{"id":"kabala-2058760abdde-1-4","bookId":"kabala-2058760abdde","part":1,"torah":4,"title":"קטע 4","hebrewTitle":"קטע 4","segments":[{"index":1,"he":"רמז גדול כמו שמצינו לר\"ש ע\"ה מונה התיבות פעמים רבות, בפסוק \"ישקני\", וכן בזוהר \nפרשת תרומה בענין [סדר אותיות] א\"ב שביוצר של שבת. וכן בפרשת יתרו בפסוק \"פדות שלח \nלעמו\" וכו'. כנראה שבכל מקום מנין התיבות רומזים סוד גדול. והנה פסוק זה יש בו ו' \nתיבות לפי שהוא מורה על היחוד כענין פסוק \"שמע ישראל\" שיש בו ו' תיבות להורות על \nהיחוד כדפי'. עוד אמר בענין \"שמיעה\", כעין \"שמע ישראל\". ופי' הרשב\"י ע\"ה כי השמיעה \nבמל' מצד הת\"ת. והענין כי \"שמע\" נקראת המל', ופי' \"שמע\" קיבוץ, מלשון \"וישמע שאול\". \nוהענין כי היא נקראת \"שמע\" בסוד שהיא כלולה ומקושטת מצד היותה כלולה מהספירות כולם. \nואינה כלולה מכל הספירות אלא מצד הת\"ת שהוא הכולל אותם. וזהו \"ה' שמעה תפלתי\", פי' \nה' [הוא] ת\"ת, ותפלה [היא] מל'. הנה התפלל שיתקן ויקדש הת\"ת אל המל' בסוד \"שמע\" \nשהוא הקישוט כדפי'. ואמר \"שמעה\" פי' [שתי מלים] \"שמע ה\"', כענין \"צדק צדקה\", \"ליל \n"},{"index":2,"he":"לילה\", דהיינו כד קבלת עלה דכר. ועם כל זה עדיין לא הגיע ענין הזווג בעצם אלא הכונה \nעל קבלת הזכר ואל הקישוט, והוא ב' מיני קישוט. הא', \"שמע\" שעניינו קיבוץ הספירות \nכלם כדפי', והב', [אות] \"ה\"' שהוא כללות ה' אורות מצד החסד, וה' מים מצד הגבורה, \nוה' רקיעים מצד הת\"ת, והיינו ענין הג' וו\"ין שהם ו\"יסע ו\"יבא ו\"יט, ג' אבות. ופי' \nה', חמשה, דהיינו חמשה אורות מצד [פסוק] ו' ויסע. ה' רקיעים מצד [פסוק] ו' ו\"יט. ה' \nמים מצד [פסוק] ו' ויבא. וזהו ענין שמעה, בה'. והנה אחר היותה מקושטת אין לה בושת \nלהזדווג. וזהו \"ושועתי\" שהיא המל', \"אליך\" הת\"ת, \"תבא\" ולא תתבייש, ככלה שתקנה כל \nצרכי חופתה ואין לה בושת להגיע אל נישואיה. ונקראת \"שועתי\" שהוא מלשון הבטה כענין \n\"ושוע אל ההר\". והענין שהיא מבטת וממתנת אל הזיווג כענין שומרת יבם. ובהיותה מקושטת \nהיא ממתנת אל הזווג ונקראת \"שועתי\", ו\"אליך\" הת\"ת, \"תבא\" ותתקרב בלי בושת כלל. \n"},{"index":3,"he":"והגענו לעכב\"ר, ואצל מערת ר' ינאי ור' דוסתאי ור' נהוראי:\nלב:\nונתעסקנו בפסוק \"אל תסתר פניך ממני ביום צר לי\" וגו'. ופי' \"אל תסתר פניך\" וכו' הם \nדברי השכינה המדברת ברוח הקדש, והיא מדברת כנגד הת\"ת בעלה. ורצתה לומר \"ביום צר לי\" \nכי בהיות השכינה משפעת אל הקליפה, היא אז פורשת נדה. והענין כי בהיות השפע נשפע \nמלמעלה על ישראל, הקליפות הם מקטרגים לומר \"אלו עובדי ע\"א, ואלו עובדי ע\"א\" וכו' \nומקטרגים על ישראל. ואז אוחז במשכן לינק, והירח נפגם ויונקת מצד הצנור החיצוני \nשביסוד, ונעשתה תועבה הזאת בעונותיהם של ישראל. ואז יונקים הקליפות ממנה מצד \nהמרירות ההוא כמו שהארכתי בענין זה בספ\"ר בשער הצנורות. והנה בהיות הת\"ת מאיר פניו \nאל המל', כח הקליפה נמנעת ונסתרת בנוקבא דתהומא רבא. כי (אף) [אם] היא נקרבת אל \nהקדושה תאכלנה האש הגדולה. כי מטבע הקדושה לטהר ולכלות כל מיני קליפה שבעולם כדפי' \nלעיל. ולזה אמר \"אל תסתר פניך\" כמתפללת ומתחננת לדודה שלא יחסיר שפעו והשגחתו. \n"},{"index":4,"he":"ואמנם ביום בא הצר הטמא לאכול ולאחוז בכנפי המשכן, באופן שלא תוכל הקליפה והצר \nלהתקרב ולטמא ולטנף המשכן. ואמר \"פניך\" לשון רבים, לאחד משתי סיבות. אם מפני שבחינת \nהפנים הם רבים מצד הכללות. אם מפני שהם פנים של ת\"ת המתיחדים בבינה, והפנים המביטים \nבמל', באופן שיהיה מקבל מהבינה ומשפיע השפע ההוא למטה, שאז לא יוכל הקליפה להתקרב \nאל המשכן מפני כח הבינה המשפעת. \"הטה אלי אזנך\", פי' חלה עוד פני אל ענין א', כי \nבהיותה רוצה להתיחד שישפיע אליה תכף כח הגבורה המעוררת כח הזווג. וזהו \"אזנך\" \nשהשמיעה והאזנים הם מצד הגבורה, ולכן אמר אזנך א' לבד. והענין שישפיע לה כח הגבורה \nשלו מעת היחוד. והיינו \"ביום אקרא\", פי' ארצה להתיחד לקבל, דהיינו לשון קריאה כמו \n\"וקרא זה אל זה\" שתרגם אונקלוס \"ומקבלין דין מן דין\". וכן ענין \"תהום אל תהום קורא\" \nוכו' דהיינו יחוד. \"מהר ענני\" פי' אחר, התעורר אל תתעכב [מ]להתיחד, אלא \"מהר ענני\", \n"},{"index":5,"he":"דהיינו היחוד. ונתקרבה אליו ונמצא השכינה שואלת ממנו ג' דברים זה אחר זה. הא' שלא \nיתקרבו הקליפות, ואחר זה שעוד יעורר הזווג. ואחר זה שיזדווג מהר, ואל יהי בעכוב \nח\"ו:\nלג:\nעוד נתעסקנו שם בפסוק \"תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני\" וגו'. ופי' בהקדמת הזוהר החילוק \nשבין \"מזמור לדוד\" או \"לדוד מזמור\". ש\"מזמור לדוד\" עניינו שהקדימה שכינה ושרתה על \nדוד קודם שיתבודד דוד אל הענין. וכן בפסוק זה \"תפלה לדוד\", \"תפלה\" שהיא השכינה, \nהקדימה לדוד. והענין מפני צורך הזמן שנצטרכה השכינה אל היחוד, ולכן שרתה על דוד שעל \nידו תתיחד ותקבל שפע. וזהו \"הטה ה' אזנך ענני\" וכו'. פי' כבר ביארנו שהיחוד ע\"י \nהתעוררות הגבורה שהיא האזן. ומפני שאפילו שבהתעורר הזווג יושפע דין ביותר, ויתבלבל \nהשמחה מפני רוע העונות, לכן אמר \"הטה ה' אזנך\", פי' תטה אותה קצת אל הרחמים באופן \nשיושפע דין ולא כל כך אלא בדרך הטיה קצת. והענין שיחבקנה בזרועו השמאלי שמשם תחלת \n"},{"index":6,"he":"הזווג, \"וענני\" היינו ענין הזווג. \"כי עני ואביון אני\", נתן טעם אל צורך הזווג על \nכל פנים, מפני ש\"אני\" שהיא השכינה, היתה \"עני ואביון\". ובשתי המדרגות האלה נאמר \nש\"עני\" היינו שאין בעל הבית שהוא הת\"ת נותן לו. אמנם כבר יש לו שפע ממקום אחר. אבל \nאביון דרשו ז\"ל \"תאב לכל\". ופי' א' משני הפירושים והכל א', ל\"כל\" היינו יסוד. או \n\"לכל\" פי' לכל הספירות. והכל א' כי היסוד נקרא \"כל\" בערך שהוא מקבל מהכל. ועתה אמר \nשהיא \"עניה\" שאין לה שפע מצד בעלה, וכן היא \"אביון\" מצד היסוד, דהיינו קיומה מצד כל \nהספירות. וזה טעם שהקדימה לעורר אל דוד, שעל ידו תתיחד ותקבל שפע. ונכנסו מקצת \nהחברים תוך המערה והתפללנו תפלה קצרה. ויצאנו השדה אל הסלעים להתגרש:\nלד:\nונתעסקנו בפסוק \"מי כה' אלהינו המגביהי לשבת\" וגו'. פירש כי השכינה עילאה בינה \nנקראת מ\"י כנודע. ופי' ר\"ש בזוהר שהיא נקראת מ\"י מבחינתה למעלה המתיחדת עם החכמה. \n"},{"index":7,"he":"ועוד נקראת שם בן ד' בנקודת אלהים כזה, יהו\"ה. והטעם פי' בזוהר מפני שעיקרה רחמים \nוהיינו שם בן ד', ומעוררת דין והיינו נקודת אלהים. ואחרים מן המפרשים פי' הטעם כי \nממנה יאצלו הת\"ת והמל' והיא נקראת על שמם \"ה' אלהים\", ה' מצד הת\"ת, אלהים מצד \nהמלכות שהוא נקראת אלהים. ולפי האמת בטוב העיון אין שתי הסברות האלה חולקות, וכולם \nאחד. והענין במה שכבר קדם לנו כי הת\"ת נקרא ה' מפני שהוא רחמים. והמל' נקראת אלהים \nמפני שהיא דין שבו נקראת גבורה תתאה כנודע. והנה היינו דין ורחמים של הבינה וכמו \nששם בן ד' משפיע רחמים, כן המל' משפיעה היא דין, והיינו דין ורחמים היוצאים מן \nהבינה. כי כמו שהגבורה דין היוצאת מהבינה, כן מל' היא גבורה תתאה. והיינו \"פועל \nגבורות\" שהיא משפעת בשתי הגבורות. ואחר שהענין כך נמצא שם בן ד' שבבינה שהוא נקוד \nבנקודת אלהים מלך בהיכלו דין, כסא דין וכסא רחמים, והיינו ענין \"מי כה' אלהינו\". \n"},{"index":8,"he":"פי' \"מי\" הוא ממש כה' אלהינו, דהיינו שם בן ד', ה' (אלהינו) [ב] נקודת אלהים. ואם \nכן מה בין זה לזה, ופי' כי חלוק שביניהם הוא \"המגביהי לשבת\". פי' נקראת מ\"י בהיות \nמ\"ם בינה מתיחדת עם החכמה י' למעלה, והיינו בחינתה המתעלמת. וזהו \"המגביהי לשבת\". \nונקראת \"ה' בנקודת אלהים\" [כאשר היא] \"המשפילי לראות\", פי' כשהיא משפעת ורואה בשמים \nובארץ, דהיינו ת\"ת ומלכות, שמים וארץ. ובערך בחינתה אליהם נקראת ה' אלהים:\nלה:\nעוד פירשתי בו פי' אחר, בהקדמת הספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שפי' הרשב\"י ע\"ה \nבתיקון בפסוק \"כי אין כידוד\". שפי', כ' כתר, ויהו\"ה הוא י' חכמה, ה' בינה, ו' שית \nספירן, ה' מלכות. ונקרא כתר כ' בסוד \"עשרה עשרה הכף\". ופי' עשרה ממטה למעלה, י' \nמאדנ\"י שהוא במלכות, ששם ראש האור המתפשט בשם יהו\"ה מלמעלה למטה, ששם ראש האור כתר. \nוזהו \"עשרה עשרה הכף\" וכו'. והוא האור המתפשט בשם יהו\"ה שהוא כולל י' ספירות שהם \n"},{"index":9,"he":"לבוש אל האור, והאור עולה בהם ויורד דהיינו כ'. ולפי דרך זה נוכל לפרש \"מי כה\"', מי \nידמה אליו ומי ישוה אליו, אלא \"כה\"' כי כ' כתר המתפשט בי' ספירות שהוא השם. ואמר \nלרמוז זה עוד \"ה' אלהינו\" שעניינו דין ורחמים, והיינו אור היורד והשופע, ואור העולה \nהמקבל. וחזר הכתוב ופי' טעם הענין ואמר \"המגביהי לשבת\", פי' המגביה י' לשבת, שמגביה \nאת הי' שהוא מקור האור על הו\"ה, ונמצא שם בן ד' כסדרו שהוא יהו\"ה. והיינו י' מלמעלה \nלמטה, וזהו סיבת הי' מלמעלה למטה. וסיבת הי' מלמטה למעלה הוא \"המשפיל[י]\" פי' \nהמשפיל י' שהוא י' למטה מהו\"ה, דהיינו שם בן ד' הוה\"י שהוא י' ספירות מלמטה למעלה. \nוכדי להבין ולראות הענין הזה היטב, ביאר שיובן ויראה בשמים ובארץ, פי' \"בשמים\" \nתפארת המשפיע, \"ובארץ\" המל' המושפעת. והיינו יהו\"ה מצד הת\"ת (זכר) והוה\"י מצד \nהנקבה, מל' מושפעת:\nלו:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"ודברתי על הנביאים\" והיינו שכיון הכתוב להפליג במעלת הנביא, \n"},{"index":10,"he":"בזמן הושע. והוא כי \"דברתי\" שהיא המל' שהיא נקראת \"דבר\" כבר היתה מתיחדת עם ו' שהוא \nבעלה, והיינו \"ודברתי\". ואז היא למעלה מהנביאים שהם נצח והוד. והענין יובן במ\"ש ר\"ש \nבתיקון כי נצח הוא אספקלריא דנהרא, והוד אספקלריא דלא נהרא, וזהו הפך המפורסם \nאלינו. וביאורו הוא גם כן במקומות רבים כי ת\"ת אספקלרייא המאירה. ומלכות אספקלריא \nשאינה מאירה. ועוד ענין מנגד ג\"כ שבו יובן ענין זה כי מקום הנבואה הוא מת\"ת ומל'. \nלפיכך בין המתנבאים יש חילוקים בין משה רבנו ע\"ה ושאר הנביאים. והנה הנביאים הם נצח \nוהוד. והענין הזה כלו יובן עם מה שפירש בתקון במקום אחר כי אדנ\"י בהוד, ויהו\"ה \nבנצח. וביסוד תרוייהו חד דהיינו יאהדונה\"י. והכונה כי ת\"ת שוכן על הנצח כדרך הזכר \nהנוטה אל הרחמים. והמל' שוכנת על ההוד כדרך הנקבה (הנוחה) [הנוטה] אל הדין. ונמצא \nלפי זה כי נצח אספקלרייא המאירה על ידי הת\"ת שבו. ואספקלריא שאינה מאירה הוד ע\"י \n"},{"index":11,"he":"המלכות שבו, והיינו נביאים וכו'. והנה בהעלות המל' עם בעלה למעלה בסוד תרווייהו כחד \nבת\"ת, אז ודאי אספקלריא שאינה מאירה היא מאירה. וז\"ש \"ודברתי\" שהוא יחוד ת\"ת ומל', \nהם \"על הנביאים\", שהוא הת\"ת שהוא על הנביאים. ואז \"ואנכי חזון הרביתי\". דע ש\"אנכי\" \nהיא הבינה כנודע. ומלת \"ואנכי\" [בתוספת וא\"ו] מורה ת\"ת מיוחד עם הבינה. ו\"חזון\" הוא \nיחוד ת\"ת ומל', שהיא נקראת \"חזן\", ועם הת\"ת,\"חזון\". ונמצא לפי זה ת\"ת יונק מהבינה \nומשפיע במל', ונמצא המל' שהיא מתרבית. והיינו \"ואנכי חזון הרביתי\", הרביתי וגדלתי \nלחזון שהיא המל' ע\"י הוא\"ו שבתוכה. וא\"כ נמצא מעלת הנבואה בזמן ההוא משובחת מנבואת \nזמנים אחרים. ומה שנאמר \"וביד הנביאים אדמה\", ע\"י הנביאים נקראת המלכות במקומה למטה \nכמו \"היתה עלי יד ה\"'. וקראה \"יד\" הנביאים, פי' כי מקבלת מן הנביאים שהם נצח והוד, \nואז הדברים באין בדמיון. וזה הוא \"אדמה\". ופי' הרשב\"י כי השכינה נקראת \"דמיון\" מצד \n"},{"index":12,"he":"סתימו דעיינין, פי' מצד היות אספקלריא שאינה מאירה שאין העינים העליונים משפיעים \nבה, ולכן הדברים באים בדמיון (וצור') [וצורה], מפני שאין הדברים מאירים באור כראוי. \nולכן אמר \"וביד הנביאים\" למטה \"אדמה\". ובאים הדברים בדמיון, לא בעצם בבהירות כראוי:\nלז:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"מזמור לאסף אל אלהים ה' דיבר\". ופירשתי בו כי \"מזמור\" היא \nהשכינה מצד החסד, ו\"אסף\" היא השכינה. וכן ביארו בזוהר פרשת אחרי מות כי שר המשורר \nמחצות הלילה עד הבקר, אסף שמו. והיא נקראת אסף מצד הדין, כי דגל מחנה דן מאסף כל \nהמחנות. והנה נרמז בשתי מלות אלו \"מזמור לאסף\" הם ב' הקבלות, מצד החסד ומצד הגבורה \nלעורר הזווג. ולהיות כי תחלת קבלתה מן הדין והיא נקראת \"אסף\", ואחר [כך] היא מקבלת \nמן החסד, והיא נקראת \"מזמור\", לכן אמר \"מזמור\" לאותה שהיא \"אסף\", \"אל אלהים ה\"' הוא \nהת\"ת מיוחד עם החסד והגבורה. לכן הזכיר תחלה \"אל\" ואח\"כ \"אלהים\". וכאן ביארתי ענין \n"},{"index":13,"he":"נמצא בתיקון כי \"אלוה\" מצד החסד, ו\"אלהים\" מצד הגבורה, ויהו\"ה מצד הת\"ת באמצע. נמצא \nו\"ה מצד הגדולה. י\"ה מצד הגבורה. יהו\"ה באמצע יונק משניהם, מכריע ביניהם. זה כללות \nדברי ר\"ש בתיקונים. והנה יש בענין זה כמה דוחק. ראשונה כי אחר ששם בן ד' הוא הממוצע \nביניהם א\"כ מן הראוי היה שיהיה י\"ה מצד הימין, ששם י\"ה שבשם, ו\"ה מצד שמאל ששם ו\"ה, \nכענין כתיבתו י\"ה בימין ו\"ה בשמאל. עוד קשה כי י\"ה שבשם \"אלהים\" משתנה והוא ה\"י, \nוהיה מן הראוי להיות אליה\"ם. והענין הזה יתבאר בענין אחר שאמר בתיקונים מקומות רבים \nלאין תכלית. [כלומר] שמ\"י עם י\"ה שס\"ה. זכר\"י עם ו\"ה רמ\"ח. והנה במאמר הזה קשה עוד \nכמה דברים, כי מן הראוי היה ש\"זכרי\" שהוא הזכר יהיה עם י\"ה שם גבוה. ו\"שמי\" יהיה עם \nו\"ה שהוא מושפע למטה כנקבה:\nעוד קשה כי רמ\"ח מצות עשה ג\"כ היה ראוי שיהיו עם י\"ה, לא שס\"ה. כי שס\"ה הם בנקבה \nכנודע, ומצות עשה הם למעלה. והענין הזה ביארתי קצתו בספ\"ר בשער השמות. ועתה במקום \n"},{"index":14,"he":"זה נבאר ב' הענינים יחד, הואיל וכאן היתה (מתנתו) [תחנתו]. והוא פי' בזוהר פרשת \nהעקידה כי עיקר שלמות עליון בהיות המים כלולים באש, והאש כלול במים, וזה הוא ענין \nהעקידה כמבואר שם. ונודע מענין הזכר כי גדר עניינו היותו משפיע נוטה אל צד הימין, \nוהנקבה ענינה מושפעת ונוטה אל צד השמאל. ושם בן ד' חציו מושפע ופי' הרשב\"י ע\"ה \nבתיקון ו\"ה בארץ, י\"ה בשמים, דכתיב \"ישמחו השמים ותגל הארץ\". זה כללות לשונו ואם \nאינו ממש דבריו. והכוונה י\"ה משפיעים מהם מכוונים בשמים. ו\"ה בארץ כי הם מושפעים. \nוהנה לפי זה כאשר שם בן ד' הוא גדרו י\"ה משפיע, ו\"ה מושפע, ראוי שיתגלגל הדבר מים \nבאש שהם י\"ה שבשם הנוטים אל המים שהם משפיעים ורחמים וזכר. כי ג' דברים אלה הם א' \nוראוי שיהיו מצד האש שהוא הגבורה. וזה י\"ה שבשם אלהים, מים בצד אש. ועוד אש בצד מים \nשהוא ו\"ה שמדרכו להיות בצד האש, והם מושפעים דין נקבות. והם בצד החסד מים משפיעים \n"},{"index":15,"he":"כי הנה הם משפיעים שהם ת\"ת ומלכות, שזה נרמז בשם אלוה כדפירשנו בספ\"ר בשער ערכי \nהכנויים. וי\"ה שבשם אלהים מורה על הדין שכן ה' על (ה\"י) [יוד] המורה על הנקבות \nכדפי' ר\"ש וביארתי בספ\"ר הנז' בשער השמות. ועל דרך זה יתיישב \"שמי עם י\"ה\" שהוא סוד \nשמאל בימין שעולה שס\"ה, שזהו המורה כי אעפ\"י ששס\"ה מצות ל\"ת הם בגבורה, עם כל זה \nנכלל בהם המים דהיינו י\"ה. ו\"זכרי\" שהוא הזכר רמ\"ח מצד החסד, עם כל זה נכלל עמו ו\"ה \nמצד הנקבה, והם אש במים. ונמצאו לפי זה שם בן ד' בת\"ת חציו כלול בחציו, וחציו \nבחציו. כאלו תאמר ו\"ה, חסד ת\"ת גבורה, י\"ה ו\"ה ה\"י (כזה) והרי שני שמות מצורפים, \nנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. ונחזור אל ענין ביאור הכתוב. כי זה ענין מורה \"אל \nאלהים ה\"', פי' הת\"ת מיוחד עם הזרועות בסוד היחוד שהוא מקבל בתחלה מן החסד ואח\"כ מן \nהגבורה. ולכן אמר \"אל אלהים ה\"', אל תחלה בנקבה לאסף תחלה כדפי'. \"דבר\", פירש הת\"ת \n"},{"index":16,"he":"שהוא השם הנזכר, \"דבר\" פי' נתייחד עם המלכות ומשפיע בה סוד השפע הראוי אליה במקומה. \nואח\"כ \"ויקרא ארץ\", פירש נתיחד עמה שהיא נקראת ג\"כ \"ארץ\" וקראם עתה \"ארץ\". וקודם \nבלשון \"דבור\" מפני כי קודם היחוד היא נקראת \"דבור\" מצד הקושי והדין, ואח\"כ \"ארץ\" \nלשון רצון, שהשפיע בה הרצון מלמעלה בסוד היחוד, לקבל מלמעלה מצד הרצון. וביאר כי \nענין קבלתם והארתם הוא מחכמה, כי משם הוא מזרח על שם כי מכחה זריחת הת\"ת, שמש הת\"ת, \nעד יסוד מבואו מל'. נמצאת היחוד כולל כל האצילות כלו:\nלח:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"מציון מכלל יופי\" וגו'. פי' בו \"מציון\" יסוד. ופי' מן הציון, \nשהוא היסוד, הת\"ת שהוא הנקרא \"מכלל יופי\" מצד שהוא כולל כל גוונים, שכן נקרא ת\"ת \nלשון פארות, וכן נקרא ארגמן שהוא כולל גוונים הרבה. וכן נקרא יפה, על שם הפאר שבו. \nוהת\"ת הופיע והשפיע למלכות הנקראת \"אלהים\" כנודע. עוד פי' אותו על דרך אחרת. \n\"מציון\", ר\"ל הת\"ת שהוא בתוך ציון. שאם כוונתו על היסוד היה לו לומר \"בציון\". עתה \n"},{"index":17,"he":"שאמר \"מציון\" נראה שכונתו מאותו שהוא בתוך ציון מסתתר. ועל דרך זו ביארו בזוהר \nענינים אחרים כמו \"מסיני בא\", ולא \"בסיני\" וכו'. ועתה ירצה על ידי הת\"ת שהוא בתוך \nהיסוד, לאותה שהיא \"מכלל יופי\", שהוא המלכות, כענין \"וראיתיה לזכור ברית עולם\". \nופי' ר\"ש ע\"ה בתיקונים \"וראיתיה, מתקשטת בגוונהא\" כו'. ואז משפיע בה הבינה שהיא \nהנקראת \"אלהים\". וזהו ע\"י הת\"ת בהיותו בתוך ציון, משפיע במל' הנקראת \"מכלל יופי\", \nהבינה שהיא \"אלהים\". עוד פי' אותו בענין אחר כי המלכות היא מאירה ומושפעת מקבלתה \nמיסוד ות\"ת, דהיינו מציון ולא מכל בחינות היסוד היא מאירה, אלא מבחינת היותו \"מכלל \nיופי\" שהוא כולל כל הספירות בשופע, ומאותה בחינה היא מאירה. וזהו \"מציון\", מצד \nהיותו מכלל יופי, כל יופי, כענין \"ויהי יוסף יפה תואר\" וכו' משם המל' שהיא נקראת \n\"אלהים\" הופיע:\nלט:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר\". ופי' בו כי אדוני נקראת \n"},{"index":18,"he":"המלכות, כי הוא אדון כל הארץ, ונקראת \"גדול\" בסוד יניקתה מצד החסד. והנה בתחלה קדמה \n"}]}
