Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר גרושין

קטע 6

קטע 6 מתוך 13

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

הכפורת". כי הכפורת הוא היסוד, והכרובים הם ת"ת, והם סוככים בכנפיהם ומכסים אותו, כדרך האמה להיות מכוסה ואינה מתגלית אלא אל הזווג. והנה נמצא כי סוף המדרגות הוא הוד. ועם ההקדמה הזו יתבאר ענין הנמצא בר"מ בפסוק "באתי לגני", פי' מדתו של דוד. וכבר ידעת כי אין מדתו של דוד אלא המלכות. וכן בדניאל נאמר "והודי נהפך עלי למשחית". וכבר ידעת כי דניאל לא היה מתנבא אלא ברוח הקדש. ולמה אמר "והודי נהפך" וכו', כנראה שהיתה נבואתו מהוד. והענין כי סוף כל המדרגות הוא הו"ד כדפי'. ולכן המלכות מצד נטייתה אל הדין משכנה בהוד, ות"ת בנצח. כדפי' בסימן ל"ו. והנה דוד היתה בימיו השכינה יונקת מצד כח הדין, ולכן היה עניות ורעב ודין ודבר, כמבואר בפרשת נח בפסוק "הקשיבי לישה". ולכן מדתו הוד פי' בהיות המל' בהוד בסוד הדין, פעמים הו"ד, פעמים דו"ה. ודניאל סוד חזיוניו היו מצד המל' בהוד. ולכן מצד הדין חזיוניו, כאמרו

2

במקום אחר "נהייתי ונחל"יתי". וכתיב "והאנשים אשר היו עמי לא ראו" ופי' רז"ל שהיו חגי זכריה ומלאכי. ולהיות שהם היו מתנבאים מצד הרחמים בסוד יניקתה מצד הרחמים, פחדו מצד תוקף ורעש הדין, ולא ראו דבר. ולכן נאמר לדניאל "ותעמוד לגורלך לקץ הימין". כי בתיקונים פי' הרשב"י כי השכינה היא נקראת "קץ הימין" מצד הרחמים. ונאמר כי ה"גורל" שהיא השכינה תעמוד ותניח בסוד הימין סוד החסד, ואז ינוח וישקוט מכח הדין. והכלל כי מצד הבינה אין האצילות מגיע אלא עד ההוד לבד, והיא כמעט סוף המדרגות. ולכן בשע' פי' בתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת", כי שם סוף, ועד שם הגיעו השערים, כל אחת כלולה מי'. ויסוד ומלכות הוא התפשטות שנתפשט הת"ת אח"כ. ולכן תמצא שהשערים הם נ' שלמים בסוד המספר הזה בסוד מספר העשיריות. אבל בסוד מספר השביעיות הם ז'. כי ז' פעם ז' הם מ"ט, וחסר א' מהמספר. והדבר הזה מתמיה, ולמה חסר א', ועוד למה לא היו ע', כי

3

לפי האמת, כל א' כלול' מי'. והענין כי שער הנ' הוא הבינה. והנה בהיות האצילות מתקרב אל מקורה העליון, והבינה שוכנת עליהם, אז מלכות והיסוד מתעלים אל שרשם שהוא הת"ת, שאז ג' ראשונות מאירות בהם והם כל א' בעלת י'. על שהבינה שהוא שער נ' מאירה ומשכנת בהם הג' ראשונות ולכן כל א' נכללות מי' והם נ' שלמים. ולא יותר, מפני שיסוד ומלכות נתעלו ג"כ אל מקורם ונתיחדו, שע"י יחוד זה הוא הארת החכמה והבינה והכתר בהם ולכן הם כלולות מי' ועולות נ' שלימים. ובהיות שאין היחוד שלם והת"ת מתפשט שהוא פשיטות היסוד והמל' אז ח"ו אין הבינה שהיא שער ן' מאירה בספירות התחתונות ומסתלקת. ונמצאו שאינם נכללות בהארה אלא מז', כי בינה היא שהיא (המשכות) [הממשכת] העליונות למטה מסתלקת. נשארו מז' והם ז' פעם ז' עולים אל מ"ט, כי שער הנ' נסתלקה ח"ו. ונחזור לענין הפסוקים. הנה בהיות כי הנ' שערים העליונים העצמיים של הבינה הם החמשה מקומות

4

העליונות הנ"ל, (להם) הנקראים "מישרים" שהם בסודם ה' אותיות כפולות שהם פשוטות מנצפ"ך, ונקראות פשוטות בסוד שהם פשוטות בסוד הרחמים והחסד, כענין "פשוטה" שנקראת התקיעה שהיא חסד או רחמים לפי הפירושים. ועוד נקראו פשוטות שמתפשטות לאין תכלית, בסוד הבינה, ואין להם גבול והשגה. והם החדרים שפי' עניינם הרשב"י ע"ה בשיר השירים, אדרא ב' אל כו' יעויין במקומו. והנה שם הפליג בשבחי החדרים ההם. אעפ"י ששם מנה ד', עם כל זה למדנו היות החדרים מציאות הספירות שבבינה. ובענין הזה יובן ענין "ובדעת חדרים ימלאו". שהדעת שהוא הת"ת המתעלם בהוד מקורו העליון. כמו שהוא למטה בספירות נקרא ת"ת לשון פארות שהוא עם הכל, וכלם אחוזים בו, כן למעלה בסוד הדעת הוא ממלא כל החדרים האלה, כדרכו למטה, כן עניינו למעלה. והנה הה' מקורות הללו בהיות הבינה משפעת דין ומעוררת דין למטה על כל פנים המקורות ההם הם משפיעים דין, או לפחות אינם

5

משפיעות למטה. והמקורות מתקלקלים אם לא שאז מתעוררת החכמה בסוד רחמיה ומשפעת לנקבתו שהיא הבינה ששניהם א"ב וא"ם. וכמו שהת"ת בהיות המל' מעוררת דין הוא משפעת עליה רחמים, כן החכמה בהיות הבינה מעוררת דין, החכמה שהיא בעלה משפיע עליה רחמים. ואז המקורות שופעים רחמים ומתרחצים בסוד לבנינות הרחמים והחסד, ומזה נמשך תועלת רב אל הדעת שיונק כח הרחמים. ומי גרם לו, כח הדין שנתעורר קודם. כי לולי כח הדין שנתעורר, לא היה נשפע החסד והרחמים מן האב. וזה שה' "ועוז מלך" פי' עוז דין כדרכו. ו"מלך" בבינה. והנה דין הבינה והתעוררותו "משפט" שהוא הת"ת, אוהב אותו וחושק בו, מפני שמזה נמשך כי "אתה" שהוא החכמה "כוננת מישרים". והנה מישרים הם מקורות הנעלמים, וכן פי' רשב"י בפסוק "מישרים אהבוך". כי אותיות מנצפ"ך נקראים "מישרים". ולזה אמר "אתה" שהוא החכמה "כוננת מישרים" ותקנת אותם בסוד הרחמים. ומזה נמשך אל הת"ת היחוד. כי

6

"משפט וצדקה ביעקב" שהם ת"ת ומל' ובחינת היחוד, פי' בסי' (הקודם) [מ"ז], "אתה" פי' החכמה שהיא נקראת "אתה", ו"עשית" פי' תקנת ויחדת אותם. או ירצה "עשית" מלשון "עשת שן", שכונתו הארה ויופי כנודע. ויצאנו מהמערה: מט: בדרך נתעסקנו בפסוק "רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו" וגו'. ופירשתי בו, כל התרוממות הוא מכח ג' ראשונות, לכמה טעמים. אבל מפני שבזוהר פי' בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום" וגו' כי ירום מסטרא דאימא. ואעפ"י שבמקום אחר פירש "ירום" מאברהם וכו' אינו חולק עם זה. כי כן הענין ירום מאברהם שהוא החסד, והיינו מסטרא דאימא שהוא למעלה מאברהם. ועוד כי "רום" עיקרו בכתר עליון, לכן נאמר כי ענין "רוממו" הוא בג' ראשונות. וקרוב לענין זה פירשו בזוהר בפסוק "ה' אלהי אתה ארוממך" וגו'. ועתה רוממו פי' סלקו והעלו לת"ת ומל', דהיינו "ה' אלהינו". ואמר שעם היות שיעלו אותם למעלה למעלה למציאותיהם, [אבל] הנשארים למטה במקומם כדפירשתי בספ"ר בשער המציאות, אמר

7

שלאותם המציאות שאי אפשר להעלותם שא"כ נמצא עולם חרב אמר שישפיע להם שפע מהרוממות. וזהו "והשתחוו", פי' השפיע[ו] להר קדשו. והנה לפי זה "הר" כנוי אל מציאות המל', ו"קדשו" כנוי אל מציאות הת"ת. ולזה אמר "והשתחוו להר קדשו". ונתן טעם לדבר "כי קדוש ה' אלהינו", פי' שניהם מקבלים שפע מהרוממות, ששם מקום הקדש. ולכן צריך, כיון שהם מתעלים למעלה לקבל, שג"כ ישפיעו להם למטה למציאותם. עוד פירשתי בו "רוממו ה' אלהינו", ופי' תיחדו אותם ותעלו אותם למרום הקדש ששם הרוממות כמבואר. ואמר כי אי אפשר ליחדם אם לא שתחלה ישפיע למלכות מצד החכמה ששם עיקר הקודש, וזה שאמר "והשתחוו" פי' השפיעו למל' להר קדשו, פי' למל' באופן שנקרא קדש. ונתן טעם לדבר, "כי קדוש ה' אלהינו". פירוש, כי הת"ת מטבעו הוא מקבל מחכמה ולא יתיחדו אם לא יקבלו שניהם משם כענין שפירש בפרשת אמור בפסוק "וגם אמנה אחותי בת אבי" וגו'. כההיא אגרתא דשלח ליה

8

אבא. ושם ביאר כי אעפ"י שתקבל מהבינה, לא יתיחדו אם לא שיקבלו שניהם מהחכמה. מטעם זה יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה. וזה שאמר "כי קדוש ה' אלהינו", אל היחוד צריך ההשפעה מחכמה, יען כי טבע יחודם הוא משם מהקדש. וזהו "כי קדוש ה' אלהינו", ת"ת ומלכות, היחוד הוא מצד המלכות: נ: עוד נתעסקנו [בפסוק] "אם תשיב משבת רגלך" וגו'. ופירשתי, דע אחי כי בפרשת העריות פי' הר"ש בענין (ויא"ו) [או"י או] הו"י כי הוי"ו והיו"ד, [הם] הת"ת והמשך הברכות, על ראש היסוד שהוא רגל הו', (על) [של] וי"ו זעירא [ו]נעשה שם מציאות נבחר שהוא נקרא "ראש צדיק" ושם משפיע הת"ת הברכות. ועליו נאמר "וברכות לראש". והנה בהקדמה זו יובן ענין הפסוק. עוד פירשתי כי בהיות שאינו אלא הו"י בלבד, תלוי בתשובה אם ישובון ירחם ויחזור ו"י אל מקומות שנסתלקה הבינה. ועתה אמר הכתוב "אם תשיב משבת רגלך" בסוד תשובה, פי' הרגל שהוא רגל הוי"ו עילאה, אל הת"ת דהיינו משך הברכות. והיינו "רגלך"

9

אם תשיב אותו מ"שבת", שהוא תשובה, בינה ששם נסתלק. ואמר עוד ענין שני. "עשות חפצך ביום קדשי". פי' "חפץ" השפע העליון, שפע כתר. שיתעשה ויתנהר ב"יום" קדשי שהיא הת"ת, בסוד יניקתו מה"קדש", חכמה. והעיקר שאח"כ החפץ שהוא השפע העליון משפיעתו למטה למל', שהיא ג"כ נקראת "שבת", וזהו "וקראת לשבת ענג". וענ"ג פי' [ר"ת] עד"ן נה"ר ג"ן, והם כתר חכמה בינה, שכן פי' רשב"י ע"ה בתקונים בפסוק "ונהר יוצא מעדן". שהעדן הוא כתר עליון, ונהר חכמה, ובינה גן. וזהו "וקראת" פי' תשפיע למלכות שהיא נקראת "שבת", ש' ב"ת. ענ"ג היינו "חפצך" הנזכר לעיל. ואעפ"י שרשב"י ע"ה פי' ענג בענין אחר, ע' פנים לתורה. "ולקדוש ה' מכובד", פי' ואל הת"ת שהוא קדוש ה', בסוד יניקתו מהקדש. והוא מכובד בסוד היחוד עם המלכות הנקראת "כבוד". והנה נמצאו בפסוק ג' חלוקות, ראשונה, השפע התמידי והבהירות שנסתלקו. שני, שיושפע הת"ת מענג [ו]חפץ, כי הכל אחד, וכן ג"כ

10

מהת"ת אל המל'. שלישי, הזווג והיחוד דהיינו יחוד "כבוד" עם "קדוש ה"'. ואחר שאמר ג' אלה ממעלה למטה חזר ואמר אותה ממטה למעלה, להורות על היחוד השלם כפול ומכופל. והנה לשלישי שהיא "קדוש ה' מכובד" אמר "וכבדתו", פי' תלבישהו בכבוד. ואמר כי ענין היחוד יהיה "מעשות דרכיך", מתקן הצנורות שהם (הנראים) [הנקראים] "דרכיה", והם דרכי היחוד ממל' אל הת"ת. ולכן אמר עתה "וכבדתו" עם ת' המורה הנכבדת, שהיחוד מצדה ממטה למעלה. ובראשון אמר "מכובד" שהכבוד עמו ממעלה למטה. והנה בתיבה "וכבדתו" שני ווי"ן, להורות על הכבוד בין ב' ווי"ן שהם ת"ת ו"ו עילאה, יסוד ו' זעירא בתראה. "ממצוא חפצך" היינו ענין החפץ והעונג הנזכר לעיל. "ודבר דבר" היינו חזרת הברכות אל מקומם וזהו "ודבר דבר" פי' מה שיהיה "דבר" שנסתלקו ממנה הברכות יהיה "ודבר", שהוא חזרת הוי"ו אל מקומו להשפיע: נא: עוד נתעסקנו בפסוק "אז תתענג על ה"' וגו'. וביארתי כי "אז" מורה על יחוד ת"ת ומלכות

11

שהם ב' שמות מיוחדים שעולים ח' אותיות כמנין א"ז והוא שם יאהדונה"י. וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. ושאלתי כי מז הראוי היה להיותה תיבה הזאת ד"ד ולא "אז", כי ד"ד מורה על ב' שמות שהם יהו"ה אדנ"י, שכל א' מהם היא ד' וכללם ח'. ולכן היה ראוי שיהיה ד"ד ולא א"ז. ותירצתי כי ענין זה יובן עם מה שפי' הרשב"י ע"ה במקום אחר בתחלת ספרו שאמר כי ח' אותיות של ב' שמות וב' שמות הם עשר, והם כנגד י' ספירות. ולכן נרמז הענין הזה במלת א"ז כי ז' היא ז' ספירות הבנין, וא' מורה על ג' ראשונות, שכן מבואר בתיקונים. ופי' בספ"ר בשער ערכי הכנויים, בערך א', ובשער האותיות, כי שם זה י' בראש וי' בסוף, ו' אותיות באמצע והם ו'. והיינו גם כן צורת א. והנה י', בראש הי' כולל ג' ראשונות, כי יש לה עוקץ למעלה ועוקץ למטה, וגוף באמצע. והיינו א' של א"ז. וז' הוא וי"ו באמצע, וי' למטה והיינו ז'. שהיא י' מ"ט. זה נתחדש לי אח"כ. ואמר כי כאשר יחוד של

12

א"ז יהיה על ידך למעלה בג' ראשונות שהוא יהו"ה בחכמה, אדנ"י בבינה, שניהם מתיחדים בכתר עליון, כי קרוב לענין זה נתבאר בתיקונים. והנה כשתענג ב' שמות אלה למעלה [מ]ת"ת שהוא ג' ראשונות, דהיינו "על ה"', "והרכבתיך על במותי ארץ", במותי ארץ שהם נצח והוד שהם למעלה מהארץ. בזוהר פי' במותי ארץ יסו"ד ומלכות. איך שיהיה, למעלה מהבמות הוא הת"ת ושם נשאר, כי כך בת"ת שם משפיע לך "נחלת יעקב אביך" שהוא הבינה וממנה ולמעלה, שמשם ולמעלה "נחלה בלי מצרים". ואמר "והאכלתיך", שאין ביכלתו לעלות לשם אמנם יושפע עליו במקומו. ומפני כי יקשה בלב האדם, אחר שהוא יחדם והעלה אותם למעלה, מן הראוי היה ש[הוא עצמו] יתעלה למעלה מהם. לזה אמר כי כן טבע הענין, ולא מפני שלקתה מדת הדין שהרי בהיות היחוד בת"ת דהיינו הנרצה ב"פי ה"' פי' יחוד [פי] שהיא המלכות. וה', שהוא ת"ת בהיות יחודה שם, אז האדם בדבור למטה שהוא במלכות, לפי

13

שמן הראוי לעלות לעולם היחוד מדרגה א' למעלה ממנו. ולכן בהיות היחוד בעליונות לא יעלה כי אם בת"ת לבד: נב: עוד נתעסקנו בפסוק "פי צדיק יהגה חכמה" וגו'. ופירושו ["פי"] מלכות, "צדיק" יסוד, "יהגה" הוא הת"ת כדפי' בסי' א' שהוא נקרא "הגיון". [היחוד] הנפלא הזה יעשה ע"י החכמה העליונה ומכחה. "ולשונו" וכו' פירוש, "לשון ו"', שהוא הבינה עם הת"ת. "תדבר משפט", פי' תיחד דבור עם משפט. עוד פי' אותו על דרך שפי' בתיקונים, "ה' בחכמה יסד ארץ", שהמלכות נתיחדה בכח החכמה בסוד מציאות הי' שבה, שפי' למעלה בסימן מ"א. ו"כונן שמים בתבונה", פי' שהת"ת שהוא הנקרא "שמים" כוננתם בבינה. וכן בפסוק זה "פי צדיק" שהוא המלכות שהיא פה ל"צדיק יסוד עולם", יהגה חכמה. והנה הגיון קרוב אל המחשבה. והכונה יעלימה ויסתירה בסוד הי' (הנסתרות) [הנסתרת] שבה, שהי' מכח החכמה. וזה שאמר "יהגה חכמה". והבינה שהוא "לשון" כדפירשנו, "תדבר" מלשון הנהגה. דהיינו כוננת משפט

14

שמים, ת"ת. עוד פירשתי כי הדברים הנעלמים אינם מושגים אלא (בנגלים) [ע"י אחרים הנגלים]. ואם הם יותר נעלמים, הם נגלים [ע"י אותם אחרים] ביותר. וכל מה שיתעלם, לא יושג אלא ב[אלו ה]יותר נגלים לחוץ. ולכן אמר כי "צדיק", שהיא המלכות, "יהגה חכמה". כי המלכות הוגה ומגלה החכמה, ואין לה גלוי (כשאר) [בשאר] הספירות הפנימיות כלל, אלא בזו שהיא אחרונה שבכלם. ואם יכנס אדם לפנים מהמלכות לא ישיג החכמה, כי אינה מושגת אלא בה. ומפני רוב העלמה הוצרכה אל הגלוי הזה. ואפי' במל' אינו גלוי בעצם אלא הגיון (רבוי קרוב) [רב הקרוב] אל המחשבה. אמנם "לשון", שהיא הבינה, "תדבר" ותראה אותו בעצם המשפט, שהיא הת"ת. ואעפ"י שאמר לשון נקבה, ת' ר"ל ת"ת. עוד פירש, "פי צדיק" הוא הבינה, כי היא פה לת"ת שהוא נקרא ג"כ "צדיק ה"' שהוא הת"ת, ופה שלו למעלה [היא] הבינה. וקרוב לענין זה פי' בזוהר בפסוק "פי ה"'. וכן סייעו לי החברים. והנה הבינה

15

הוא מגלה החכמה, כי החכמה נעלמת והיא מתגלית ע"י הבינה. דמאן דבעי למחמי למלכא לית ליה רשו למחמי ליה אלא בהיכליה. והבינה היכל לחכמה ומגלה ענייניה. וכן המלכות היכל לת"ת ומגלה ענייניו. וזהו "ולשונו" יסוד, "תדבר" מלכות, "משפט" ת"ת. ופירש כי ע"י השפעת היסוד במלכות מתגלה הת"ת. ולמעלה אמר בחכמה "הגיון" שהיא נעלמת שהוא גלוי מחשביי. ובת"ת ומלכות אמר "תדבר" שהוא דבור נגלה: נג: עוד נתעסקנו בפסוק "והחכמה מאין תמצא" וגו' "לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים" וגו'. ופי' כי כוונת הכתוב לבאר לנו שאין השפע והאור הבא אל שלש ראשונות ממש ביד בני אדם כדרך שהוא בשאר הספירות. ולזה אמר "והחכמה מאין תמצא". פי' השפעתה והארתה הוא מהכתר, ונקרא "אין" להורות על ענין השפעתה שמשפיעים בו, כדי שישפיע לבינה. שזהו ענין "אין", כולל חכמה ובינה וכתר על גביהן. וזהו "מאין". "ואי זה מקום בינה", פי' א"י כתר וחכמה, א' וי'. ואמר כי "אי" הוא מקום חיותו של בינה, ואין הדבר הזה תלוי

16

במעשה בני האדם. ולזה אמר "לא ידע אנוש ערכה". פירוש, ערך מצוה שעל ידיהם ישפיע בספירות ההם אינו נודע לבני אדם. ונתן טעם לדבר, "ולא תמצא בארץ החיים" הוא מקום אצילות נשמתו של אדם הוא מהבינה. והרי נודע שענין המצות תעלה עד מקום שהנשמה מגיע, ומשם ולמעלה אמת הוא נשפעות דרך צנורות הנשמות, כדפירשנו בשער נשמה. אבל למעלה בג' [ראשונות] אין נשפעים ע"י צנורות נשמות אלא ע"י הבחינות הנז'. וזהו "ולא תמצא בארץ החיים" מקום שהנשמות עולות, שהוא עד בחינה אחרונה של הבינה, דהיינו שהיא נקראת "ארץ" ששם שוכנות הנשמות הזוכות לחיים הנצחיים חיים אמתיים. לכן לפי שאין להם מציא' נמצא, לכן אי אפשר לפעול שם בעון או במצוה אם לא מטעם "שכינה בתחתונים צורך גבוה", הידוע אל הלומדים. ולא תרחיק ענין זה שכן פירש הרשב"י ע"ה באדם הראשון ואמר מאתר דאתנטיל נשמתיה באורח אצילות, תמן תב. וזה ביותר עליון שאפשר להיות, והוא בבינה.

17

ואע"ג שתמצא שחטא במחשבתו וכו'. וקרוב לעניינים אלו הכל למטה, באחרונה בהכרח: נד: עוד נתעסקנו בפסוק "ואלה המשפטים" וגו'. ופי' כי להיות העבד יש לו שני מיני חירות, חירות עליון או חירות תחתון, שמיטה ויובל, מלכות ובינה. הנה בחירות הקטן אם לא היה רוצה לצאת, אין בידו למחות כלל אלא הוא בן חורין בעל כרחו, כי שם הוא החירות הגמור. ולכן בזמן (הגבורה) [הגאולה] שעברה היה בידינו למחות הגאולה ולקלקל ולחזור בגלות. ובגאולה הבאה [תהיה] גאולה גמורה ועל כרחנו נצא מהגלות, ואין בכח העונות למחות כלל. וזהו "לא זכו, בעתה". והנה העבד הזה מפני שנמכר ירד ממדרגתו אל תחת מדרגתו. שמה שהיתה מדרגתו "ישראל" שהוא בשכינה, ירד לתחתיה תחת ממשלת (הש"י) [מטטרון], שהוא העבד הידוע. והנה בעונותיו, בין מפני שלא בטח בחסד השם ולא סבל עול עניותו, בין מפני שחטא וגנב, לכל הפירושים צריך הוא אל החירות. והנה ב' המדות האלה, כדי לגאול

18

צריך שיהיו נכללות בכללות ההי"ן. והנה ההי"ן הם ה' עילאה, ג' ווי"ן ויס"ע ויב"