{"id":"kabala-1d43b74bb744-1-97","bookId":"kabala-1d43b74bb744","part":1,"torah":97,"title":"קטע 97","hebrewTitle":"קטע 97","segments":[{"index":1,"he":"אתי, ר\"ל מהקליפות אין איש אתי, ואדרכם באפי, ר\" ת פותח את ידך, והוא שם משמות ע\"ב, \nוהוא גי' הוי\"ה אדנ\"י, וע\"י כוונת אלו, יתכנעו הקליפות שהוא גורם שכחה, ויבא הזכירה \nבע\"ה, ועיין ביחודים: \nממורי ז\"ל - שלא למזוג כוס יין של הבדלה. ובענין הבדלה שהיו נוהגין לומר בבה\"כ, היה \nאומר מורי ז\"ל, שהוא מנהג טוב, והיה נותן ד' זוזים לאנשי בה\"כ שיקחו יין, כדי לזכות \nולהבדיל עליהם משלו. מורי זלה\"ה הזהרני מאוד שלא אשתה מים קודם הבדלה, וא\"ל כי \nהשותה מים בזמן ההוא ימות באסכרה (ס\"א השותה מים בין השמשות של מ\"ש שימות) אבל אם \nהיה אוכל בשולחן בסעודה שלישית, ונמשכה סעודתו, שראוי לומר הבדלה, יכול לשתות בתוך \nהסעודה קודם הבדלה, ואין בכך כלום. (א): \nהגהה (א) צמח מכאן נראה שמ\"ש בגמרא כל מאן דשתא מיא בין שמשייא ימות באסכרה, י\"א \nבין השמשות דל\"ש, וי\"א בין השמשות דמ\"ש, וכן הלכתא דבליל שבת אסור מן הדין מפני \n"},{"index":2,"he":"הקידוש של לילה. ובין השמשות דמ\"ש אסור מפני האסכרה, כמ\"ש בספר הליקוטים: \nהיה מורי ז\"ל נוהג לומר אחר הבדלה, ויתן לך, כמו שנוהגין לומר במ\"ש בביתו, כדי \nלהמשיך תחלת ימי החול בפסוקי רצון וברכה. בח\"ב של הזוהר משמע שצריך לברך על נר של \nשבת, פי' הרח\"ו ז\"ל, וכן משמע מבראשית האי שרגא וכו'. דין שיטעום מן הכוס קודם \nשיפסק בדבר אחר: \nהנפש יתירה אינה הולכת לגמרי, עד אחר סעודת מ\"ש, לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו \nאוכל נפש, או בתורה, עד אחר סעודה דמ\"ש: \nל\"א מלכים יש בקליפות שכבש יהושע, וכנגדן ל\"א שעות קודש. וזה סוד א\"ל מלך יושב, \nהיינו מחצות יום ו' עד הלילה ו' שעות, ויום שבת הרי כ\"ד, עם ו' הרי ל', וא' בסעודת \nמ\"ש, שהוא סעודה דדוד מלכא, הרי ל\"א. ומי שאינו מקיים סעודת דוד, ישאר קליפה א' בלי \nהכנעה: \nבמ\"ש לא הניח להתאבל על ירושלים כטעם האומרים שבמוצאי שבת נחרב הבית, כי עדיין \nתוספת קדושת שבת קיימת בבחי' נשמה, וגם אחר חצות לילה לא היה מאריך בבכיה יותר משאר \n"},{"index":3,"he":"לילות. (ההפרש שבין שבת לחול עיין בהקדמה לשער א' וסוף שער א') ועתה נבאר סדר \nהאכילה ושתיה וברכת המזון, הכל באר היטיב. יקח מים כשרים לנטילה ויטול ידיו, וכוונת \nהנטילה נתבאר בחלק א' מזה, וכן כוונת ברכת על נטילת ידים. אחר כך יסב על שולחנו, \nויקח הלחם מן השנים הנזכר לעיל, והלחם יגביהנה בין שני ידיך, ויברך המוציא, וידקדק \nבה' דהמוציא, כאלו הוא ב' ההי\"ן. ויכוין ה' מוציא, בינה מוציאה לח\"ם, ג' הויו\"ת \nשבחג\"ת דז\"א כנודע, מן הארץ היא בינה. וכן ה\"י תתאה שהיא המלכות, מוציאה לחם שהוא \nהמזון שקיבלה מן הארץ היא המלכות, להשפיע לעולמות של מטה ממנה, וכבר נתבאר מזה \nהיטיב בחלק א' מזה: \nאחר כך יפרוס הפרוסה דהמוציא, ויטבול במלח, והכוונה כי ביסוד יש ג' גבורות, ג' \nהויות שעולים מל\"ח, ונמתקים בג' הויות חסדים שעולים לח\"ם, ואז מה שהיו הג' גבורות \nבסוד דין, הוא עתה בסוד לחם, שנתבטל המרירות: \nאחר כך יאכל ההמוציא, ובאכילתו יכוין, כי כשנשברו המאנין תבירין, נתקלקלו ד' \n"},{"index":4,"he":"בחינות, שהם דצח\"ם, והיו המאנין תבירין, מנהון אתבסמו ומנהון לא אתבסמו, ואנו \nצריכין לברר האוכל מתוך פסולת, ומן האוכל חוזר לאברי האדם, והפסולת יוצא ממנו. וכן \nהענין באכילה העליונה, לברר האוכל מתוך הפסולת. והאכילה דחול כבר נתבאר לעיל, שהוא \nנגד היצירה, ורובה הולכת לחצונים, ומעוטה הוא הנברר מהניצוצות קדושה שנפלו בעת \nמאנין תבירין הנ\"ל ובא לקדושת אדם, והבן זה היטיב. אך הבירור הוא על ידי מחשבה \nדאבא, לכן יכוין בעת שהאוכל בין לחיו, יכוין שהלחי עליון הוא סוד חכמה דאבא, שבה א' \nבצורת יו\"י, מספרה הוי\"ה. ולחי תחתון היא בינה דאבא, ובה א' צורת יו\"ד מספרה ך', \nועם הוי\"ה הנ\"ל הוא מ\"ו, סוד מלוי ע\"ב דאבא כנודע: \nותכוין גם כן בצורה אחרת, שאות א' נחלק לשנים בארכה ואז יהיה מספרה ל\"ב, סוד י\"ו \nשיניים למעלה, וי\"ו שיניים למטה, כמספר ל\"ב נתיבות דחכמה. וכדי לכלול בינה בחכמה \nוחכמה בבינה, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה, יכוין שחצי א' דיו\"י, מצטרף לחצי א' \n"},{"index":5,"he":"דיו\"ד, וחצי א' דיו\"ד מצטרפת עם חצי א' דיו\"י, וכללות כולם גי' אוכ\"ל, מספרו א\"ל \nהוי\"ה, אשר הוא ביצירה כנודע, והוא גי' ז\"ן, שעם האלפין כשהם שלימים שהם גי' מ\"ו, \nנעשה אותיות מזו\"ן. ויכוין להוי\"ה אדנ\"י, שהוא גימטריא מאכל האוכל, והבן זה. ועוד \nיש כוונת אחרות ויתבאר במקומו: \nאחר כך יאכל די צרכו, וכששותה יין באמצע סעודה, יברך הטוב והמטיב, ויכוין כי הטוב \nלדידיה, הם החסדים שמקבל יסוד ז\"א לטוב לו. ומטיב, שממתיקים את הגבורות שהוא סוד \nיין כנודע: \nעל פרי חדש יברך שהחיינו, ויכוין שהחיינו - ביסוד, שהוא סוד חי. וקיימנו - בנצח \nהוד, שהם העמודים ומקיימין את האדם. לזמן - הוא מלכות שהיא סוד הזמנים כנודע: \nאחר כך יטול ידיו למים אחרונים, ויכוין כך, כי הלא ידעת כי הסטרא אחרא קאים על \nהשולחן, וצריך האדם ליזהר מאוד בזה, כי אז יכול לשלוט עליו יותר משאר זמנים. אמנם \nכשיש ברכת זימון בג', אז אין כל כך חשש, כי על ידי ברכת הזימון יסתלק משם. אך בהיות \n"},{"index":6,"he":"אדם יחידי, אז צריך כוונה גדולה עד מאוד לסלק מעליו כח הס\"א, וצריך לכוין מאוד \nבברכת המזון. והנה גם במים אחרונים, יותר צריך לנהוג בהיותו לבדו, כדי שלא יקטרג \nעליו הס\"א, ועל ידי מתנה זו של המים אחרונים יסתלק, אמנם עכ\"ז עתה הוא כאורח, ואחר \nכך אם לא יכוין בברכת המזון אז יחזור לבעל הבית, לכן צריך כוונה גדולה במים אחרונים \nובברכת המזון, ובפרט בהיותו יחידי: \nוהנה כוונת מים אחרונים, יכוין כי ר\"ת שלהם מ\"א, וכן ר\"ת וס\"ת של אחרונים הוא א\"ם, \nוהוא סוד אהי\"ה דיודי\"ן פשוט ומלא ומלא דמלא, הוא א\"ם אותיות. וכן באהי\"ה דאלפי\"ן \nהוא מ\"א אותיות. ותכוין בב' מ\"א אלו, לדחות כח הסטרא אחרא, שלא יקח יותר מהראוי. גם \nזה הכוונה עצמה, תכוין בציור ידיך, כשתתחבר ד' אצבעותיך דידך הימנית לצד א' יחד, \nואצבע ה' הנקרא גודל לבדו, ותכוין כי בד' אצבעות בהם מ' אותיות, י' אותיות בכל \nאצבע, ובגודל הוא אות א', הרי מ\"א אותיות ביד ימין, ובזה תכוין אל אהי\"ה דיודי\"ן, \n"},{"index":7,"he":"וגם יכוין כי השם הפשוט שהם ד' אותיות לבדם בגודל. ובמלוי הוא י\"ד אותיות, כמנין \nפרקי היד, ואח\"כ תמלא הד' אותיות ואות א' מלאה בכל אצבע, ובאגודל ד' אותיות אהי\"ה \nכולם בו כי הוא עיקר כנודע. ועוד יכוין השם הפשוט בגודל, וד' אותיות אלו במלוי \nהמלוי תכווין בד' אצבעות אחרים, וכולם דיודי\"ן ביד ימין. אח\"כ ביד שמאלית תכוין \nבד\"ז, באהי\"ה דאלפי\"ן, וכ\"ז תכוין בהיות אצבעותיך כפופים למטה, כי במים אחרונים \nצריך אדם להשפיל ידיו, ובזה מגרש הסטרא אחרא כנ\"ל: \nאם יש זימון, תברך ברכת המזון על הכוס של יין, ותאחזו בין ה' אצבעותיך של ימין על \nגביהם ממש, ויתן עיניו בו. וכשמברך בלא כוס, ישים ב' ידיו זה על גב זה נגד החזה, יד \nימין על יד שמאל, ויסגור עיניו עד שיגמור כל הברכה. וקודם ברכת המזון, אחר נטילת \nמים אחרונים, יאמר למנצח בנגינות כו'. אח\"כ יאמר אברכה את ה' כו', הנזכר בזוהר. כי \nסטרא אחרא קיימא על פתורא, ונקרא בכל עת, וצריך לומר הב לן ונברך, אחר פסוק אברכה \n"},{"index":8,"he":"וגו'. אחר כך פסוק סוף דבר הכל נשמע וגו', ופסוק תהלת ה' ידבר פי וגו', ואנחנו נברך \nיה וגו', וידבר אלי זה השולחן וגו', אח\"כ ברכת המזון. ואמר לי מורי זלה\"ה, כי מלשון \nהינוקא דבלק משמע, שאוחז הכוס בב' ידיו עד שמתחיל ברכה שניה, ואז יתיישב כסא על \nתיקונו בימינך, אך הוא זלה\"ה לא נהג כן: \nועתה נבאר כוונת בה\"מ היטיב, תחלת הכל תכוין לשם אדנ\"י במלוי המלוי, שהוא ל\"ד \nאותיות, ואדנ\"י פשוט הוא ס\"ה, הרי הכל גימטריא צ\"ט, וע\"ה הוא מאה, כי מלוי הת' חסר \nי', ונשלם עם הכולל. ובר\"ח יכוין במלוי התי\"ו ביוד, כמ\"ש לקמן ואז מלואה ל\"ה, כי \nבחול היא דלה וחסירה, ואחר כך תתחיל בה\"מ. ובכללות ברכה א', יכוין אל אות א' \nדאדנ\"י, במלוי המלוי כזה אל\"ף למ\"ד פ\"א, שהם ח' אותיות, ח' אורות. ובאמרו נותן לחם \nלכל בשר, יכוין כי הוא סוד החסד, נות\"ן גי' אבגית\"ץ, שהוא שם החסד כנודע, והוא סוד \nונתן הכהן, ושם מקום הברכה: \n"},{"index":9,"he":"באומרו אל זן ומפרנס לכל, תכוין להשפיע מסוד אל שהוא א\"ל שדי דבריאה, עולם הראשון \nהנקרא מגן, כי יש בו ג' א\"ל כנודע, משפיע לז\"ן גימטריא א\"ל הוי\"ה דיצירה. באומרו \nפותח את ידיך, יכוין למה שכתבנו באשרי שאחר עמידה דיוצר דחול. ובהוי\"ה דחתימת ברכה \nזו, יכוין אותה בניקוד אלהי\"ם. בכללות ברכה ב', יכוין באות ד' דאדנ\"י, במלוי מלואה, \nוהם ח' אורות אחרים, כי ת' בלא י'. ובהגיע לתיבת את שבפסוק וברכת את ה' אלהיך, \nימזוג הכוס במים, וטוב שתסתכל ותביט במים בעת נתינתך בכוס, ותכוין בהם שהם ט' יודין \nדע\"ס מ\"ב, למתק גבורות יין במים, שהוא מימי החסדים כנודע. וכן יין גימטריא ע' \nאותיות, שבז' שמות ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן, וג' אהי\"ה הידועים, כמש\"ל בפרקים הקודמים. \nובהוי\"ה דברכה זו יכוין אותה בשם אלהי\"ם. בכללות ברכה ג', יכוין אל אות נ' במלוי \nהמלוי, והם ט' אורות. ובהוי\"ה דברכה זו בחתימה, יכוין אל שם א\"ל, והיינו - ביום א' \n"},{"index":10,"he":"מהשבוע, יכוין בא\"ל שד\"י. וביום ב' בא\"ל הוי\"ה, ביום ג' באל אדנ\"י. וכן בג' ימים \nאחרים, היינו ביום ד' כיום ג', ויום ה' כיום ב', ויום ו' כיום א'. והטעם הוא כמו \nשביארנו, כי תוספת שבת, ממנו ניזון כל השבוע, ויש תוספת שקבלנו ע\"י ג' סעודות דשבת, \nואנו צריכין להשאיר קצת קדושה מהם בכל שבוע בברכת המזון, כדי להשאיר אותו תוספות, \nוהבן זה: \nבכללות ברכה ד', יכוין אל אות י' במלוי המלוי, והם ט' אורות. ובג' הטובות דברכה זו, \nצריך לכוין, כי הלא ד' ברכות, הם נגד ד' מוחין דנוקבא. וברכה ד', הוא נגד מוח גבורה \nדנוקבא, ואנו צריכין למתקם, לכן מציאות הטבה, הוא להמתיק הגבורה כמ\"ש לעיל גבי הטוב \nוהמטיב. אך לפי שעיקר המתקה בחסדים, הם ג' גבורות לבד, הנמתקות ביסוד דרך ירידת \nהחסדים כנודע במ\"א מהדרושים ובשער הציצית בחלק א' מזה, לכן כאן ג' הטבות, שהוא סוד \nג' חסדים, המטיבים לג' גבורות. ובעושה שלום במרומיו, יכוין בר\"ת עש\"ב שם ע\"ב, ואחר \n"},{"index":11,"he":"כך יברך סברי מרנן כו', בורא פרי הגפן, וכוונתה כבר נתבאר במקומו בערבית דשבת ע\"ש \nהיטיב. ובברכת המזון דשבת, קודם כל יכוין לשם ע\"ב, ולהוי\"ה פשוטה גי' צ\"ח, ועם ב' \nכוללים הוא מאה, כנ\"ל גבי בה\"מ דחול לעיל, והבן זה: \nהשער הי\"ט - שער ראש חודש חנוכה, ופורים. ויתחלק לששה פרקים: \n \n"},{"index":12,"he":"שער ר\"ח חנוכה ופורים - פרק א:\nראש חדש היא הנוקבא שנעשה בה ר\"ח, שהיא מתחדשת, כי הנה מתחילה היתה היא שוה אל \nהז\"א, כתר שלה לכתר שלו, ופב\"פ היתה עמו, וחסרה ממנה כמה דברים - א', בחי' זו \nדאמרן, שהוא פב\"פ. ב', פנים שלו בפנים שלה, וראשה כנגד החזה שלו לבד. ג', אף באחור \nלא כשיעור קומתו דבאחור, אלא מכנגד החזה. ד', אפילו בחי' זו חסרה ונפלה לבריאה. \nוהנה כל בחינת הללו שירדו, מהם גרם הקטנות, ומהם גרם עון אדה\"ר, וע\"ז נאמר לכי \nלבריאה, ומעטי את עצמך, שלא יהיה בה כל שיעור קומתה ונעשית ראש לשועלים שהם למטה \nבבריאה: \nוהנה הנשים, במה שלא פרקו נזמי זהב אשר באזניהם במעשה העגל, תקנו בה קצת תיקון, \nשתתעלה ותתחדש מחדש לחודש, וע\"כ בר\"ח אין להנשים לעשות מלאכה, כי הם גרמו לה תוספות \nזה. והנה בר\"ח יש לה ב' עליות - א', בתפילה דשחרית, ולעולם תפלה בלחש וחזרה, הכל \nעליה אחת, אף בחול בחזרה, ולכן בחול אין נפילת אפים עד אחר החזרה כי שניהן עלייה \n"},{"index":13,"he":"אחת וזיוג אחד לבד, ובר\"ח עולה עוד במוסף, וגם בלחש וחזרה עלייה אחת. והנה עלייה \nהראשונה הוא עד חג\"ת שלו, וז\"ש ובראשי חדשיכם כי נעשה לה ב' רמוזים, וזהו ראשי, זהו \nתקריבו עולה ליהו\"ה, שאנו מעלין אותה שתעלה ותקרב לה', ואמר פרים ואלים וכבשים, הם \nאברהם יצחק ויעקב, כמבואר בזוהר שהם חג\"ת. אח\"כ במוסף, עולה עד ראשי יעקב, דהיינו \nשיעור כתר הז\"א, ולכן אנו אומרים כתר. אבל אין עלייה זו, אלא לפי שעה לבד בשעת \nהתפלה לבד ותו לא, וזהו מוסף שיש לה תוספת זה בראש חדש יותר מימי החול, וזה על עולת \nהתמיד הנזכר בשבת ור\"ח, שעכשיו עולה עלייה זו, תוספות על עולת התמיד, על מה שהוא \nעולה בחול: \nוהנה ענין השעיר לחטאת ליתן חלק חיות מעט אל הקליפות, כדי להעלות מתוכם בחי' חיותם \nשהיא בתוכם, שהיא המלכות דעשיה, סוד י\"א סמני הקטורת, וכל זמן שלא הגיע זמנם להבטל \nמכל וכל, כדכתיב בלע המות לנצח, אין אנו יכולין להעלות בחי' חיות זה שבהם, אם לא \n"},{"index":14,"he":"שנתן חיות קצת להם להעמידם, כדי שתתעלה היא, וזהו ענין שעיר דראש חודש, שהוא חלק \nחיות להם, ובזה אנו יכולין להעלות המלכות המחייה אותן, ולכן השעיר הוא חטאת, שהוא \nבמקום עון והחטאת שהוא בקליפות. וגם הכוונה, להיות מחטא ומטהר אותן הבחי' שבהם, \nולהעלותן מביניהם, וזהו לחטאת. כי העולה שהקריבו תחלה שנאמר בה תקריבו עולה לה', \nאין להם חלק בה כלל, כי היא כולה כליל לה', לכן אנו יכולין להעלותן בר\"ח, לכן אין \nאנו יכולין להסיר אותו הבחי' מביניהם, אבל בחטאת שהוא שעיר, ואנו נותנין להם חלק \nקצת חיות, ולכן אנו יכולין להעלותן: \n \n"}]}
