{"id":"kabala-2058760abdde-1-11","bookId":"kabala-2058760abdde","part":1,"torah":11,"title":"קטע 11","hebrewTitle":"קטע 11","segments":[{"index":1,"he":"שאחר שעלתה אל האבות, משם נשפעה הגאולה אל הנצחים דהיינו \"לנו\". ומפני שמזה ימשך \nשהיה היחוד למעלה באבות ולא למטה, (לז\"א) [לזה אמר] \"שלא א' בלבד עמד עלינו\", פי' \nאין כוונתינו לומר שלא היה היחוד התחתון כלל, אלא שלא היה הוא לבד(ם) אלא שניהם. \nוזהו \"שלא א' בלבד עמד עלינו\". ואח' [ואחר כך] פי' \"אחד\", דהיינו הת\"ת הנקרא \"אח\" \nוהוא כלול מט' ספירות מתיחד ומשתלם עם המל' שהיא הד', העשירית. וקוץ של ד' הוא יסוד \nהמיחד ד' עם \"אח\". וזהו מורה על יחוד א' למטה בד' שהוא בסוד החטא [ת]. וזהו שאמר \n\"שלא א' בלבד עמד עלינו\" אלא שג\"כ היה היחוד העליון. אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, \"אם \nכן למה היה אחריו שעבוד וגלות,\". לזה אמר \"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו \nלכלותינו\". פירוש \"דור ודור\" הם ת\"ת ומל'. ואמר שבכל אחד משני מקומות האלה בקשו \nלאבדנו. והענין כי הגאולות הם ג'. או גאולת המלכות שהיא נקראת גאולה ע\"י היסוד. או \n"},{"index":2,"he":"גאולת הת\"ת שהוא ג\"כ \"גואל\", או גאולת (היום) [הבינה]. והנה המצריים לא בקשו \nלאבדנו, כל אחד לפי כוונתו, כי אם בשני מקומות, כי בשלישי אין להם אחיזה כלל. לכן \nבשתי המדות האלה בקשו להכרית תקונינו. \"אלא (שבעבור) הקב\"ה\", כי \"קדוש\" הוא ת\"ת, \nו\"ברוך\" הוא המלכות, \"והמלך שלמה ברוך\", \"הוא\", הוא הבינה. והנה ע\"י שלשתם \"מצילנו \nמידם\":\nועתה אם תרצה לראות, \"צא ולמד מה בקש לבן\". ראשונה [ממה שביקש] רצה לאבדו (במ\"ש) \n[במה שאמר] לו \"נקבה שכרך [עלי ואתנה\"], פירשו בזוהר שאמר לו, \"באיזה נקבה נתת \nעיניך,\" כדי ל[ה]טעותו בנשים נכריות. ולא עלה בידו. שאמר לו [יעקב] \"לא תתן לי \nמאומה\". פירוש, לא תוכל לתת בי מום מצד זה. כי ד' נקבות אלה הם מצד הקדושה כולם, \nולפיכך נשתמשתי בהם. אבל השאר אסורות וכו'. ואח\"כ כיוון שראה [לבן] שלא יכול לו מצד \nזה, רצה \"לעקור את הכל\". \"את\" (וכל) [כולל] זכר ונקבה. כשבא פרעה אמר, \"סכל היה \n"},{"index":3,"he":"לבן\". כי הקליפה יניקתה מצד הנקבה העליונה, ואם יעקר נמצא מאבד הקליפה שאין לה \nקיום. לפיכך אין זו הכוונה, אלא \"כל הבן\" [הילוד], דהיינו כנגד זכר \"היאורה \nתשליכוהו\". דהיינו לא גזר להכרית מן העולם אלא הזכרים, אבל \"הבת תחיון\", ר\"ל תשפיע \nלה שפע וחיות, דהיינו מצד הקליפות מצד השמאל מצד המותר. הנה שכיוון לחטוא ולהרשיע \nבנקבה, להשפיע מצד הטומאה. והקב\"ה ברחמיו כשנגאלו בזכות בנות ישראל שהיו מתקנות במה \nשהיו יוצאות השדה ויולדות תחת התפוח. דהיינו \"כתפוח בעצי היער\" וגו' נמצא הזכר \nמתיחד בנקבה כדפי' רז\"ל \"תחת התפוח עוררתיך\", פי' התעוררות הזכר עם הנקבה. ושם היו \nנבלעים בארץ, להורות שהארץ העליונה היתה מקבלת אותם עד שמתגדלים בשדה ונעשים עדרים \nעדרים. ומה היה מזונם, דבש וחלב כדפי' רז\"ל משני (סלעי') [עיגולים] וכו', שהם זכר \nונקבה להורות על הזכר ותקונו. ולכן נגאלו, וגאולתם היתה בסוד הנקבה, שקדמה להם \n"},{"index":4,"he":"גאולה ואח\"כ תורה כדפי' בסי' ז'. ובגאולת בבל שהיה מצד הזכר, שקדמה להם תורה ואח\"כ \nגאולה, שהיה מורה על מציאות הזכר, החטיאם בנשים נכריות וקלקלו בברית הזכר. ונמצא \nגאולתם אינה שלימה מצד שמקום הגאולה היה פגום בעוונות. וכן פי' בזוהר שאלמלא לא \nחטאו בנשים נכריות היה ראוי שיעשה להם נסים יותר ויותר מיציאת מצרים. אלא שחטאו \nבנשים נכריות וקלקלו (מקו') [מקום] הגאולה. אבל בגאולה שתהיה במהרה בימינו תהיה \nגאולתינו בשופר גדול דהיינו מצד הבינה ואין פגם מגיע אל מקום זה. ולכן תהיה גאולה \nשלימה, גאולה שאין אחריה שעבוד כלל ח\"ו. ואמר שטעם שלבן בקש לעקור [הכל], מפני שהוא \nלבן הארמי דהיינו לבן זקן וכסיל. אר\"ם, רם מקטרג נבואה. ולכן דוד המלך הלך לארם \nלאבד הקליפה ההיא. ומטעם זה אברהם ארמי היה, \"טהור מטמא\", קדושה מתלבשת בקליפה הזאת \nהעליונה מהם. ואמר \"אובד\" לשון הוה, כי ג\"כ (לבן) [בלעם] בן בנו של לבן היה [היו \n"},{"index":5,"he":"בניו] מערב רב שעשו העגל. וב' בניו של בלעם היו יונו\"ס וימברו\"ס כדפי' בזוהר. הכל \nלהורות על הקליפה הבאה לעולם לקטרג במקום גבוה, ה' ישמרנו:\nפג:\nעוד שאלו החברים מענין שנדרש בהגדת הלילה, \"אני ולא המלאך, אני ולא השרף, אני ולא \nהשליח\" וכו'. ובמקום אחר אמרו [ש], \"מניין שכל מכה ומכה שהביא וכו' היתה של ארבע או \nשל חמש\". ועולה מספרם מ' או נ'. הרי שמכת בכורות גם כן היתה על יד \"זעם וצרה\" וכו' \nשהם המלאכים המשחיתים. ובזה חדשתי כי ענין הכוסות ד' וענין ד' [זעם וצרה וכו'] שאמר \nרב יוסי הגלילי הכל ענין אחד. והוא כמו שפיר' בספ\"ר בענין הקליפות שהם י' והם ד' \nוקשה. ושם תירצנו כי כמו שהקדושה היא נחלקת עם היותה י' ספירות לג' חלקים שהם חסד \nדין ורחמים, ורביעית המקבלת משלשתן, כן הקליפה הם ג' קליפות, ירוק מבחוץ, לבן \nבאמצע, אדום תחתיו. והטעם [מפני] שאין הכרעה בקליפות. או לפי הפירוש שפירשנו שם. \n"},{"index":6,"he":"והנה בארנו בספ\"ר הנזכר בשער אבי\"ע שהקדושה מתלבשת בקליפה להומה ולאבדה כענין \n\"ומלכותו בכל משלה\". ולכן כאשר היתה מכת בכורות היה הקב\"ה בעצמו ובכבודו מתלבש בתוך \nהקליפה [כדי] לאבדה. \"למכה מצרים בבכוריהם\" שפי' בשריהם, ביצריהם ממש הכניעם ואבדם \nבכחותם העליונות. מה שאין כן במבול שהיה הכל ע\"י שליח שהם מי המבול. וכן בסדום. אבל \nבמצרים, הקב\"ה בעצמו (ביראתו) [ובכבודו] מתלבש בתוך הלבושים החמוסים ההם. ומפני \nשהמלכות יש בה שתי בחינות, בחינת[ה] עם ג' אבות שהיא רביעית להם, ובחינה אחרת \nהמקבלת מד' הנז', שעל זה נאמר בתיקונים רביעאה ליה\"ו, חמישאה לאהי\"ה, דהיינו שהיא \nרביעית וחמישית כדפירשנו. ולכן נחלקו בענין הלבושים אם היו ה' או ד', כי רבי עקיבא \nאמר ה' שג\"כ חרון אפו שהיא הכוללת ארבעתן היא חמישית, וראוי שתהיה במנין אחר שהיא \nבחינה בפני עצמה, ואין הענין בבחינת הד' העליונות. וכן בקליפה שהקדושה מתלבשת בה \n"},{"index":7,"he":"היו (ז') [ה'] קליפות ולכן יעלו אל חמישים. ורבי יוסי הגלילי סבירא ליה שד' ראוי \nלמנות ולא יותר, ש\"חרון אפו\" הוא כולל הכל ואינה בכלל, אחר שאינה אלא כללות הד' \nהנז'. וזה טעם ד' כוסות דהיינו ד' גאולות שהם נה\"י [ו]מלכות שהם ד' אותיות שבשם. כי \nנצח הוא י', והוד הוא ה\"א, ויסוד ו', וה' מלכות, שהם ד' אותיות שבשם. כדפירש הרשב\"י \nהאלהי בתיקונים בענין שיר פשוט כפול משולש ומרובע, שהמרובע הוא שם יהו\"ה שהוא נה\"י \nומלכות, דהיינו ד'. נצח חסד, ודין הוד, ורחמים יסוד, וכולל כולם מלכות. וכן הקליפות \nוהלבושים ד'. אבל כוס חמישי כיון שהוא כלול עם השאר, [הוא] דוקא אם רצה לשתות, נמצא \n[שהוא] רשות, אם רצה לרמוז אליו אין, ואי לא לא. וענין ד' גאולות הם כסדר:\nפד:\nעוד חדשתי בענין פ' \"קדש לי כל בכור\" וכו' ואמר כי סתם \"בכור\" הוא בחכמה. וכן פירש \nהרשב\"י ע\"ה. והנה אנו רואים שאמר \"פטר רחם\" מורה על שהוא מצד הנקבה, בחינתה התחתונה \n"},{"index":8,"he":"דהיינו פטר רחם. לכן אמר כי ענין קדוש הבכור הוא בסוד \"נעוץ סופו בתחלתו, ותחלתו \nבסופו\". חכמה בראש וחכמה בסוף, והיינו י' למעלה וי' למטה. ב' יודי\"ן מתיחדים בסוד \nשני האורות, הא' ישר והא' הפוך, ושניהם מיוחדים. וזהו בכור פטר רחם שהוא קדוש, והוא \nמצד בכירת הנקבה ועם שאינו בכור מהזכר. ולהיות שהבכור הוא יחוד ב' חכמות, לכן אמר \n\"באדם ובבהמה לי הוא\". שפי' \"אדם\" עולה מ\"ה, דהיינו יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א, וזהו \nב\"חכמה\", [אותיות] כ\"ח מ\"ה. ו\"בהמה\" הוא סוד המדרגה האחרונה אשר שם הוא מכון \nהמדרגות התחתונות, שהם בסוד \"בהמה\". ולכן אמר \"באדם ובבהמה\", ראש וסוף. והיינו \n\"לי\", הוא שהוא ראש וסוף, \"לי\" הוא למעלה בסוד ההעלם. \"ויאמר משה אל העם זכור את \nהיום הזה\" וכו' פי' להיות שימי יציאת מצרים, עם היות שהם ימים זכרים, עם כל זה הם \nבנקבה. וכן כל חמשים [יום] הם ז' שבועות, שהם ימי ליבונה והם כולם בנקבה, עד יום \n"},{"index":9,"he":"החמשים שהוא בזכר. ולכן אמר \"זכור את היום\" פי' עם היות שהוא יום שהוא \"זכור\", צריך \nליחדו אל הזכר ולהזכירו, וזה הוא \"זכור\". ואמר טעם לדבר \"אשר יצאתם ממצרים מבית \nעבדים\" , \"מצרים\" הם סוד הקליפות, וכן \"מבית עבדים\". כי המוכר עצמו לעבד מוריד עצמו \nמהקדושה אל הקליפה. ולכן בעלותו מתוך העבדות והקליפה, אינו עולה מיד בסוד הזכר אלא \nבסוד הנקבה, עד שיזכה אל הזכר. וזהו שאמר \"ממצרים\", דהיינו הקליפות. ועוד שהיו שם \nעבדים שקבלו עליהם עול קליפה. ולכן אין באפשר לעלות מיד אל הקדושה בסוד הזכר אלא כל \nענייני הימים הם בסוד הנקבה. ונתן טעם מכריח לדבר, \"כי בחוזק יד\", שהיא מל' , \n\"הוציא ה\"' וכו'. הנה גאולתכם היתה ע\"י הנקבה. ולכן עדיין אתם בתוך הנקבה, עם היות \nשהם ימי[ם] שמורה על היותם זכרים ולא נקבות, אינם אלא נקבות. \"ולא יאכל חמץ\". כאן \nבא הכתוב לתת טעם על שאלה הנשאלה בזוהר והיא, אחר שענין החמץ הוא רמז אל השטן \n"},{"index":10,"he":"והקליפה, א\"כ למה הותר לנו בשאר ימי השנה ולא נאסר כשאר איסורי התורה, ובזוהר תרצו \nלענין. ואנחנו נבאר ענין זה בפסוק על פי דרכינו, ונאמר שאחר שז' שבועות הם כלם במל' \nשהיא סופרת ימי ליבונה, ואין א' מהם בזכר כי הזכר הוא יום (ז) [ן'] דהיינו בעלה מתן \nתורה, א\"כ שבוע ראשון היא במציאות המל' שבמל', שהיא בחינה אחרונה שבה, ששם היא \nמתקרבת אל החיצונים. א\"כ ראוי שלא נאכל בשבוע א' חמץ מפני שהמקום עלול להדבק \nבחיצונים. ולכן אמר \"כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה\". וא\"כ הימים ז' הם בנקבה \nכדפי'. א\"כ ראוי שלא יאכל חמץ כדי שלא יתעורר במקום הזה כח הקליפה ח\"ו. אבל בשאר \nהימים אין לנו פחד שנדבק בהם, אלא אדרבה נשבית כחם. ולכן אין ראוי לאסור את המותר \nמפני הפחד, כי שלום לנו לא נירא. עד כאן היה העסק בלילה ההיא בס\"ד:\nפה:\nעוד נשאלתי ממקצת החברים בענין הנדרש בשיר השירים של הזוהר שפי' בענין התפילין כי \n"},{"index":11,"he":"אין ראוי להניחן בחול המועד. ואמר שם כי יו\"ט הוא תפילין של ראש, וחול המועד הוא \nתפילין של יד. ואם כן היה מן הראוי שנניח תפילין של ראש בחול המועד כדי שלא נפריד, \nמפני שחול המועד הוא יד בפני עצמו בסוד המל', וזה אין ראוי [להפריד] שהוא נרגן \nמפריד אלוף ח\"ו, ולכן נניח תפילין של ראש. וכן ביו\"ט נניח תפילין של יד כדי להשלים \nהיחוד. ולמה לא נניח כדי שיהיו מצוים לנו יד וראש בבת אחת, ותירצתי לזה כי צריך \nלדעת מה שאמר בפרק התכלת תפלה של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכב של ראש. \nויש להקשות, ולמה לא יעכב, כי המניח יד בלא ראש, וראש בלא יד, הוא נרגן מפריד אלוף. \nוהשבתי כי המוסכם בדברי הרשב\"י ע\"ה כי ד' פרשיות הם ד' אותיות של שם בן ד'. ו\"קדש\" \nהוא י'. \"והיה כי יביאך\" הוא ה\"א. \"שמע\" הוא וי\"ו. \"והיה אם שמע\" הוא ה'. והוא \nהמוסכם ברוב דבריו. ועם היות שנמצא היפך לזה בפ' ואתחנן, הדברים במקומם צריכין \n"},{"index":12,"he":"פשרה. ואיך שיהיה נמצינו למדין כי ד' פרשיות הם ד' אותיות יהו\"ה שהוא הזכר, ת\"ת \nודאי, והוא ביד עם היות שהוא נרמז במל', עם כל זה אינה ממש בנקבה לבדה ח\"ו אלא \nביחוד עם הזכר, שזהו כתר מל'. וד' פרשיות בפנים שהוא הזכר. וכן בראש עם היות שהוא \nבזכר שם נכללת הנקבה, שזהו בי\"ת וד' פרשיות. איך שיהיה נמצאת הזכר בנקבה, והנקבה \nבזכר. והחילוק בזה בענין היחוד באיזו בחינה היא אם למעלה אם למטה, אם בנקבה אם \nבזכר. ולכן אחר שיש יחוד קצת, אם כן יד אינה מעכבת של ראש, וראש אינה מעכבת של יד. \nוכן הענין בתפילין שבחול המועד ויו\"ט, כי יש יום ולילה בין בחול המועד בין ביו\"ט. \nנמצא ביד נכלל הראש, ובראש נכלל היד. כי בין ביו\"ט בין בחולו של מועד יש יום ולילה. \nוא\"כ נמצא שאין פירוד ח\"ו. וכן פי' שם כי תפילין של יד היינו מעלי שבתא. ושבת דיומא \nהוא תפילין של ראש. פי' כי הלילה הוא היד, והיום הוא הראש על דרך זה. ואמר ביו\"ט \n"},{"index":13,"he":"עצמו, ובחולו של מועד עצמו. וביו\"ט שאין בו חול המועד, כגון בשבועות ור\"ה וי\"כ. \nולענין שאמר שם \"קלנא דמלכא לאעברא תפילין דמאריה עלמא מעל רישיהון ולאנחא תפילין \n(אחרונים) [אחרים] דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא\" וכו'. וכן מה שאמר \"דיוקנא דחותמא\" \nוכו'. פי' בימי החול ידוע ששולט העבד מט\"ט אשר \"בדברים לא יוסר עבד\" כי שם הם ענין \nהמעשה, והמצות התלויות במעשה. ולכן נאמר \"והכית בצור\", במעשה ולא בדבור. אבל בקדושה \nביום שבת הוא בדבור בפיוס, כמו שאמר \"ודברתם אל הסלע\" כמו שהארכנו בחבורינו הגדול \nבספ\"ר בשער אבי\"ע וכן בספר זה סימן י\"ט. ולכן בחול כדי להמשיך אור הקדושה המתלבשת \nבחול (מ) [ב]מט\"ט עלינו, אנו מניחין תפילין שהם דיוקנא דחותמא דמלכא שהוא הנקרא \nצורי' רצועות כמבואר בספ\"ר בשער הנזכר והוא במעשה בהנחת תפילין. אבל ביום שבת אין \nאנו צריכין לענין זה כי הדבר תלוי באמירה, כענין \"זכרהו\" בכניסתו בקידוש שבת, ואין \n"},{"index":14,"he":"אנו צריכין אל התפילין שהם למטה במט\"ט במעשה, אלא [די] בדבור. כי בשבת נאסר המעשה \nואין מעשה אלא בששת ימי המעשה. ולכן המגלה אור ע\"י התפילין שהם חותם של שעוה הוא \nקלנא וח\"ו מערב חול בקדש, וקדש בחול. ולכן אין ראוי להניח תפילין לא בשבת ולא ביו\"ט \nולא בחולו של מועד, אחר שהוא ג\"כ נאסר במלאכה. אבל בר\"ח אינו אסור במלאכה ועם כל זה \nבמוסף הם אסורים, מפני שזהו המוסף המתוסף בינו ובין החול, שהוא התוספת קדושה שנתוסף \nמלמעלה מ\"שער החצר הפנימי הפונה קדים\" שביום החודש ג\"כ \"יפתח\". ולכן בזמן המוסף \nשהוא תוספת קדושתו שניה, ג\"כ תלוי באמירת בית דין באמרם \"מקודש החודש מקודש\", אז \nצריך לחלוץ תפילין משום קלנא שכבר נתוספה קדושה ממקום גבוה מהמוסף, כנודע. ומפני \nשהתוספת אינו אלא במוסף, כי הוא מותר במלאכה, לכן אין חולצין אלא במוסף ומניחין \nבשאר היום. ולהניח [של] ראש בחולו של מועד, ויד ביו\"ט, הוא קלנא. מפני כי ודאי \n"},{"index":15,"he":"אעפ\"י שלא יהיה היחוד בעצם שלם בקדושה למעלה במה שאינם שתי תפלות יחד, י\"ד ורא\"ש, \nעם כל זה יותר מובחר הוא קצתו למעלה, מכולו למטה. ולהשלים היחוד בתפילין הוא קצוץ \nח\"ו, כי נמצא מיחד נקבה עליונה בזכר תחתון. וא\"כ איך (יחד) [ייחד] בחינת הת\"ת שבחול \nעם בחינת המל' שבקדושה העליונה, כי נמצא גברת נבעלת לעבד. וכן [של] יד בחולו של \nמועד הוא מלך מזדווג עם (אימא) [אמה] ח\"ו. וזה אינו ראוי:\nפו:\nנשאלתי על ענין הסכין ופגימתו. והשבתי שיש ב' מיני סכין, פגום ושאינו פגום. כי \nהפגימה היא חסרון וקליפה, כענין פגימת הירח שמורה על השלטת הקליפות. ו[כן] הוא החרב \nהם שנים, \"חרב נוקמת נקם ברית\" והיא טהורה ונקיה וקדושה. ויש \"חרב היונה\" והוא \nהקליפה. וב' חרבות אלה הם ב' סכינים. כשיש בה פגימה מורה על היות בה החסרון והפגם, \nואז הוא פסול ומורה על \"חרב בני עמון\" וחרב שנהרג בו בלעם בן בעור כדכתיב \"ואת בלעם \nבן בעור (הקוסם) [הרגו בחרב] וגו'. וכמו שיש בצד הקדושה י\"ב אבנים למספר שבטי בני \n"},{"index":16,"he":"ישראל, שעל הי\"ב נאמר והים \"עמד על י\"ב בקר\", מורה על המל', שמרכבתה על י\"ב צורות \nעליונות שהם פקידים בתל\"י גלג\"ל ול\"ב, והוא עולם שנה נפש כמבואר בספ\"ר בשער כנויי \nהשמות, בשם ע\"ב. כמו כן בצד הטומאה י\"ב אבנים שעליהם משכן הדם הנקרש, והם אבני נגף \nוצור מכשול. והעד על זה י\"ב דגלים במדבר מרכבה לשכינה. וכן בישמעאל נאמר י\"ב נשיאים \nיוליד, והם י\"ב אבני נגף ש\"גם את זה לעמת זה\". ולכן הסכין צריך י\"ב פעמים בדיקה שהם \nאבשרא ואטופרא ב' פעמים בכל אחד מהם לכל אחד מתלת רוחתא מהני, שהם ד' לכל צד מג' \nצדדים, הרי י\"ב. וששה מהם אבישרא שהוא בסוד החסד רכות הבשר, והצפורן ששה שהוא בסוד \nהגבורה קשה כצפורן. שכן י\"ב שבטי ישראל ששה על הר עיבל, וששה על הר גריזים, אלו \nבימין על הברכה ואלו בשמאל על הקללה. או להיפך, צפורן לבן בסוד החסד, ובשר אדום \nבסוד גבורה. כי לכל [יש] מבוא בחסד כדפי' בספר הנ\"ל בשער ערכי הכנויין בערך עצם, \n"},{"index":17,"he":"וערך בשר. וענין ג' רוחתא, כי שוה הוא ג' פעמים ארבעה, כמו ד' פעמים שלש. והכל רמז \nאחד וענין אחד. ובהיות שהסכין נקי בכל י\"ב אבניו מורה על החרב העליון הטהור. ואז \nהיא כשרה ואין בה שליטת הקליפות כלל. וכאשר יש בה פגימה בחלק מחלקיו אז מורה על כסא \nפגום, וסכין פגום והוא סמאל, והיא נבלה, השולטים בעולם ומייבשים אותו, שעליהם נאמר \n\"נבלתי יקומון\". והנה הפגימות הם ג'. אוגרת, מסוכסכת, עולה ויורד כנחש. והנה \n\"אוגרת\" היא קליפה אחת, בשתים שתים, משתי רוחות. ונקראת \"אוגרת\" מלשון קבוץ, שלעולם \nהיא מקבצת בסוד \"לעלוקה שתי בנות הב הב\". וכן נאמר \"שלוש הנה לא תשבענה וכו' שאול\" \nוכו'. ולכן היא בשתים שהם ב' הקליפות החצונות של הגאוה, ואין להם טהרה עולמית. ולכן \nבכל ענין [הנשחט הוא] נבלה. \"מסוכסכת\" הויא מרוח אחת, והיא קליפה ג' של אגוז שאינה \nקשה כל כך. ואצלה קליפה ד' דקה קרובה אל הקדושה ולכן מרוח אחד כשרה בדיעבד. אבל \n"},{"index":18,"he":"לכתחלה אין שוחטין בה כל עיקר. ועל כזה נאמר \"הרחק מן הכעור ומן הדומה לו\". ומצד \nקליפה שלישית זו הם כל אותם שיש להם סימן א' של טהרה, כחזיר וכארנבת ושאר עופות שיש \nלהם קצת סימני טהרה כגון פרס ועזניה וכיוצא בהם. וכאשר הקליפה הד' שיש בה טהרה \nמתיחדת עם השלישית הטמאה נאמר \"לא לחנם הלך זרזיר אחר עורב אלא מפני שהוא מינו\". \n"}]}
