א-קמא

לְמַעַן הַשֵּׁם הַאלְט זִיךְ, וּכְבָר אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִלּוּ לְחוֹלֶה הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי וְחָלוּשׁ מְאֹד, אֲשֶׁר כָּל מִשְׁכָּבוֹ נֶהְפַּךְ בְּחָלְיוֹ, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּתְחַזֵּק, "לָאז דִּיךְ נִיט אָפּ מַאךְ זִיךְ פְרִישֶׁער", וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאִם הוּא צַיֵּת וּמְחַזֵּק עַצְמוֹ, מוֹעִיל לוֹ הַרְבֵּה, שֶׁיִּתְרַפֵּא וְיָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ עַל-יְדֵי-זֶה. (שָׁם קי"ז).