מדרש הנעלם
קטע 10
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
א"ר יוסי, והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. אמר ליה ר' פרחיה, קרא לה על שם העתיד, היה לו לקרוא אותה חיה, על שם חי ונקראה על שם העתיד חוה, דעתיבד חיויא למסטי לחוה. פרשת בראשית מאמר הוא ישופך ראש הוא ישופך ראש. אמר ר"י, כך דרכו של נחש אין הקשה שלו מאדם אלא בראש. ואין הנשיכה מהנחש לאדם, אלא בעקב. א"ר יצחק בר ר' יוסי למאן דאמר דיצר הרע הוה, מאי נימא בהאי פסוקא: אמר לו ר' יוסי, מלמד שאין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש. זה ראש הישיבה. ואין הנחש הזה הורג לאדם, אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות, ודש בהם בעקב, הה"ד עון עקבי יסובני: אמר רבי יצחק מהכא, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כלומר עוה עבירות ודש בהם בעקב, שחושב שאינם כלום, כמו חבלי השוא, שאורג העכביש. ולאחר כן הם כעבות העגלה חטאה, חזקים וקשים, עד שנאספים כלם והורגים לאדם, וכן הוא אומר ואתה תשופנו
עקב, באותו עון העקב הורג יצה"ר לאדם: אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה. ואחריו האדם. היינו דכתיב, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך: א"ר יעקב בר אידי, אם אדם חטא אדמה מה חטאה. אלא א"ר יעקב בר אידי, כשנברא האדם, השמים והארץ היו עדים. מלמד שהקב"ה עשה אותם עדים, על מה שיעשה האדם, שלא יאמר מי רואני. ואותם העדים מפרסמין חטאיו, הה"ד יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו: ותנא, באותו היום שעבר אדם, השמים החשיכו אורם. והארץ לא ידעה מה לעשות, עד שבא הקב"ה וקלל אותה, על שהתעכבה בעדותה, שלא תוסיף תת כחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה, עד שבא אברהם אבינו, ונתבסס העולם: ר"נ אמר, עד שבא נח, דכתיב, חזה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. ולפיכך נקראה על שמו, דכתיב איש האדמה, על שיצאה מקללתה בשבילו אמר רב נחמן בר יצחק, אדה"ר, כיון שנטרד מג"ע, חשב שימות מיד, והיה בוכה ומתחנן, ושב בתשובה, עד שקבלו הקב"ה בתשובה, והאריך
ימיו, וקיים בו דברו, דכתיב ביום אכלך ממנו, ומתן לו יומו, שהוא אלף שנה. להורות לכל העולם, שהקב"ה חנון ורחום הוא, ומקבל בתשובה לשבים, ואינו חפץ מהם, זולתי שיחיו, דכתיב ולמה תמותו בית ישראל והשיבו וחיו: א"ר יצחק, אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. ווי להם לבנים, שאינם שומעים ממנו. אמר רב יהודה אמר רב. לא חזינן רחמנותא כרחמנותא דקב"ה, בכל מקום את מוצא כשחטאו ישראל, ושבו למולו, פשט ידו וקבלם, ומל להם מיד, הה"ד מי א -ל כמוך נושא עון ועובר על פשע.
פרשת בראשית מאמר קניתי איש את ה' והאדם ידע את חוה אשתו. אריב"ל, יש לנו להרהר בהא פרשתא, וכ"ש בהאי פסוקא, דאמרה חוה, קניתי איש את ה': א"ר יצחק, אנא ידענא ליה כפשיטותיה. דהא תנן, אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דאתייליד ליה בר, כד שרי למללא, חובה עליה לאלפא ליה פסוקי דאורייתא, דאינן דחילו מן קדם ה', דכד ירבי ידכר לו לאינון כתובין, לדחלא מן מאריה: רבי עקיבא, הוה יתיב קמיה דר' אליעזר, א"ל מאי האי פרשתא דפסיקא דא, דאמר ותלד את קין, ותאמר קניתי איש את ה'. א"ל, עקיבא, אימא לך, יומא דר' ברוקא ושאר חברייא גלו ההוא חובה דעביד אדם, לא הוה אצטריך לאינון דלא ידעי עמיקתא ומסתרתא. וההוא יומא דאתגלי, אשתמע כלא מהאי פסוקא: אדם נצטוה על השם, וחטא בשם. נצטוה על השם, הוא השם המיוחד, דכתיב ועץ החיים וגו'. וחטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: וחוה היתה תחלה בעבירה על זה. דכתיב, ותקח מפריו. ולאחר שחטאו, וידעו על מה שעברו,
התמרמרו על מה שחטאו, והיא ביותר, מפני שהיא היתה תחלה לעבירה, לעבור על שמו הגדול. כיון שנולד לה בן, הרגישה בדבר, ואמרה קניתי איש את ה' שהוא השם המיוחד, ועל כן לא אמרה השם המשותף: א"ר עקיבא, האי טעמא, חוזר על מה דא"ר אבהו, זובח לאלקים יחרם. א"ר אליעזר, חזרה חוה להודות על אותו עון שעברה, ואמרה, לא יהיה זה כמונו, לתת כבוד לאחר זולתו. אבל זה יהיה את השם ממש, ולא לאחר: א"ר יצחק, ושפיר קאמר ר' עקיבא, דאתחזר עניינא על מה דא"ר אבהו. וכן חוה אמרה את ה', ולא לשם אחר. וכן חנה אמרה וונתתיו לה' כל ימי חייו, ולא לשם אחר. ועל זה אמרה תורה, כי לא תשתחוה לאל אחר, כי ה' קנא שמו, א -ל קנא הוא: א"ר יהודה, עד אימתי יטיילון חברייא ברזין עילאין דמלכא. אמר רבי אלכסנדראי, תנינן, מוסרין סתרי תורה לחברים הראויים לכך, כגון אנן וחברייא כגוונן.
פרשת בראשית מאמר קין והבל ושת ותוסף ללדת את אחיו את הבל, א"ר אליעזר לרבי עקיבא, מה שמיע לך בהאי. א"ל על כך אנא יתיב קמך.א"ל, אסתים פומך, ופתח עינך ואודנך, ואצית: דרמז הוא דקא רמז, על ההוא שמא זעירא, דאתאצל משמא קדישא, דאנא ואת ידענא. ובהאי שמא חביין סגיאין בני נשא, והוא רמז מהימנותא, למאן דאסתכל בחכמתא: עוד א"ר אליעזר, עקיבא, רמז דאתקטל הבל, אורי על מהימנותא דשמא יקירא עילאה דמלכא, דכתיב ונשגב ה' לבדו. א"ר עקיבא, ווי לעלמא כד תיפוק מניה, כען אנא מבתכל בחכמתא סגיאה. א"ל, הא אמרית לך אסתים פומך, דהא חזינא דדי לי ולך בעלמא: אמר ר' יהודה, נתחזר קין להיות עובד אדמה, והבל רועה צאן, זה הביא קרבן, וזה הביא קרבן. א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח, והבל בנמיכות הרוח, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה. מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. א"ר יהודה, למה נפלו פניו, על שלא נתקבלה מנחתו:
ותאנא, אר"י, אותו היום ראש השנה היה, יום שדין כל הנשמות, עוברים לפניו. אמר לו, למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, א"ר יהודה, כלומר אם תיטיב, יהיה לך שאת: לפתח חטאת רובץ, כלומר, לאותם פתחי ג"ע, שהנשמות עוברות בו, חטאת רובץ. החטאת שתעשה יהיה מזומן שם, ושם תקבל עונשך. ואליך תשוקתו, כלומר אם תטיב מעשיך, והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות. אתה תמשל בו, שלא יוכל לקטרג עמך: תאנא, א"ר יוסי, אנא חמינא לרבי עקיבא, ששאל לרבי אליעזר דבר זה, א"ל, עקיבא, סק עינך לעילא, ואת תיב גבאי, דהא מפרש כולא במה דאמרנא. זקף עינוי, לבתר ארכין רישיה, אמר, הא עבדנא כעובדא דחיויא, ולא ידענא. קריב גבוי ר' אליעזר, ולחיש ליה, אתא ר' עקיבא, ונשיק ידוי, ובכה, ואמר, כולא הוא כמה דאמרת בקדמיתא. זקפאן זקיפן, תתאן תתאין, דלא יכיל קב"ה בהדי שותפין: אמר ר' שמעון, חוה אמרה, שקנתה איש את ה', שהוא ה' המיוחד. והוא קלקל מעשיו, ולא
רצה לעמוד בדרך הישר. הה"ד, ויצא קין מלפני ה', יצא מאותו הכלל שאמרה אמו: ובשביל כך מה כתיב. וישב בארץ נוד, שהיה נד בארץ. והוא כמו כן עשה תשובה, כשהודה על חטאתו, וקבל עליו עונשו. דתנינן, כל המתודה חטאתיו ומתבייש מהן מוחלין לו מיד על כל עונותיו. הה"ד, ומודה ועוזב ירוחם: ר' חייא אמר מהכא, והתודה אשר חטא, ונאמר ונסלח לו. ר' ייסא אמר, אין דבר בעולם עומד בפני התשובה. קין נגזר עליו נע ונד תהיה בארץ, וכשעשה תשובה, פקע החצי. דכתיב, וישב בארץ נוד, אבל נע לא נאמר: ת"ר, על הכל הקב"ה מוחל, ואינו מוחל על כבוד שמו. ומי אינו מוחל, והרי מנשה מלך יהודה המיר כבודו של מקום בהבלים. שאני מנשה, דהוא בגרמיה ידע דהבל הוא, ולא שוי ליה עיקר בלביה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל: א"ר יצחק, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. אלא א"ר יצחק, צדקת היתה, ונעימה
במעשיה. ר' אבהו אמר, פשוטו של מקרא מורה, על שהיתה חכמה במלאכת הברזל, כמו אחיה תובל קין. משמע דכתיב. הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל, ואחות תובל קין נעמה, הוא הוציא אומנות זו, ואחותו עמו. הה"ד, ואחות תובל קין נעמה, שהיתה בקיאה כמותו, וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה: רבי בא אמר, אמן של שדים היתה, והולידה אותם. דהא אימא דאשמדאי, מלכא דשידי, נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר, על שם יופיה נקראת כך, וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה, במראה וביופי: אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו, ובקין ובהבל לא נאמר. א"ל ר' חייא, קין והבל לא היו, אלא לאחזאה רמיזא עילאה, ורזא יקירא, ולא אתו לאתישבא עלמא מנהון. אבל שת, לא אתא לעלמא, אלא לאשתלשלא עלמא מיניה ובג"כ אמר בדמותו כצלמו.
פרשת בראשית מאמר חנוך בן ירד תניא חנוך בן ירד צדיק היה, וקבל על עצמו להרשיע. ולקחו הקב"ה קודם זמנו לעשות חסד עמו ושיתן לו שכר טוב לעוה"ב: ר' אבהו אמר, אנן תנן, כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. איכא דאמרי באשר הוא שם, שהיה צדיק באותה שעה. ולפיכך שמע הקב"ה את קולו: ואנן לא גזרינן הכי במתניתין, דהא א"ר יהודה א"ר יצחק, למה נתגרש ישמעאל מביתו של אברהם, ומה ראתה שרה שאמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, אלא הכא כתיב, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. א"ר יצחק, אין מצחק, אלא בע"ז. כתיב הכא מצחק, וכתיב התם ויקומו לצחק, מה להלן ע"ז, אף כאן ע"ז. ובההיא שעתא רשע הוה, א"כ במאי נוקים באשר הוא שם: אלא מההוא דגזרנא במתניתין דילן, דא"ר יהודה, אין ב"ד של מעלה דנין את האדם, עד שיהיה בן כ' שנה. ובית דין של מטה, מי"ג שנים ולמעלה. וישמעאל בההיא שעתא, לא היה בר כ' שנה, ולפיכך לא דנוהו, דהא ראוי היה לעונשא, אלא דיומוהי הוא דלא חייבוהו,
והיינו דכתיב, באשר הוא שם, ביומין דהוא שם: א"ר ישמעאל, והא חזינן הביא דליתיה בר עשרים, והוא טב וקורא ושונה ומת, מאן סליק ליה מעלמא. אי תימא בחוביה דאבוה. לא. דהא איהו מי"ג ולעילא. ואי תימא בחובין דידיה, הא ליתיה בר כ' שנה: א"ר יהודה, מלה"ד, למלך שהיה לו פרדס, ויום אחד נכנס לטייל באותו שרדס, וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו, והיה עולה ריחם לפניו שאין כמותם בעולם, אמר המלך, אי עכשיו כשהם קטנים כך,כשיגדלו על אחת כמה וכמה: לאחר ימים נכנס באותו פרדס, והיה חושב שימצא אותם השושנים שנתנו ריח בתחלה כשהיו לחים וקטנים, ומעלים ריח גדולים וטובים עתה, ויהנה מהם. כיון שהשגיח בהם, ראה שהם יבשים בלא ריח. וכעס, אמר, אילו בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקטתים, הייתי נהנה בהם, עכשיו במה אהנה, הא יבשים הם: לשנה האחרת, נכנס המלך בפרדס, וראה שושנים קטנים ונותנים ריח, אמר המלך, לקטו אותן
עכשיו, ואהנה בהן, קודם שייבשו, כמו שעשו קודם לכן: כך הקב"ה, רואה בני אדם קטנים, ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע, ויהיו חשובים כקש יבש, ומקדים להם חסד, כדי ליהנות בהם בג"ע, ועכשיו כשהם טובים, מסלקן מן העוה"ז, ליתן להם שכר טוב בעוה"ב. הה"ד, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, המנהיג עולמו כענין שושנים: א"ר אבהו, אנא מסייע להא דא"ר יהודה, דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקב"ה עם ירבעם בן נבט, דכד הוה רביא הוה זכאי וטב. דתנן, מאי דכתיב, ושניהם לבדם בשדה, מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל: אמר ר' ברכיה, באותה שעה אמר הקב"ה לפמליא של מעלה, ריחו של ירבעם עולה לפני, ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו, כשיש בו ריח אמרו לפניו, רבש"ע, אתה דיין אמת, אם עכשיו הוא כן, כ"ש כשיגדל: אמר להם הקב"ה, גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו, רבש"ע, אם לפניך גלוי, לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקב"ה:
מה כתיב. ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקב"ה, לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה, חבל דעבידת כן: בא אביה בנו, והיה עושה טוב כשהיה קטן, ומה טוב היה עושה. א"ר יוסי א"ר חנינא, עולי הרגל היו עולים על ידו, שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב, וסלקו מהעולם קודם ימיו, כדי לעשות חסד עמו, ולהנחילו לעולם הבא, קודם שיבאיש ריחו, וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו: כך חנוך, בעוד שהיה צדיק, והדור כלם חייבין, ראה הקב"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם, קודם שיבאיש ריחו. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים, כלומר, ואיננו בעולם הזה, למלאות ימיו, כי לקח אותו אלקים קודם זמנו, לעשות עמו חסד להנחילו חיי העוה"ב.
פרשת בראשית מאמר ויראו בני האלקים ויראו בני האלקים את בנות האדם. מאן אינון בני האלקים. ר' ירמיה אמר, גדולי הדור, שהיו אבותיהם גדולי הדור, ולא היו מוחין בידם. אמר רבי חנינא לרב הונא מה דאמר בני האלקים. על שם שנבראו משם זה, דכתיב ויברא אלקים את האדם: ויהי היום ויבואו בני האלקים כו'. א"ר שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות. א"ר יהודה, אותו היום, יום של ראש השנה היה. יום שיש לכל אדם לחזור למוטב, וכך תראה, אין דרכו של יצר הרע לקטרג, אלא בשעה שהאדם רוצה לחזור למוטב: תניא, סבא בביתא, סמנא טבא בביתא. צדיקא בדרא, סימנא טבא הוי בעלמא. דתנן, הקב"ה מטיל אימת הדיין והמנהיג על בני אדם. דכל זמן שאימת הדיין על הדור, בידוע שהוא צדיק, והם צדיקים. ניטלה אימתו מבני אדם, הוא חייב, והם יותר ממנו: ובא הכתוב להורות, הנפילים היו בארץ, אלו אדם ואשתו, שהם היו שנפלו בארץ, בלא אב
ואם. ולמה נקראו נפילים. שנפלו ממעלתם שהיה להם. כלומר, נפלים הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם, על שנטרדו נג"ע, ולא חזרו לשם: ע"כ חזרה תורה ואמרה, אלו היו בארץ, שהיתה איצתם על כל הבריות, ועדיין היו קיימים, ולא מנעו בני הדור מלעשות עבירות. ומי הם אותם העוברים העבירות. גדולי הדור, אנשי השם, שהיו גדולים בדור: א"ר פנחס, מכאן משמעותו דקרא, דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם, להם המניעה למנוע עצמן מהעבירות בשבילם, ולא מנעו, ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות, וילדו להם. ומי היו אותם הנפילים שהיו בדור. אותם הגבורים שלא נראה בדור כמותם. אנשי השם: שם הידוע שקרא להם הקב"ה, דכתיב ויקרא את שמם אדם.
פרשת נח מאמר בארצות החיים רבי פתח בהאי קרא, מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, כמה חביבה היא הנשמה, הנתונה מתחת כסא הכבוד, ממקום הקודש, מארצות החיים, כד"א אתהלך לפני ה' בארצות החיים: ולמה קראו דוד ארצות החיים, וכי למעלה יש ארצות. א"ר יצחק, לא ארצות ממש, ולא אדעתא דארצות אמרו דוד, אלא לשון ריצוי הוא, כד"א ארצה אתכם, כלומר, אמר דוד, אתהלך לפני ה', במקום אשר ירצו תמיד הצדיקים, הנקראים חיים, אשר רצונם וחפצם ללכת שמה. וממקום הקודש, באה הנשמה להאיר על הגוף האפל, כדי להוליכו בדרך ישרה, ולעבוד עבודתו ורצון בוראו, לבא למחר וליטול שכרו: א"ר יהודה, אלמלי לא הוינא בעללמא יאות לן, ולא ניהב חושבנא למאריה דפיתקא, לבתר אמר, הדרי בי: ת"ח, מה כתיב באדם, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. א"ר, זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר, להוליכו בדרכי קונו. והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. ת"ר,
כשהאדם הולך בדרכי קונו, הרבה מסייעין אותו. נשמתו מסייעת אותו. מלאכי השרת מסייעין אותו. שכינתו של מקום מסייעת אותו. וכלם מכריזין לפניו ואומרים, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. רבי נתן אומר, נשמתן של צדיקים מסייעין אותו. פרשת נח מאמר תרין עוזלין דאיילתא רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלו מאושא ללוד. א"ר יוסי לר' אלעזר, אפשר דשמעת מאביך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. א"ל, מאן אינון. א"ל לא ידענא. א"ל, יאות לכון צדיקיא, מלה דפומכון ככתרא דמלכותא, ברישא דמלכא: עד דהוו אזלי מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרין עוזלין דאיילתא, עבדו קדמי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משרייתא קדישא, דערע יעקב קמיה. אתרגיש ר"א, ואצטער בנפשיה, ואמר, מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא: אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא
דאביו, א"ל, אנא שאילנא, ואיתבונא, דאברהם ויצחק הוו, דערעו ליעקב, כד אשתיזיב מלבן: א"ל, ברי פוק פיקתך, וסב סיבתך, דפום ממלל רברבן הוא. ולא דא הוא בלחודוהי, אלא לכל צדיקא, נשמתהון דצדיקיא מערען קדמוהי לשזבותיה. ואינון מלאכיא קדישי עילאי: ות"ח, יצחק קיים הוה בההוא שעתא, אבל נשמתא קדישא אתנסיבת בכורסי יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתימו עינוי מלמחזי. והיינו דכתיב, ופחד יצחק היה לי: א"ל מה אנן תמן. א"ל, אנא ואת מלאכי עילאה, לאשתעשעא במשיחא מלכא דדוד. קם, עד דהוה קם, חמא חמוהי דאנפוי נהירין כשמשא: א"ל חמוי, מלה חדתא שמעת, או בנהירו יקרא זיוא דמשה אסתכלת. א"ל לא. אלא זכאין אינון צדיקיא, דנטרין להון משרייתי קדישי עילאי, שנאמר כ"י מלאכי"ו יצו"ה ל"ך לשמרך בכל דרכיך.
פרשת נח מאמר על חומותיך וגו' הפקדתי שומרים א"ר יהודה, עשה הקב"ה ירושלים למעלה, כנגד ירושלים של מטה. ונשבע שלא יבא שם, עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה. שנאמר, בקרבך קדוש ולא אבא בעיר: ושבע כתות של מלאכי השרת שומרים אותם סביב, ועל כל פתח ופתח כתות של מלאכי השרת.