# ספר עבודת הקודש — חלק ג פרק נה

[קריאה בקורא](/reader/kabala-f41d246d481b/1/81/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק ג פרק נה 
שכ&quot;ן. יעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וישכון כבוד יי&#x27; לשכני בתוכם ורצון שוכני סנה, הוא 
הכבוד שנאמר עליו ומראה כבוד יי. וישכון כבוד יי, ואין כבודו דבר נפרד ממנו ולא 
חוצה לו חלילה שיהיה הכבוד המיוחס לו יתברך נברא חוין מעצמו כדעת הרב המורה ז&quot;ל 
בשתופו הראשון, וכבר התבאר תכלית הביאור בזה החלק. והתבאר עוד כי היה זה מקום טעות 
והמעדת רגל אם יאמן שיהיה האור הנברא הוא השוכן במשכן ובמקדש: 
וגם השתוף השני שהביא הרב ז&quot;ל שהוא ההשגחה, התבאר גם כן שהוא דבר נמשך משרות הכבוד 
והשכינה בישראל כי בהיותה בקרבם היא ההשגחה המעולה בהם ובענייניהם, והוא אשר נאמר 
בנבואה לשלמה ע&quot;ה אחר בנין הבית הקדשתי את הבית הזה אשר בניתה לשום שמי שם עד עולם 
והיו עיני ולבי שם כל הימים. הנה גלה כי מהיות שמו שוכן בבית ימשך שיהיו עיניו ולבו 
שם כל הימים. כי בהיות שמו בישראל הנה הם מושגחים ממנו. ובהסתלקו מהם הנה תסתלק 


השגחתו, וזו היא הסתרת פנים האמורה בתורה. וזה סוד אמרו וחרה אפי בו ביום ההוא 
ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ותרגם אנקלוס וארחקינון ואסלק שכינתי מנהון 
ויהון למיכל. הנה הם רחוקים ונעזבים בהסתיר פנים מהם, והנה אין פני האדם דבר זולתו 
נמצא אם כן שאין השכינה דבר זולתו, ובהסתלק השכינה מקרבם הנה זה הסתרת ההשגחה מהם 
כי זה תלוי בזה, ולזה והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר עוד ואנכי הסתר אסתיר 
פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגומר ותרגם אנקלוס ואנא סלקא אסלק שכינתי מנהון, 
כל זה עדות יי&#x27; נאמנה כי אין השכינה אור נברא חלילה, כי איך יאמר על האור הנברא 
שהוא דבר נפרד ממנו פני ואין פניו דבר חוצה לו: 
וגם בהיות פניו מאירים הנה השגחתו מתמדת בהם. וכבר גילה סוד זה באמרו לא יהיה לך 
אלהים אחרים על פני. וקבלו חכמי האמת בפירוש זה אבל פני יהיו לך לאלהים. ולא הניח 
אנקלוס הגר ע&quot;ה צד התחכמות בפירוש פני בתרגומו בר מיני, הנה ביאר ע&quot;ה בקבלתו 


האמיתית כי אין פניו דבר זולתו ולזה תרגם בכל מקום פני שכינתי: 
ואחר הדברים והאמת האלה אביא פה דברי ה&quot;ר אברהם ביבאג&quot;י להרים מכשולו מדרך עמי. יען 
היה חכם בעיניו לחלוק על הקבלה האמיתית בשקול דעתו, כתב במאמר השני שער ב&#x27; מספר דרך 
אמונה שלו בזה הלשון ונקרא שכינה מהשתוף ה&quot;א של הרב ז&quot;ל בשם השכינה פרק כ&quot;ה חלק א&#x27; 
שהרמב&quot;ן מפרש התורה חלק עליו מבלי הבדילו השתוף ההוא, כי הרב ז&quot;ל אמר היות שם 
השכינה נאמר אם על האור הנברא שהוא אור אלהי מורה על היות השם יתברך נראה במקום 
ההוא וכשיראה שם הוא כמו שכתוב ושכנתי בתוך בני ישראל. וישכון כבוד יי, ומראה כבוד 
יי, אבל הדברים שאינם גשמיים הנה מציאותם הוא בשכל הוא מציאותם חוץ לשכל. וגם 
מציאותם במקום מה הוא מציאותם בבלתי מקום, כי הם בלתי מתחלקים ובלתי מוקפים במקום, 
על דרך אמרו יי&#x27; בשמים הכין כסאו. כי הוא יושב בשמים כמו שהוא ראוי להיות המניע 
מיוחס אל המתנועע שיניע, אבל מלכותו ושלמותו בכל העולם הן שפל הן עליון מושלת. ולכן 


כאשר ישכון כבוד יי&#x27; אינו רחוק אבל מחוייב שיהיה שמה השם יתברך, ולכן אני אומר כי 
נקרא בשם ההוא ר&quot;ל שכינה שהוא שוכן בכבודו על הפנים האמורים, וזה הרשום באור הנברא 
שרצה הרב עם היות שיראה ויהי כן אור בראו השם יתברך להורות על מציאותו יתברך שמה, 
וזה דרוש עמוק ראוי להבינו. והשתוף השני ההשגחה הנקראת במקומות מה שכינה בלשון, כי 
בהיות ההשגחה דבקה עם איש מה או אומה מה, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח, ולמה 
שההשגחה כפי השכל כמו שביארתי למעלה באר היטב, הנה השם יתברך שוכן בשכל המושגח או 
המושגחים ההם מבלי שנוי ורבוי כלל. ולזה כשאמר הרמב&quot;ן ונפלא על הרב ז&quot;ל בפסוק ילך 
נא יי&#x27; בקרבנו שתרגם אנקלוס תהך כען שכינתא דיי&#x27; וכו&#x27;, ואמר כי למה יצטרך משה רבינו 
ע&quot;ה אל האור הנברא. הנה יש להפלא יותר ממנו כי לא רצה הרב אלא ההשגחה, והוא שאמר 
אנקלוס ששאלת משה היתה על ההשגחה והוא השתוף הב&#x27;. וירא כי יושגחו מהאל אף על פי 


שחטאו ואז יהיה דרכם טוב ומוצלח. ומזה השתוף לקח אנקלוס הנה שכינתא עד כאן דבריו: 
ויש לתמוה עליו מה ירצה באור הנברא ובהכרח יודה שהוא שכל נבדל, וכמו שהוא מבין 
שהאור הנזכר במעשה בראשית באמרו ויאמר אלהים יהי אור הוא אור השכל, ואם כן שכח 
ונסתר מעיניו אמרו על מעשה העגל כמעניש אותם ושלחתי לפניך מלאך וגו&#x27; כי לא אעלה 
בקרבך, ואיה פיו האומר כי במקום אשר ישכון האור הנברא ויראה בו מחוייב שיהיה שמה 
השם יתברך. ובוחן לבות וכליות יודע מה בלבו באמרו וזה דרוש עמוק ראוי להבינו, ואם 
במקום הראות האור הנברא שמה השם יתברך, אם כן במה הענישם באמרו כי לא אעלה בקרבך 
אחר יעדו ושלחתי לפניך מלאך מי יתן ואדע. ואם במקום אשר יראה שמה האור הנברא השם 
יתברך שמה, אם כן מה זה שאל אדון הנביאים באמרו ילך נא יי&#x27; בקרבנו. ואם על ההשגחה 
שאל, הרי בהיות ביניהם האור הנברא הם מושגחים ואין שם חסרון כל: 
כללו של דבר אין זה ממנו כי אם קריאה אל תואנות לחלוק על האמת, באמרו כי חלק על הרב 


המורה רבינו הגדול הרמב&quot;ן, מבלי הבדילו השותף ההוא, ואיך יבדיל והא בהא תליא כמו 
שכתבתי. והרב המורה עצמו אמר פרק כ&quot;ג חלק א&#x27; הענין העלות השכינה אשר היתה בתוכנו 
מעלינו אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר מיעד רע והסתרתי פני מהם והיה 
לאכול וכו&#x27; הנה הורה בפירוש שאינם שני שותפים. ומה שאמר פרק כ&quot;ה כלומר להתמדת 
שכינתו או השגחתו באי זה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה 
ונאמר וישכון כבוד יי&#x27; וכו&#x27; וכפל ואמר הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא 
במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד וכו&#x27;, אין כוונתו לומר שהם שני שותפים. אבל כוונתו 
כי בהיות השכינה במקום הוא מושגח, ואם כן היא השכינה והיא ההשגחה וזה תלוי בזה 
ובהעדר זה יעדר זה. והאמת המקובל בזה כבר התבאר תכלית הבאור ואין צריך לשנות 
הדברים. וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק: 
  


חלק ג פרק נו 
רג&quot;י. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכבר התבאר השגתם מה היתה, וסוד אמרו ותחת רגליו 
כמעשה לבנת הספיר באר היטב מבלי פנות אל פירושים זרים חולקים על האמת. וגם אמרו 
השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וסוד ועמדו רגליו. ואין הכוונה בזה הפרק כי אם לבאר 
דברי ר&#x27; אליעזר הגדול ע&quot;ה, והוא שנמצא לו בפרק ג&#x27; מפרקיו בזה הלשון שמים מאי זה 
מקום נבראו, מאור לבושו של הקב&quot;ה שהוא לבוש לקח ממנו ופרש כשמלה, והיו מותחין 
והולכין עד שאמר להם די, ועל כן נקרא שמו שדי שאמר לשמים די ועמדו. ומנין שמאור 
לבושו נבראו שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. הארץ מאי זה מקום נבראת, משלג 
שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר ארץ, שנאמר כי לשלג יאמר 
הוי ארץ עד כאן: 
ודבריו אלה הוקשו מאד על הרב המורה ולא מצא בהם ידיו ורגליו כפי מה שאמר פרק כ&quot;ו 
חלק ב&#x27; זה לשונו, ואני תמה זה החכם מה האמין, כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר, 


ואי אפשר מבלתי חמר יתהוה ממנו מה שיתהוה. ולזה בקש לשמים ולארץ מאי זה מקום נבראו, 
ואי זה דבר הגיע, מזה המענה יתחייב שיאמר לו ואור לבושו מהיכן נברא, ושלג שתחת כסא 
הכבוד מהיכן נברא, וכסא הכבוד עצמו מהיכן נברא, ואם ירצה באור לבושו דבר בלתי נברא, 
וכן כסא הכבוד בלתי נברא, יהיה זה רחוק מאד וגם היה מודה בקדמות העולם אלא שהוא על 
דעת אפלטון. עד אמרו סוף דבר הוא יבלבל על בעל דעת היודע אמונתו מאד מאד, ולא התבאר 
לי בו פירוש מספיק ואמנם זכרתיו לך שלא תטעה בזה עד כאן: 
הנה עינינו רואות דעת הרב היות ר&#x27; אליעזר ממכחישי הבריאה היותה יש מאין חס ושלום, 
אשר היא העמוד הנאמן אשר כל האמונה תלויה עליו, עם היותו מגדולי חכמי ישראל 
וחסידיהם, במה שנודע ממנו בפרק הזהב, ובסוטה ירושלמי סוף פרק עגלה ערופה אמרו משמת 
ר&#x27; אליעזר נגנז ספר תורה. ועוד שם ושוב נכנסו זקנים לעליה ביבנה ויצאת בת קול ואמרה 


להן יש ביניכם שנים ראויים לרוח הקדש ושמואל הקטן אחד מהם, ונתנו עיניהם בר&#x27; אליעזר 
בן הורקנוס והיו שמחים שהסכימה דעתן לדעת המקום עד כאן: 
לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו, האם האיש אשר יכחיש הבריאה היותה יש מאין יאמר 
עליו שהוא ראוי לרוח הקדש, וישנו הטבעים את תפקידם המופקדת בידם מאת בוראם, ויקיימו 
מה שגזר עליהם ר&#x27; אליעזר, כמוזכר בפרק הזהב בתנורו של עכנאי, ולא עוד אלא שיצאת בת 
קול מן השמים ואמרה להם מה לכם אצל ר&#x27; אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. ובוידבר רבה 
בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב&quot;ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם 
אומרה, ר&#x27; אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון 
שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה&quot;ד ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד עד כאן. 
אליכם אישים אקרא, שפטו נא אם מי שעתיד להכחיש הבריאה היותה יש מאין, יאמר אדון 


העולם הלכה משמו ויבקש אדון הנביאים שיהא מחלציו: 
וגם החכם ר&#x27; אברהם ביבאג&quot;י בספרו מאמר ג&#x27; שער א&#x27; כתב בזה הלשון, וזה בהכחישם הבריאה 
היותה יש מאין, כמו שהכחישוה רבים, והרב ז&quot;ל חשב שגם ר&#x27; אליעזר הגדול הכחישה במה 
ששאל מאי זה מקום נבראו עד כאן: 
והפלא על הרב ז&quot;ל שהרי בצוואת מאמרו אמר, ואם יראה בו שום הפסד כפי מחשבתו יפרשהו 
וידין לכף זכות ואפילו בפירוש רחוק, כמו שחוייב עלינו בחק המוננו, כל שכן בחק 
ידועינו וחכמי תורתנו המשתדלים להועילנו באמת כפי השגתם עד כאן. איך לא מלא בידיו 
מה שדבר בפיו, ומה שרצה לעצמו איך לא רצהו לזולתו, כל שכן אל שלם השלמים כרבי 
אליעזר עליו השלום, וכמו שנצטוינו ואהבת לרעך כמוך ואמרו ז&quot;ל מה דעלך סני לחברך לא 
תעבד, וכי ננעלו שערי הפירוש בפני הרב לפרש דברי רבי אליעזר אפילו בפירוש רחוק, כמו 
שצוה הוא עצמו בספרו לרואה בו אי זה הפסד כפי מחשבתו, וכמו שכן עשו הבאים אחריו 


שפירשו דברי רבי אליעזר בזה כל אחד פירוש מתישב במאמר שמים מאי זה מקום נבראו וכו&#x27;, 
עד שהשיבו אמונתו בחדוש העולם יש מאין על כנה, והצילוהו מצעקתו אשר צעק עליו מרה: 
ויש לתמוה עוד עליו איך לא השיב דברי רבי אליעזר זה על זה, כמו שצוה הרב עצמו שיעשו 
כן המעיינים בספרו, ואלו עשה הרב כן ודקדק בדברי רבי אליעזר לא כתב עליו מה שכתב. 
שהרי בפרק ההוא עצמו אמר בזה הלשון, עד שלא נברא העולם היה הקב&quot;ה ושמו בלבד, ועלה 
במחשבה לברא את העולם וכו&#x27;, האם נשאר שום ספק על האומר דברים כאלה על אמונתו בחדוש: 



והרב המקובל ר&#x27; שם טוב בן שם טוב כתב עליו בזה הלשון, ועוד מי הגיד לו שאור הלבוש 
לא נברא לפי דבריו, וכשנפרש שהלבוש הוא גלגל השכל וממנו נאצל כח לגלל ונבראו 
הגלגלים באי זה צד שיהיה מהמקום, להשגה זו מאפיסה לגמרי היו, ויגיד לי היכן מצא 
מקום כפירה מי שיסבור זה, וגם שלג שתחת כסא הכבוד נוכל לפרש לפי דעותיהן, כי הגלגל 
הוא כסא לכבוד, ובכח סבובו בחפץ השם באי זה צד שיהיה נולדו היסודות, עד שהיה המרכז 
מים, ולעשות עפר צריך שיקפא ויהא הקצף ונעשה כמין שלג, והוא תחת הגלגל כי לעולם 
השמים ממעל והארץ מתחת, ואם היא המרכז לפי חכמתו בפלוסופיא יוכל לפרש כן ולא להתחכם 
על אבות העולם גם כי הענין הוא מסתרי התורה עד כאן: 
ועל דרך האמת לא נתכוון רבי אליעזר באמרו שמים מאי זה מקום נבראו וכו&#x27;, הארץ מאי זה 
מקום נבראת, אל השמים והארץ המורגשים, כי אם אל סבותיהם, והענין הוא מסתרי מעשה 
בראשית, וסוד אצילות ההויות ואור הלבוש רמז אל יו&quot;ד ה&quot;א שבשם הגדול, כי האור סוד 


ה&quot;א ראשונה והלבוש סוד יו&quot;ד, כי היא טלית לבנה, וזה סוד בראשית ברא אלהים בכח ראשית 
שהוא אור ראשון ברא אלהים סוד ה&quot;א ראשונה את השמים סוד אש ומים. ובמדרשו של רבי 
נחוניא בן הקנה עליו השלום מאי שמים מלמד שגבל הקב&quot;ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהם 
ראש לדברו דכתיב ראש דברך אמת, והיינו דכתיב שמים אש מים עד כאן. וזה סוד עוטה אור 
כשלמה נוטה שמים כיריעה כי מהחכמה יצא הכל בבינה, הוא אלהים חיים המאציל בכח חכמה 
בסוד בראשית בכח ראשית שהיא חכמה ברא אלהים שהוא בינה את השמים, ובמדרש רות הנעלם 
(ז&quot;ח ע&quot;ו ט&quot;א) אמרו בזה הלשון ואמר רבי שמלאי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אעיל 
נהורא בנהורא ואלביש דא בדא וברא שמים, דכתיב עוטה אור כשלמה, והאי אור איקרי אור 
לבושו אור קדמאה דאתלבש ביה קודשא בריך הוא וההוא אור אתפשט בהוד והדר ואיברי עלמא 
עד כאן: 
הארץ מאיזה מקום נבראת. סוד ארץ חפץ, משלג שתחת כסא הכבוד, השלג סוד הקרח הנורא 


והוא תחת ה&quot;א ראשונה שהוא כסא לכבוד שלמעלה לו, כי יש כסא למעלה מכסא ויש כבוד 
למעלה מכבוד, וזה סוד מאיש לקחה זאת. ואמר משלג כי תהיה מתוקה ברחמים, לפי שהיא מדת 
הדין, ואמר לקח וזרק חוזר אל המאציל העליון בסוד ואת הארץ וזרק על המים שהיא מים 
תחתונים מים מלוחים ונקפאו המים ונעשה עפר, סוד היסוד הרביעי רגל רביעי, וזה סוד כי 
לשלג יאמר הוי ארץ הרי שמים וארץ כאחד בייחוד אחד. ואלו שמש הרב המורה ז&quot;ל החכמה 
האמיתית ולא ישפיק בילדי נכרים, לא התחכם על רבי אליעזר הגדול ע&quot;ה המקובל מהנביאים. 
ובמה שכתבתי נשלמה הכוונה בזה הפרק: 
  


</div>
