ספר שערי אורה
קטע 29
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
נחלה מיוחדת בין שתי השכנות. והסוד: הר ציון ירכתי צפון (תהלים מח, ג), כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (שם קלג, ג); ואומר: ציון היא עיר דוד (שמואל, ה, ז). והבן זה מאוד: והספירה הזאת גם כן נקראת למקובלים מקור החיים, לפי שהיא המושכת מעולם הרחמים שפע החיים בכל הנמצאות. ולפי שהיא מקור החיים, נקראת ספירת התפארת עץ החיים; כלומר, עץ המושך החיים מן המקור העליון. והנה עץ החיים בתוך הגן, קו האמצעי המריק חיים בספירת היסוד, ונקראת אל חי ונקראת גם כן אלהים חיים, כמו שביארנו. ולפי שהספירה הנקראת מלכות מקבלת שפע החיים ממקור החיים, על ידי עץ החיים באמצעות אל ח"י, נקראת גם היא ארץ החיים, כמו שנאמר: אתהלך לפני י"י בארצו"ת החיים (תהלים קטו, ט). והבן זה מאוד. וסימן: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. ואם חם ושלום היפך זה, 'את המות ואת הרע' (דברים ל, יא). וכבר ביארנו כמה ענינים בסוד זה בשער הראשון:
והספירה הזאת: גם היא מלבנת עוונותם של ישראל ונקראת כיפורים; לפי שהיא סוד הלבנו"ן הנאחזת בעולם הרחמים שכולו לבן, היא מלבנת עוונותן של ישראל. והנני מבאר. כבר הודענוך כי כל זמן שישראל צדיקים אז ספירת מלכות מקושטת ומתאחדת בספירות העליונות, 'וככלה תעדה כליה'. ואם חס ושלום קלקלו ישראל שורת התורה והמצוות הרי סרחונן תלוי בה, כאמרו: ובפשעיכם שלחה אמכם (ישעיהו נ, א). י"י יתברך למען רחמיו וחסדיו תיקן לישראל יום אחד בשנה לטהרם מטומאותן ולרחץ אותם, וקרא אותו יום הכיפורים. וטעם שנקרא יום הכיפורים בלשון רבים, לפי ששתי אלו הספירות מתאמדות באותו היום: ספירת הבינה וספירת המלכות. והנה ספירת הבינה מטהרת ורוחצת כל מיני טינוף ולכלוך שנתנו ישראל בספירת המלכות. וכששתי אלו הספירות מתאחדות להפך בזכותן של ישראל ולטהר לכלוכן, נקראות על זה יום הכיפורים. והנני רומז: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו
(שם א, יח). העליונה נקראת לבנו"ן, התחתונה בלובשה לבוש שנים צריכים ישראל להפוך לבוש השני ללובן, ולפיכך נקראו יום הכיפורים. וזהו סוד לשון זהורית שהיה מלבין מפני טעם כיפורים, שהרי ספירת בינה הופיעה להאיר על ספירת מלכות ולטהר אותה מכל מיני טומאה. וזהו סוד השעיר המשתלח בזה היום. ולפי ששתי הספירות האלו מכוונות זו כנגד זו, בסוד אימא עילאה ואימא תתאה, מתעסקות בזה היום בטהרתן של ישראל, נאסר תשמיש המיטה ביום הכיפורים והותר בשבתות וימים טובים, והסוד הידוע ליודעי חן; וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה (בראשית כ, יב). וזהו סוד שנקרא יום הכיפורים. והבן זה מאוד: והספירה הזאת נקראת בלשון רבותינו ז"ל העולם הבא. ולפי שנקראת כיפורים כמו שביארנו, והיא סוד החיים כמו שכתבנו, אנו מתפללים ביום הכיפורים 'כתבנו לחיים בספר החיים' באותה הספירה ממש. וכמה מגדולי חכמי הדורות הללו נשתבשו בפירוש ידיעת החיי"ם שאנו
שואלים מראש השנה ועד יום הכיפורים, ולא מצאו ידיהם ורגליהם והוצרכו לכמה פירושים רחוקים. והעיקר הוא שאנו מתפללין מראש השנה ועד יום הכיפורים שנזכה להיותנו טהורים מטומאות חטאתינו ונזכה להיכתב בספר הצדיקים בעולם החיים, שהוא העולם הבא; בין שנחיה כל אותה השנה, בין שנמות באותה השנה, שנהיה כתובים בספר הצדיקים שהוא ספר החיים, כאמרו: כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיהו ד, ד). ובכלל זה אנו שואלין בשאר התפילה, כגון ביעלה ויבוא ובשאר מקומות, שנתקיים כל השנה בחיים טובים ונחיה ולא נמות, וכן אנו עושין בשאר מועדים וראשי חדשים. אבל 'זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים', שאנו אומרים בראש השנה ויום הכיפורים, אינו כי אם שנהיה מנויים עם כיתות הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא, בין שנחיה באותה שנה בין שנמות. וזהו שאמרו ז"ל: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של
בינונים. ואם תתבונן היטב בהלכה זו, יראו עיניך וישמח לבך ותצא מכמה ספיקות ותתיישב דעתך על שיטת התלמוד בפירוש מה שאמרנו. ודיוק התלמוד כן, שלקח צדיקים ורשעים ובינונים; שאם אתה אומר שכוונת רבותינו ז"ל במקום זה היתה לשווילת חיי העולם הזה או חיים טובים, אין לך אדם מת שיהיה מנוי עם הצדיקים ואין לך אדם חי, באותה שנה, שיהיה מנוי עם הרשעים י, ונמצאו כמה עיקרי תורה נעקרים ממקומן. אבל האמת והישר כי כוונת מה שתיקנו בראש השנה וביום הכיפורים ב'זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים' שיכפר עונותינו ויסלח לחטאתינו ויכתבנו עם הצדיקים והראויים לחיי העולם הבא, שהם נכתבים בספר החיים, בין שנחיה בין שנמות. ושמור עיקר זה מאוד ואל תסתכל בפירוש אחר שכנגדו בעניין זה: ולפי שהספירה הזאת היא עולם החיים, היא נקראת עולם הבא. והטעם שנקראת עולם הבא, שהיא מושכת תמיד ברכותיה ובאה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ימשפעת ברכות לעולם, כד"א:
ונהר יוצא מעדן (בראשית ב, י), יוצא, כלומר שאינו פוסק לעולם, כאמרו: וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נח, יא). ונקרא עולם הבא, שהוא הולך ובא תמיד. ואם תאמר: והלא אמרנו שפעמים פוסק ברכותיו, אם יחטאו בני העולם? דע שאין כוונתנו לומר שיפסקו ברכותיו לגמרי, אבל כוונתנו לומר שאם בני אדם מיישרים דרכיהם למטה אז העולם העליון משפיע ברכות עד אין קץ ועד אין סוף, ואז כל צינורות הספירות מתמלאים כל מיני שפע וברכה עד שספירת המלכות מריקה ברכותיה עד בלי דיו ואם חס ושלום קלקלו בני אדם דרכיהם ומעשיהם אז מידת הבינה, שהיא עולם הבא, מונעת שפע ברכותיה ואינה מריקה אלא בצמצום, בעניים שאין הברכה מצויה בו אלא כדי שיעור מועט, בעניין שלא יחרב העולם מכול וכול, והרי הוא כאילו אין שם ברכה כלל. ועוד, שאותו המועט המטפטף מספירת בינה אינו בא דרך הצינורות לספירת המלכות, שהרי נתקלקלו כל הצינורות ונמצאת ספירת המלכות
יבשה, ואותו הטפטוף המועט מטפטף לכאן ולכאן דרך השברים, בעניין שלא תימצא שם ברכה כלל. משל לצינורות המים שנתקלקלו ונשתברו, והרי אותן המים הבאים באותם הצינורות נשפכים דרך השברים והסדקים לכאן ולכאן, בעניין שלא תבוא מהן תועלת; וכשמגיעים המים הנשארים בצינורות למקום החפץ, כל כך נתמעטו בקלקול הסדקים והשברים עד שלא נשאר בהן שיעור להשקות האדמה לשתות ולהסתפק בשאר הצרכים, ונמצאת הקללה בעולם. ועוד, שאותן המים הנשפכים דרך הסדקים והשברים הולכים למקומות שלא היו ראויים ללכת בהן, עד שנמצאו מקבלים אותם מקומות תועלת בשעת הקלקול, ועל זה נאמר: תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם (משלי ל, כג). ואם תבין העיקרים הגדולים שאנו מבארים במקום זה תיכנס לכמה חדרים, ותבין ותשיג הטעם מדוע ארץ ישראל שוממה מכול וכול, וארצות הגויים לא נחרבו לגמרי. ואם תקשה ותאמר: הלא ארץ
ישראל עיקר הברכות, ושאר ארצות הגויים מתברכות על ידיה, כאמרו: ונברכו בך כל משפחות האדמה, ואומר: הנותן מטר על פני ארץ (איוב ה, י) דאחר כך, 'ושולח מים על פני חוצות', ומן הדין היה שאחר שנפסקה ההמשכה מארץ ישראל שיחרבו מאוד שאר הארצות שברכותיהן תלויה בברכותיה לגמרי? דע שאילו לא נתקלקלו הצינורות ונעשו בהם סדקים ושברים, אמת אתה אומר. אבל מאחר שנתקלקלו ונסדקו ונשברו, מטפטפים המים לכאן ולכאן ובאותו הטפטוף מתקיימים שאר הארצות. ועם כל וה, אין ברכה מצויה באותו הטפטוף, שאין הברכה מצויה בכל הארצות אלא כשהן שותות על ידי ארץ ישראל, שנאמר: ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית יב, ג). והבן זה מאוד. הרי לך מבואר עניין גדול ונכבד בסוד המשכת השפע על ידי ספירת הבינה, בעת הרצון או בשעת הכעם והקלקול, ותראה דברים נסתרים נגלים לפניך. ואמנם שאר ענייני העולם הבא, עדיין תשמע בהם כמה פלאים וכמה
מרגליות בעזרת השם יתברך, אבל למה שאנו צריכים לבאר בחיבורנו זה, די במה שזכרנו: ודע שהספירה הזאת נקראת שופר גדול. והטעם, לפי שהספירה הזאת נקראת יובל, וזהו שופר גדול שבו יצאו עבדים לחירות, וסימן לדבר: יום הכיפורים של יובל. אם תתבונן היטב במה שפירשנו למעלה בשער זה בעניין הספירה הזאת הנקראת גאול"ה, ונקראת כיפורי"ם, ונקראת יוב"ל, ונקראת חיי"ם, תבין סוד שופר גד"ל וכבר הודענוך כי במידה הזאת יצאנו ממצרים, ובמידה הזאת אנו עתידין ליגאל. והנני מבאר. כבר הודענוך כי המידה הזאת היא למעלה מכל שרי האומות, ונקראת במתי ארץ, כי כל שרי האומות אינן עולים ונאחזים אלא עד ספירת גדול"ה וגבור"ה שהן למטה מספירת בינ"ה. וכשגלו ישראל נתפזרו בכל הארצות ורדו בהם כל האומות, כאמרו: והפיצך י"י בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח, סד). ואם כן בהיות השם יתברך מתעורר לקבץ נדחי ישראל צריך לעורר עליהם המידה שהיא למעלה מכל האומות, והיא
ספירת הבינ"ה. וכשיעורר השם יתברך אותה הספירה העולה על כל האומות, אז ירגזו השרים העליונים ויפלו ואין מקום להם לעמוד, כאומרו: יפקוד י"י על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיהו כד, כא). ולפיכך: יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (שם כז, יג), ואומר: וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, וסמיך ליה: י"י צבאות יגן עליהם (זכריה ם, יד טו), בודאי יאם תשאל: במצרים כיון שנגאלו במידה זאת, מדוע לא נתקע בה שופר? לפי שאותה הגלות היתה תחת מצרים לבד, אבל גלות זו שהיא תחת כל השרים העליונים ותחת יד כל משפחות האדמה, צריך לעורר עליהם כוחו הגדול ברעם וברעש גדול ובקול שופר, כנאמר: והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים (יחזקאל לח, כג). ואם תאמר: מדוע הוצרך למצרים כוחו הגדול, הואיל ואינה אלא משפחה אחת? דע שאין בכל שרי מעלה גדול משר של מצרים, זהו שאמרו חכמים:
ארץ מצרים שנייה לארץ ישראל. ולפיכך הוצרך לו לעשות אותות ומופתים ולהוציאם בכוחו הגדול ולהראות גדולתו. והבן זה מאוד. והנני רומז: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות יראו גוים ויבושו מכל גבורתם ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה ילחכו עפר כנחש (מיכה ו, טו). בכאן רמז קציצת השרים העליוניים ונפילת האומות שתחת ממשלתם: ואחר שמסרנו לך אלו הכללים, נחזור לשאר. והספירה הזאת נקראת לפעמים גבורות, והסוד: מ"י ימלל גבורו"ת ה' (תהלים קו, ב). דע כי מידת הדין הנקראת גבור"ה, והיא פח"ד יצחק, נקראת גבורה יחידית ואינה נקראת גבורות, לפי שהרבה מצרים יש סביבותיה; וכשישראל חוטאים, כביכול אינה מתגברת לפי שהשרים שסביבותיה יש להן פתחון פה ואז היא נחלשת, והסוד: צור ילדך תשי, ואומר: עורי עורי לבשי עוז ורוע ה' (ישעיהו נא, ט), ואומר: איה קנאתך וגבורתך (שם סג, טו). וכל זה לפי ששרי אומות העולם כנגד מידת הגבורה, שהם
בעלי המצר. והנביא צועק ואומר על מידת הגבורה: גלתה יהודה מעוני היא ישבה בגוים כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א, ג), בין המצרים בוודאי. כל זה במידת גדול"ה וגבור"ה שיש להם מצרים, כמו שכבר ביארנו; אבל ספירת הבינ"ה, שהיא למעלה מכל שרי האומות ואין לה מצרים, היא הנקראת גבורות, כובשת הכול תחתיה, וזהו סוד שופ"ר גדו"ל וטעם גאולה וחירות. ולפי שהיא מתגברת על כל הגיבורים, ואין מי שיוכל להזדווג לה מכל השרים העליונים, הפסוק מכריז ואומר: מ"י ימלל גבורות י"י (תהלים קו, ב), וזהו שאמר הכתוב: והתברכו בו גוים ובו יתהללו (ירמיהו ד, ב). והבן זה מאוד כי צורך גדול הוא לכמה מקומות, ותדע ותבין מה שקבעו בתפילה 'מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך', דבר גדול רמזו כאן: והספירה הזאת היא נקראת תהילה, וצריכים אנו להודיעך עיקרים תלויים בזה העניין. צריך אתה לדעת כי שתי הספירות שהן יהו"ה אדנ"י מכוונות זו כנגד זו, והעליונה נקראת תהילה
והתתתונה נקראת תפילה. והטעם, לפי שהעליונה דביקה בראש המעלות וממנה יבואו כל מיני אצילות ושפע וברכה ומיים, ולפיכך נקראת תהילה; כלומר, שעלינו לשבח ולהלל למ"י שעשה עמנו ועם אבותינו את כל הניסים האלה והוציאנו מעבדות לחירות, ועל זה נקראת תהילה. והתחתונה נקראת תפילה, והטעם לפי שהתחתונה דביקה בסוד התפילות והתחנונים לפי רוב החטאים והלכלוכין שחוטאים ומלכלכים הבנים הדביקים בה. ולפיכך ספירת המלכות היא סוד התפילה, וסימן: ואני תפלה (תהלים קט, ד) חהו סוד: אלהים אל דמי לך (שם פג, ב). ולפי שהתפילה דביקה במידה זו, נקבעו שערי כל התפילות בשם המיוחד לה שהוא אדני וסדרוהו בראש כל התפילות, אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, שזהו שער כל התפילות, כמו שכתבנו בשער הראשון. אבל ספירת בינ"ה, שהיא דביקה בראש המעלות וממנה יבואו החיים והברכות וכל מיני אצילות קיום ועמידה, היא סוד התהילה כלומר, להלל ולשבח לפאר ולרומם על כל
הטובות הניסים והנפלאות שעשה עמנו תמיד, לפי שהיא סוד החירות והגאולה, כמו שכתבנו, ובהופיעה יופיעו הניסים והנפלאות לישראל. והנה סוד התפילה הוא עניין התחנונים ובקשת רחמים לרחם עלינו ולסלוח חטאתינו, ולהושיענו מצרינו, ולהשלים די מחסורנו ולהחיות אותנו, ולשמרנו מכל מיני משחית ופורענות, כל כיוצא באלו הבקשות התלויות בתפילה, וכל אלה הדברים הם דבקים בספירת המלכות. אבל סוד התהילה הוא אחר שקיבל י"י יתברך תפילותינו, ואחר ששמע קולנו וקיבל תחנונינו וסלח חטאתינו והושיע אותנו מצרינו והשלים די מחסורנו ושמר אותנו מכל מיני משחית ופורענות, אז חובה מוטלת עלינו להלל ולשבח לפניו על רוב הטובות שגמלנו. ועתה ראה ההפרש שבין תהילה לתפילה. הרי לך כי התפילה דביקה בספירת המלכות, והתהילה דביקה בספירת הבינה שהיא סוד הגאולה והחירות וכל מיני הישועות. ולפיכך הכול ראויין לתפל"ה ואין הכול ראויין לתהילה; כי התפילה
כל אחד כפי צערו מתפלל על צרתו, אבל התהילה מיוחדת להודות ולהלל לשם על גודל טובותיו שעשה, ומי הוא שיעריך שבחו? לפיכך נאמר: לישרים נאוה תהלה (שם לג, א): וצריכים אנו לעוררך על עיקרים גדולים רמזו אותם רבותינו בעניין התהילה, להודיע שאין כל אדם ראוי להלל ואין כל שעה ראויה להלל. לפי שהמעלה הזאת גדולה היא עד מאוד, אמרו בברכות פרק קמא: אמר רבי שמעון בן פזי מאה ושלוש פרשיות אמר דוד בספר תהלים ולא אמר הללויה עד שראה מפלתן של רשעים שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם הללויה (תהלים קד, לה) עתה התבונן שני דברים גדולים שרמזו. האחד, שאין ראוי להזכיר עניין התהילה זולתי במקום שהיא מזומנת, כלומר לעשות הניסים והנפלאות ולהשמיד הרשעים, כמו שעשה במצרים ששם נאמר הלל הראשון, כמו שנאמר: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיהו ל, כט). והשני, שאף על פי שראה דוד כמה נפלאות ה' לא מלאו לבו להזכיר הלל, אלא
באותו דבר הראוי להלל' משל במי שלובש בגדי מלכות ועוסק במלאכה פחותה, היש ביזוי גדול מזה? לפיכך אמרו רבותינו ז"ל: האומר הלל הגדול בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. ולפי גודל מעלת הבינה אין ראוי להזכיר שבחיה אלא במקומות ובשעות הראויות להזכיר. והנה הנביא מכריז ואומר כי אין כל אדם ראוי לתהל"ה: אני יהו"ה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מב). וכי תעלה על דעתך שתהילתו אפשר לתת לפסילים? אלא דבר ידוע למקובלים כי כל תפילה שאינה הגונה נקראת פסולה, וקבלה היתה להם כך, וכן הוא פי' הפסוק: מי שלא נכנם לשמש בספירת המלכות, שהיא תחתונה בעת התפילה, איך אפשר לו ליכנס לפני רום המעלות, לפני ספירת הבינה? 'לישרים נאוה תהלה', אבל לא לפסילים. הבן זה מאוד. ועתה צריך אתה להתבונן, כי כבר ביארנו למעלה בשער זה כי הנשמה דביקה בספירת התהל"ה, והרוח בספירת התפארת, והנפש בספירת המלכות; והנה דוד
פירש הדבר בסוד ואמר: כל הנשמה תהלל יה הללויה (תהלים קנ, ו). וכבר ידוע הוא למקובלים כי שם י"ה רמז לשלוש ספירות עליונות, ולפיכך תלה בהן הנשמה וההלל ואמר 'כל הנשמה תהלל יה'. ואם תאמר; והכתיב הללי נפשי את יהו"ה (שם קמו, א), הרי ההלל תלוי בנפש? דע כי הלל הנשמה תלוי בשם י"ה, והלל הנפש תלוי בשם יהו"ה כי בו נכללת ספירת המלכו"ת שהיא סוד ה"א אחרונה של שם. ושני מיני הלל הם: הלל גמור והלל שאינו גמור. הלל גמור תלוי בספירת הבינ"ה, מקום שאין בו חסרון כל דבר ולא נדבק בה פגם לעולם, לפי שהיא למעלה מכל השרים והיא דביקה בעולם הרחמים. והלל שאינו גמור תלוי בספירת המלכו"ת, ולפי שלפעמים הרבה היא נפרצת ופגם דבק לה כשישראל חוטאים ומכעיסים, כך הלל שאינו גמור והוא בדילוגין נקרא כנגדה. זהו סוד הלל גמור והלל שאינו גמור, והבן זה מאוד. והלל של ראש חודש, שאמרו שהוא מנהג לפי שזמן כפרה הוא והלבנה פגומה היתה
וחזרה להתחדש. אבל הלל הניסים והנפלאות והלל השמחות והטובות, כהלל הפסח שבועות וסוכות, באותן הזמנים הופיעה ספירת הבינ"ה. בפסח: וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) ובה נגאלו. בעצרת: תספרו חמשים יום (ויקרא כג,