שער הכוונות
שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ו
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ו דרוש ו': והוא דרוש ליל הו"ר ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנק' ליל החותם הנה בדרוש תפל' הנעיל' דיוה"כ נתבאר באורך דרוש החותם מה עניינו. והענין בקיצור הוא כי ביוה"כ ע"י ה' תפלות לוקחת רחל ה"ג מאימא שלא ע"י ז"א וכדי שלא יתאחזו החיצונים בגבו' האלו אשר ביסוד הנקבה לכן נחתם בה חותם א' ביסוד שבה לשמור את הגבו' ההם. והנה החותם ההוא היא החות' העיקרי הפנימי הנעשה מן הנה"י דאי' מג' שמות אהי"ה דיודי"ן ודההי"ן ודאלפי"ן אשר בהם והם בגי' חותם כי החיצו' אינם נאחזים באימא ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין. והנה בליל הו"ר נעשה החותם הב' החיצון בסוד חותם בתוך חותם כנ"ל וניתן בספי' המלכות שבה שהיא העטרא של היסוד שבה ואמנם חותם זה גרוע מן הא' כי זה נעשה מן ג' המילויים לבד אשר בג' שמות אהי"ה הנז' שהם מילוי של היודין ק"ם ושל האלפין קכ"ב ושל הההין ק"ל אבל אותיות הפשוטות עצמם של
אהי"ה אינם שם והם השרשים והעיקרים ולכן הוא גרוע מחותם הא' והנה ק"ם וקכ"ב וק"ל הם בגי' שצ"ב ועם ג' כוללים שלהם הם שצ"ה כמנין של משנה לרמוז כי הנה חותם זו הוא משנה של הא' ושני לו כערך המשנה עם המלך כי העיקר הוא חותם היסוד אבל זה שבמלכו' גרוע ממנו והוא משנה שלו. וזהו ענין המל' דלית לה מגרמ' כלום כי כמו שכל פרצוף הנקבה בכללותו נקרא אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום אלא מיד בעלה כן המלכות שבנוק' בערך שאר ספירותיה אמר עליה דלא נהרא מגרמה כלום כי הנה אינ' לוקחת ג' אהי"ה עצמם אלא הארתם שהוא המילויים שבהם ואמנם לפי שגם החותם הזה נעשה מן אימא ישבו כח לדחות את החיצונים ובערך זו נקרא חותם. ובזה תבין מ"ש בס"ה ובס' התיקונים כי ספר אלה הדברים הנקרא משנה תורה הוא במלכות והענין הוא כי הנה נודע כי כל בחי' מקרא הוא בנוק' ולכן תמצא כי כשמאיר ז"א בנקבה נותן בה הארת התורה כי ז"א עצמו נק' תור' כנודע ונותן
הארתו ביסוד הנוק' ושם נקרא תורה ממש כנז' כי בחי' המקרא הוא בנוקבא וכאשר הארה הנז' שביסוד שבה נחתמ' גם במלכות שבה ואז נקרא משנה תורה כי התורה עצמה היא ד' חומשים הא' ומשנה תורה הוא ס' אלה הדברים אשר בו נשנו ונכפלו כל מה שיש בתורה עצמה ולכן נקר' משנה תורה כנודע והנה כמו שבעת עשיית החותם היסוד שבה נידון העולם בנעילת יוה"כ ונחתמים לחיים או למות לטעם הנז' שם כך עתה שנעשה החותם השני של מלכות שבה נידון העולם ונחתם פעם ב' אלא שאז שהיה החותם הפנימי העיקרי כנ"ל היה זמן הדין והגזירת והחתימה ממש אבל עתה שהוא חותם החיצון אינו רק ענין מסירת הפתקין אשר נחתמו בנעילת יוה"כ וניתנים עתה ביד השלוחים על עונשי פורענות בני אדם כנז' בזוהר פ' ויחי ופ' אמור. והנה בענין מסירת הפתקים האלו יש מאמרים חלוקי' בס"ה בב' הפרשיות הנז' וגם בפ' תרומה כי במקום א' אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל הו"ר וז"ל ולכן בהאי
ליליא אתעדי צולמא מעל רישייהו ובמקום אחר נראה כי הוא נעשה ביומא תמינאה דחג שהוא ח' עצרת. ואמנם אמיתות הענין הוא זה כי הנה עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הא' של ליל הו"ר ואז בעת חצות לילה נגמר החותם להחתם במלכות שבה ונגמר הדין ואז תיכף אחר חצות לילה אתעדי צולמא מעל רישייהו דמאן דאחתם ח"ו למיתה ואז הוא זמן שיוצאים בני אדם לראות את צלם באור הלבנה שזורחת אחר חצות. ולכן נוהגים לעסוק בתורה בחצות לילה הא' עד זמן זריחת הלבנה וקוראים ספר אלה הדברים הנק' משנה תורה ויכוין בקריאתו זאת לעשות חותם המלכות שבה שהוא בגי' משנ"ה ע"י קריאה זו. ואמנם עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא להמסר הפתקין שנחתמו בנעילת יוה"כ אותם שלא חזרו בתשוב' כל הימים שבינתים שמן יוה"כ עד יום הו"ר ונמסרין ביד השלוחי' לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב אבל אעפ"י שנמסרו הפתקי' בידם לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באות' הפתקי'
עד יום ח' עצרת כדי לתת עוד זמן אל החוטאי' שישובו בתשובה ביום ההוא של הו"ר יום אחרון של הלולב והסוכה ואם ישובו יחזרו לקחת הפתקים מידם ואם לאו אין עוד תקנ' בתשוב' מאז ואילך. ואף עפ"י שאמרו בס"ה כי כיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי דיבר בהווה כי בלי ספק שמי שלא נתעורר לשוב בתשובה מעת נעילת יוה"כ עד יום הו"ר לא ישוב ביום ההו' וכיון שלא ישוב בו ביום תו לא הדרי אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחי'. וראיה לזה מ"ש בס' הראקאנטי כי נעשה הדבר הזה באדם א' שנסתכל באור הלבנה ולא מצא צל על ראשו וחזר בלילה והתפלל ובכה ושב בתשובה וחזר וראה צל על ראשו וחזר הצלם למקומו ולכן כל יום הו"ר יש בו קצת דינין אעפ"י שנגמר הדין בחצות הראשו' של לילה כנ"ל. והטעם הוא לפי שעדיין הדין תלוי עד יום ח' עצרת כנז' לראות אם ישובו בתשובה ולכן יש נוהגי' לומר
סליחות אחר חצות ליל הו"ר קרוב לאשמורת הבוקר אעפ"י שנגמר הדין בחצות לילה הא' אבל לא יאמר ויעבר כנ"ל בתחיל' הדרושי' של סוכות. גם צריך ליזהר לכוין האדם דעתו במאד מאד בתפלת יוה"ר ובכל מעשיו ביום ההוא כיון שעדיין יש לו תקנה אז כי אח"כ אין לו עוד תקנה כנ"ל. והנה מצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי באופן אחר ממורי ז"ל והוא כי בליל הו"ר שבו נעש' החות' אז נכתבים הפתקים וביום הו"ר שאז ניתנין בה ה"ג בסוד ה' בדי ערבה כמ"ש לקמן אז הוא מסירת הפתקי' וביום ח' עצרת נתנים בה ה"ג בבחי' זווג ממש והוא חותם בבחי' אחרת שהם גבורות שנותן לה ז"א בסוד זווג לכן נמשך זמן הדין עד יום ח' עצרת כנ"ל. ואמנם טעם ההסתכלות האדם אחר חצות בצילו לאור הלבנה דע כי כיון שהחותם נגמר להעשות בחצות הלילה א"כ אח"כ נגמר הדין ולכן הסתכלו' הצל הוא אחר חצות לילה בכל שעה שיהיה מן הלילה וההסתכלות דוקא הוא לאור הלבנה ולא לאור הנר והטעם הוא
כי הלבנה היא בסוד נוקבא דז"א הנקרא רחל אשר לא נגמר חותם המלכות שבה להעשות עד חצות הלילה ואז הוא זמן זריחתה ממש כנודע ואז היא עצמה יוצאת להאיר על הארץ ודנה את העולם ע"י החותם ההוא שכבר נגמר להנתן בה כנודע כי הגבורות הם הדינין השופטים בעולם ולכן כיון שהדינין נמסרים בידה ובממשלתה לכן היא אשר מודעת ומראה הגזירות בעולם ולכן אין גזירות הדין ניכר אלא בהסתכלו' הצל לאור הלבנה עצמה. ועתה נבאר ישוב המאמרים חלוקים בס"ה כי במקום א' בפ' תרומה אומר שהצלם מסתלק מעל ראשו של אדם בליל הו"ר ובפ' ויחי אומר כי הצלם אינו מסתלק אלא ל' יום קודם מיתת האדם. אבל הענין הוא כי בליל הו"ר אז מסתלק להורות מה שנגזר עליו כדי לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו וע"י הסתלקות הצלם בעת ההיא כבר נמסר האדם בידם וכיון שנמסר בידם בעת הגזירה תו לא חיישי כלל. ועיין בפר' פקודי ד' רל"א עמוד א' שורה ג' ואז חוזר הצלם
למקומו כי בלעדו אין האדם יכול להחיות ולהתקיים וכמש"ה אך בצלם יתהלך איש ויושב עמו עד ל' יום קודם לפרק מיתתו ואז חוזר ומסתלק לגמרי ואינו חוזר למקומו ובאותם ל' יום חיות האדם מתבטל' ומתמעט הלוך וחסור עד יום מותו ובזה צדקו ב' המאמרי' הנז': שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ז
דרוש ז': ובו יתבאר היטב ענין הצלם הזה המסתלק מן האדם בליל הו"ר ובו יתבאר ג"כ מאמר רז"ל שאמרו כי בני האדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. הנה כתוב א' אומר אך בצלם יתהלך איש משמע דחד צלם הוי וגם אקרי הכי צלם ולא צל וכתוב א' אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים משמע דתרין צללים הוו. ועוד דלא אקרו צלמים אלא צללים הרי ב' שינויים יש באלו הפסוקים גם מס"ה עצמו מפ' תרומה ומפ' ויחי ומפ' אמור יש מאמרים שונים ע"ד הנז' ולכן צריך שאודיעך תוכן הענין. הנה נודע כי ה' שמות יש לנפש כנגד ה"פ ברכי נפשי כו' והם ה' בחי' שונות זו למעלה מזו ואלה שמותם נפש מן המלכות דאצילות רוח מז"א נשמה מבינה. נשמה לנשמה מאבא. יחידה מא"א וכל הה' בחי' נכללות ונקרא נפש האדם אשר בתוך גופו ועד"ז יש בו בחי' אלו מעולם הבריאה וה' בחי' מעול' היצירה וה' בחי' מעולם העשיה וזהו בדרך פרט אבל כשנעריך ד'
עולמות יחד דרך כללות הנה העשיה כולה בסוד המלכות וה' בחינותיה נק' נפש וה' בחי' יצירה נק' רוח וה' בחי' בריאה נקרא נשמה וה' בחי' אצילו' נק' חיה שהם נשמה לנשמה: ונחזור לבאר דרך פרט בענין ה' חלקי עולם האצילות ומהם יובנו שאר בחי' העולמות בריאה יצירה עשיה והנה גוף האדם ודאי שהוא מן הנקבה מלכות שהרי אנו רואים שנגמ' גופו להיות נוצר בהמשך ט' חדשים של העיבור בתוכה. עוד יש ג' בחי' אחרות למטה ממדריגת הנפש בה' חלקים והם ג' צללים שבאדם והבחי' העליונה שבהם נקראת צלם וב' בחינותיה' התחתוני' כל א' מהם נק' צ"ל וחסר מהם אות מ' של צלם וז"ס אך בצלם יתהלך איש וסוד פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים כי הם צלם א' עליון למעלה מב' צללים אחרים. ומציאות ג' צללים אלו עניינ' הוא כי מאחר שניתנו ה' בחינות הנפש הנז' שהם נרנח"י בסוד הזווג תוך היסוד והרחם של הנקבה וגוף האדם נוצר שם בהמשך ט' חדשי העיבור הנה נמשך כח אחד
מן הארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה שנתבאר לעיל בענין נעילת יוה"כ הנעשה מג' שמות אהיה דיודין דאלפין דההין שהם בגי' חותם וכח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף וכשהנשמה היא יורדת בעולם הזה ליכנם תוך הגוף היא באה מלובשת בחותם ההוא וע"י היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה ונמצא כי הצללים האלו הם עצמם הארת בחי' החותם שבנקבה:
ונלע"ד כי גם נמצא כי הצלם של מוחין דז"א הנעשה לו מנה"י דאימא הוא מבחי' החותם אשר בה כנלע"ד. וצ"ע שהרי נתבאר שאלו הצללים הם למטה ממדריגת הנפש הפנימי' וגם שהם הארה לבד מחותם היסוד לבדו ואמנם צלם המוחין הו' א"מ גדול מאד מאד מנפש הפנימית וגם שהוא מהכלים עצמם של אימא וגם שהוא מהכלים חצי ת"ת ונה"י דאימא ועיין במ"א היטב שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות מחותם כלי נה"י כנלע"ד חיים. וכח הארת זו החותם הנחקק בנשמת האדם נכלל מג' שמות אהיה הנז' ולכן נחלק לג' בחי' הנז' כי מכח הארת אהיה דיודין נחקק בו בחי' הצלם העליון מכולם כי כן אהיה דיודין בגי' צלם וע"ז נאמר ויברא ה' אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכתיב אך בצלם יתהלך איש ומכח הארת אהיה דאלפין נעשה בחי' הב' הנקרא צל הא' שבב' הצללים והוא חסר מ' והוא בגי' כמו המילוי לבד של אהיה דאלפין שעול' בגי' בצ"ל ואם נמנה כולו יהיה בגי' בצל אהיה ומכח הארת
אהיה דההין נעש' בחי' הג' הנק' צל הב' מב' הצללים הנז' והנה הוא בגי' קנ"א כמנין בצל אל ואעפ"י ששמו אהיה הכל א'. ויובן זה במה שנזכר בס"ה בפ' פנחס בר"מ וע"ש וגם נזכר הרבה פעמים בביאורינו זה כי שם זה של א"ל הוא ענין אהיה בעצמו והוא השורש שלו כי הוא כולל שם אהיה בגי' כ"א ועם י' אותיות מילואיו הרי אל:
ובזה נבא אל ביאור המאמר הנ"ל בענין האדם שיש לו בבואה ובבואה דבבואה כו' והענין הוא זה. דע כי אין דבר בעולם שנברא אלא ע"י זווג זו"ן ומשם נולדו נשמות בני אדם ונשמות השדים כי הכל מעשה ידיו הם ואין דבר שאינו נמשך ונברא ע"י ית' וזה פשוט. והנה נתבאר אצלנו בענין ק"ש שע"ה ובשער רוח הקודש בתיקון עון המוציא קרי לבטלה כי כל מה שיש למטה כנגדו הוא למעלה ממש וכמו שבהזדווג האדם עם בת זוגו מוליד נשמות בני אדם ובהיותו מזריע לבטלה זכר בלא נקבה נוצרים משם שדין ורוחין ולילין כו' הנקראים נגעי בני אדם כמו שמצינו באדה"ר באותם ק"ל שנים שפירש מאשתו שהיה מוליד שדין ורוחין כו' נקרא נגעי בני אדם ר"ל בנוי דאדם קדמא' ממש הבאים מתענוגי ב"א שידה ושידות שמתענגו' בלילה ומזדווג עם השידות הנקבות ומשם מתילדים נגעי ב"א ממש כי העונג נהפך לנגע. והנה עד"ז ממש הוא למעלה כי כאשר ז"א מזדווג בנוקב' בורא ומוליד נשמות בני
אדם ואם ח"ו באות' העת חוטאים ישראל למטה גורמין שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו ואז שפחה תירש גבירת' והשפחה החיצונית לוקחת הטיפות ההם ונוצרין בתוכ' שידין ורוחין כו' הנק' נגעי ב"א והיא מוליד' הגוף אבל הנשמה באה מלמע' כנז' באופן כי הנשמו' של ב"א הם באים מזווג זכר ונקבה עליונים אבל נשמות השדים הם באים מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו. ובזה נבאר המאמר הנז' כי הנה הצלם העליון אינו נגלה וניכר בחינתו למטה ע"י הצל של האדם לאור הלבנה לפי שהוא עליון ואמנם הוא נמשך מן הזכר בעבור כי אהיה של יודין הוא דכורא אבל ב' הצללים התחתו' הם המתגלי' באדם בסוד בבואה ובבואה דבבואה והם צ"ל אהיה דאלפין הנק' בבואה והוא בא מן הזכר כי אהיה דאלפין הוא דכורא וצ"ל אהיה דההין שהוא נוקבא ונקרא בבואה דבבואה אבל נשמות השדים חסר מהם בבואה דבבואה שהוא הצל הב' נוקב' כי לא נברא אלא מדכורא לבדו כנז' ולכן בני אדם שיש
להם הצלם וב' הצללים שהם מג' שמות אהיה שהם בגי' חותם נשמרים ע"י מן השדים אשר אין להם הצל התחתון ואין החותם נגמר בהם. גם בזה תבין למה נק' בלשון שדים והטעם הוא כי אין בהם רק הצלם והצל העליון שהם דכורין כנז' והם אהיה דיודין ואהיה דאלפין שהם קס"א וקמ"ג ושניהם בגי' ש"ד ולכן נקרא שדים. גם בזה תבין ענין השדים שלא נברא להם גופי' כמ"ש חז"ל והטעם הוא כי ג' בחי' הצלם והצללים הם למטה ממדרגת הנפש ולמעלה ממדרגת הגוף וכיון שלא נברא להם צל הג' שהוא הסמוך למעל' מן הגוף אין בהם כח לעשות בהם בחי' גוף כי הכל נעש' בסדר המדריגות בלי ספק ולא עוד אלא כי עיקר הגוף נוצר בכח זה הצל האחרון הקרוב אליו ובפרט כי הוא בחי' נוקבא כנז' והגוף הוא נעשה מבחי' הנקבה כנ"ל וכיון שחסר מהם לא נעשה להם גוף כמו הגופות של בני אדם. אבל כבר אמרנו למעלה שיש להם גוף דק נברא להם מכח השפחה החיצונה אבל אין זו נקרא גוף ממש כגופות בני
אדם. ובזה יובן ענין הסתלקות של הצלם בליל הו"ר כי הנה הצל התחתון הנקרא בבואה דבבואה הוא לבדו המסתלק ממנו כנראה בחוש העין למי שניסה הדבר. ואינו תימא אם הזוהר קורא אותו בלשון צולמא וכמו שמצינו בה' חלקי הנפש כנ"ל שלפעמים כולם נקר' נפש וכבר נת"ל כי להיות כל החותם נגמר באדם לכן נשמר מן החיצונים ועתה שנחסר נפשו ונפגם שולטין עליו והפתקים של גזר דינו נמסר בידם בליל זה אשר בו נעשה החותם העליון ובו נידון העולם וכל מי שנתחייב בדין מסתלק ממנו חותם נשמתו ונפגם ונמסר פסק דינו ביד החיצונים ואין צורך שיסתלק כל החותם כי כיון שנסתלק הצל התחתון הנקר' בבואה דבבואה אשר הוא המיותר באדם מן השדים כנז' אז נמסר בידם ועוד כי אין הגוף נוצר אלא באמצעותו לב' סיבות כנז"ל אם להיותו צל נוקב' ואם להיותו סמוך לו והוא המתלבש ממש בגוף דבוק עמו להיותו האחרון מכולם. וז"ס ההסתלקות כי הוא ממש הורא' המיתה כי אין
הגוף מת עד שיסתלק ממנו הצל הזה הקרוב אליו המחיה ומקיים אותו ובהסתלקותו נחלש ומת לגמרי ומסתלק' ממנו כל שאר המדריגות שלמעלה ממנו והרי נשלם ביאור ענין הסתלקות הצלם ומה עניינו: ונחזור לענין א' בענין הצללים כי הנה כמה וכמה מיני הארות הצללים יש באדם כי הנה בענין הצלם כמה בחי' מצינו צלם ההויה וצלם אלקים וכיוצא וכבר נתבאר זה בדרוש הצלם דז"א וע"ש. גם בצללים מצינו בחי' רבות צל אהיה וצל שדי וצל אל וכיוצא בזה ומצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי ממורי ז"ל כי מן אהי"ה דאלפין כולו נעשה הצל הנקרא בצל שדי ומן המילוי לבדו נעשה הצל הנקרא בצל בענין חשבון המילוי שהוא קכ"ב. גם מצאתי כתוב שם כי ב' בחי' יש בענין הצלם והם צלם דאימ' וצלם דאבא וכמבואר אצלינו בענין המוחין דז"א שהם הנשמה שלו הבאה מלובש תוך הצלמים האלו שהם נה"י דאימ' ונה"י דאבא ובזה תבין ענין הצלם שבאדם מה עניינו: שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ח