# ספר מסילת ישרים — קטע 10

[קריאה בקורא](/reader/kabala-fd10bd6b073e/1/10/)

<div lang="he" dir="rtl">

לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: 
נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס&quot;ג): 
אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו 
יתברך שמו, ואומר (שם קי&quot;ט): 
ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): 
גם מצותיך שעשועי וגו&#x27;: 
והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא 
יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש 
שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל&quot;ב): 
הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז&quot;ל (שם ו&#x27;): 
ואהבת את ה&#x27; אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך: 
אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו 
ב&#x27; תשובות: 
הא&#x27; מהן שוה לכל נפש, והב&#x27; לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא&#x27; היא כל מאי דעבדין מן שמיא 


לטב (ברכות ס&#x27;), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא 
טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא 
ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא 
יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו כן הדבר הזה, 
כשיחשוב האדם שכל מה שהקב&quot;ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה 
בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, 
הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד: 
אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, 
אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים 
נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר 


צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר 
מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא 
אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו: 
ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג&#x27; שזכרתי: 
הדביקות, השמחה, והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד 
שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה 
(משלי ה&#x27;): 
אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ובגמרא אמרו ז&quot;ל (עירובין 
נ&quot;ד): 
אמרו עליו על ר&quot;א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל 
בשוק העליון של ציפורי, והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל 
עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות 
הזה. ובירושלמי אמרו ר&quot;ח בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו 


וכו&#x27;, אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת? ואמר להם יבוא עלי מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה 
לא הרגשתי (ברכות פ&quot;ה): 
ועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים י&quot;ט): 
לאהבה את ה&#x27; אלהיך וגו&#x27; (שם): 
ולדבקה בו (שם): 
ובו תדבק, ובו תדבקון, ודוד אמר (תהלים ס&quot;ג): 
דבקה נפשי אחריך, וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו ית&#x27; שאינו 
יכול ליפרד ולזוז ממנו, ואז&quot;ל (ב&quot;ר פ&quot;פ): 
ארשב&quot;ל בג&#x27;, לשונות של חיבה חבב הקב&quot;ה את ישראל ואנו למידים וכו&#x27;: 
בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, 
והדביקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענינו של הנאהב: 
הב&#x27; הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק&#x27;): 
עבדו את ה&#x27; בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם ס&quot;ח): 
וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, וארז&quot;ל (שבת ל&#x27;): 
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה&#x27; בשמחה, 


אמרו במדרש (מדרש ש&quot;ט): 
א&quot;ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי 
זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך 
שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל 
החכמה (שה&quot;ש א&#x27;): 
משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס 
יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. 
ואומר (תהלים קמ&quot;ט): 
ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם: 
ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק&quot;ד): 
יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה&#x27;. ואמר (שם מ&quot;ג): 
ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי. ואמר (שם ע&quot;א): 
תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, 
שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית&#x27;, וכל זה מגודל 


התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית. ומצינו 
שנתרעם הקב&quot;ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ&quot;ח): 
תחת אשר לא עבדת את ה&#x27; אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם 
על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, 
הוא מה שכתוב (ד&quot;ה א&#x27; כ&quot;ט): 
ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה&#x27; אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה 
זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך: 
הענף הג&#x27; הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה 
שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית&#x27; נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ&quot;ש דוד ע&quot;ה (תהלים קל&quot;ט): 
הלא משנאיך ה&#x27; אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו&#x27;. ואליהו אמר (מלכים א&#x27; 
י&quot;ט): 
קנא קנאתי לה&#x27; צבאות וגו&#x27;, וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב 


(במדבר כ&quot;ה): 
תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז&quot;ל (שבת נ&quot;ה): 
לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו: 
ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת 
אלו כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקב&quot;ה תבא השעה 
ואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את 
חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול 
ולראות שיחללו אותו ח&quot;ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ&quot;ה): 
עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו 
על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח&quot;ו, אך שומריה המתחזקים 
להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקב&quot;ה אל איוב (איוב מ&#x27;): 


הפץ עברות אפך ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש 
בטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ&quot;ז): 

אוהבי ה&#x27; שנאו רע: 
והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה, 
וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין 
בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות 
בנועם ה&#x27; לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה&quot;ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן 
לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף 
עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא 
שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב&quot;ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר 
באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי 


אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני 
האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט 
הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין 
הכתוב (קהלת ז&#x27;): 
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא: 
ודבר זה ביארוהו בתנא ד&quot;א ז&quot;ל אמרו: 
כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב&quot;ה כו&#x27;, כל ימיו, 
ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, 
זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו&#x27;, נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי 
מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה 
שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): 
איזהו חסיד המתחסד עם קונו: 
והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך 


שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו 
ית&#x27;, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב&quot;א 
שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו&#x27;, ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל 
והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל 
ירושלים וכו&#x27;, המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו 
(סנהדרין ל&quot;ח): 
לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו 
יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן 
או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב&quot;ה שמח בזה: 
ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ&quot;ט): 
וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם ס&quot;ג): 
ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל&#x27;): 
ציון היא דורש אין לה, ופי&#x27; ז&quot;ל (סוכה מ&quot;א): 


מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי 
על כיוצא בזה שנינו (אבות פ&quot;ג): 
לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה, ואמר עוד הנביא (ישעיה נ&quot;א): 
אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. ואמר (שם מ&#x27;): 
כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, ופי&#x27; ז&quot;ל (תיקונים): 
שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה 
הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון 
להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד&quot;א 
שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב&quot;ה ועל כבודן של ישראל: 
נמצאת למד שב&#x27; דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של 
מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל 
ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד 


שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה 
ג&#x27;): 
&quot;אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו&quot;, שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז&quot;ל 
(ב&quot;ב ט&quot;ו): 
היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל 
מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז&quot;ל בלולב ומיניו (ויקרא 
רבה): 
יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב&quot;ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים 
להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו 
שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא 
על הדור כולו: 
וכבר אז&quot;ל (יומא ע&quot;ז): 
על הפסוק &quot;ואני באתי בדבריך&quot; שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד 
סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו&#x27;): 
&quot;לך בכחך זה&quot;, לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב&quot;ה אוהב אלא למי שאוהב את 


ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב&quot;ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים 
של ישראל שהקב&quot;ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם 
וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח 
עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב 
את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות 
י&quot;א): 
שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): 
ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב&quot;ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה 
המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם, והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים 
ופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה כל דבר 
בעתו: 
 


פרק כ - במשקל החסידות
מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו 
המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת 
סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב 
כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג&#x27; דברים: 
א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא 
זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. 
ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה&#x27;, שאז יאמר בו (תהלים פ&quot;ד) אשרי אדם עוז לו בך 
וגו&#x27; לא ימנע טוב להולכים בתמים: 
אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול 
דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או 
אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי, 


תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה 
חנה בנבואתה (שמואל א&#x27; ב&#x27;): 
&quot;רגלי חסידיו ישמור&quot;, ודוד כמו כן אמר (תהלים ל&quot;ז): 
&quot;ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו&quot;: 
והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך 
לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי 
שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן 
אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל 
לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ&#x27;), ומה גרם? גרם שמת 
הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו 
כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז&quot;ל (נדה ס&quot;א): 
על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. והבית השני גם הוא חרב ע&quot;י חסידות 


כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ&quot;ו): 
סבור רבנן לקרוביה, א&quot;ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, 
סבור למקטליה א&quot;ל רזב&quot;א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע 
והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר&quot;י על זה: 
ענותנותו של ר&#x27; זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו: 
הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין 
שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה. הנה התורה 
צותה (ויקרא י&quot;ט): 
&quot;הוכח תוכיח את עמיתך&quot;, וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו 
נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה&#x27; להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה 
אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז&quot;ל (יבמות ס&quot;ה): 
כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל 


אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול 
להולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי 
שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה: 
וכן אז&quot;ל בענין הלוים ז&quot;ל (במדבר רבה פ&quot;ה): 
מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה 
והמזבחות וכלן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב, ואומר אני טוען כאן, 
וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והיתה השכינה פוגעת 
בהם וגו&#x27;: 
הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן 
הוא אומר (תהלים קי&quot;ט): 
&quot;ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש&quot;, וכן שנינו הוי עז כנמר וגו&#x27;, אמנם גם בזה 
צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם 
ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם 


ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות 
הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו 
משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו&#x27;): 
&quot;והצנע לכת עם אלהיך&quot;. וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון 
העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: 
כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק 
והיתול לא יעשהו: 
נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, 
ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד 
יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד 
במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב 
בתולדותיו הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים 


אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה&#x27; יתן חכמה מפיו 
דעת ותבונה: 
ומעשה דר&#x27; טרפון יוכיח (ברכות י&#x27;): 
שהחמיר להטות כב&quot;ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אע&quot;פ 
שמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת 
הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר 
דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס 
ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו 
לקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה 
לעשות הישר בעיני ה&#x27;: 
 


</div>
