חלק ג פרק יז ואמנם החלק האחד שהיא חכמת דת חגיהם וכו', שממנה מולידים תת האלהות לאלהיהם, מנוע ועומד הוא מן התורה, ולא היתה הגזרה עליו, ואסורו מן התורה מבואר, ממה שכתוב השמר לך פן תנקש אחריהם וגו', איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, הנה שהתורה עשתה סייג לדבריה לחומר העבודה הזרה ההיא, ומנעה איכות ידיעת אופן העבודה ההיא, שלא יבא לטעות ולעשות אחר שיש בו טענות מיופות יולידו מהן תת אלהות לנעבד הזר, ולא באו רז"ל לגזור על החלק הזה כלל, ואם כן דל מהכא החלק הזה, וזה אם נודה לו שהחכמה ההיא מיוחדת לאומת יון לא לאומה אחרת כדבריו, כל שכן שאין לו עליה ראיה, אבל האמת שבזה טעו כל האומות וכולן שוות בה, והשואלים מרבי יהושע לא היו גרועים ממנו בחכמה, לשאול על החלק הזה האסור מן התורה, והאיש הזה מעוות עלינו את ההלכות כדרכו בשאר הדברים, שבשום מקום לא נמצא לר' יהושע שהשיב מפני המסורות:
וכך היא הצעת השמועה בירושלמי דפאה פרק א', שאלו את ר' יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה, מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו וגו', והתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, ר' בא בריה דר' חייא אמר מפני המסורות. ואמנם החלק השני שהוא חכמת ההלצה, ואמר שגזרו עליה מפני המסורות שבה יוכלו למסור ולהלשין הנה זאת טענה חלושה וקלושה, שהרי היו מורגלים גם כן בלשון רומי, ובו יוכלו למסור ולהלשין, ואם כן יגזרו גם עליו, ולמסור ולהלשין אין צריך לשון זולת לשון, כי כל שפה ולשון חשודים על זה, ועוד כי בימי ר' בא האומר מפני המסורות לא היו צריכים לחכמת ההלצה, כי אומה ולשון אחרת היתה מושלת, ואם כן גם על זה החלק לא היה גשם הגזרה, אבל היתה על החלק העיוני המופתי לפי שדרכו דרך מינות: וצדקו דברי רבותינו בעלי התוספות, שאמר עליהם שלא הבינו טבע החלוקה, אבל הבינו
האמת, והוא סכלו ובקש לו תואנות להפיל אמת ארצה ולהגדיל השקר, כי לא יאמרו רז"ל חכמה סתם על חכמת ההלצה והלשון, כי אם על ההולכת מהלך השכל והעיון המופתי, וזה ידוע לו אלא שכפה על האמת פסכתר, והחכמה המזוייפת הבדויה הזאת לא הותרה בשום זמן, כמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, אלא שלפי שהוא מבואר בנפשו, כי המחקר השכלי ערב לשכל יותר מהנשמע אליו בקבלה, והטעם כי לזו מופת שכלי וזו למעלה ממנו אין לה טעם שכלי מספיק, כי לא תפול תחת רשת השכל האנושי אשר לזה נתפתו הרבה מהקודמים אחריה ובעלו בה כי הדיחה אותם בחלק שפתיה ומופתיה הערבים אליהם, וכמו שרמז לזה בעל החכמה האמיתית באמרו בשמה כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ועוד יתבאר זה: והנה בהגיע הזמן אל שקרה דבר מספיק לגזור עליה בשבילו, והוא מקרה הזקן הממרה, אז נמנו עליה ואסרוה ולא קבלו מהם כדברי רבותינו בעלי התוספות, עד פולמוס של טיטוס שקבלו מהם, ועוד שהרי כשצרו על בית חשמונאי זה על זה, לא היתה שם יראת הלשנה
ומסירות, ואם לחשש לעז הזקן, דבר שאינו מצוי הוא, והעקר אצלנו מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, אלא שמצאו להם עלה מצד הלעז ההוא, וגזרו על הכל משום מינות, ומה שדקדק בלשון רש"י ז"ל, אין לו משם ראיה, כי הכוונה לרב ז"ל לפי שתכלית למודה אצלם לא היה כי אם הספור כי הוא פרי עיונם, לפי שבו מתפארים בפני השרים, ולזה פירש מספרים ולא יודעים כי אין מקום אל הידיעה בחצר המלך, כי אם אל הספור ופירש כן על דרך רז"ל באמרם של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמה יונית: אבל האמת כי חכמה סתם יפורש על כל חכמה ואף על העיונית המופתית, והקשו שם וחכמה יונית מי אסירא והתניא א"ר וכו', אמרי לשון יוני לחוד חכמה יונית לחוד, כך הוא הגרסא בספרים, וכך פירושה כי המקשה סבר כי אחר שהחכמות ההן כתובות בלשון יוני, ואי איפשר לבא אליהן כי אם בו ואולי מפני זה יחשב חלק מהחכמה ויהיה בכלל הגזרה, לזה הקשה והתניא א"ר וכו' והשיבו אמרי לשון יוני לחוד וכו', וכשגזרו על חכמה יונית לא
היה הלשון בכלל: ומה שהשיב כי הוא בלתי ראוי לשלמות אבל למה שקודם השלמות והוא להיותו אדם שהוא שלמות קודם היותו יהודי וכו' הקיפנו זה האיש שאלות תשובות שאין בהן ממש, הרי שלא הניח מקום אל למוד הפלוסופיא כי אם קודם היותו יהודי והוא קודם שימול שאז הוא אדם כי אחר שנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה משם ואילך הוא יהודי והרי הוא אסורה עליו אין אלו כי אם דברי לעג, ועוד אם הוא בלתי ראוי לשלמות הוא אסור כי לא הותר לנו להוציא זמננו כי אם בדבר שנשלים בו את עצמנו והאמת הברור כי הדרך אל השלמות הוא העסק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ובקיום המצות, וכשישתלם בזה יבקש חכמה והוא להכנס בסודות התורה וסתרי המצות שלמד ועשה אשר אי איפשר לעמוד על זה על האמת כי אם בחכמה הפנימית המקובלת באומה ואינה חיצונית ממנה, הנה זה הוא שלמות היהודי ובו הוא אדם ואינו צריך להיותו אדם לדבר זולת זה, ומזה נקרא אדם מה שאין נקראים כן שום אומה
ולשון לא פרטם ולא כללם עם שיש באומות חכמים בחכמה ההיא יותר גדולים ממנו וחבריו וכאמרם אתם קרויים אדם ואין הרשעים קרויים אדם, ולמה והרי הם אדם בחכמה ההיא לדעתו שאמר אבל למה וכו' והוא להיותו אדם וכו': ובמנחות פרק שתי הלחם שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כלה מהו שאלמוד חכמה יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', צא ובדוק איזו היא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה לא מצוה ולא חובה אלא ברכה. ואמר כי הוא שאל מהחכמה היונית שמהמין השני וכו', ואין זה במשמע כלל ולא ימלט אם כן הדבר מהחלוקה אם בן דמה היה קרוב למלכות למה יאסור עליו ר' ישמעאל חכמת ההלצה, ואין ספק שר' ישמעאל אחר הגזרה היה והקרובים למלכות התירו ואם לא מה שאלתו והוא בכלל הגזרה, ועוד בן דמה אף אם למד כל התורה כלה מה בכך, ורז"ל לא
נתנו דבריהם לשיעורין, ואם כן לא שאל כי אם על החלק העיוני המופתי, ואם רז"ל היו לומדים ויודעים זאת החכמה להיותה הכרחית כדבריו מה שאלתו, ואם יאמר אם היה שגזרו עליה מה שאלתו והנה כל מה שגזרו חז"ל עליו הרי הוא עומד באסורו אין להשיב: וי"ל כי חשב הן דמה כי הגזרה היתה עליה להיות בה דברים נגד התורה ויבאו לומדיה לידי טעיות וכפירות, וחשב בן דמה כי אחר שמלא כרסו לחם ובשר שיהיה מותר ללמדה, ואמר לו ר' ישמעאל צא ובדוק וכו' לומר שגזרתם החלטית ולא נתנו דבריהם לשעורים, ומה שלא אמר לו אסור משום מינות, דעתו לומר שאף אם לא היו בה דברים נגד התורה הנה העוסק בה אינו עוסק בדבר שהוא קיום העולם ויישובו, ולזה צריך לבדוק שעה שאינה לא מן היום וכו', והיא טענה אמיתית כי התורה סבת הזמן וקיומו והיא סדר זמנים וההוגה בה מקיים העולם, ולזה הותנה בה הגיית יום ולילה והעוסק בדברים אחרים אינו עוסק ביישובו של עולם כי
אם בחרבנו וכדי הוא שיפסדו סדר זמנים, ובספרי שנינו ודברת בם עשם עקר ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים, שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות, תלמוד לומר ללכת בהם ולא ליפטר מתוכם, וכן הוא אומר יהיו לך לבדך וגו', וביומא פרק קמא בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, וחכמת האומות בכלל דברים אחרים היא: ורשב"י שאמר בפרק שתי הלחם אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע ערבית ושחרית קיים מצות לא ימוש, ור' שמואל בר נחמני א"ר יונתן שאמר פסוק זה לא מצוה וכו', לא נחלקו על ר' ישמעאל, אלא שר' ישמעאל סובר שחובה ללמוד כל היום ולילה, כפשטו של מקרא לא ימוש וגו' והגית בו וגו', ודעת רשב"י ור' יונתן שאינו לא מצוה ולא חובה אלא ברכה, אבל מודים לו שלמוד חכמה יונית עיונית היא בכלל דברים אחרים וההוגה בה מוציא זמנו לבטלה, והזמן נברא לעסק התורה שהיא סבתו והרי הוא עוסק בדבר שהוא צורך העולם
וקיומו, והלומד חכמת האומות הרי הוא עוסק בדבר בטל, וצריך שילמוד בלא זמן כי לא נברא הזמן לזה, ונמצא אם כן מדברי ר' ישמעאל ומדברי ר' יהושע במסכת פאה ירושלמי שלמוד חכמה יונית אסור, ואף למי שלמד כל התורה כלה ואף החלק העיוני המופתי כמו שהוא מוכרח כן וכמו שהוכחנו: והטענה האומרת כי כל דבר שבו דבר סותר וכו' גם השלישית שנאמר בה שיש בחכמות האלה אנשים רעים וכו' וזו ראיה גדולה על שהפלוסופיא אסורה למקבלי דת האמת, לפי שאחר שיש בה הרבה דברים סותרין אותה, אם כן אי איפשר שתהיה היא אמיתית אבל היא בדויה ומזוייפת, לפי שהיא עוקרת עיקרי דת האמת כמו שהוא בענין חדוש העולם והשגחה ושרות הנבואה והשכינה ונתינת התורה והשכר והעונש וכל הדברים הנמשכים אל זה שהתורה והאמונה עומדות עליהם, ובזאת תבחן זאת החכמה המזוייפת שאין לה מבא בדת האמת אחר שהיא מכחשת אותה, ולזה היא אסורה משום מינות דכתיב ואל תקרב אל פתח ביתה ואפילו הדברים שבה
שיראה מהם שאינן סותרים דבר מהתורה אסורים, שהם ימשיכו לומדיהם אחר הדברים העוקרים פנות הדת ויבאו לידי מינות, כמו שראינו ושמענו על חשוקי הפלוסופים כי נתפסו במצודתה ולא נמלטו מדעות רעות וכפירות ונסתכנו בעצמם, והם קרובים ממי שכתוב עליהם כל באיה לא ישובון: והחכם ר' יצחק ערמאה ז"ל כתב בשער הז' מספרו ספר העקידה בזה הלשון, שכרו מיינו והשחיתו התעיבו עלילה והוא מה שכלנו בימים הראשונים ומה שדמה לנו עד הנה, כי מיין זה העיון המחקרי שתו חכמינו גם שמריו שתו אנשינו עד אשר נפתה לב העם בכלל לגרש האמונה האלהית מלבם ולהחליש בה כחם יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, אשר לאורנו ראו אור בתחלה ועתה עינינו רואות וכלות אליהם עד כאן: ובזאת תבחן החכמה האמיתית המקובלת באומה כי היא כנשמה והתורה האמיתית כגוף לה ואין בזו דבר מקביל לזו, לפי ששתיהן ממקור אחד שהיא החכמה העליונה נחצבו והיא מוציאה
לאור תעלומות דת האמת והצדק ומחזקת ותומכת עקריה ותעזור את בעליה על יראת שמים ואהבתו וקבלת עול מלכותו ותורם הדרך הישרה לעשות רצון קונם ותדריכם בדרך עבודתו, ותזהירם לבלתי סור מן התורה ימין ושמאל, ומעוות התולדת תתקנהו, והמזג הרע המעוקל תישרהו, וחסרון התכונות תמלאהו, וכל זה ראיה על היותה אמתית: וכדומה לאלו אין להקפיד וכו' ואפילו שיהיו רבים כבר נפסק הדין כפי בית הלל וכו', ואינו כמו שחשב כי אין דברי ב"ה כי אם בענין הצלחת הלמוד כי מתוך הרבה אתה מוציא מעט שיצליחו, ולזה צוו מלמדין תורה לכל אדם אין ספק, אבל אם היה שמהלמוד יבאו לידי תקלה לקנות דעות נגד התורה מודים שאין מלמדים לשום אדם, והדין נותן שלא נקפיד באבדן האיש ההוא בן בליעל וכו' והביאו הר"ם ז"ל וכו', וזה הפך כוונת קבול התורה והכרחיות ידיעת החכמה האמתית, שאמנם היתה להשלים כל אישי האומה אשר השלמות האמיתי ימשך מעסק התורה וקיום מצותיה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, והיא המקרבת לעוסקיה לידי זכות
ומרחקתם מן הכעור ומן החטא, ועל כל זה סובבת החכמה האמיתית והיא גורמת הדבקות בשם יתברך אשר בזה תשלם כוונת הבריאה והתכלית בבריאת אדם, כי זה מפליאת ההשגחה הנפלאה האלהית אשר הפליאה לעשות ולהמציא דרך בו יגיע המין לשלמותו אשר בעבורו נברא, ובפרט אישי האומה המקבלת התורה ואם באיזה דור מן הדורות נהפכו סורי הגפן נכריה זה היה לרוע בחירתם והיותם רקים מן החכמה האמיתית, ואמנם כי ההשגחה היתה להשלים כל אישי האומה אשר זה מטבע החכמה האמיתית באמנותיה ודעותיה האמיתיים אשר הפלוספיא תרחיקם מהשלמות בהכחישה כל זה, והעדים שהביא בתחלת הענין מאמר החכם האומר כי החקירה והעיון והידיעה אי זו שתהיה לא יסירו האדם מהשלמות ולא ימשך מידיעתם רשע ואשמה, אבל בהפך עדי שקר הם כי האומר זה הוא מהכת המכחשת עקרי התורה אשר לדעתו מרומם בזה את השם יתברך, לפי שלא אורו עיניו באור התורה אשר היא ההראות הרצון האלהי בעולם והוא אינו
מאמין בזה ונמשך אחר המחקר השכלי, לפי שזה הוא לו השלמות האחרון וכל מה שהשכל מכחישו אומר שאינו אמת, ומזה יצאו לכפור ולדבר סרה על השם ועל תורתו ואיך יסמוך על עדותו, ראוי אם כן לכל יהודי יתחיל ראשונה וכו' ולעיין ולהשיג סתרי האמונה ושרשיה וכו' ואחר כך ישתדל בהשלים שכלו ואנושותו במושכליו העיוניים וכו', הנה כי גזר אומר ונתן דרך איך יושג השלמות לדעתו והוא בדברים האלה כחושב שאין חכמה בישראל כי אם המחקר השכלי המופתי, וזה סכלות האמת והתרשלות לבלתי דרוש וחקור לדעת, כי יש חכמה מקובלת באומה מסיני ולבקש אותה מבעליה, ואז יטעם כי טוב ויאורו עיניו באור האמת ולא יתפתה אחר מופתי היוני שהם בודאי פתויים נמשכים מפאת הרע שבעץ הדעת: והאמת המקובל שאי איפשר להשיג סתרי האמונה שרשיה ועקריה, כי אם בקבלת חכמת האמת כי ממנה ישתלם המאמין בכל זה ובזולתה נמנע, ולזה יצטרך המאמין האמיתי והעובד השלם אחר
היותו תורני שלם להתעסק בחכמת הקבלה אשר היא נשמת התורה וממנה יעמוד על סוד האמונה האמתית המסכמת עם הדת מכל צד ועל כוונת התורה והרצון והחפץ בעבודת התפלה והמצות, ואחר עמדו על זה ישתדל להוסיף לקח ולהוליד תולדות וענפים דומים לשרשים אשר בידו, אשר אין זה כפי השכל האינושי כי קצור קצרה ידו להשיג האמת לא יוכל בשום פנים, אבל הוא כפי השכל האלהי לקיים פלפלת בחכמה זה דרך החיים אשר בו חיו ודרכו הנביאים והחכמים, ואין הרצון בהקדמת התורה אל החכמה האמתית ומניעת למודה תחלה כמניעת למוד הפלוסופיא תחלה לחושבים שהיא החכמה האמתית שלא ראו אור, כי מניעת למוד הפלוסופיא תחלה ראוי ומחוייב לפי שהיא הורסת ועוקרת שרשי דת האמת ודרכה דרך המינות והעוסק בה קודם שיהיה תורני שלם בעל אמונה שלמה תביאהו לידי מינות וכפירות, וכשיבא אחר כך ללמוד התורה ויראה בה דברים ואמונות נגד חכמתו יכחישם ויכפור בהם, או יפרשם באופן
יסכימו עם דעותיו ואמונותיו הנפסדות שקנה בלמוד הפלוסופיא כדרך רבים מפלוסופי בני עמנו: אבל החכמה האמיתית חס ושלום שתוריש שום אמונה רעה או דעת נפסד, אבל בהפך שתנחיל האמת והצדק ותשריש אמונות ודעות אמתיות בלב לומדיה, ואף אם יקדימוה ללמוד התורה כי היא המוציאה לאור תעלומות התורה ועקריה ומחזקת ותומכת שרשיה לפי ששתיהן עולות בקנה החכמה האלהית: אבל טעם אחורה לפי שהתורה בגוף והחכמה כנשמה אליה, וכשיקדים למוד התורה וידע המצות ופירושן כפי מה שבאה בהן הקבלה מסיני ואחר כך יכנס לטייל בפרדס החכמה, אז תחול הנשמה בגוף כהוגן וכסדר כי יעמוד ויבין הסודות והסתרים ההם של כל מצוה ומצוה על בוריין ואמתתן ולא יתבלבל שכלו, אחר שקדם לו ידיעת הדברים אשר עליהם יורו הסתרים ההם, וזה כדרך קדימת החומר לחול הצורה בו, וכל עוד שלא קדם החומר על מה תשרה ותחול הצורה על העצים או על האבנים, ועל זה הסדר יבא הכל על נכון ויושר וישמח ויגיל כי
יעמוד על האמת הברור כשיקדים הראוי להקדים ויאחר הראוי לאחר ואז יתקיים הכל בידו, שיבקש מלמד יודע ומשיג וכו' אופן טעותו וכו', ולמה להם ליכנס בסכנה עצומה דרשו מעל ספר יי' החכמה האמיתית המסכמת עם עקרי התורה ושרשיה, ולמה יניחו הצלחת הנפש על קרן הצבי, אינה חכמה יונית אבל חכמה אינושית שכלית וכו', לא כן חלק יעקב כי יוצר הכל הוא והוא יתן חכמה מפיו דעת לדעת אותו ולהשיג רצונו, מה שאי איפשר לשכל האינושי ולא הניחנו ביד המחקר המופתי כי לא שלם ולא יוכל להושיע, והיא מיוחסת יותר ויותר לישראל שהוא עם חכם ונבון, כל זה נגד התורה ונגד האמת כי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון על השגת החכמות השכליות כפי השכל העיוני המופתי חלילה, כי נכריות המה וזרות לא יבאו בקהל יי', ומי עור עיני שכלו, ומי נתן ספר מוטעה לפניו שהרי לא נקראו ישראל עם חכם ונבון, כי אם על עסק התורה וקיום המצות, וכמו שהכתוב צווה ושמרתם ועשיתם כי היא
חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, ובזה עושים רצונו של מקום והוא יעשה רצונם ויענם בכל קראם אליו, ואין חכמה ובינה כזאת וכל העמים יראו ויתמהו שבקיום החוקים שאין להם טעם ידוע להם ימשיכו אליהם הרצון האלהי: וכבר הארכתי בזה בפרק י"ו מהחלק הב' מזה הספר בסייעתא דשמיא יבוקש משם, כי הוא פלא וחלילה שתיוחס החכמה השכלית לישראל, אבל היא חלק שאר האומות להיותה אינושית, ולזה נמצאו באומות חכמים ונבונים בה יותר ויותר הרבה ממה שנמצאו בישראל, בזמן שנתפתו אחריה גדולי פלוסופי בני עמנו, אבל חכמת ישראל פנימית אלהית מקובלת מפי הגבורה לא זכו בה האומות, וכמו שכתוב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, וחכמת שלמה ע"ה אלהית נתונה לו במתנה שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה ומעולם לא יצא חוץ לאומה והיא
מיוחדת לישראל, ומעולם לא זכו בה שום אומה ולשון, ואלו היתה שכלית אנושית היתה שוה