Plain reader index · TXT · Markdown · Raw JSON

Likutay Nanach on Deuteronomy — Chapter 2

Segment 1

עתה קמו ועברו לכם את נחל זרד ונעבר את נחל זרד. לכם את, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

Segment 2

והימים אשר הלכנהו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה עד תם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע י' להם. המחנה, , בגמטריא נ נח. תם כל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

Segment 3

וגם יד י' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם. המחנה, בגמטריא נ נח. י' היתה בם, עם הג' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ב:טז-יז ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו' פרש"י ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, ע"כ. במסכת תענית כא:-כב. אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי וכו' וכו' הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי, איתחזי ליה בחלמא אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא, ע"כ. יתכן שזה הענין של כל אותם ל"ח של ישראל היו ניזופין, והיו צריכים זכות של משה רבינו, וזה לקח ממנו זכות חביבות הדיבור פנים בפנים, וכמו שרבי נתן מביא מהאריז"ל (פרי עץ חיים) בפירוש ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, וזה סוד ישמח משה, פי' – כי משה שמח במתנת חלקו, פי' כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו. וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו. אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, אם כן אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן וכו' עיין שם. הרי שיתכן שעל ידי שמשה רבינו לקח העדיים של ישראל, הגן עליהם, ועל כל פנים, כיון שלהם לא היה להם העדיים, למשה רבינו לא היה האלף אורות של הא' רבתי, ולכן לא היה לו חביבות הדיבור פנים בפנים. אכן לפי זה צריכים לפרש למה בשנה אחרונה, כן זכה, שבערבות מואב חזר על כל התורה מסיני, והיה להם בחי' העדיים, ולו האלף אורות של הא' רבתי. וזה שרבא היה מקבל דרישת שלום (רש"י) או הכרזת שלום (רבינו גרשום) בערב יום כיפור, זה כמו תוספת שבת, דהיינו מיד בכניסת תוספת יום כיפור, והכפרה שבא מעיצומו של יום, כבר רבא היה זוכה לקבל חזרה מה שהיה ראוי לו. ובענין אבא אומנא פירש המהרש"א שבודאי מעשיו של אביי היו גדולים ממנו, רק שאבא אומנא היה מצליח לקדש עם ישראל באופן שאביי לא היה יכול. ונראה בזה שלא היה כח האמוראים כמו הקדמונים. כמו שמצינו בענין להיות רועה צאן, שדוקא בזה נשתבחו השבעה רועים, ואילו האמוראים גדרו עצמם לא להתיחד עם הצאן כלל. וכן לענינינו, אברהם אבינו היה מצליח לקדש את עמי הארצות בדרך שהראשי ישיבה הגדולים, שם ועבר, לא היו עוסקים, כמבואר במקומו, ובענין הזה אביי דומה יותר לשם ועבר מלהיות דומה לאברהם אבינו. ואכן באמת ראינו שאביי היה עוסק גם כפשוטו לקדש את העם, כמסופר במסכת סוכה נב דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל בארחא, אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא וכו'.

Segment 4

אתה עבר היום את גבול מואב את ער: את גבול מואב, וכן: גבול מואב את, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

Segment 5

אֶֽרֶץ-רְפָאִ֥ים תֵּֽחָשֵׁ֖ב אַף-הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ-בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָ֣עַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים. זמזמים תרגם אונקלוס חשבני, רמז למש"כ רבינו בספר המדות ערך נאוף ב:יח שעל פי רב הבעלי חשבונות הם בעלי תאות נאוף, כי זמזמום לשון זימה ונאוף.

Segment 6

וָֽאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל-סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר. אשלח מלאכים, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. מלאכים, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן. מלך חשבון בגמטריא לקוטי מוהר"ן. חשבון בגמטריא רבנו נ נח, שלום בגמטריא רבינו נ נח. הראשי תיבות של, סיחון מלך חשבון, בגמטריא נ נח. הסופי תיבות של, ממדבר קדמות אל, בגמטריא נון נון חית. פרש"י ז"ל אף על פי שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח בקר אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון, ע"כ. וצ"ב שהרי תניא במסכת חולין צד. היה רבי מאיר אומר אל יסרהב (-יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת (-מתנות) ויודע בו שאינו מקבל, וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות ב:ו. וי"ל שלשון הגמרא מדויק שאסור להפציר שיסעוד אצלו או להרבות במתנה הניגש אליו, אבל הזמנה או מתנה בעלמא מותר. וכן עשה הקב"ה ומשה רבינו, נתנו לפניהם האפשרות סתם בלי הפצרה וריבוי (אע"פ שהתורה רב מאד, אבל לא הציגו בריבויה, רק המושג סתם שהיא התורה, ושאלו מה כתיב בה, ונתן דוגמא בעלמא). וזה הענין רש"י קורא, 'פתח להם בשלום', שאפילו למי שיודעים בו שלא יקבל, יש לפתוח לו בשלום בהזמנה בעלמא.

Segment 7

ונלכד את כל עריו בעת ההוא ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף לא השארנו שריד. בעת ההוא עם התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. מתם – מלא, מתים עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וכבר הערנו כמה פעמים ש"איש" במילואו – אלף יוד שין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).