{"bookId": "kabala-fd10bd6b073e", "part": "1", "torah": "9", "title": "ספר מסילת ישרים — פרק יט - בביאור חלקי החסידות", "hebrewTitle": "פרק יט - בביאור חלקי החסידות", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-fd10bd6b073e/1/9/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-fd10bd6b073e/1/9/", "segments": [{"index": 1, "he": "פרק יט - בביאור חלקי החסידות\nחלקי החסידות הראשונים ג', הא' במעשה, הב' באופן העשיה, הג' בכונה, החלק הא' במעשה \nאף הוא יתחלק לב' חלקים, הא' במה שבין אדם למקום, והב' במה שבין אדם לחבירו, החלק \nהא' שבא' הוא במעשה שבין אדם למקום, וענינו קיום כל המצות בכל הדקדוקים שבהם עד \nמקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז\"ל שירי מצוה, ואמרו (סוכה ל\"ח): \nשירי מצוה מעכבים את הפורענות כי אע\"פ שגוף המצוה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי \nחובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם \nכלל: \nהחלק השני שבא' הוא במה שבין אדם לחבירו, וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב \nלבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון, ובנפש: \nבגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות \nפ\"ו): \nונושא בעול עם חבירו ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה \nשיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, \nואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם, ואז\"ל \n(אבות פ\"ב): \nיהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, \nבין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל \nנחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה \nבאיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז\"ל בשבחה ובחובתינו \nבה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו: \nועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז\"ל, אע\"פ שהדברים פשוטים ואין צריכים \nלחיזוק ראיה. בפרק בני העיר (מגילה כ\"ז) אמרו שאלו תלמידיו את ר' זכאי, במה הארכת \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ימים? אמר להם: \nמימי לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה ולא כניתי שם לחבירי, ולא בטלתי קידוש היום. \nאימא זקנה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה שבראשה והביאה לי קידוש היום. הרי לך פה מן \nהחסידות במה שנוגע אל דקדוקי המצות, כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין לקידוש, \nכיון שלא היה לו, עד שהיתה צריכה אמו למכור כיפה שבראשה, אמנם ממדת חסידות היה עושה \nכן. ובמה שנוגע לכבוד חבירו שלא כנהו אפילו כנוי שאינו של גנאי וכדפירשו התוספות \nשם. ורב הונא גם כן קשר גמי על לבושו, לפי שמכר המיינו לקנות יין לקידוש היום: \nעוד שם שאלו תלמידיו את ר\"א בן שמוע במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא \nלבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קודש. הנה זה המדות בענין כבוד בית הכנסת ובענין \nכבוד הבריות, שלא לפסוע על גב מסיבתן שלא ליראות כמבזה אותן. עוד שם שאלו תלמידיו \nאת ר' פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה. ואמרו עוד שאלו תלמידיו את ר' נחוניא במה \nהארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, \nומפרש התם, כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה, אתא ר\"ח בר חנילאי וקא דרי מיניה, א\"ל \nאי רגילת דדרית במאתיך דרי, ואי לא אתייקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי, (תרגום: \nכגון רב הונא שנשא מעדר על כתפו בא ר\"ח בן חנילאי ליטלו ממנו כדי לכבדו, אמר לו \nר\"ח: \nאי רגיל אתה לשאת כך בעירך קח, ואם אין אתה רגיל, להתכבד בבושתך איני רוצה). הרי \nשאע\"פ שמשמעות בקלון חבירו הוא המשתדל לבזות חבירו, כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה \nלחסידים לא יאות לקבל כבוד, אפילו אם חבירו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון \nלחבירו: \nוכענין זה אמר רבי זירא מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, \nולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי \nבחניכתו (בכינויו), הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה, ואמרו עוד ז\"ל \n(ב\"ק ל'): \nאר\"י האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות וזה למה שבינו לבין קונו. ואמרי \nלה: \nלקיים מילי דנזקין וזהו למה שבינו לבין חבירו. ואמרי לה: \nלקיים מילי דאבות ששם נכללים ענינים מכל החלקים: \nוהנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסיד, כי חסידות עצמו נגזר מחסד ואז\"ל (אבות \nפ\"א): \nעל ג' דברים העולם עומד ואחד מהם ג\"ח. וכן מנוהו ז\"ל עם הדברים שאוכל פירותיהן \nבעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואמרו עוד (סוטה י\"ד): \nדרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים (בתחילת התורה עשה ה' \nלאדם ולאשתו כותנות עור, ובסוף התורה קבר את משה). ואמרו עוד (יבמות ע\"ט): \nדרש רבא כל מי שיש בו ג' מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן, \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "וביישן, וגומל חסדים. ואמרו (סוכה מ\"ט): \nאמר ר\"א גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. \nואמרו עוד (שם): \nבג' דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה: \nשהצדקה בממונו וג\"ח (גמילות חסדים) בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים ג\"ח לעניים \nולעשירים. צדקה לחיים ג\"ח בין לחיים בין למתים: \nואמרו עוד (שבת קנ\"א): \nונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וזה פשוט, כי הקב\"ה \nמודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו \nעונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו ז\"ל \n(ר\"ה י\"ז): \nלמי נושא עון למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה \nלגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה \nהוא שיוכל לעמוד אם הקב\"ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמ\"ב): \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "\nואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה \nשירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במדתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה \nמשתדל להיטיב, זהו מה שכתוב (שם ל\"ח): \nואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי. ואמר (שם ז'): \nאם גמלתי שולמי רע וגו': \nובכלל הענין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא \nאומר (משלי י\"ב): \nיודע צדיק נפש בהמתו, וכבר יש שסוברים (ב\"מ ל\"ב): \nצער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן, כללו, של דבר הרחמנות וההטבה צריך \nשתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום \nלהם שום צער וכו': \nהחלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה נכלל בב' ענינים, אמנם תחתיהם \nנכללים פרטים רבים, וב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמתית שזולתם לא \nתכון כלל. בכלל היראה יש ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "אל מצותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה השמחה, הדבקות, והקנאה, ועתה נבארם \nאחד אחד: \nהנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי \nלפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (שבות \nפ\"ב): \nוכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, והנה ג' דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, \nכדי שיגיע אל זאת היראה: \nהאחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של \nאדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש \nעוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו \nאמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא \nמבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב \nשומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין: \nועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים \nשחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו \nיתברך, ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו, הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): \nעבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב (שם פ\"ט): \nאל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו \nיתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה \nשהוא על בני האדם, ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר (שם ה'): \nאשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, וכתיב (מלאכי א'): \nמפני שמי נחת הוא, ואומר (עזרא ט'): \nאלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה, \nואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף הלא המה: \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "כובד הראש וההשתחואה שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב, וכן אמרו \nבגמרא (שבת י'): \nרבא פכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מאריה: \nוהנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת, ונדבר עתה מענין הכבוד, הנה כבוד המצוה \nויקרה, כבר הזהירונו עליו חז\"ל ואמרו (ב\"ק ט'): \nזה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה, לולב נאה \nוכו', וכן אמרו הידור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקב\"ה. הרי דעת \nשפתותיהם ז\"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא \nממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקב\"ה אינו \nחושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה, \nאמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד (תהלים כ\"ט), ואנו חייבים לכבדו, אע\"פ \nשאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "להרבות, אינו אלא חוטא: \nהוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א'): \nוכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואולם חז\"ל \nהזהירונו להתנהג הפך זה בעבודה, ואמרו (סוכה נ'): \nבענין מים שנתגלו שלא יסננם במסננת, מטעם אימור דאמרי להדיוט, לגבוה מי קאמר?! לית \nליה הקריבהו נא לפחתך?! ראה נא מה חסרון יש במים שנסתננו, וכבר מותרים הם להדיוט, \nואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד, ואמרו עוד בספרי (דברים י\"ב): \nוכל מבחר נדריכם, דהיינו שלא יביא אלא מן המובחר: \nוכבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, וקין הביא מן הפסולת מפרי \nהאדמה כפי' ז\"ל, ומה עלה בהם (בראשית ד'): \nוישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ואומר (מלאכי א'): \nוארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני. וכמה דברים \nהזהירונו ז\"ל שלא יהיו מצות בזויות עלינו, וכבר אמרו (מגילה ל\"ב): \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום מפני ביזוי המצוה. וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו \nלעינים לראות מה הוא הידורן של מצות, שכך שנינו (בכורים פ\"ג): \nהשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו', עוד שם העשירים \nמביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו', עוד שם ג' מדות בבכורים: \nבכורים, תוספת בכורים, ועיטור בכורים וכו', הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על \nגופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצות שבתורה: \nואמרו (שבת י'): \nרבא רמי פוזמקי ומצלי אמר (עמוס ד'): \nהכון לקראת אלהיך ישראל. עוד ארז\"ל (ב\"ר פס\"ה): \nעל הפסוק \"בגדי עשו בנה החמודות\", אמר רשב\"ג אני שמשתי את אבא כו', אבל עשו כשהיה \nמשמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות, והנה א\"כ לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי \nהמלכים הקב\"ה שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד, ויושב לפניו כמו שיושב \nלפני מלך גדול. והנה בכלל זה יש כבוד השבתות ויום טוב שכל המרבה לכבדם, ודאי עושה \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "נחת רוח ליוצרו, שכן צונו וכבדתו, וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני \nהכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו. על \nכן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קי\"ט), ר\"א הוה \nיתיב אתכתקא דשינא ומנשב נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק \nשרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סלקא, רבה ורב יוסף מצלחו ציבי, רב נחמן \nמכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אלו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתפינא קמייהו, \nותראה היקשו של רב נחמן שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא \nעושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבודו, וכזה עצמו היה עושה בשבת: \nועל דבר זה נאמר (ברכות י\"ז): \nלעולם יהא אדם ערום ביראה לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, ולחדש המצאות לעשות נחת רוח \nליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו, אשר על כן כל מה \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "שיתיחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא ית' בטובו הגדול עם כל שפלותנו \nרצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כחנו נכבדם, ונראה \nהיקר אשר להם אצלנו, ותראה שזאת היא היראה האמיתי שהיא יראת הרוממות שזכרנו שבה \nתלוי הכבוד המתקרב אל חיבוב האהבה, וכמו שאכתוב עוד בס\"ד, מה שאין כן יראת העונש \nשאינה העיקרית ואין מעלות המדות האלה נמשכות הימנה: \nונחזור לענין השבת, הנה אמרו (שבת קי\"ט): \nרב ענן לביש גונדא, דהיינו שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה ניכר יותר כבוד \nהשבת בלובשו בו בגדים נאים, נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו \nההעדר שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה, וכן אסרו לקבוע סעודה בערב \nשבת מפני כבוד השבת, וכן כל כיוצא בזה. ובכלל היראה עוד כבוד התורה ולומדיה, ובהדיא \nשנינו (אבות פ\"ד): \nכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואז\"ל (סנהדרין ק\"ב): \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "אמר ר\"י מפני מה זכה אחאב למלכות כ\"ב שנה, לפי שכבד את התורה שנתנה בכ\"ב אותיות \nשנאמר וישלח מלאכים אל אחאב וגו', והדבר הזה לא אוכל לעשות. ואז\"ל (ברכות י\"ח): \nהיה הולך ממקום למקום (וספר תורה עמו), לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו, \nאלא מניחו בחיקו כו', ואסרו עוד (מו\"ק כ\"ה): \nלישב על המטה שספר תורה עליה. וכן אמרו (עירובין צ\"ח): \nאין זורקין כתבי הקודש ואפילו הלכות ואגדות. ואסרו (מגילה כ\"ז): \nלהניח נביאים וכתובים על גבי חומשים, הן אלה דברים שאסרו חז\"ל לכל עדת ישראל, \nוהחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלהיו: \nובכלל זה הניקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות \nהמטונפים, ולא בידים שאינם נקיות, וכבר הרבו חז\"ל להזהיר על זה במקומות רבים, \nובענין לומדי תורה, הנה מקרא כתוב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ומינה ילפינן לכל \nמיני כבוד שאפשר לעשות להם שראוי ודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אז\"ל (כתובות ק\"ג): \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, שכיון שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו \nומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מורי מורי. ורבי זירא כשהיה חלש מלימודו, היה משים \nעצמו על פתח בית המדרש, לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמיד חכם (ברכות כ\"ח). כל אלה \nדברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא, יתברך שמו, חפץ בה וגלה דעתו העליון בזה, וכיון \nשכן מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו \nולעשות הישר לפניו יתברך שמו: \nובכלל זה כמו כן כיבוד בית הכנסת ובית המדרש שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא \nשינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל \nמלך גדול לא יעשה בהם: \nונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם ג': \nהשמחה, הדביקות, והקנאה. והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו \nיתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך, שעשוע ועונג ממש \nכמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת \nותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל\"א): \nכי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד: \nוהנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא \nיהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו ישיאהו וירצהו אליה אם \nלא יהיה עיכוב גדול שימנעהו, הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים \nהראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים מ\"ב): \nכאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי \nאבוא וכו', ואומר (שם פ\"ד): \nנכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', (שם ס\"ג): \nצמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'. כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין \nמה שכתב הנביא (ישעיה כ\"ו): \n", "en": ""}]}
