{"id":"kabala-27a26c53bf04-1-4","bookId":"kabala-27a26c53bf04","part":1,"torah":4,"title":"קטע 4","hebrewTitle":"קטע 4","segments":[{"index":1,"he":"שממנו נתהוו השמים. הה\"ד ויקרא אלקים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ \nישראל, וממנה נתהוו שאר הארצות, הה\"ד עד לא עשה ארץ וחוצות, ארץ, זו ארץ ישראל, \nוחוצות, שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד, וממנו נתהוו כל השאר, דכתיב וראש עפרות \nתבל. וכן כל כיוצא בזה. א\"ר יצחק, מנ\"ל. מהאי קרא דאמר דוד, הללו את ה' מן השמים, \nמאותו שנעשו השמים ממנו: \nת\"ר, זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון, והוי רבי יוסי אזיל עמיה, א\"ל \nרבי יוסי, לאן את אזיל. א\"ל, למחמי לרבי שמעון.אמר, למארי פלוגתא דילך, את אזיל \nלמחמי. אמר ש\"מ, דרבי שמעון לשם שמים קא מפליג, והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי \nאשתכחת ביה. אסכימו למיזל, והו ליליא, אמרו ניתיב הכא, עד דייתי נהורא, ונתעסק \nבאורייתא, יתבו: \nא\"ר יוחנן, האי רקיע שנברא בשני, הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק ינתים. \nדכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו לכל שאר הרקיעים, \n"},{"index":2,"he":"הסובבים ושאינם סובבים, וכולם אדוקים בזה הרקיע, וקרא לו רקיע, וקרא לו שמים, דכתיב \nויקרא אלקים לרקיע שמים. על שנתהוו ממנו: \nעד דהוו יתבי, קריב בריה דר' יוסי לאבוהי, א\"ל האי דאמר שלמה, ואתה תשמע השמים מכון \nשבתך, הול\"ל מן השמים. שמע רבי יוחנן, א\"ל אימא ברי אימא, דמלה דפומך מלה קדישא \nהיא. א\"ר יוסי, האי פסוקא שאיל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול\"ל: \nא\"ל רבי יוחנן, מקרא חסר הוא, כמו שועת עניים, הוה ליה למימר מן עניים. וכן צעקת \nענוים, וכן הרבה. קריב לאבוהי, וא\"ל מלה שמענא ביה, א\"ל רבי יוחנן, אימא ברי אימא: \nאמר, שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון. מטטרו\"ן מארי \nדאפיא, נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו בהאי רקיע, וכד בעי קב\"ה לאשגחא בזכותהון \nדישראל, מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים, דתמן בעותהון דישראל, ומרחם עלייהו. דכתיב \nואתה תשמע השמים, ממש. כן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים, דתמן הו אתושבחתא דישראל. \n"},{"index":3,"he":"אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה, וברכיה, אמר מרגלא הדא הוות תחות ידיך, מרגלא תהא \nבדרך: \nא\"ר יצחק, ת\"ח, עביד קב\"ה הרקיע הזה, ועביד מניה שמים, די ממנן תחותוהי, רקיעא \nלעילא, ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין, שמייא אחרנין, דאתקרון רקיע השמים, דממנם ביה \nכל בוצינייא דנהרין: \nת\"ח בין רקיעא דא, דאתקרי רקיע השמים, עד הרקיע הנטוי על החיות, אית תלת מאה ותשעין \nרקיעין אחרנין, ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין, סמכין אתרין דבוצינייא \nאוחרנין, ומאלין בוצינייא נטל קב\"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא, ואנהרא על ארעא. \n \n"},{"index":4,"he":"פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה\nויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה. רבי בא פתח בהאי קרא, לא כאלה חלק יעקב כי \nיוצר הכל הוא. ת\"ח, כשברא הקב\"ה את העולם, צפה וראה, שעתידין ישראל לעמוד ולקבל \nתורתו, וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם: \nועשה למעלה אוצר א', אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו, עומדות שם. וקרא לו גופי הנשמות. \nולמה נקרא גוף הנשמות. א\"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להם \nהקב\"ה דוקנא של גופות, כמו שהוי בזה העולם, מניחם בזה האוצר: \nוזה האוצר, באיזה מקום הוא. א\"ר יוחנן א\"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים \nטובים, ונקרא ערבות. ובערבות יש גנזים הרבה, וגנזי הנשמות שם. והא א\"ר בא שאוצר אחד \nהוא, והכא תנינן גנזים: \nא\"ר יוחנן, לא תקשי לך, שנים אוצרות הם: \nאוצר הנשמות, שעתידין להנתן בבני אדם, דהא תנינן, בההוא צורה, ובההיא דיוקנא ממש, \nשעתיד לעמוד בזה העולם, בההוא דיוקנא הוא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם \n"},{"index":5,"he":"גוף, כמו שעתידין להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה, וקיימו \nהתורה, ונקרא גנזי חייהעולם. והיינו בהוה א\"ר שמעון, בגנזי חיי עלמא תהא פלניא, \nדנפיק מעלמא דין: \nת\"ר, כל יומא ויומא כרוזא קרי, אתערו בני קדישא עילאה, ועבידו פולחנא דמאריכון, \nדאפריש לכון מן שאר עמין, ויהב בכון נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקריה: \nא\"ר יודא, אם כן שאר עמין, נשמתהון מאן אתר. אזדמן ליה רבי אלעזר, אמר, ת\"ח, דכתיב \nויפח באפיו נשמת חיים, דא היא נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי \nכתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה. א\"ר אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים. \nשנבראת מן האדמה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה: \nא\"ר יצחק, אורייתא אתקבלת על אדם, ואמרת, קב\"ה ברא לב\"נ, ויהב ביה נשמתא קדישא, \nלמהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והיא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא, דאתגזרת מן ארעא, \nלבעירתא ולחייתא: \n"},{"index":6,"he":"א\"ר יהודה, ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש \nחיה. מלמד שהוא בעצמו גרם, לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה: \nא\"ר יוחנן, אמר הקב\"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, [נפחתי בך נשמת \nחיים, הנותנת חיים לבעליה, הגזורה מכסאי. ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה \nלבהמות, חייך, מכאת ואילך, כל העוסק בתורתי, וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה \nמכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש \nחיה שבחרו למען יכלו עמה: \nא\"ר יצחק ת\"ח, מאי דכתיב מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת \nהיא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח \nהבהמה, דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא, דתשתצי ותחות לאשתצאה מן עלמא: \nא\"ר חייא, א\"כ אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א\"ר יוחנן כן הוא. א\"ר \n"},{"index":7,"he":"אלעזר, ולישראל מאן יהבא. תוה רבי חייא. א\"ר אלעזר ת\"ח, דתנן בא ליטהר מסייעין \nאותו. מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההוא נשמתא קדישא, למהוי ליה סמך, דיהבין ליה לסייעא \nליה בעלמא דין ובעלמא דאתי: \nא\"ר אלעזר, עד תליסר שנין, אשתדלותיה דב\"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא, אי \nבעי למהוי זכאה, יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא. א\"ר \nיהודה, היינו טעמא דתנינן, בתלת עשר מכילן דרחמי, במתניתא דרבי אלעזר: \nרבי שמעון בן יוחאי, זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה, דעבד להו, וחפא כל ביתא \nבמאני דיקר, וגאותיב לרבנן בהאי גיסא, והא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא: \nאמרו ליה מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין. אמר להו, דיומא דין נחתא נשמתא \nקדישא עילאה, בארבע גופין דחיותא, לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא, יהא לי בדיחותא \nשלימתא: \nאותביה לר' אלעזר בריה לגביה, אמר תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא, ובעדבא \n"},{"index":8,"he":"דקדישין. א\"ר שמעון מלה חד,ואסחר אשא בביתא. נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא \nכל ההוא יומא: \nאתא רבי יוסי ב\"ר שמעון בן לקיניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו, וקיימי בשוקא. אמר להו, \nמאי הוא. אמרו ליה, חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין, \nבכתר\"א קדישא לרבי אלעזר, וחמו רבנן, ארבע גדפין דנשרא, דנחתו באשא, דאסחר ליה \nולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי, עד דאזל אשא: \nעאל קדמוהי, א\"ל, אכתרא וסיתרא, גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא. אמר ר\"ש \nמאי דעתיך. א\"ר יוסי, הא ברתי לרבי אלעזר ברך. אמר רדאי יהא כך. קראו לרבנן ויהב \nליה ברתיה: \nיתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין, דלא אוליף להו \nרבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון, שלא נתראה קשת בימיו. דהא הוא סימנא בעלמא הוה: \nא\"ר יצחק, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב\"ה קיים, אף היא קיימת. אבל על \n"},{"index":9,"he":"ההיא נפשתא חייתא, אמר קרא, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה: \nא\"ר יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא \nדבעירתא היא, למה לא ממללן: \nא\"ר יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא. ולא זקפין רישא, ולא \nמסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו \nברקיעא, הוו ממללן: \nא\"ר יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא למאי. א\"ל, ההוא סיועא רבה \nדבני נשא. ת\"ח, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד \nדאסתכל ברקיעא, הה\"ד, אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב. דעד לא יסתכל \nברקיעאף חא הוה מנדעיה עילויה: \nא\"ר כרוספדאי, הגוים ועמא דארעא, דלא מהמני בהקב\"ה, ולא עסקי באורייתא, לית להו בר \nההיא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא, ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימני \nבהקב\"ה, ועסקי באורייתא, ונטרי פקודוהי. אמר הקב\"ה, לא כאלה חלק יעקב וגו'. לא יהי \n"},{"index":10,"he":"להון נפשא חיתא, אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל: \nהוא שכינתה. ואתגזרה נשמתא קדישא מינה, למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר, הכל הוא \nנשמתא, הואיל ואתגזרת מינה: \nא\"ר יהודה, אי לעכו\"ם לית מהימנותא, הא חזינן דאזלי לטעוותהון, חגרין וסומין, \nומליין מחין ומרעין, ואיתסאן. א\"ל, לאובדא להו לעלמא דאתי, הה\"ד, משגיא לגוים \nויאבדם: \nועוד, הא תנינן וחליים רעים ונאמנים, מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא, \nנפקי מההוא גברא. וזמנין דאישתכח לאינון טעוון. דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון, \nואתסאן. א\"ל, ואמרי דההוא טעוותא הוא דעביד: \nוא\"ר יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד, דהוו ליה מרעין סגיאין, ולא איתסי, חמא \nלאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן, אמר, איזיל התם, ואע\"ג דאיהו \nאסור, אבל למחמי מאי הוא: \nואזל התם, ועאל בגוייהו, ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו, ואיהו \n"},{"index":11,"he":"לא אדמיך, עד דחמא חד שטנא, דהוה אזיל בינייהו, ומאני דאסוותא בידיה, והי שוי על כל \nחד וחד, ואתסי.. אעבר עליה, ולא שוי עליה. א\"ל, מארי, הא אנא מבני מרעין שוי עלי: \nא\"ל, לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב \nלאו כאלין. אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם \nמה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני, אף הקב\"ה מחי ומסי, וסתר ובני. נפק \nההוא גברא, וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא, ולמשמע כדין \nמפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא: \nא\"ר יצחק אמר רב אחא, מאי דכתיב ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר \nאת קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה, בדרך \nהנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העה\"ב, ולמעלת הקדושים: \nא\"ר יצחק א\"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן, בא ליטהר \n"},{"index":12,"he":"מסייעין אותו. אוי להם לרשעים, שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן \nהאדמה, שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים: \nשאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר, א\"ל, אותה נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי. א\"ל, לא \nתימא הכי. אלא אימא מאי הוי מינה תדיר: \nת\"ש, א\"ר בא, מאי דכתיב, הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפחומיה דב\"נ, דלא \nיכיל לסלקא לעילא, אפילו כמלא עיניו, ומיד תכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותה הבל \nשנכרת מן הפה מהרה, ותכלה, ואינו נראה בעולם, והיה כלא היה: \nא\"ר יוסי, והא תנן נפשותם של רשעים הן הם המזיקין שבעולם. א\"ל ר\"י, שפיר קאמרת, שהן \nהמזיקות לבעליהן, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראן, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על \nשנכרתה עם הגוף. וא\"ר אחא, לא תנן הכי, אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף, הן \nהם המזיקים שבעולם: \nאר\"י, וכך וכך שפיר, כשיוצאות מן הגוף, אז נמצא הנזק. והיאך מזיק אותו נפש לגוף. \n"},{"index":13,"he":"והכל תמהים היאך הם אותם הנפשות מזיקין שבעולם על שדבקים בבני אדם: \nת\"ר, א\"ר יהודה בר יעקב, תמה אני על אנשי הדור, אם רובם נעשים בכשרות. ת\"ח, מה \nכתיב, והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש: \nמאי קידושא שייך הכא. א\"ר יהודה בר יעקב, שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות \nכבהמות. שהבהמות אינן עושות אלא לכך: \nדהא תנן כל הבועל לשום זנות, או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים \nהצריכין, דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד, ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו \nבכלל זרע אמת: \nוכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוין לבו לשם שמים. הוו ליה בנין דמעלי, צדיקים \nוחסידים, יראי שמים, קדישין הה\"ד, והתקדשתם והייתם קדושים: \nא\"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא \nאותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה: \nאבל צדיקים היודעים לקדש עצמם כתיב בהו ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מאי אמת. \n"},{"index":14,"he":"א\"ר אחא, אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו: \nרב הונא אמר, לכיון ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו \nבו. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, \nשמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל \nהיוצא מן הפה, שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד, הרי עמלו של שוא: \nא\"ר יצחק, אמת הוא נוטריקון. א' אמת. מ\"ם מאר\"ץ. תי\"ו, תצמ\"ח. כלומר אמת מארץ תצמח. \nמאי משמע, א\"ר יצחק, בשעת החיבור, שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ \nונתייסד, ולא בשעה שנתגבל, והיינו דאמר רב הונא, כל בנין שאין בו יסוד, אינו כלום. \nואיזהו יסוד. שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן: \nרבי זירא אמר, זמנא חדא הוה אזלינא במדברא, ואשכחנא חד ערבאי, דהוה מטיל אכתפיה \nמטול י' סאין, והוה סבא, ואמרנא ליה, חילא דא בעי למלעי באורייתא. אמר, לא עבדו לי \n"},{"index":15,"he":"אבא ואימא בגין כך, אלא לעובדא דא: \nדאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי, דכסופיה לבר הוה, דיהא ליה חילא לאייתי עיבורא \nמן חקלא. ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא, והא אנא סבא מאי איעבד: \nא\"ר יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ\"ל. מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד \nעליה, שהיא אם שלמה ממש, משום דאתייסיד ממנה מעיינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה, שנאמר \nמה ברי ומה בר בטני וגו': \nאימיה תינח. אבוהי מנ\"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו \nבו. וכי שלמה אמר זה המזמור. אמר ר\"י ח\"ו, אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה \nשאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך כו', כי שלמה יהיה שמו, אמר דוד, בן אחד היה לי \nמבת שבע, ומת, עכשיו אחר יולד לי, מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום \nשמים, הה\"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה: \nאמר אם ה' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי, שוא עמלו בוניו בו, \n"},{"index":16,"he":"לשוא נעמול כמו שהיה בראשונה, שעמלנו לשוא, ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי \nלאתטרדא מן ירושלים, ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמר עיר מכל אדם, שוא שקד שומר. א\"ר \nיצחק, שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והוה מה דהוה. ועכ\"פ, שוא שקד שומר: \nא\"ר יהודה, בשביל שלמה נאמר שיר זה, שנתכוון דוד עליו לשום שמים. ואמו ג\"כ נתכוונה \nלשום שמים. ויצא מהם שלמה, דכתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' למלך. א\"ר יצחק, לפיכך \nנקרא למואל, מאי למואל. כמו למו פי. מלמד, ששניהם נתכונו למו אל: \nומכאן למדנו, כל המתכוין לשם שמים באותה שעה, נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. \nמשמואל, שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב ונתתיו לה', וכן אל הנער הזה \nהתפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא\"ל. כלומר, נתון הוא \nלאל: \nת\"ר, א\"ר יוסי בן פזי, זמנא חדא הוינא אזיל באורחא, וערענא בההוא טורא דכפר קרדו, \nוהוו גוברי בדיחי בחולקהון, ובאית תמן ליליא דשבתא, ואפוקי שבתא. וחמיתי לאושפיזאי \n"},{"index":17,"he":"דהוה בעי למשכב עם דביתהו, קאים האי מהך גיסא וצלי, וקמת היא מהאיך גיסא וצלת. \nאמרינא להון, מאי צלותכון בשעתא דא: \nאמרו לי, עידנא דידן, לזווגא משבת לשבת, ומצלינן צלותנא קמי קב\"ה, דיהא לנא בר, \nדיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה, בר דמעביד פיקודוהי, ולא יסטי מאורייתא לימינא \nולשמאלא. אמרינא להו, יהא רעוא דיהא לכון בעותכון, דהא לשים שמים קא עבדתין: \nא\"ר יוסי, אחזי אנפי שכינתא, דלבתר יומין ערעית תמן, וחזית ההוא ברא דאתייליד להו, \nוהוה בר שבע שנין, חמי לי בביתא, ולא בעא למללא עמי. א\"ל אבוה, זיל לקמיה, דגברא \nרבא הוא: \nאמר, מסתפינא לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה, דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא, \nאי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא, אסור לאשתעויי \nבהדיה, ולאתקרבא עמיה. א\"ל, ח\"ו, דגברא רבא וחכימא דדרא הוא: \nקריב גבאי, ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך, דנשמתא חדתא אית בך, מיומין \n"},{"index":18,"he":"זעירין, ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהית. אמרית, כך הוא דרווק הוינא, כד \nלעינא באורייתא, ואתייהבת בי נשמתא: \nאמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה. למה. אמרית, \nאימא ברי: \n"}]}
