# ספר עבודת הקודש — חלק א פרק ח

[קריאה בקורא](/reader/kabala-f41d246d481b/1/4/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק א פרק ח 
אדון יחיד שרש כל השרשים ית&#x27; הפליא עצה הגדיל תושיה להאציל אצילותו בו להיות מקום 
שבו יברא המציאות, ולהיותו כלי בו יתקיים, כי בלתו לא היה כל זה איפשר כלל. וזה 
לשון החכם הרב המקובל רבי עזריאל ז&quot;ל שקבל מפי הרב החסיד רבי יצחק סגי נהור בן 
הראב&quot;ד ז&quot;ל שהיה שלישי לאליהו ז&quot;ל. הוסיף השואל לשאול באי זה הכרח תכריח שיש שם עשר 
ספירות, כי רצוני לומר שאין שם רק אי&quot;ן סוף בלבד: 
תשובה אי&quot;ן סוף הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול, ואין לו כח 
בגבול אתה מחסר שלמותו, ואם תאמר שהגבול הנמצא ממנו תחלה היה העולם הזה שהוא חסר 
מהשלמתו, חסרת הכח שהוא ממנו, ולפי שאין לחסר שלמותו יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול 
מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר, כשהם מקבלים 
מהשפע הבא משלמותו הם כח שלם, ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר, ולכך יש להם כח לפעול 


בהשלמה ובחסרון, והשלמות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר: 
ואם תאמר כי הוא בלבד כיון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב על זה כי הכוונה 
מורה על חסרון המכוין. ואם תאמר שלא כוון בבריאתו, אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר 
הבא במקרה אין לו סדר, ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר, על סדר הם מתקיימים, ועל 
סדר הם מתחדשים, ועל סדר מתבטלים, והסדר הזה שבו הם מתקיימים ומתבטלים הוא הנקרא 
ספירה, שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר, ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות 
הם משתנים זה בזה ויש בהם רם ושפל ובינוני, ואע&quot;פ שכלם מעיקר אחד והכל מאי&quot;ן סוף 
שאין חוץ ממנו ע&quot;כ: 
עוד כפל וכתב ועל מה ששאלת באיזה דרך תכריח שיש שם ספירות, דע כי אי&quot;ן סוף אין לומר 
בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה לא דבור ולא מעשה, אע&quot;פ שאין חוץ ממנו, 
ואין לומר בו שום דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל, כי כל מוגבל משתנה ואין אצלו לא שינוי 


ולא חידוש ולא חילוף, ואנו רואים מתוך הכתוב שהוא אוחז דרך גבול, ויעל, וירד, ויבא, 
וילך, וידבר, ויאמר, וכל כיוצא בזה: 
ואם תאמר כל זה נאמר להשגת השכל, כבר ידעת כי השכל יש לו גבול, א&quot;כ כל הנבראים 
הנמצאים בכתוב נאמרים על גבול, אע&quot;פ שהגבול מבלי גבול, והגבול הזה הם הספירות וכל 
סדרי בראשית וסדרי המצות שהם על סדר הספירות מעידות על זה, וכ&quot;ש סדרי הקרבנות שכתוב 
בהם את קרבני לחמי לאישי, זה יעיד שיש רחוק שהוא מתקרב מדבר לדבר עד שהוא מגיע לזה 
העליון, וכל זה לא יתכן בלתי ספירות וסדורן במוטבע במורגש במושכל, כי לשון עליה 
וירידה שהיא מדרך הטבע, והריח שכתוב בו וירח יי&#x27; את ריח הניחח שהוא מדרך ההרגש, 
והשגת החכמה שכתוב מי כהחכם שהוא מדרך השכל כל אלה יש להם גבול, ומה שאין לו גבול 
אין להגבילו ולהמשילו בכל אלה, וסדר הספירות שהוא גבול מבלי גבול נקרא בבראשית רבה 
סדר זמנים, כמו שאמרו ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והם נקראים סדרי 


בראשית ע&quot;כ: 
ובמדרשו של ר&#x27; נחוניא בן הקנה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם 
נחתמו שמים וארץ, ואותן העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן העשרה נכללין. כל תרי&quot;ג 
מצות ע&quot;כ: 
ידוע כי הידים כלי הפעולה וזולתם לא תצוייר, וכן לא יצוייר ולא יתכן שום פועל כי אם 
בספירה, ולפיכך היה ונברא הכל באמצעותם לפי שהם לאדון יחיד כמו הידים לנשמה לפעול 
בהם ולהראות כחה, ואין המשל דומה לנמשל מכל צד לפי שהספירות אינם דבר זולת השרש 
וחוץ ממנו כי הם באחדות אמיתי, מה שאין כן הנשמה עם כליה כי זה רוחני וזה גשמי, אלא 
כדי לקרב הדבר אל השכל ימשילו כן, כי אי איפשר לגשם להשיג ולהבין בזולת זה, וכמו 
שאז&quot;ל דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן הם סדר הנבראים, וכן סדר התורה כלה כמו 
שיתבאר בס&quot;ד, נמצא שאין דבר יוצא מהם חוצה כי הם הכל וזולתם אי איפשר למציאות 
שימצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בהם כי הם הכלי שבו יושפע השפע והברכה 


לעולם: 
ובאידרא דרשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ג קל&quot;ב.) תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתקן בהדין 
תקונין לא אשתכחו עלאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי. וזה לשון הרמב&quot;ן ז&quot;ל בפירוש ספר 
יצירה כי קיום כל דבר בעוד הרצון בו, ר&quot;ל כי קיום העולם התחתון והעליון בעוד 
התפשטות אצילות עלת העלות בו, ויהיה כל בהתהפך הרצון להשיב הדברים להויתן כמושך 
רוחו אליו ע&quot;כ: 
הרי באר כי קיום העולמות הוא התפשטות האצילות שהוא הלב והרצון וזולתו אי איפשר 
המציאות וקיומו, ולזה הוכרח וחוייב התפשטות האצילות מאדון יחיד ובו הראותו אחר שהיה 
כמוס ונסתר בו להמציא בו הנמצאים כלם למלוך עליהם ולגלות מציאותו: 
ובפרקי ר&#x27; אליעזר פ&quot;ג אמרו בזה הלשון, מיד נתיעץ הקב&quot;ה בתורה ששמה תושיה לברא את 
העולם, השיבה לו ואמרה, רבון העולמים אם אין צבא ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך, 
אי זו כבודו של מלך, שמע אדון העולם וערב לו, אמרה תורה בי נתיעץ הקב&quot;ה לברא את 


העולם שנאמר לי עצה ותושיה וגו&#x27; ע&quot;כ: 
והכוונה כי בתורה הקדומה שהיא חכמת אלהים שהיא כוללת כל האצילות, כי בה היה כמוס, 
נברא הכל, ולזה התחילה התורה בה בראשית והיא ראשית הכל, ותרגם אנקלוס ע&quot;ה בקדמין הם 
הנתיבות הקדומות, ותרגום ירושלמי בחוכמא, ועוד שם בעשרה מאמרות נברא העולם, בשלשה 
כללו שנאמר יי&#x27; בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, והכוונה 
באמרם בעשרה מאמרות כנגד עשר ספירות שהם נכללים בשלשה ראשונות, שהם חכמה ובינה 
ודעת, ובהמצא אלו נמצאים כלם כי חסד ונצח ענפי החכמה, גבורה והוד ומלכות ענפי 
הבינה, תפארת ויסוד ענפי הדעת, ובחכמה נכלל הכל כי ממנה נאצלו ובה הכל תלוי, ובה 
נברא הכל וכמו שכתוב מה רבו מעשיך יי&#x27; כלם בחכמה עשית וגו&#x27;, ומחכמה נאצל הכל בבינה, 
והוא הפועל בעליונים ובתחתונים מכח חכמה, ולזה כוונו רז&quot;ל בב&quot;ר באמרם היה הקב&quot;ה 
מביט בתורה ובורא את העולם: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ג מג.) א&quot;ר אבא מה רבו מעשיך יי&#x27; כלם בחכמה עשית, כמה 


סגיאין אינון עובדוי דמלכא קדישא וכלהו סתימין בחכמה, הה&quot;ד כלם בחכמה עשית, כלם 
בחכמה כלילן ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיעין לגבי בינה, ומתמן אתעביד כלא ואתקן 
כלא כמד&quot;א ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה עשית בבינה: 
מכל זה יתבאר כי אצילות עשר ספירות היא כלי ומקום לכל מה שנעשה ונוצר ונברא 
בעליונים ובתחתונים, ובלתו אין דרך לזה כלל, ואם כן מוכרח היה התפשטות האצילות 
לשיברא המציאות ויקויים בו: 
ובמדרשו של ר&#x27; נחוניא בן הקנה אמרו אני יי&#x27; עושה כל נוטה שמים לבדי וגו&#x27;, אני 
כשנטעתי אילן זה, להשתעשע בו אני וכל העולם, ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל 
תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו, ובו צופין, ולו מחכים, ומשם פורחים 
נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לומר אני קדמתי לך, גם בעת 
שרקעתי ארצי שבו נטעתי והשרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגיליתי לו 


סודי זה. א&quot;ר רחמאי, מדברך נלמוד שצורך העולם הזה ברא הקב&quot;ה קודם לשמים, אמר לו הן. 
משל לה&quot;ד למלך שבקש ליטע אילן בגן השגיח בכל הגן לדעת אם יש לו מעין מים המעמיד 
אותו ולא מצא, אמר אחפור מוצא מים ואוציא מעין כדי שיוכל להתקיים האילן, חפר והוציא 
מעין נובע מים חיים ואח&quot;כ נטע אילן ועמד ועשה פרי והצליח בשרשיו שהשקהו תמיד ששאב 
מן המעין ע&quot;כ: 
האילן הזה הוא שאמרו עליו במדרש הזה, אילן אחד יש לו להקב&quot;ה ובו שנים עשר גבולי 
אלכסונים. והוא שאמרו עליו במדרש שוחר טוב תנא עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי 
בראשית מתפלגין תחתיו ע&quot;כ. ואמר שנטעו להשתעשע בו כל העולם כי זולתו אין לו קיום, 
והוא שאמר שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו וכו&#x27;, וא&quot;ר רחמאי מדברך 
נלמוד שצורך העולם הזה וכו&#x27;, הרי בארו בפירוש שאצילות זה האילן היה צורך העולם, כי 
זולתו לא יברא ולא יתקיים. משל למלך שבקש ליטע אילן וכו&#x27;: 


מוצא המים הוא העדן שהוא המקור שמשם נאצל האילן, והמעין הוא הנהר היוצא מעדן המשקה 
את הגן לשיפרח ויצליח האילן הזה בשרשיו, וירמוז ג&quot;כ המשל לבריאת העולם וראה הקב&quot;ה 
שאי איפשר שיתקיים בזולת שיוציא קודם מוצא מים להשקות האילן שהוא העולם, ואז חפר 
והוציא מוצא המים, כלומר האציל מאורו האצילות שיהיה כלי ברכה שבו יתקיים העולם, כי 
אי איפשר זולתו: 
ובמדרשו של רשב&quot;י פרשת בראשית (טו.) אמרו בזה הלשון זוהר סתימא בטש אוירא דיליה, 
מטי ולא מטי בהאי נקודה. וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה לתושבחתיה, 
תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין, ורזא דא זרע קדש מצבתה ע&quot;כ. וזה מה שרציתי 
לבאר בפרק זה: 
  


חלק א פרק ט 
קבלו בעלי העבודה כי אדון יחיד שרש כל השרשים הנקרא אי&quot;ן סוף איננו רמוז לא בתורה 
ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז&quot;ל, אך קבלו בו קצת רמז, וכבר פירשתי בפירוש 
עשר ולא י&quot;א לרמוז שלא יגדר בגדר מספר, ולא יבא בחשבון כלל: 
ואמרו חכמי האמת כי עליו אמרו דרך כלל אל יהי לך עסק בנסתרות, ולהיותו נעלם בתכלית 
ההעלם לא רמז בו משה ע&quot;ה הורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה לגודל תעלומיו, ומהעלמותו 
נתבונן מעלת אצילות ראשון שהוא שמו והוא בו כשלהבת בגחלת הוא רום מעלה עד שלרוב 
העלמו ומעלתו קבל רשב&quot;י ע&quot;ה שאינו במנין המדות ואינו נתפס בהרהור הלב כלל כמו 
שכתבנו במה שקדם, וגם באצילות ראשון ושני קבלו בעלי העבודה שאין כח באדם להתבונן 
בהם לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא 
מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה 


כוונו באמרם בחגיגה פרק אין דורשין ת&quot;ר יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, ת&quot;ל למן 
היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, ת&quot;ל לימים 
ראשונים, יכול ישאל אדם מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, ת&quot;ל ולמקצה השמים 
ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, 
מה לפנים, ומה לאחור. הרי בארו ע&quot;ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין 
ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה פרשת וארא (ח&quot;ב כב.) אמרו בטחו ביי&#x27; עדי עד דהא מתמן ולעילא 
אתר טמיר הוא וגניז דלא ייכול לאתדבקא, אתר הוא דמיניה נפקו ואצטיירו עלמין, הה&quot;ד 
כי ביה יי&#x27; צור עולמים, והוא אתר גניז וסתים, ועל דא בטחו ביי&#x27; עדי עד, עד הכא אית 
רשו לכל בר נש מכאן ולהלא לית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה דהא סתים וגניז מכלא, ומאן 


איהו י&quot;ה יי&#x27; דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ולית מאן דקאים על ההוא אתר. א&quot;ר יהודה קרא 
אוכח עליה דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו&#x27; ולמקצה השמים ועד קצה השמים עד הכא 
אית רשו לאסתכלא, מכאן ולהלה לית מאן דיכול למיקם עליה ע&quot;כ. הרי בארו ע&quot;ה כי 
באצילות ראשון ושני אין רשות לאדם להסתכל ולהתבונן, והטעם מפני שכל הקרוב יותר אל 
השרש הוא יותר נעלם, ויותר נמנע ההשגה וההתבוננות, וכ&quot;ש בשרש עצמו ית&#x27; שהוא מתעלה 
ומתעלם מכל שאי איפשר להתבונן בו כלל, עם שהוא הכל וכולל הכל ומיוחד בכל, אבל מתוך 
התאחדו והקשרו במדותיו שהם נאצלים ממנו מעלתו וגדולתו מתפרסמת ונכרת, שהוא ית&#x27; מראה 
בהם כחו וגדולתו בפעולותיו שהוא פועל על ידם להתאחדו בהם, ומצד פעולותיו נגלה לעין 
כל, מה שלא היה איפשר להשיג ממנו דבר ולא להכירו ולדעת אותו אם לא באמצעות מדותיו 
הנאצלים מאורו, והוא ית&#x27; מתיחד בהם כלהב האש המתיחד בגווניו, ומתעלה ומתרומם מהם עד 


שאי&quot;ן סוף לרוממותו: 
והנה הוא מראה פעולותיו ומעלתו בהם עם היותו נעלם מכל, כי מתוך הנגלה יתבונן האדם 
בנסתר, כי הנשמה שבאדם נעלמת ואינה נכרת, אבל בהראותה פעולותיה באיברי הגוף 
והאיברים פועלים בכחה ובסבתה אנו מכירים מעלתה ובאים עד תכונתה, כך הוא המשל 
והדוגמא כי שרש הכל ית&#x27; נעלם ונסתר, הנה הוא מראה כחו וגדולתו ומעלתו ומציאותו 
באמצעות מדותיו שהוא להם כמשל הנשמה לגוף, ומהם אנו מכירים מציאותו וגדולתו מה שלא 
היה איפשר בזולת אצילותו, כמו שלא היה איפשר להכיר מעלת הנשמה ולהתבונן בה בזולת 
איברי הגוף שהיא פועלת על ידם, ולזה רמז איוב באמרו ומבשרי אחזה אלוה, כלומר 
שמבחינת גופו היה בוחן האלהות, והוא מה שכתבתי כי מעלת הנשמה תוכר ותושג מצד הגוף 
שהיא מראה כחה ופעולותיה על ידו, ובזה אנו יודעים מציאותה, כן הוא המשל בענין 
האלהות כי באמצעות האצילות אנו יודעים מציאות אדון יחיד המאציל, ואם כן מוכרח 


ומחויב היה אצילות המעלות המתיחדות באמצע יחודו ית&#x27; כדי להכיר מציאותו ומעלתו 
ולהעיד באחדותו, כי ברוב העלמתו והסתרו מכל לא היה איפשר להכירו ולהתבונן בו אם לא 
על ידו: 
וכתב הרמב&quot;ן ז&quot;ל בפירוש ספר יצירה זה לשונו ולכך נעשו המדות כך להתבונן בהם באי&quot;ן 
סוף ע&quot;כ. התבאר אם כן מה שרצינו באורו והוא כי זריחת אור האצילות והתפשטותו בשרש 
הנעלם היה להתבונן בו ולהכיר ולדעת מציאותו ולהעיד באחדותו, והוא מה שרצינו לעמוד 
בו בזה הפרק: 
  


</div>
