חלק ד פרק ח ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, האור הראשון שנאצל דו פרצופין, היה אורו בחוזק לאין תכלית בהיותו על התכונה ההיא, ולא שמש כי אם שלשה ימים הראשונים ונגנז ממנו מה שהיה ראוי לגנוז למשמרת עד עתו, גם שלא יתפשט התוספת ההוא כי אם עד סוף המחשבה ושם יעמוד לצורך הצדיקים, צדיקים דוקא, וזה לא בתמידות כי אם כפי החפץ והרצון העליון. ובבראשית רבה תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה שהוא מכהה גלגל חמה, ובלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום. והיכן היא, נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמהא שבעה ולא שלשה הן והלא ברביעי נבראו המאורות אלא כאיניש דאמר כן וכן אנא מפקד לשבעת יומיא דמישתותי עד כאן. האמת שלא נבראת להאיר אלא ביום כלומר בחוזק ההוא, אחר שהיו שוים ולילה כיום יאיר, ואם היו בתכונה זו היה בזה כהוי וחוסר
מעלה לגלגל חמה שהוא הפנים ויהיה האחור שוה לו, והפנים עקר ולא היה כן אלא כחן שוה, עד שראתה החכמה העליונה לגנוז האור ההוא, כלומר למעט המאור האחד מהן והוא גנוז למעלה למעלה לצורך הצדיקים בשעת הרצון יתנוצץ מלמעלה עד צדי"ק וצד"ק עד בא הזמן שיתמלא החסרון ותחזור עטרה ליושנה, והוא שכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה בשוה כמו שהיו בראשית החפץ ואור החמה יהיה שבעתים יתעלה עד רום מעלה להאצל מרחובות הנהר נחלה בלא מצרים שיפתחו מ"ט שערי בי"נה, והוא אור שבעת ימים העליונים בכללותם, וזה יהיה ביום חבוש יי' את שבר עמו למטה ומחץ מכתו שהוא חסרון הלבנה למעלה ירפא: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ה ע"א) מה עשה ברא את התשובה התנוצץ אור ממנה וההוא אור הבהיק מסוף העולם ועד סופו ובו נברא העולם, ראה הקדוש ברוך הוא ונסתכל ברשעים העתידים לבא לעולם וגנזו ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא. וא"ת הואיל ועתיד לגנזו למה
בראו, אלא כשברא הקב"ה אור זה לא בראו אלא לבראת בו את העפר, כיון שנברא העולם הזה נסתכל וראה שעתידים רשעים לבא וגנזו, ועדיין היום אע"פ שהקב"ה גנזו בו העולם מתקיים בו ס"ד אלא אימא באור אחד היוצא ממנו והוא כמו חוט אחד היוצא מהאור הגדול והעולם בו מתקיים והוא יסוד עולם דכתיב וצדיק יסוד עולם עד כאן. ובפרק אין דורשין ואור ביום ראשון איברי והכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי. אלא כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שנסתכל באנשי דור המבול ודור הפלגה ראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם וגומ' למי גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיקים שנאמר אמרו צדיק כי טוב, וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח, כתנאי אור שברא הקדוש
ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ורואה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב וחכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי עד כאן: אין מחלקותם כי אם בנגלה אבל בנסתר הכל מודים שהאור שנברא ביום ראשון הם שני המאורות שנתלו ביום ד', שנבראו דו פרצופין ונתמעט האחד, וזו היא הגניזה שהזכירו ז"ל אלא שרבי יעקב כסה הסוד וחכמים גלוהו ברמז דק, ולרמוז על הסוד נכתב מארת חסר וא"ו והוא המעוט בגניזת האור הראשון והגניזה סבה שנולד הקושי במדה ונבראת הקליפה הידועה וכסתה המוח הפנימי הטהור, וממנה נאצלו כמה מיני משחית וכמה מיני פורענות והיא האסכרה הנזכרת בדברי רבותינו זכרונם לברכה שנתלת ביום ד', כי בהעדר האור ימצא החשך ובהעדר החשך ימצא האור: ברקיע השמים, אחר שנתמעט האור אמר שמארת סוד אספקלריא שאינה מאירה תהיה תלויה ברקיע השמים סוד הצדיק שהוא רקיע השמים סוד וא"ו שבשם ולא יהיה לה אור כי אם ממנו. והיה
המעוט להבדיל בין היום ובין הלילה שלא תכהה גלגל חמה כמו שרמזתי למעלה: והיו לאתת, אלו השבתות והם שבת יום ושבת לילה שנאמר בהם אות, ושניהם אתת. ולמועדים ולימים ושנים, לכל זה הוצרכה ההבדלה והמעוט שבה יהיה מקום למנין הרגלים ולקדוש החדש ולעבור השנה, כידוע בסוד העבור המסור לבית דין. והיו למאורת פעם יהיו שוים כשהם ברקיע השמים בסוד כי כל בשמים ובארץ הוא המיחדם ואז הלבנה במלואה פעם להאיר על הארץ תצטרך לקבל ממנו כשהיא שפלה ורחוקה: ויעש אלהים את שני המארת הגדלים, בתחלת אצילותם היו שוים דו פרצופין יחד כאחד ולזה קראם גדלים בשוה אור הלבנה כאור החמה ואחר כך נקראת המאור הקטן: ובפרק אלו טרפות כתיב ויעש אלהים את שני המארת הגדלים וכתיב את המאור הגדל וגו' ואת המאור הקטן וגו', אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמיך, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר
הגון אמעט את עצמי, אמר לה משול ביום ובלילה, אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא אמר לה ביך ימנו ישראל ימים ושנים, לחמה נמי לא סגיא דלא מנו ביה תקופתא, אמר לה זיל ליקרו צדיקים על שמך יעקב הקטן דוד הקטן שמואל הקטן, לא הוה מייתבה דעתה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת ליי' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח עד כאן: היו דו פרצופין דבקים יחד מאירים בשוה בשקול אחד, ולזה נקראו שניהם גדולים להיות שניהם בחבור אחד והאור בא להם בשוה מן המקור, והוא ששניהם היו משתמשים בכתר אחד הוא המאור העליון המאציל, אז אמרה לפניו רבש"ע איפשר לב' מלכים סוד דו פרצופין שישתמשו בכתר אחד והלא יש די באחד שיהיה לראש ולפועל, ולעצמה היתה דורשת כי אמרה אני אמלוך על ששה קצוות, אמר לה לכי בתי ומעטי את עצמיך ותהיי ראש לשועלים הם מדרגותיה וזהו
מעוטה, ואף אם היא ראש עליהם לפי שאין רבוי מעלה וכבוד הוד והדר לה כי אם בהיותה עם דודה בייחוד אחד ומעתה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. המאור הגדול יהו"ה המאור הקטן אלהי"ם סוף המחשבה העליונה, בתחלה בהיותם שקולים היתה בכלל השם הגדול סוד ה"א אחרונה רשומה בו אות רביעית שלו להורות על ייחודה בו בשוה, אחר כך נתמעטה להקרא בשם אלהים ועכ"ז עולה היא לכל הצדדין למעלה באות ה"א אחרונה שבשם הגדול, ואז היא כגדולה ורבוי למטה בהנהגת התחתונים נקראת בשם אלהים ומלכותו בכל משלה: אמרה לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון וכו', ואם דרשה לעצמה מה דבר הגון אמרה. אלא ודאי דבר הגון אמרה ומענוה שאלה דבר זה, לפי שלא היו פנים אל פנים ואין בזה קיום כי הצרך אל התולדות לקיום העולם, ובהיותם על התכונה ההיא לא תשלם הכוונה. ואמנם נאצלו מתחלה בתכונה ההיא להיות הצרך כן, להורות על הייחוד ולהיות כח זה בזה
כל אחד מזוג וכלול מחברו, הרחמים בדין והדין ברחמים, וזה תכלית הייחוד: ועוד יש בענין סוד פנימי נעלם והוא כי נאצלו מתחלה בתכונה ההיא להורות ולהעיד על המאציל, כי אלהים חיים ה"א ראשונה האצילתם בכח י' וי' האצילה ה' והיא היא י' ד"ו סוד ה', ולזה יצאו דו פרצופין כי ה' בה ד' ו' בן ובת בן מצד האב ובת מצד האם ויצאו דו פרצופין להעיד על ייחודם כמו שכתבנו והכל פעל יי' למענהו לעדותו וכענין שהתבאר בחלק הראשון בסייעתא דשמיא: אמר לה משולי ביום ובלילה אות אחרונה שבשם בחבור אחד והרי היא מושלת ביום וכשהיא נקראת בשם אלהים הרי היא מושלת בלילה, ועם שהיא מכלל השם הגדול שרגא בטיהרא היא אחר שאינה רשומה כי אם באות אחרונה הרי היא כנר שהוא תפל בפני האור הגדול אור השמש. אמר לה זיל צדיקים ליקרו על שמך כלומר הם יהיו כפרתך בסבלם עול חסרונך ומשאך עליהם, ובזה ינוח לך כי יהיו לך מרכבה וכסא כבוד, ובתורתם ומעשיהם הטובים יתקנו המעוות
וימלאו החסרון, ויקראו קטנים על שמך הם יבחרו הקוטן והמעוט, ולך ימשיכו הגדולה והרבוי, והיינו יעקב ודוד שהיו נרדפים ועלובים לסבול עול הפגם והחסרון והיו מקטינים את עצמם, יעקב מטתו שלמה מלא אחרי יי' ודאי, דוד ויעש דוד שם שם ודאי. פייסוה ולא נתפייסה, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה, עלי דייקא כמו ותתפלל על יי', להמשיך האור הבהיר דרך ישרה מהלבנון אל הלבנה למלא החסרון והיינו עלי, וזה על שמעטתי את הירח והמיעוט הוא חסרון האצילות הבא מצדק עליון וצריך כפרה להפיס דעת המאציל ולמלא החסרון לגרש משם הגורם, בסוד אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, והיינו שעיר ראש חדש שנאמר בו חטאת ליי' כי שעיר מסלק איש שעיר מן המקדש והכלה מתרפקת על דודה בהסתלק המונע: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ע"ט ע"ב) בזה הלשון בגיני כך אמר רבי שמעון אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה בר"ח עלי ודאי בגין דיתעבר ההוא חויא ואתבסם מאן דבעיא עלי
דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, ועל דא כתיב בקרח הנועדים על יי' בעדת קרח דבגינהון אתער מאן דאתער דאתי מסטריהו אוף הכא הביאו עלי כפרה עלי ממש בגין דיתבסם ויתעבר ולא אשתכח חויא וכ"כ למה על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך עד כאן. והחסרון והמעוט היה ביום רביעי כי היא רגל רביעי במרכבה. אחר כך נתפשטו כחות ואורות מצד זה ומצד זה, אותם שנתפשטו מצד מעלה נקראים ממשלת היום, ואותם שנתפשטו מצד מטה נקראים ממשלת הלילה. ואת הכוכבים שאר גדודים ומחנות שאין להם מספר כמה דאת אמר היש מספר לגדודיו, וכלם תלויים ברקיע השמים סוד חי העולמים. והוא שכתוב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, הוא הרקיע שהוא כלל כלם שהוא נוטל ומקבל השפע והאור הבא מלמעלה ומאיר לאספקלריא שאינה מאירה שהיא תלויה בו. והוא שכתוב להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה, לפי שמהכתוב הראשון שמענו ממשלה לכל אחד בזמנו ובתחומו, וכמו שכתוב את המאור הגדל
לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה אבל שיהיה לשניהם ממשלה ביום ובלילה לא שמענו, לזה בא זה הכתוב והשמיענו כי שניהם מושלים ביום ובלילה. ולזה נצטוינו בקבלת רבותינו ז"ל להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להורות על הייחוד האמיתי אלא שהמאור הגדל הוא העקר בממשלת היום, והמאור הקטן הוא העקר בממשלת הלילה, ואמנם היה זה כן לצרך ההבדלה והוא שאמר ולהבדיל בין האור ובין החשך. ובבראשית רבה ולמשול ביום ובלילה וגו' אמר רבי אילפא אם לענין המאורות הלא כבר נאמר את המאור הגדל לממשלת היום וגו' ומה ת"ל ולמשול ביום ובלילה אלא אלו הצדיקים שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא להאיר בלילה. ירצו לרמוז על מה שאמרו בסוד מה שכתוב מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים אני מושל באדם ומי מושל בי, צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, וכבר כתבתי זה. ואמנם כשהלבנה מתתקנת להאיר בהתקרב השמש סוד שמש ומגן יי' צבאות אליה
אותיות מארת מתהפכות ונקראת אמר"ת יי' צרופה, כשהיא צרופה ומזוקקת מן הסיג ההוא אשר בסבתו היא מארת, כשהוא נבדל ממנה מתהפכת אמרת יי' צרופה, מגן הוא מכל מיני משחית ומכל מיני פורענות השולטים ומשוטטים בעולם בסבת מעוטה, לכל החוסים בו לכל אותם התופשים ודבקים באמונתו הוא להם לצנה ולמגן. וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק:
חלק ד פרק ט ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ישרצו יתאצלו מלמעלה המים זרע השלום היורד מהמוח הסתום דרך ישרה עד צדיקו של עולם ומשם בארה. שרץ נפש חיה כל הצורות העליונות הנשפעות מדו פרצופין. ועוף יעופף על הארץ, הוא האור והשפע הנאצל מזרועות עולם על ארץ החיים, על פני, על ידי רקיע השמים, שלום ואמת חד הוא סוד שני המכריעים והאור ההוא מעופף וזורח תחלה (הגה"ה בנו חיים בן גבאי ועוף יעופף וזרוח יזרח כענין תעופה כבקר תהיה זה דעת א"א), על פניהם ומהם על הארץ. וסוד ועוף יעופף, יזרח ויאיר ויחזור ויאיר וכן תמיד באין הפסק. על הארץ, להולידה ולהצמיחה לעשות פרי והיא צורת כל חי הנאצלים ממנה בכח המים הקדושים ההם. ועוד נרמז סוד נעלם כפי קבלת חכמינו הקדושים ע"ה בעוף יעופף, והוא אמרם ועוף יעופף אלו המלאכים השלוחים בעולם שנראים לבני אדם כמראה אדם, משמע דכתיב יעופף על הארץ לפי
שיש אחרים שאינם נראים כי אם ברוח ממש כלומר במראה בשכל בלבד כלומר לפי השגת שכל האדם במראות הנפש המשכלת כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ח מזה החלק בסייעתא דשמיא לא זולת, ובאלה כתיב למינהו דכתיב ואת כל עוף כנף למינהו, לפי שאינן משתנים ממינם לעולם ואינן נראים כי אם לפי השגת השכל בלבד, אבל האחרים הנראים בדמות במראה ממש אין כתוב בהם למינהו לפי שהם משתנים ממינם. ואין להפלא ולומר וכי יש בהם משתנים אלו מאלו, כי ודאי יש בהם משתנים אלו מאלו לפי שאלו ואלו נפרדים הם וכתיב ומשם יפרד: ובבראשית רבה רבי יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו' המהלך על כנפי רוח וכתיב עושה מלאכיו רוחות. רבי חנינא אמר בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף. ולדברי כלם היתה בריאת המלאכים בזמן פעולת המים, בשני כתיב יהי רקיע בתוך המים, ובחמישי כתיב ישרצו המים,
וידוע כי המים משתנים לכל גוון שאדם מראה להם שנאמר כמים הפנים לפנים. וכן הענין במלאכים הנראים לבני אדם כי הנבראים יחד במאמר אחד דומין זה לזה כנראה מפורש במלאכת כל יום ויום: ויברא אלהים את התנינם הגדלים, הם ארבע מחנות שכינה וכל אחד מהם מקבל מאחת מן המדות כענין שנאמר עליהם עוף השמים ישכון כי משם קיומם. מיכא"ל מימין המקבל מהח"סד ולזה הוא כהן גדול כי בחסד יכופר עון. גבריא"ל משמאל המקבל מן הגבו"רה ושמו מוכיח עליו, ועל כן הוא שר צבא יי'. ולרמוז לשניהם אמרו בפרק קמא דברכות מיכאל באחת, גבריא"ל בשתים, אוריא"ל לפניו מקבל מן הרחמים שמשם אורה יוצאה ממזרח שמש. ופני לא יראו סודו אוריא"ל. רפא"ל במערב ושכינה במערב והוא מקבל משם כדי לרפאת שבר אפרים. והסימן להם מרכבו ארג"מן וה"א שבו סודו אורפני"אל. או יהיה הרוכב עליהם המקיימם והמשכיל יבין: ואת כל נפש החיה הרמשת, הוא הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיומם. אשר שרצו
המים, מי הח"סד ראש הבנין וכל הכחות המקבלות משם צריכות לקבל כל אחד ואחד שפע לפי פעולתו. ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר: ענין אחר יותר פנימי התנינם הגדלים לדעת רז"ל הם לויתן ובת זוגו. וכן דעת יונתן ע"ה שתרגם ית תנינייא רברביא ית לויתן ובת זוגיה. ולויתן מלשון לוי"ת ח"ן לוית והוא ענין חבור כמו ילוה אישי אלי, ונאמר בהם הגדלים שוה לאמרו את המאורת הגדלים וגניזת האור ומעוטו כאן וכאן. ובפרק המוכר את הספינה אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו זכר ונקבה בראם, ואף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם מה עשה הקדוש ברוך הוא סרס את הזכר והרג את הנקב"ה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא: וראיתי לכתוב על זאת האגדה מה שנמצא לחכמי הקבלה הקדמונים. אמרו בזה הלשון דע כי בזאת האגדה דחקו עד מאד הקדמונים בעלי הקבלה ז"ל לציירה על דרך הסוד, וחסיד אחד
גדול בתורה היה פרוש רוב ימיו עד יום פטירתו והיה מלומד בנסים, ורגיל בשאלת חלום והתענה כמה ימים עד השיב לו המלאך שהוא בעל החלום זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם. זאת היא הקבלה העליונה המסורה לחנ"וך המעוטף בטלת של אור האש הגנוז, והוא נחלת עבדי יי' וצדקתם, אשרי המבין הדברים על יסוד מתכונתם ועל יסוד הנחתם. והחכמים שבדור מהם אמרו הדברים כפשטן, ומהם בארום דרך גלוי וסתר, מהם בכוונה ברורה נעלמת ומהם בכוונה פשוטה. ואתה אל תשים מחשבותיך לכל הדברים אשר שמעת אם קרובים אם רחוקים. המגידים אשר הגידו בסוד הגיעו אל האמת. ובעבור כבוד אלהי ישראל אשר שלחני אליך לגלות דברי סתר הנני משיבך ואודיעך קשט אמרי אמת. לויתן האמור בספר התהלות שיצרו האל ברוך הוא לשחק בו כמו שאמר נעים זמירות ישראל, כוון לרמוז סוד זה בענין נסתר, ולא אמר לשחוק בו כי השחוק האמור בכל מקום אינו זולתי שחוק ושמחה לצדיקים על כן לא נאמר לשחוק אלא
לשחק, וזה השחוק יהיה לעתיד לבא כשיתגבר גבריא"ל ויפול לארץ ממשלת סמא"ל וכל עוזריו ושריו המקטרג עלינו ועליכם, הדיחו והסירו מיום שחרב מקדשנו ומקדשכם את ערינו ואת עריכם, ומאז עד יום בא נקמתנו ונקמתכם האהל איננו יחד והאצילות מכוסה באלפי רבבות שרי חבלה וגדודי העם מושלים בשמים, ואם המ"ם דומ"מת השי"ן אינה שורקת. ובעת התגבר שר הגבו"רה יתעוררו שרי מעלה לנקום נקמת הרוגים על ייחוד יוצר בראשית שהמקטרגים גרמו הריגתם. ושרי מעלה ישבעו כנשר הרג של מעלה כשתשוב ותהיה ההרוגה בחיים ותתענג עונג שמחה וששון עם בעלה כבתחלה, והצדיקים שבכם יתענגו בה שהיא ברית מלח עולם גנוזה לעתיד לבא. והאכילה הפשוטה היא בשר הדג הוא לויתן, והיא סעודה גנוזה ומוכנת ליודעי השם העליון והקדוש, וזאת היא הסעודה הנקראת בשמי מרום סעודת גן עדן וזהו מה שאמרתי לך זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם. כל זה לשון החסיד ז"ל כאשר שלחו והודיעו הזקנים אשר
במלכות אשכנז: ואת כל נפש החיה הרמשת, השורצת היה צריך לומר, אלא הרמשת זאת היא נפש של החיה הרומשת ומי הוא החיה הרומשת כאמרם ז"ל רמש ליליא מלשון רמשא והרמז על מדה לילה. ועל זה נאמר בו תרמש כל חיתו יער שכלם שולטין בשעה שהיא שולטת, ונחלקים למשמרות הלילה לשורר לפני מלכם ואינם משתנים ועליהם נאמר המזכירים את יי' אל דמי לכם, ועל זה בו תרמוש כל חיתו יער. אשר שרצו המים למינהם, המים היורדים מלמעלה מגדלים אותם כי המים נקפים בים עד אשר רוח מדרום נושב בהם ונתכים ונוזלים ונמשכים לכל הצדדים, ובזה שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת וגו'. ויברך אתם אלהים, המשכת האור מן הבריכה העליונה מקור החיים. ולפירוש הראשון שהרמז על המלאכים ברכתם היא השפע הבא לכל אחד מן הכחות העליונים לפעול פעולותיהם הן לדין הן לרחמים. ולפירוש השני שהרמז בייחוד תהיה הברכה גם כן מן המקור העליון ראשית החפץ עד בריכת בית דוד:
ומלאו את המים, היא כבטן המלאה שהכל נמשך אליה וממנה יוצא לפועל, ויהיה את המים כמו מן המים. בימים שבימים העליונים הנמשכים אליהן והעוף ירב בארץ, לפירוש הראשון ירמוז כי רבוי המלאכים וכחם מן הארץ הראשונה, כי משם אצילותם ולכן בהראותם יבאו בסימניה מהם בלבת אש מהם וחרבו שלופה בידו. ולפירוש השני ירמוז לכחות ואורות הבאים בה כענין כל הנחלים הולכים אל הים ומרבים ומפרים אותה. וזה שעור מה שהיתה אליו הכוונה בפרק זה: