ספר עבודת הקודש — חלק ג פרק כה

חלק ג פרק כה כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והרב המורה ז"ל אמר להרחיק הגשמות כי הנראה באמרו בצלמנו כדמותנו, הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית. כדמותנו דמות בענין כי מאשר ההשגה השכלית לא ישתמש בה חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותו בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, זה דעת הרב בכוונת צלם ודמות, ואין כוונת התורה להשמיענו מה שהמשכיל בעצמו יכול לעמוד עליו בהשגתו, ואף מי שלא עמד בסוד יי' ולא קבל אור התורה ולא ידע סוד הבריאה, יודע כי ההשגה בעיון אינה לאדם כפי מה שהוא אדם, כי אם כפי מה שהוא אלהי ודאי כי נתן השכל במרומו להבדילו משאר הנבראים, ואין לשון הכתוב סובל כוונת הרב, כי לשון נעשה אדם בצלמנו וגו', יורה על תקון ועשיית דבר בדוגמת תבנית דבר, עם שזה רוחני שכלי גמור וזה חמרי גשמי, וגם ענין הבריאה וסדרה לא בא לכך, אבל הענין הוא מסתרי האלהות, ומפליאות רמזי הנשמה הקדושה נשמת התורה האצולה

מעליון באפי קדושי עם אשר עמדו בסודו: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון (ח"א ל"ד ע"ב) רבי שמעון קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למיברי אדם אזדעזעו עילאין ותתאין ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עילאה ונהיר שירות' דכל נהורין ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דיריד מרישא ואתתקן במזרח. מזרח אתקיף לצפון וצפון אתער ואתפשט וקרי בחיל סגיא למערב למקרב ולאתפשטא בהדיה כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה לבתר דרום אתיא ואחיד במערב וסחרין לה צפון ודרום רזא דגדרי גנתא כדין מזרח קריב למערב ומערב שריא בחדווא ובעא מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דיהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא. ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה ועל דא תנינן אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק. והמשכיל אשר נחה עליו הרוח יתבונן בסוד המופלא הזה, ויעמוד על סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואין ראוי לבאר יותר בזה:

ואמנם כמו שההויה האמיתית שבו היתה מארבע קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההויה היתה מארבע קצוות התחתונים, והוא שאמרו בפרק י"א מפרקי רבי אליעזר, התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מד' פנות הארץ אדום שחור לבן ירוק עד כאן, והכל זה לעומת זה. ומה שאמרו כאן אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק, כנגד מה שאמרו בבראשית רבה, מן האדמה ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ד ע"ב) א"ר שמעון הא דא"ר חזקיה דכד ברא קב"ה לאדם מעפרא דמקדשא דלתתא אתברי ומעפרא דמקדשא דלעילא אתיהיב ביה נשמתא כמא דכד אתברי מעפרא דלתתא אתחברו ביה תלת סטרין יסודי עלמא הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא אתחברו ביה תלת סטרין עלאין ואשתלים אדם, וזה וזה אמת ליודעי חן, והכל בצלם ובדוגמא עליונה

והדברים מוחשים למטה, מראים ומעידים על סבותיהם למעלה, אשר נעשו ונתקנו לתבנית המרכבה המאורות העליונים שהם זה לפנים מזה, וזה דמות קליפה ולבוש לזה, המוח מבפנים והקליפה מבחוץ, הרוח מבפנים והגוף מבחוץ, כי זה לעומת זה נעשה ונתקן, כי זה תקון העולם כאשר עלה במחשבה הטהורה, כי כל הנמצאות ואף סבותיהם הם בדוגמא זו, כל אחת נשמה לחברתה עד הנשמה העליונה שהיא נשמה לנשמות כולן וכבר התבאר זה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א י"ט ע"א ע"כ) וכלא מוחא לגו וכמה קליפין למוחא וכל עלמא כהאי גוונא עלאה ותתאה מריש רזא דנהורא עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהו דא לגו מן דא ודא לגו מן דא עד דאשתכח דהאי קליפא להאי והאי להאי. נקודה קדמאה הוא נהירו פנימאה דלית לה שעורא למנדע זכיכו דילה ודקיקו ונקיות דילה עד דאתפשט פשיטו מינה וההוא פשיטותא דההוא נקודה אתעביד חד היכלא לאלבשא ההיא נקודה דלא ידיע לסגיאות זכותא דילה. היכלא דא דאיהו לבושא לההוא נקודה סתימאה איהו נהירו דלית ליה שעורא

ועם כל דא לאו דקיק וזכיך ההוא כההוא נקודה קדמאה טמיר וגניז ההוא היכלא כד אתפשט פשיטו דההוא אור קדמאה, וההוא פשיטו דההוא אור קדמאה איהו לבושא לההוא היכלא דאיהו נהירו דקיק וזכיך פנימאה יתיר מכאן ולהלא אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא עד דאשתכח דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה אף על גב דמלבושא אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא וכלא בגוונא דא אתעביד הכי לתתא עד דבצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא רוחא וקליפה מוחא וגופא וכלא איהו תקונא דעלמא עד כאן: בארו ע"ה כי מה שאמר הכתוב נעשה אדם כצלמנו כדמותנו, הוא להיותו בנוי ומשוכלל כתבנית ההויות העליונות, שהן זו לפנים מזו, וזו מלבוש לזו, המוח מבפנים והקליפה מבחוץ, ולא שיש שם קליפה חלילה, אבל הם מאורות שאין קץ ותכלית לזכותם ולדקותם, אלא שהפנימית יותר היא כדמות מוח ונשמה בערך אותה שאחריה וחוצה לה, שהיא כדמות גוף וקליפה לה, וכן כולן מראש המחשבה ועד סופה, עד שבצלם זה נעשה האדם מוח וקליפה, רוח

וגוף, והכל זה לעומת זה כמו שהתבאר למעלה: ובזה הספר התבאר טעם היותו עשוי לתבנית המרכבה והמתבונן בו ידע כי מה שנאמר בסוד צלם ודמות הוא האמת הגמור, והתורה התמימה יחסה זה הצלם והדמות, וסמכה אותו אל שם אלהים לא אל שם יו"ד ה"א, או אל שם שד"י, אמרה ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, וכתיב זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו: והטעם כי אחר שעלה במחשבה הטהורה לעשות האדם בזה הצלם, הנה סמכה אותו אל שם שהוא בדוגמא זו, שהוא שם אלהים שהוא שם כולל, מוח וקליפה, צורה וגוף ביחד, ולא שיש שם גוף חלילה, אלא כענין שכתבנו כי מה שהוא יותר פנימי הוא כעין הצורה אצל מה שהוא חצוני לו, והוא כעין קליפה וגוף לו, כן שם זה הוא שם משותף, א"ל י"ה שני שמות משותפים יחד, כח נושא כח, והשם השני הוא העיקר ושרש כל השם הוא כדמות מוח וצורה אל השם הראשון, והוא מנהיגו, ושם י"ה, הוא כדמות הצורה המניעה את הגוף, ושם א"ל כדמות

הגוף המתנועע מכח הצורה, והוא סבתו ובלתה אין קיום לגוף, ובהעדר הצורה יפסד ויעדר הגוף, כן בדוגמא זו שם אלהים בהעדר ממנו הצורה, שהוא שם י"ה שבתוכו המקיימו, ישאר אלם ולא יפתח פיו כן האדם בצלם אלהים ברא אתו, אתו ממש, פנימי וחיצון, מוח וקליפה, רוח וגוף, כח נושא כח, אבל לא יחסה התורה זה אל שם יו"ד ה"א, לפי שאינו שם משותף, כי כלו אור זך פנימי ואין קץ לפשיטותו: ואונקלוס ע"ה בחכמתו הורה זה, והוא כי דרכו ע"ה לתרגם שם אלהים וכשהגיע אל ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, בדמות אלהים עשה אתו לא תרגמו, וזו כוונה וחכמה גדולה ממנו ע"ה להורות על מה שכתבנו ומה שתרגם ויברא אלהים וברא יי' ית אדם בצלמיה, גם זו כוונה וחכמה גדולה, כי דרכו בכל מעשה בראשית שנזכר בו אלהים לתרגמו יי' להורות על הייחוד, ושהבריאה היתה מדת הדין במדת רחמים, כאמרם ז"ל ראה שלא היה יכול להתקיים שתף עמו מדת רחמים, וכל שכן שיצטרך זה בבריאת אדם, ולזה תרגם ויברא

אלהים את האדם וברא יי', ואם אמר בצלמו אין כאן בית מיחוש, שהרי פירש מיד בצלם אלהים ברא אותו ולא תרגמו. ומה שאמר ברא אתו שב אל אלהים הראשון שתרגמו יי', לומר שהשם המיוחד ברא אתו בצלם אלהים ולא בצלם יי', ואין הכוונה כי מה שכתוב בצלם אלהים ברא אתו נאמר על הגוף הבא מטפה סרוחה, כי הגוף הוא המלבוש והוא בשר אדם, לא אדם, והוא שכתוב עור ובשר תלבישני וגו', ואם עור ובשר הוא לבוש האדם, יהיה אם כן האדם האמיתי הרוח הפנימי והצורה שבו, לא העור והבשר, והוא שנאמר עליו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ' ע"ב) כל ציורא דאתכליל באתפשיטו דא אתקרי אדם דכתיב אדם אתם אתם אדם והרשעים לאו אינון אדם. רוחא דסטר קודשא אקרי אדם גופא דיליה לבושא דאדם ועל דא עור ובשר תלבישני בשרא לבושא דאדם איהו ובכל אתר כתיב בשר אדם אדם לגו בשרא לבושא דאדם עד כאן. ולהורות על שהאדם שנאמר עליו בצלם אלהים ברא אתו, הוא האדם

האמיתי שהיא רוח אלהים חיים, היו אותיות אדם רומזות על כל האצילות מראש ועד סוף, והוא שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ד ע"ב) רזא דשמא דא דסליק אדם מרזא סתימא עלאה אדם רזא דאתוון דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא אל"ף לעילא מ"ם סתימא דהיא מרבה משרה. דל"ת תתאה דסתימא במערב ודא כללא דלעילא ותתא אתתקן לעילא ואתתקן לתתא אלין אתתון כד נחתן לתתא כלא כחדא באשלמותא אשתכח דכר ונוקבא עד כאן. הנה הורו על סוד אדם באותיותיו, ועוד שהוא כלל זכר ונקבה כידוע בשם אדם, ועל זה נאמר זכר ונקבה בראם כי רוח שניהם וכחם משניהם, ויברך אותם ויקרא אתשמם אדם שהוא כלל שניהם למעלה ולמטה. ועוד אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ז ע"א) ר' אבא פתח ואמר ויברא אלהים את האדם בצלמו תא חזי בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי והוה כליל מכלא והוה נהוריה נהיר מסייפי דעלמא ועד סייפי דעלמא והוו דחלין קמיה כלא ואף על גב דקא

אוקמוה אית לאסתכלא ביה בהאי קרא כיון דאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו מאי בצלם אלהים אלא ודאי תרין דרגין דכלילו זכר ונקבה חד לזכר וחד לנקבה ובגיני כך דו פרצופין ודאי וסיפא דקרא אוכח דכתיב זכר ונקבה בראם אתם וכליל הוה מכל סטרוי עד כאן. ואחר שהאדם הוא הרוח הפנימי והצורה השכלית, ועליה נאמר בצלם אלהים ברא אתו, אם כן במה יתקיים מה שאמרנו בתחלה בסוד הבריאה בצלם אלהים, כח נושא כח, מוח וקליפה, רוח וגוף. יתקיים במה שאומר, והוא כי כבר התבאר בספר תולעת יעקב בחלק הראשון כי הושפעו באדם שלש נפשות, לדמיון שלש עולמות זו למעלה מזו, זו אדוקה בזו, וזו בזו, וזו משרתת בזו, כלומר זו פועלת בזו וזו בזו. ובפרק י"ח מהחלק הא' מזה הספר התבאר כי צורת האדם כלולה בשלש מדרגות, זו לפנים מזו נפש רוח נשמה, והם בקשר אחד אמיץ וזו כסא לזו, ויתבאר אם כן שהנשמה היא כדמות מוח וצורה אל הרוח והרוח כדמות גוף וקליפה

אל הנשמה, והרוח כדמות מוח וצורה אל הנפש, והנפש כדמות גוף וקליפה אל הרוח, וזה כל האדם הפנימי ויש בו מוח וקליפה, ויתקיים בו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו': ובמדרש רות הנעלם (דף ע"ח ט"ג) אמרו בזה הלשון, קב"ה ברא באיניש יהו"ה דהוא שמא קדישא דיליה יו"ד נשמתא לנשמתא ודא נקראת אדם ומתפשטן נהוריה בט' נהורין והוא תלוי מן יו"ד והוא אור א' מבלי פרודא: ה' נקראת נשמה ואזדווג עם יו"ד ואתפשט לכמה נהורין והוא חד יו"ד ה"א בלי פרודא ועל דא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. וי"ו נקרא רוח ואיקרי בן יו"ד. ה' אתקרי נפשא ואתקרי בת ועל דא אב ואם בן ובת. ורזא גדולה יו"ד ה"א וי"ו ה"א אתקרי אדם ואתפשט נהורא דיליה לחמשא וארבעין נהורין ודא הוא חשבון אדם מ"ה וחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א מ"ה יהו"ה. זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם. ובתר כן יצר הגוף שנאמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה מה אית בין אדם לאדם

הרי יהו"ה נקרא אדם. וגופא נקרא אדם מה בין האי להאי. אלא באתר דאיקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יהו"ה. ובאתר דלא איקרי בצלמו הוא הגוף עד כאן: ולפי זה המדרש יקשה למה לא יחסה התורה צלם ודמות וסמכה אותו אל שם יי', והטעם בזה כי אחר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והנראה ממנו כי הבריאה מורכבת מצורה בחומר ממש, והוא האדם הגשמי, ואין ראוי ליחס זה ולסמכו אל שם יי' שאינו משותף, ואין קץ לפשיטותו, ואין דעת וחכמה בכל להבין סתרי הבריאה ויבאו לטעות ולשאול, מה שאין כן בשם אלהים שהוא משותף כמו שבארנו. ובזה נשלם מה שרצינו לבארו בסוד צלם ודמות כפי כוונת התורה. והאל יראנו נפלאות מתורתו:

חלק ג פרק כו ידוע מדרך החכמה והאמת, כי אמתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין דמיון בינו ובין נבראיו כלם, עליונים ותחתונים, כי אינו בגבול לפי שאינו גוף ולא כח בגוף. ואם כן מה זה שנמצא בתורה תכונת איברים גשמיים מיוחסים לאדון הכל, כגון ידים ורגלים אזנים ועינים, וזולת זה מדברים ועניינים ומאורעות ממאורעות הגוף. יש לדעת ולהאמין, כפי מה שקבלו בעלי העבודה, אמרו כי כל אותם הדברים אף על פי כי כלם יעידון יגידון על גדולת יוצר בראשית ואמונתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהשיג מהות הדבר ההוא הנקרא יד או רגל עין או אוזן. ואם אנו עשויים בצלם ודמות אלהים כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, אין להעלות על לב חלילה כי עין בעין ממש או יד ביד או שצורת זה ותכונתו כצורת זה ותכונתו ותבניתו. אבל הם עניינים פנימיים ופניניים באמתת מציאות אדון הכל יתברך, אשר מהם האור והשפע מתפשט ובא לכל הנבראים. אבל אין מהות יד כמהות יד ולא תבנית יד

כתבנית יד, וכמו שכתוב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו: והאמונה בכל זה כי אין בינינו ובינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית, כי אם על כוונת צורת האיברים שבנו, שהם עשויים כדמיון סימנים ורמזים לדברים עליונים נעלמים, שאין דעת שום נברא יכול לדעתם ולהשיגם, וזה הדמיון אינו גופני כלומר בעצם ותבנית, אלא כדמיון זכרון, ומשלו משל לזה במי שכותב ראובן בן יעקב, שאין אלו האותיות וזאת הצורה עצמותו וצורתו של ראובן ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב הוא

סימן לאותו עצם ותבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב: ולפי שרצה הקב"ה לזכותנו, ברא בגוף האדם כמה איברים נסתרים ונגלים כדמיון סימן למעשה מרכבה. ואלו יזכה האדם לטהר אבר מאיבריו, יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו דבר העליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, ואם רגל רגל, וכן שאר האיברים. וכבר בארנו במקומות מזה הספר, כי תכלית האדם הוא תקון הכבוד, ולזה נעשה ונתקן לתבנית המרכבה העליונה לתקנו, וזה התכלית לא יגיע כלל כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה, ואחר שזה העסק וזה הקיום, לא ישלם כי אם באיברים גשמיים, חוייב אם כן שיתוקן ויעשה האדם בזאת התבונה וזה התבנית. וגם הכבוד העליון נתקן על סוד דמות דיוקן אדם, להיות נכללים בו עליונים ותחתונים ולפי שהוא כולל הכל נתקן הכבוד בתבניתו: וכן אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב קמ"א ע"א) באידרא כתוב שם בזה הלשון כללא דכל מלין עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד כלא הוא כלא הוי כלא יהא לא שני לא אשתני לא

משתני אתתקן בתקונין אלין דיוקנא דכליל כל דיוקנין דכליל כל שמהן דיוקנא דאתחזי בגוונוי בהאי דיוקנא לאו דהאי דיוקנא הוי אלא כעין האי דיוקנא כד אתחברן עטרין וכתרין ואשלמותא דכלא. ובגין כך דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכלילו ביה. ובגין דהאי דיוקנא כליל עלאין ותתאין אתקין עתיקא קדישא תקונוי ואתקין תקונא דזעיר אנפין בהאי דיוקנא. נמצא אם כן הדמות העליון תלוי בתחתון וצריך לתקונו, ולכן נתקן זה בתקון זה: ויש לדעת כי המדות הם תלויות באיברים כיצד מדת העין היא הראות. מדת האוזן היא השמע מדת היד היא המישוש. מדת הרגל היא ההליכה. והנה המדות נמשכות אחר האיברים, ויש לדון ענין המדות כדין האיברים, וכמו שאין יחס וערך בינו ובינינו בענין האיברים, כן אין יחס וערך בינו ובינינו בענין המדות. וכבר התבאר בפרק הקודם לזה בסוד צלם ודמות, שאמנם זה לא נאמר על הגוף כי אם על הרוח הפנימי והצורה, וכמו ששם אדם לא נאמר כי אם

על הרוח הפנימי, כן שמות האיברים אינם שמות כי אם לכחותיהם לא שמות לחומר. והנה כשהמאורות העליונים והכתרים בחבור וקשר אחד והדברים כלם על שלמותם הם על דמות אדם, כמו שמוכיח המאמר שכתבתי למעלה, והוא סוד מראה אדם המוזכר במרכבה עליונה וכן בתחתונה, ולא שיש שם צורה או גשם כלל חלילה, אבל הכל בסוד פרקי המרכבה בהיותם נכללים יחד הכל כעין דוגמא זו, לא כדוגמא שלנו או כצורתנו: וסוד הענין כך הוא כי יש מעלות ומיני מאורות פנימיים, וכלם יחד נקראים בשם מוח, לא שהם מוח או כצורת מוח גשמי חלילה, אבל הוא משל על הלובן והזוהר ועל פנימיות ההויות ההם הנעלמים בתכלית ההעלם, כעין מוח האדם שהוא פנימי ונעלם ונסתר בתוך גלגלת הראש ולא יראה החוצה ושם קרום לפנים מקרום והמוח מבפנים מכוסה ונסתר, כן המשל והדוגמא בפנימיות ההויות העליונות הנסתרות בקרום וגלגלת הראש שהוא ראש הלבן האמיתי, ולא נזכר בדברי הנבואה לפנימיותו ועלויו, כי כל מה שהדבר יותר פנימי וטמון וגנוז ולא

נזכר ולא נגלה כלל, הוא להורות על מעלתו וחשיבותו, ומזה הטעם לא הזכיר שלמה ע"ה בשיר המקודש, המוח, גם לא הזקן, בפירוש כי אם ברמז מופלא, הוא שאמר ראשו כתם פז, שראשי נמלא טל, ואמר לחיו כערוגת הבושם, ולהיות הזקן פאר הפרצוף והדרו ושלמותו העלימו הכתוב: ומהם שנקראים אזנים אזני יי', עינים עיני יי', פי יי', וכן ידים ורגלים וכשפרקי המרכבה העליונה מתחברים ומתיחדים בקשר אחד וחבור אחד, הכל עולה ונקרא בשם אדם, לפי שהוא כלל כל השמות והמאורות העליונים הנכללים בייחוד. וכנגד זה בעולם הנפרדים ובמרכבה התחתונה, יש כתות נקראים בשם עין שהם שלוחי ההשגחה העליונה, ומהם נקראים בשם אזנים, ומהם בשם פה ומהם בשם ידים, ומהם בשם רגלים, וכלם כאחד נכללים ונקראים בשם אדם, לחשיבות זה השם שהוא כולל כל המראות וכל פרקי המרכבות כמו שבארנו, והיא הכוונה בזה הפרק: