והוא הכל ואין חוץ ממנו, \nוכן ראיתי כזה הרמז בזה הפסוק לרשב\"י ז\"ל בספר התקונין שלו. וכתבתיו בספר תולעת \nיעקב בסייעתא דשמיא: \n  \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "חלק א פרק ה \nראיתי להוכיח עוד ולאמת מדברי קבלה כי האצילות הוא עצם האלהות, ואומר כי קבלה \nאמיתית קבלו בעלי העבודה כי כוונת התפלות להשפיע הכח העליון אל המדות בכל מדה ומדה \nהצריכה, ונמצא לחכמי האמת האחרונים זה הלשון כלל הברכות שקבלנו איש מפי איש עד הרב \nרבי יצחק כן הרב ז\"ל שאמרו עליו שהיה שלישי לאליהו ז\"ל. דע והתבונן כי לעולם כל \nברכות המצות וברכות ההנאה והריח וכל התחנות והברכות של מיושב כלם לתשובה, ותפלות של \nמעומד כל יום שיש בו קרבן מוסף ואנו מתפללין י\"ח ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות \nלתשובה, והאמצעיות הכוונה והדבור לתפארת, ובלבד שלא יזיז דעתו מהבינה, והאריכו בזה \nבספריהם להודיע כוונת התפלה, ואין הכוונה להם ז\"ל שיכוונו במדה ההיא לבדה כי כוונה \nכזו תהיה הריסה אבל תהיה הכוונה בייחוד כל השאר בה אלא שעקר הכוונה הוא לעשות המדה \nההיא הצריכה לו עקר בשאלתו: \nובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום אמרו בזה הלשון (ח\"ב ס\"ג ע\"ב) אמר רבי \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כלא ואכליל כלא בהאי \nעמיקא דבירא, ומהכא שאיב ואתנגיד. בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה ומשקין מניה, \nומאן דמצלי צלותיה בעי לכוונא לבא ורעותא לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא בגין \nדיתקבל צלותיה ויתעביד רעותיה עד כאן, והכוונה כי חכמה עליונה שקראוה כאן עמיקא \nדבירא שהיא עמוקה ועליה נאמר עמוק עמוק מי ימצאנו, ובירא היא הבינה הנמשכת ממנה \nשממנה נמשכין הנחלים אל הים האחרון בחכמה ההיא אוצר הברכות והשפע ובה הכל כלול \nושרוי והכל מאור העליון שזמן בה הכל להריק ברכות ושפע אל כל העולמות, ולכך אמרו \nשהמתפלל צריך לכוין אליה להמשיך ממנה הברכה והשפע אל המדה שהוא צריך, וצריך ליחדם \nולהסכימם כלם במדה ההיא כמו שכתבנו ואז תקובל תפלתו ויעשה רצונו, ואמרו עוד שם שעל \nזה אמר דוד המלך ע\"ה ממעמקים קראתיך יי' כל זה הוראה אמיתית יורה כי האצילות הוא \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "עצם האלהות כי הכל מסכימים מצד האמת אשר קבלו וגדלו עליו כי כוונת התפלות והברכות \nאל המדות על הדרך שכתבנו למעלה ובארנו באר היטיב בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. \nואם היה שאצילות נפרד מן המאציל ואינו הוא עצמו איך יותר להתפלל ולכוין ללא אלהים \nחלילה והשואל או מתפלל לשום כח או מלאך עובד אלילים וקוצץ בנטיעות: \nוזה לשון הרב הגדול הרמב\"ן ז\"ל בפרשת ויגש וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או \nכבוד דבר נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב עד כאן. ועוד כתב שם זה לשונו ואם \nיאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד יי' מלא את המשכן וזולתו איך יקבעו \nבו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים, ובדברי רז\"ל דברים רבים יורו על \nשם השכינה שהוא האל יתברך עד כאן. ובחלק השלישי פרק ל\"ב יבא עוד מזה בסייעתא דשמיא: \n\n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "וכתב החכם רבי בחיי הדיין ז\"ל בפרשת יתרו זה לשונו ומענין כוונת התפלה הנה השם \nיתברך מרומם מכל תשבחות, מתעלה על כל התהלות, כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, \nובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא, אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו \nואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה אל השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואמתי \nכשיקראוהו באמת, וכן הזכיר הרמב\"ן ז\"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בשתי לשאול \nמן המלך וכו', והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין וכו', והוא ז\"ל באר זה \nוהרחיב הלשון יותר מדאי יעויין משם, כי ממה שהבאתי מלשונו די להוכיח ממנו מה שרצינו \nלבארו והוא כי אצילות המדות הוא עצם האלהות ולכן הותרה כוונת העבודה אליהם: \nעוד כתב בפרשת ואתחנן זה לשונו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, רמז לנו \nמשה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללין ונענין, כי יכוונו אל הכח העליון \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם, והזכיר גוי \nגדול ולא אמר גוי קדוש או גוי צדיק לפי שהגדולה היא החסד והחסד תחלת המדות, ובאור \nהכתוב כי מי גוי גדול אשר לו המדות קרובות אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו ולא אל \nהמדות, ומזה יאמרו רז\"ל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עמוד מכסא רחמים ושב על כסא \nדין הכל כפי מה שצריך המתפלל. ועל המדות הזכיר הנביא ע\"ה כי תרכב על סוסיך מרכבותיך \nישועה, ודרשו רז\"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב והבן זה עד כאן. ובזה כתב \nהרא\"ש ב\"ר דוד בן הראב\"ד ז\"ל בספר היהוד, ומקבלת הרבנים האלה יתבאר מה שכתבנו והוא \nכי האצילות הוא עצם האלהות ולזה קראו משה רבינו ע\"ה אלהים קרובים: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה פרשת בראשית (ל\"א ע\"ב) אמרו בזה הלשון אמר רבי יוסי האי דכתיב \nאשר לו אלהים קרובים אליו קרובים קרוב מבעי ליה אלא אלהים עילאה אלהים דפחד יצחק \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "אלהים בתראה ובגיני כך קרובים וגבורות סגיאין אינון דנפקו מחד וכלהו חד עד כאן. הוא \nקרובנו ואנחנו קרוביו וכמו שכתוב לבני ישראל עם קרובו, וחלילה שנהיה קרובים לשום כח \nאו מלאך חוץ מעצם האלהות, ולא שום כח או מלאך קרוב אלינו כי חלק יי' עמו וגו', ומה \nשאמר אליו ולא אל המדות אינו כנגד מה שכתב בפרשת יתרו אבל הכוונה לומר שהמכוין \nוקורא למדה מן המדות אם לא ביחוד (כלים) [כלם] קצוץ נטיעות והריסה, ועם יחוד כלם \nצריך לכוין אל הכח העליון ליחד הענף בשרשו והנאצל במאציל, להורות בדעתו שהכל אחד \nואין שם רבוי הלילה, ובזולת זה הקורא אל המדות לבדן הריסה כי הוא מפריד אלופו של \nעולם וגם המכוין אל השרש לבדו בזולת מדותיו מכחיש פמליא של מעלה וקוצץ נטיעות על כן \nצריך לדעת ולהבין כפי מה שקבלו בעלי העבודה וכמו שבא בתורה ברמזים הנעלמים, הנגלים \nלאשר מצא חן וזכה אליהם כי האצילות ביחוד גמור עם המאציל ואינו נפרד ממנו ולא חוצה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "לו ושהוא עצם האלהות שאנחנו לו לעם והוא לנו לאלהים ותפלותינו ועבודתנו אליו כי \nאנחנו עמו ועבדיו, ולזה באה הקבלה האמיתית ליחדו במדותיו בפסוק שמע ישראל: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"ג רס\"ג ע\"א) שמע ישראל כד\"א שמעו שמים האזינו השמים אוף \nהכא שמע ישראל וכלא חד מלה, יהוה, רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא ואקרי א\"ב. \nאלהינו, עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקי ונגדין לכלא, יהו\"ה, נופא דאילנא שלימו \nדשרשין, אחד, כנסת ישראל וכלא חד שלמותא ואתקשר דא בדא ולא אשתכח פרודא אלא כל אחד \nעד כאן: \nוהכוונה ברישא דכלא היא יו\"ד עליונה סוד חכמת אלהים עם קוצה, והוא מקום אצילותה \nוכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא בלשון ידיעה, והוא אמרו בנהורא דעתיקא קדישא, והוא רום \nמעלה אויר הקדמון שאינו במנין ובו כלולים השלשה מאורות כלל העשרה הנעלמים שהם שם \nועצם לשרש השרשים, ובזאת הכוונה מתיחד הענף בשרשו והנאצל במאציל והכל ביחוד גמור, \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "והיו\"ד שבשם עם קוצה רומזת כל זה, ואנו רואים היו\"ד עם קוצה קשורים זה בזה דבר אחד \nמיוחד לא נפרד זה מזה, להורות על אחדות וקשר המאציל בנאצל ושהוא הוא עצמו לא דבר \nחוץ ממנו, כמו שאין היו\"ד חוץ מקוצה ולא קוצה חוץ ממנה ואין זה בלתי זה ולזה באה \nהקבלה האמיתית בספר תורה שאם היה חסר קוצו של יו\"ד פסול. אלהינו עמיקתא דנחלין \nוכו', ה\"א ראשונה שבשם השניה באצילות סוד בינ\"ה הרי י\"ה. יה\"וה נופא דאילנא סוד \nוי\"ו שבשם שלימו דשרשין, והכוונה על תפא\"רת ישראל כולל ששה קצוות ומתויים הכל מכל \nצד תיומת הלולב, והסוד ויעקב איש תם הרי יה\"ו אחד כנסת ישראל, ה\"א אחרונה סוף \nהמחשבה העליונה קשורה בראשיתה מעלוי לעלוי בסוד אריכות הדל\"ת שבאחד בכוונת הלב הרי \nיהו\"ה שם המיוחד המיחד וכולל כל האצילות בשלמות המחשבה והכוונה, וזהו היחוד האמיתי \nשנצטוינו עליו שהוא שרש האמונה והוא העבודה האמיתית, וכמו שאמרו במדרשו של רשב\"י \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "ע\"ה (ח\"ב נה ע\"ב) וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא \nדקב\"ה עד כאן: \nמכל זה יתאמת כי האצילות עצם האלהות ולזה באה המצוה בייחוד, אם היה דבר לעצמו חס \nושלום איך יבא הצווי ליחד ולעבוד דבר שהוא נפרד וחוץ מהעצם האלהי וכבר באה האזהרה \nשלא לעבוד שום נברא וכמו שכתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, והכוונה \nבשמים חמה ולבנה ככבים ומזלות, ממעל הם המלאכים, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת \nלארץ אפילו שלשול קטן שבים. ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם. שכל אלה הם נבראים \nכמונו, אבל העבודה תאות אל הבורא שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, הוא השם הגדול \nהמיוחד המיחד מדותיו בו שאינן חוץ ממנו והם בו בלא שום רבוי והם עצם האלהות כמו \nשבארנו: \n  \n", "en": ""}]}
