{"id":"kabala-2058760abdde-1-10","bookId":"kabala-2058760abdde","part":1,"torah":10,"title":"קטע 10","hebrewTitle":"קטע 10","segments":[{"index":1,"he":"שביכולתו להשפיע מלמעלה. אמנם אם לא נעשה נס \"הרי זה מחרף ומגדף\", לפי שאין היחוד \nההוא נשלם ופוגם ענין ההלל, אחר שהוא צועק עליו ואינו נענה. כענין שאמרו אין אדם \nרשאי ליפול על פניו אלא א\"כ ראוי שיענה כיהושע. ופי' כי ענין זה על הצבור. ואמר כן \nלהורות כי כיון שאין לו כח בתפלתו לתקן את אשר עיות רוב הצבור, נמצאת תפלתו פגומה \nוקראו \"מחרף ומגדף\", אחר שענין הפגם אינו נתקן, והתפלה לריק. ולכן אמר \"כל האומר \nהלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף\", כי אין ראוי ליחד יחוד זה אלא אם כן נעשה לו נס. \nשאז אחר שהוא עת רצון יכול להשפיע מהנעלמות, ואדרבה נתחייב בברכה ובהודאה. ולהורות \nכי ההודאה למעלה משורת הדין, הנה דוד אמר כי בענין הברכה, עם שיהיה בכל עת, פי' \nאעפ\"י שיהיה בתמידות, עם כל זה יהיה לו זמן קצוב ועתים קצובות. וזהו \"אברכה את ה' \nבכל עת\", בסוד התפלה. וזהו ברכת הנהנין, פי' ליחד אותה בסוד יחוד התפלה. כי זה אף \n"},{"index":2,"he":"על פי שיפסיק מברכתו, לא מפני זה יפסיק מיחודו כדפירש'. אמנם בענין יחוד התפלה יהיה \nתמיד שאין (צריך) [רשות] להפסיק, כדי שלא יפסיק אחר שהוא מקום גבוה. וענין תפלה זו \nהוא \"תהלה\" שיכול אדם להלל בכל יום, כענין \"תהלה לדוד\" ותפלות אחרות שהם על הדברים \nהנעשים בכל רגע ובכל שעה על דרך נס, ובהם לא נאמר \"הרי זה מחרף ומגדף ח\"ו, אלא \nאדרבה אמר \"כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום הרי זה בן עוה\"ב\" וכו':\nעה:\nעוד פי' \"אברכה את ה\"' , שהוא יחוד ת\"ת ומלכות, \"בכל עת\". ידוע שיש כ\"ח עתים דא \nלבנה, והם י\"ד מלאים וי\"ד חסרים. וכנגד כ\"ח מחנות ללבנה והם נקבות, אל כ\"ח עתים \nשבזכר שמשפיעים כ\"ח בכ\"ח. וכן שם בן ד' עולה כ\"ח אותיות. והנה יוכרח שמלמעלה הם י\"ד \nשלמים רחמים. וי\"ד חסרים דין, והם שלמים רחמים, י\"ה שעולה י\"ד אותיות כענין זה. \nיו\"ד וא\"ו דל\"ת. ה\"א אל\"ף, הרי י\"ד מלאים בסוד י\"ה, שהוא מקום השפע שהם שלשה \n"},{"index":3,"he":"ראשונות. י\"ד חסרים הם ו\"ה שבו גם כן י\"ד אותיות דין חסרים, והם וא\"ו אל\"ף וא\"ו, \nה\"א אל\"ף. והם בסוד ת\"ת ומלכות, שחסר מהם השפע. והנה לאלו כ\"ח עתים עליונים של \nהבינה, כמו שביארנו בסימן מ\"ו. ואעפ\"י שבבינה הם י\"ד דין, וי\"ד רחמים עם כל זה \nלפעמים כולם רחמים בסוד ברכה שהוא בימין לצד הכהן. וזהו שאמר \"אברכה את ה\"', ת\"ת \nומלכות, בכ\"ח עתים שבבינה בהיותם בסוד ברכה שהוא החסד. ומזה ימשך ש\"תמיד תהלתו \nבפי\". פי' עד עתה הם י\"ד מלאים וי\"ד חסרים, נמצא שאין השפע העליון לעולם במלכות. \nועתה אחר שייחד העתים העליונים, ימשך מיד שתמיד תהלתו בפי. פי' לעולם תהיה ה\"תהלה\" \nשהיא שפע הבינה במלכות ותהיה לעולם מלאה בסוד כ\"ח עתים. עד כאן הגיע העסק ביום \nההוא:\nעו:\nעוד חדשתי ביום ה', ז' ימים לחדש אדר, בפסוק \"ויאכלו ויותירו כדבר ה'\". פירש כמו \nהמלכות בהיותה מיוחדת עם הת\"ת שיש לה רוב שפע (לת\"ת) [מהת\"ת] ולהותיר, וזהו \"כדבר \n"},{"index":4,"he":"ה\"', ת\"ת ומלכות מיוחדים. וקראה כאן \"דבר\" שהוא המל' לשון קושי, מפני ש\"קשין \nמזונותיו של אדם לפני הקב\"ה\" וכו' ולכן אמר דבר שהוא המלכות מלשון קושי:\nעוד חדשתי בענין \"איזהו עשיר, השמח בחלקו\". שפי' כי העושר והשפע מאת הבינה, כדאיתא \n\"הרוצה להעשיר יצפין\" שהוא בסוד הבינה הנוטה אל הצפון. ולכן אמר \"איזהו עשיר, השמח \nבחלקו\". פי' השמח בחלקו, פירוש המשפיע סוד שפע הבינה שהיא שמחה משפיע אל המלכות, \nשהוא חלק אלוה. וזהו השמח \"בחלקו\", פי' המשפיע סוד העושר שהוא השפע של הבינה דהיינו \nהשמחה, \"בחלקו\" שהיא המלכות:\nעז:\nעוד חדשתי בענין שם אהו\"ה היוצא מ[ראשי תיבות] את השמים ואת הארץ. והנה כאשר נסתכל \nבשם זה ימצא אותו שוה אל שם אהי\"ה אלא שבמקום היוד שבין ב' ההי\"ן הוא וא\"ו. ובשם \n(אהו\"ה) [אהי\"ה] נתבאר היותו מורה על ההעלם כדפי' בספ\"ר. וכן פי' שם כי שם (אהו\"ה) \n[אהי\"ה] הוא כנגד שם יהו\"ה אלא שנשתנה כי במקום א' הוא י', ובמקום יו\"ד הוא וי\"ו. \n"},{"index":5,"he":"והנה אהו\"ה שוה אל שם יהו\"ה ולא נשתנה ממנו אלא ששם יהו\"ה אות ראשונה הוא יו\"ד. \nובשם אהו\"ה הוא א'. והענין הוא כי [ב]שם אהי\"ה המורה ההעלם נתעלם כל האצילות ולא \nנתפשט, בסוד שהיו\"ד במקומה הוא א' שמורה העלם וגלוי והעלם, שזהו קמוץ בסוד קמיצת \nהאצילות והעלמו כמו שפי' בספ\"ר בשם בן ד'. והנה לפי זה נמצא כי א' הוא יותר נעלם \nמהיו\"ד לפי שהוא העלם וגלוי והעלם. ומורה כי אפילו שנתגלה, חזר ונתעלם. אבל היוד \nאינו מורה ענין זה אלא אדרבה מורה על יו\"ד הבא להתגלות פי' שאר אותיות. ועוד יו\"ד, \nמלואה מורה גלוי שהוא ו\"ד, דו פרצופין המתפשטין. אבל מלוי אל\"ף מורה פל\"א והעלם. \nוכן במקום וי\"ו באה [היו\"ד] המורה על העלם הוי\"ו שהוא התפארת המתעלה למעלה בסוד \nהדעת, ונתעלם אל מקומו כתר שהוא ב' יודי\"ן, י' מלמטה למעלה, וי' מלמעלה למטה, בסוד \n\"אני ראשון ואני [אחרון\"] שפי' בסי' כ\"א ל\"ה. והנה הוי\"ו, בין ב' יודי\"ן הוא [אות] \n"},{"index":6,"he":"א ומה שיהיה יהו\"ה, נתעלה ונעשה אהי\"ה. והנה אחר שנתאצלו שמים וארץ והיה תחלת הגלוי \nותחלת ההתפשטות, מה שהיה אהי\"ה נעשה אהו\"ה שמורה קצת התפשטות דהיינו יו\"ד נעשה \nוי\"ו. אבל אל\"ף שהוא פל\"א לא נתגלה עדיין:\nעח:\nעוד נתגרשנו ביום ו', ח' ימים לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק \"כי עד צדק ישוב משפט\" \nוגו'. ופי' בהקדמה ר\"ש בספר הזוהר בפ' \"נפלה לא תוסיף קום\". ופי' כי עד עתה השכינה \nהיתה חוזרת מאליה. אבל בגאולה הבאה, לא תחזור מעצמה אלא ילך בעלה להביאה אל היכלו. \nוזהו \"נפלה לא תוסיף קום\" מאליה, עד שיקים אותה הת\"ת. כדכתיב \"אקים את סוכת דוד \nהנופלת\". ופי' בו ב' טעמים. הא', כי עד עתה אעפ\"י ששכינה היתה עם ישראל בגלות, לא \nהיתה היא גולה ממש גלות שכינה, אלא היתה באהל לשמור את ישראל. אמנם בגלותינו זה הוא \nממש גלות שכינה (כ\"י) [כביכול] דאיהי מתתרכה. וכבר האריך בזה מורי בפי' ההגדה שיש \nלו. ועתה לפי' זה בגליות (העוברים) [שעברו] היתה השכינה חוזרת מעצמה, כהתם שעת \n"},{"index":7,"he":"הגלות והיא היתה הגואלת. אבל בגלות זה שהיא בגלות, אין בידה לגאול ש\"אין חבוש מתיר \nעצמו מבית האסורים\". ולא תקום מאליה אלא שיקים אותה בעלה. עוד טעם שני בהקדמה זו, \nוהוא כי אם היתה השכינה חוזרת מאליה היה מורה ח\"ו שנפסלה לבעלה ו[נ]בעלה באונס \nוברצון וזה הפך מן האמת, כדכתיב \"אני ה' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים\". ולכן \nלהורות על זה אמר \"לא תוסיף קום\" מאליה, להורות שהיא בתולת ישראל, פירוש שהיא בתולה \nמעותדת לישראל ולא זנתה ולא נאנסה, והיא בתולה עדיין. וכן אמר הכתוב \"כי כאשה \nעזובה\" וכו'. והנה כאשר יבא בעלה להוליכה ולהקימה, אז [יש בכך] עדות ברורה שבטהרתה \nהיא עומדת, והעד על בעלה ממש שלא זזה ידו מתחת ידה כל ימי הזירה. ואל ענין זה פירשו \nבתיקונים כי טבעת של קדושין הוא י', ואצבע הוא ו', וטבעת בראש אצבע מורה על יו\"ד \nועל ו', שהיא (ה' אשת חיל) [האשת חיל] עטרת בעלה, תרין עדים תרין ההי\"ן. ולפי האמת \n"},{"index":8,"he":"דבר זה קשה תכלית הקושי. מי ראה החתן מצד הכלה, והכלה מצד החתן, כי החתן מביא הטבעת \nשהוא י', והכלה זוקף אצבעה שהוא ו', והראוי היה להיפך. ועוד תרין ההי\"ן תרין עדים \nנמצאו הנשים מעידים כי תרין ההי\"ן הם שתי נקבות. אלא הענין מורה על מה שאמרנו כי \nהחתן, שהוא הת\"ת, והכלה אשר להם רמז החתן והכלה (תחתונו') [תחתונים], הנה החתן מעיד \nעל הכל[ה] דא ה', לפני זקני העיר העומדים עליהם, שהכלה בתולה ושמורה לבעלה ולא \nנבעלה. וזהו ענין טבעת שאין לו כניסה אלא גדר מוקף בסוד יו\"ד שהוא גולם בלי צורה, \nשעדיין לא נבעלה ולא נעשתה כלי, שהוא מציאות הה\"א על דרך שפירש הרשב\"י ב\"נער\" \n\"נערה\". כי הה\"א מורה עליו שהיא בעולה. ולהורות החתן על טהרת הכלה הביא בידו הטבעת, \nלהראות שהיא צנועה ונגדרת בענינה ושמורה לבעלה. והכלה נותנת אצבעה להראות שאעפ\"י \nשעמדה כמה שנים שלא נבעלה, ותלד, אין חשש מפני זה לומר שזנתה, כההיא עובדא דאתתיה \n"},{"index":9,"he":"דרבא שהשיבה, \"דעתי עלך הוה\". וכן הכלה משיבה, כי דעתה על בעלה היתה, וזהו זקיפת \nאצבע. וענין ה' ה' תרין עדים הוא כענין \"ויקח (בועז) עשרה אנשים\" וכו'. כי אין לקדש \nהכלה בלי עשרה והם באים עם החתן להקים הכלה. וזהו שאמר \"כי עד צדק\" שהיא המלכות \nקודם שנבעלה שלא נקראת עדיין \"צדקה\" כי היא בתולה, נאמר \"כי עד צדק ישוב משפט\" , \nשהוא הת\"ת, ישוב עמה להקימה ולקדשה לו לאשה. ולא יבא לבדו, אלא \"ואחריו כל ישרי \nלב\". ל\"ב נקרא הבינה. ול\"ב נקרא מלכות שהם שני ההי\"ן. והענין הוא \"חמשה בריחים \nלקרשי צלע המשכן האחד, וחמשה בריחים\". והם י' אצבעות, ה' מימין וה' משמאל. והם \nנקראים \"ישרי לב\", פירוש ישרים שבכל אחד מהלבבות, שהם ה' שבבינה, ה' בריחים, ה' \nשבמל' ה' בריחים, והם ממש עשרה:\nעט:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו\". ופי' אותו על \nג' פנים. הפן הא' הוא כי משה רבינו ע\"ה אמר לישראל שהם נאצלו ונבראו ונראו בעולם \n"},{"index":10,"he":"להודיע ולראיה גמורה נגד המשמאילים בענין המלכות שאומרים שאין לעולם עוד מנהיג, והם \nקוצצים. ובזה חטאו רבים ונכשלו. וזה שאמר \"אתה הראית לדעת\", פירוש להיות מודיע \nולראיה כי ה', שהוא הת\"ת, הוא האלהים. פירוש הוא מתיחד עם המלכות, שהיא המל'. פי' \nכראות האדם אצילות הנשמות ועניינם שהם זכר ונקבה בסוד יחוד זכר ונקבה עליונים, וא\"כ \nיוכרח שיש למעלה ממל', שהיא נקבה מושפעת [ויש] משפיע עליה וזהו שאמר \"כי ה' הוא \nהאלהים\". ואין לה מציאות לבדה אלא על ידו, \"אין עוד מלבדו\". פי' כמו שהוא אמת שאינה \nלבדה אלא ע\"י הת\"ת, כך אין ראוי להאמין שהם שני זכרים אלא אחד לבד. שאין לה מציאות \nאלא ממקור אחד ואינה נבעלת לזולתו, והשאר כולם נכללים בשם ה'. והפן השני, כי אחת \nמסיבות בריאת האדם הוא מפני שהאדם בתחתונים צורך גבוה, כי ע\"י מעשה הצדיקים יש לה \nמיין תתאין לאושדא לקבלה מיין עילאין. ואם לא היו הצדיקים בעוה\"ז לא היה היחוד. \n"},{"index":11,"he":"וזהו שאמר \"אתה הראית\", פי' נגלית בעוה\"ז לדעת לחבר וליחד ת\"ת ומל'. והיינו כי \"ה' \nהוא האלהים\". ואם לא (היתה) [היית] אתה כענין נשמתה, שאתה עושה מעשים כדי להתייחד, \nלעולם לא היו מתיחדים. וזהו שאמר \"אין עוד מלבדו\", פי' עוד בחינה כדי להתיחד מלבד \nזו, ולכן ראוי שתתחזק בעבורה וכו'. והפן הג' הוא זה. כי בפסוק זה רצה משה רבינו ע\"ה \nלהודיענו דרך ההשתלשלות מלמטה למעלה, כיצד ישלשל האדם מחשבתו מעליו לעיל. וזהו שאמר \n\"אתה הראית\", \"אתה\" הוא הת\"ת, \"והראית\" רוצה לומר מקום ההתראות והגילוי שהוא \nבמלכות. ומן הראוי לפי הסדר ראוי שיאמר \"הראית אתה\", כדי שלא יבא אדם לטעות לקצץ. \nלכן ייחד ואמר \"אתה הראית\", יחוד ת\"ת ומלכות. וקרא למלכות בלשון \"הראית\" שהוא מורה \nעל היחוד הגמור שהת\"ת מתראה בו. ואחר כך אמר שעולה מחשבתו אל העלם הת\"ת שהוא הדעת, \nוזהו \"לדעת\" ומשם יעלה אל החכמה והבינה, וזהו שאמר \"ה' הוא האלהים\". ואח\"כ אל הכתר \n"},{"index":12,"he":"שהוא האי\"ן. ואחר כך \"אין עוד מלבדו\" פירוש אותו הנעלם \"אין סוף\" שאין מלבדו, שאינו \nצריך לזולתו שאין למעלה ממנו והכל צריכין לו, ואינו צריך לשום אחר:\nפ:\nנתעסקנו בפסוק \"זכור את אשר עשה לך עמלק\" וכו'. ופי' כי לכאורה נראה שאין עון עמלק \nכל כך עד שגזר השם ית' עליו הגזירה, ועוד [מה] ענין \"מלחמה לה\"', ועוד אמר \"שאין \nהכסא שלם ולא השם שלם\". פירוש כי הרשב\"י פירש בזוהר כי הגרים אינם נכנסים ממש בתוך \nמדרגות עליונות של קדושה כישראל. אמנם באים לחסות \"תחת כנפי השכינה\", לא [תחת] \nשכינה ממש. ופי' כי אינו אלא גר צדק בסוד בחינת השכינה שנקראת \"צדק\" שהיא בהיותה \nבתקוני' בחינת הדין בחינה המתקרבת אל הקליפות, לא קליפות ממש ח\"ו אלא בבחינה \nהמתקרבת. והם כאדם העומד בחוץ מכל וכל, ונכנס לפנים לא לפנים ממש אלא באמצע, אמנם \nלפנים מן הגבול. ונמצא לפי זה הגרים הם קליפה לישראל, והם שומר לפרי. ולכן אמר שערב \n"},{"index":13,"he":"רב לא היו בתוך ישראל ממש אלא מבחוץ לענני כבוד, והיה סובב לה. שכל ג' קליפות, \nראשונות בהמות טמאות, לפניהם בהמות טהורות, ולפנים ממנה ערב רב, ולפנים ממנה ישראל. \nועליהם שכינה נתונה בסוד ענני כבוד. וכבוד המחופף מתלבש ג\"כ בג' קליפות. והם, \"רוח \nסערה\" הרי א', כנגד בהמות טמאות. \"ענן גדול\" כנגד בהמות טהורות. ו\"אש מתלקחת\" אלו \nערב רב. \"ונוגה לו סביב\", אלו ישראל בתוך הקליפות האלה. והנה ערב רב לא אכלו מן \nהמן. ומה שאנו אומרים שלא אכלו, אין הכוונה שלא אכלו ממש אלא הכוונה שעיקר המן היו \nאוכלין אותו ישראל, וערב רב היו אוכלים מתמציתם. ומתמצית ערב רב היה נשאר ונמסס על \nהארץ ומתערב בעשבים ונאכל לבהמות טהורות. והשאר מתמציתם ניתן לבהמות טמאות. נמצאו \nישראל עיקר הפרי, ועיקר השפע עליהם, והשאר שומר לפרי ולקליפתו. והנה חס ושלום אם \nיקליפו הפרי יקלקל הפרי. ומה שהוא מוח יעשה שומר (ויעבה) [ויתעבה] ויקלקל ובזה חטאו \n"},{"index":14,"he":"עמלק. כי על זה אמר \"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך\". פירוש, אף על פי דלכאורה יראה \nשלא קלקל בך אלא בערב רב, עם כל זה הפגם הוא בך. ולכן \"זכור את אשר עשה\". עוד אמר \n\"זכור את\", הוא ת\"ת ומלכות (שבו) [שבהם] היה פגם. וזהו \"שאין השם שלם\" שנשארו וכו' \nבלי קליפה כמו (שנבאר) [שנתבאר]. \"בצאתכם ממצרים\", פירוש, אחר שיצאתם מן הקליפות \nבקש להכניסכם שם אם יוכל. \"אשר קרך בדרך\", פירוש טמא אותך שראית קרי. כי כאשר \nהקדושה אינה מסורה דרך המדרגות הקדושות אלא דרך הקליפות הטמאות ממש, על זה נאמר \n\"ויקר אלהים אל בלעם\", והדברים עתיקין. ולכן כאשר שבר הקליפה ונשאר הפרי בלתי שומר, \nחס ושלום יש שליטה לחיצונים שנוגעים בפרי בלי אמצעי. וזהו \"אשר קרך\" פי' לשון קרי. \n\"ויזנב בך\", פירוש היית ראש ונעשית זנב. או ממש \"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך\" מלשון \nנחשול שבים. שהוא \"של ים\", פי' שליטת הכחות והלבושים והשומרים, שבו היית מתלבש, שבר \n"},{"index":15,"he":"אותם ונשארת לזה את[ה] במקום הקליפה ח\"ו. וזהו שאמר \"ואתה עייף\", כענין \"ויבא עשו \nמן השדה והוא עיף\" קליפה קשה. \"ויגע\", כענין \"ואני אמרתי לריק יגעתי\" כמו \"לא ניגע \nלריק ולא נלד לבהלה\", והוא קליפה שניה. \"ולא ירא אלהים\", קליפה שלישית כאומר \"לא \nטהור\", שאין הכונה טמא ממש אלא \"לא טהור\". וכן \"לא ירא אלהים\" והיא קליפה שלישית:\nפא:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"שמחה לאיש במענה פיו [ודבר בעתו מה טוב]\". שמחה הוא שפע הבינה \nשהיא הנקראת \"שמחה\". \"לאיש\", ת\"ת. ונקרא \"איש\" בסוד הדין כענין \"איש מלחמה\". וכאשר \nיתייחד ויהיה במענה (איש) [פיו] שהוא מיין תתאין, שהוא נשמתו של צדיק שהיא מראה \nכלפי מעלה, שבזכותם היא שואלת על היחוד. הנה על ידיהם שהם \"מענה פיו\" פי' עניית \nהמלכות ושאלתה, הנה יתהפך דינו לשמחה. כי דינו מצד הבינה, והשמחה מצד הבינה. \"ודבר \nבעתו\", בשתי מלות אלה הם היחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. \"ו' דבר\" הם ת\"ת קודם, \n"},{"index":16,"he":"ואח\"כ מל'. \"בע\"ת ו\"' הם מלכות, ואח\"כ ת\"ת. \"מה טוב\", פי' בהיות המלכות היחוד השלם \nהזה אז הוא מ\"ה בסוד החכמה שהוא שם בן ד' במילואו. ו\"טוב\" מצד החסד או מהכתר, \nששניהם טוב:\nפב:\nליל פסח נתעוררנו כל החברים בבית מורי וחדשתי בענין \"והיא שעמדה לאבותינו\". ופתחתי \nבפסוק \"זאת תורת העולה היא העולה\". ופי' כי עולה ומנחות שתיהם מורות על היחוד, שהם \n\"קרבן לה'\" דהיינו קירוב האותיות ויחודם. אלא שהעולה בסוד הזכר ולעולם אינה באה \nנקבה. וחטאת קריבה נקבה, להיות שזה מורה על יחוד הזכר בנקבה ר\"ל שהזכר בא אל מקום \nהנקבה. והיסוד הוא למעלה כענין \"באתי לגני\" דהיינו שהחתן בא לבית נקבה. ועיקרי \nהיחוד הוא הנקבה ולכן נקרבת [החטאת] נקבה, להורות על עיקר היחוד בנקבה. ועל זה נאמר \n\"וירד מעשות החטאת\", ירידה. אבל [קרבן] עולה הוא זכר ונאמר בו עלייה, \"ויעל מהעלות \nהעולה\" להורות שהנקבה עולה אל מקום הזכר ומתיחדת עמו בבית החתן. וזהו שאמר הכתוב \n"},{"index":17,"he":"\"זאת תורת\", פי' \"זאת\" שהיא מל' בהתיחדה ב\"תורה\" שהוא הת\"ת אז הוא עולה. ופי' \nשהעולה זו היא למעלה מבחינת החטאת והיחוד הזה משובח ממנו. וזהו שאמר \"היא\" שהיא \nהשכינה בבחינה זו הנעלמת מבעלה, שאז נקראת \"היא\" על דרך נסתר, לא \"אתה\" לנוכח, אז \nהיא \"העולה על מוקדה\" וכו', פי' למעלה מבחינתה שהיא מוקדה דהיינו אש יוקדת שהוא \nדין. וכאשר נקראת \"היא\", שהיא עולה על מוקדה, הוא למעלה ממקוריה. ועתה אחרי שראינו \nבגאולת ישראל היה אחריה גלות, הייתי אומר שלא היתה גאולתם בבחינת היחוד המשובח הזה \nשהוא בהיות השכינה נקראת \"היא\", אלא בבחינת היחוד של החטאת. שאם בבחינה הנעלמת הזה \nהיתה גאולתם היה מן הראוי שלא תהיה אחרי גאולתם שעבוד וגלות כלל. לזה אמר \"והיא \nשעמדה\", פירוש גם כן הגאולה היתה מצד היחוד המתעלם, דהיינו שהמלכות בבחינתה העולה \nלמעלה שהיא נקראת \"היא\" שעמדה וקמה ועלתה להתיחד \"לאבותינו\" דהיינו גג\"ת שע\"י הוא \n"},{"index":18,"he":"היחוד. לא שירדו הם למטה אל מקומה, אלא שהיא עלתה אל מקומם. ומפני שלזה יקשה, כי ד' \nגאולות הם נצח הוד יסוד מל' כמבואר בזוהר פ' אמור. א\"כ נראה היות היחוד למטה בנצחים \nוהיא למטה מהם. ולמה אמר \"ולנו\", דהיינו ג' ענפים המתגלים שהם בנים לאבות, ואמר \n"}]}
