ספר הקנה
קטע 47
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מאי בתר מעיקרא אזלינן ומחמת גופו הוא ומשלם נ"ש או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ומשלם ח"נ, ת"ש דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר, א"ל לרבה פשיטא לי לרבא מבעיא ליה אלא כח כחו ככחו דמי וש"מ כמעיקרא ומשלם נ"ש, ואמר רבא נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברי וביבמתו לא קנה (בארבעה דברים היינו נזק צער רפוי שבת אבל בושת לא דתנן אינו חייב בבושת עד שיתכוון), ואמר רבא הניח גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף כבשו לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם חייב דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת פטור. ודע דמשנה היא האומרת אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד משלם נ"ש. השופך מים ברה"ר ובא אחר וטנף כליו במים משלם נ"ש וכן המצניע את הקוץ
וזכוכית בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כתלו ונפלו לרשות הרבים והזיקו חייב המצניע. וא"ר יוחנן והוא שהיה כותל רעוע אבל בכותל בריא חייב בעל הכותל ופטור המצניע, תרנגול שהכניס ראשו לתוך כלי זכוכית וצעק ושבר את הכלי חייב ח"נ, וכן הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נ"ש, גמל שהיה טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו בתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב אבל אם הניח החנווני נרו מבחוץ חייב אלא שר' יודא אומר בנר חנוכה פטור, וכן נשאל בבית המדרש המשסה כלב בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל הכלב מי אמרינן מצי אמר מאי עבדי לך או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה דמשסיא ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי, ומשיב שסה בו כלב או נחש המשסה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב, שור שעלה ע"ג חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור אפי' בתם ואם דחף
את העליון ומת חייב שהיה לו לשמוט את התחתון ולא שמטו, וכן אמר ר"ל שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת ומשנה היא האומרת ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר ח"נ שני מועדים משלמים במותר נ"ש אחד תם ואחד מועד בתם משלם במותר נ"ש תם במועד משלם במותר ח"נ, והברייתא אומרת כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כן משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם ח"נ מועד משלם נ"ש אף שור באדם מועד משלם נ"ש תם משלם ח"נ, ר"ע אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול ישלם מן העליה ת"ל יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העליה, ורבנן האי הזה מאי עבדי ליה מבעיא להו לפטרו מארבעה דברים ור"ע לפטרו מארבעה דברים מנ"ל נפקא ליה מאיש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו ואידך אי מההוא ה"א צער לחודיה אבל רפוי ושבת אימא ליתיב ליה קמ"ל. א"ל דע לך שכל הנזקים הללו וכיוצא בהם כולם פורחים באויר
ואין לנו מקום להסמיכם שהברייתא אומרת פועלים שנכנסו ליטול מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית או נשכן כלבו של בעה"ב פטור ואע"ג דקאמרי כגון שהלכו פועלים אבבא וקרא וענה להם אין ומשתמע אין לתרי מילי אין כלומר עול משמע, אין קום אדוכתך משמע, וכיון שאמר הבעה"ב לשון משובש פטור אדרבא הסברא נותנת להיותו חייב מדהוה ליה למימר על או לא תיעול, ותו הנמצא כזה אם תעיד בסוף העולם ועד סופו לומר שראה תרנגול שהכניס ראשו בכלי וקרא הלא הוא צריך להגביה ראשו ולהוליך קולו לשמים ותו לך קרא בכל המדינות אם ראו או שמעו או שאלו לדור ראשון שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך אם אמרו והגידו שנפל אדם מהגג ונתקע המעור בבתולה במטה אחת הלא איש ואשה צריכים להיות ישנים במטה אחת ובאלף תחבולות מתחברים ומה אשה היא זאת שישינה ערומה ומראית ערותה לשאינו בעלה, וכן עתה בזו הברייתא נושאים ונותנים שלא כמשפט דר"ע דייק מאיש כי יתן וממעט השור לא
דייק יפה דאמינא קטן שנתן מום יהא חייב ת"ל איש ורבנן דמפקי לצער לחודיה א"כ קטן דפטור מנ"ל אלו וכיוצא באלו שומעין המינים שאנו מוטבעין בתוכם ומטיילים בנו ואומרים התורה מלאה שחקות נשארת להם לישראל ואפי' עמי הארצות שבנו מלעיגים בתורתינו ואצ"ל הכופרים בד"ח שהם מועילים וגדולים ממלאכי השרת:
ד"ה דינים יקרים בדיני שמים דינים יקרים בדיני שמים נאים וטובים אל"ב אפתח פי ואדבר בדיני שמים דינים יקרים נאים וטובים אין בהם עול וחמס כי ירשו מהשמים, ועתה ראה גם ראה שהדבר למעלה עולה ומדה אחת יש לו לשם ורעה שמה ממנה השטן נאחז וידבר גם השטן בתוכם והוא היורד ומשטין משוט בארץ ומהתהלך בה וכל דיניו בלי עול, הראית בני יסורי איוב בכולם נתחייב ומגירי אברהם היה תם וישר התהלך לפני והיה תמים ועוונו גרם ויצא ממחיצתו כי נתהפך חסיד ישראל בחסיד גוי, ובאמת בני שב בכל לבבו ובכל נפשו יהי שם השם מבורך ושילם לו קב"ה כל נזקיו כי ממנו הרשות להזיק הם בידיך. ודע בני שכל הנזקים בכנ"י באים ותקע כף ירך יעקב ויאכל מן העץ וישכר ויתגל בתוך אהלה ונעשה לנו שם כי הבנים החוטאים והאב מייסר האם שלח תשלח את האם כי השם נתן רשות למחבלים וכאשר ישובו בתשובה ישובו הנזקים לבעלים כסף ישיב לבעליו דודי ירד לגני דודי צח ואדום דודי לי ואני לו. וראה והבן כי
הש"י השובר הכלי ר"ל כנ"י, השכוי הוא היסוד המקבל מהבינה והוא הנותן לשכוי בינה והוא המחזיק הכלי מכח הבעל העליון וששה חיות רעות וטמאות הארי והדוב הזאב כולם מועדים הם מעצמם כי ראה אצילותם מלילי"ת הרשעה מפחד בלילות כל עסקם וכוונתם להזיק במקום הקדושה קשיא דפירודא וכן דרכם למטה, וכאשר האם מיושרת עם בניה והאם רובצת על הבנים כל נזק שעשו קב"ה פורע מיטב שדהו וכרמו לכן המועד פורע ממקום אחר ולא מגופו, ולא ראית בני משסה נחש בחבירו ומת פטור המשסה לדברי חכמים ולדברי ר"י חייב כי אמר ר' יודא ארס נחש בין שיניו עומד ולכן מכיש בסייף וחכ"א ארס נחש מגופו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור, ואינך זוכר שסמא"ל הכיש הנחש בחוה והקיא הארס בחוה היא הזוהמא והוריד הנחש במקום נמוך תחת אשר היה במקום גבוה והוא הסקילה שהנופל ממקום גבוה סקילה קרינן ביה וא"כ האיך נוכל לשנות הדין ור"י קבל מרבו דסמא"ל נהרג ר"ל
הכוונה נתמעט הכח ממנו, ואינך יודע בני הכלב והעז לעולם דרכם להזיק כענין מיד כלב יחידתי ושעירים ירקדו שם וקב"ה מגרש אותם ונותן תחת נזקם כסף ישקול כמוהר הבתולות, ואינך יודע בזמן שהכלב והשור בביתו של אדם אז מלאך המות בביתו ששניהם רומזים בפח"ד ולא היה להם לפועלים ליכנוס לשם רק בתר שאלה אם יש לשם רעה ואין. דוגמא לזה היוצא יחידי בלילה דמו בראשו כי דין בלילה פועל, ואם תשים דעתך כי נפל מן הגג ונתקע באשה הנחש נתקע בחוה והטיל זרע במעיה ולא קנאה בהדיה אף כי היה אחיזתם ממקום אחיזתו, והנה קלל קב"ה אותה בד' אותיות ארורה, וגדול מזה אמרו האשה שנכנסה לטחון חיטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן חייבת ובאמת בני הכוונה טחינת מן לצדיקים בכנ"י האיך, והנה ברייתא אומרת הנותן סם המות לפני בהמות חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואין הסברא סובלת דאי הוא לא נתן הסם לא היתה
הבהמה מתה אלא בעבור שהבהמה מרגשת ויודעת במאכל הממיתה ע"כ פטור כי אין ספק שזו הבהמה בת מות היא בזו המיתה ואל אמונה ואין עול ועל שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב ע"כ חייב הנותן בידי שמים, דומה לזה שם גחלת על לבו ונשרף פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שזה אפשר לו להסיר הגחלת מלבו אלא שנתחייב שריפה ודין ארבע מיתות לא בטל, כן הדבר כשהשליכו לנהר ולא עלה נתחייב חנק שטביעה במקוה חנק, ואל תאמר כשאינו יכול לעלות למה יהא חייב המשליכו בעבור שהוא רוצח ואין לומר אם לא היה חייב לא היה משליכו כי דע לך לא נתחייב בעדים והתראה וכל שלא נתחייב בעדים והתראה מניחין אותו בידי שמים, ועתה בני אודיעך ענין השוורים איך מכירים והורגים הוא שאמר התנא שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על אדם נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפל והרג בן קיימא נתכוון להרוג את זה והרג לזה פטור מ"ט א"ר שמעון דא"ק
השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוון ליה כך השור עד דמתכוון ליה, ובעלים גופייהו מנא לן דא"ק וארב לו עד שמתכוון ליה ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמר ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אי לימא דאיכא ט' גוים וא' ישראל ותיפוק ליה מיהא דרובא גוים נינהו א"נ פלגא ופלגא הוו ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא ט' ישראלים וחד גוי ביניהם אע"ג דרובא ישראלים נינהו כיון דאיכא האי חד מינייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל. א"ל ר' קודם שתפרש נראה דבריהם ודע דר"ש דייק ולא דייק דכי אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת מאי וגם ומה ריבה ותו אימא אדם במתכוון שור אפילו שלא במתכוון ואי אמרת שניהם שוין במה יפה כח האדם מכח הבהמה, ותו מדאיצטרך גבי אדם וארב לו במתכוון ש"מ בהמה אפי' שלא במתכוון דאי ס"ד אפי' בהמה בעי כוונה לכתביה גבי בהמה ואני אומר בהמה שאין
לה דעת בעי כוונה אדם שיש לו דעת לא כ"ש דבעי כוונה, ותו מה ראה ר"ש ובעי כוונה לשניהם אדרבא יאמר שניהם בלא כוונה ומאי וארב לו לגו כרבנן, ותו רבנן דאמרי וארב לו פרט לזורק אבן לגו וכגון דאיכא ט' ישראלים וגוי אחד אע"ג דרובא ישראל כיון דאית חד גוי ביניהם ה"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ד וספק נפשות להקל, שומו שמים על זאת וכי כיוון להרוג את הגוי והרג את ישראל מי לא מחייב הלא הם אמרו נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וסתם קתני ומאי וארב לו להקיש כר' שמעון, ותו האי זורק אבן לגו ה"ד אי דלא ידעינן דאיכא שם גוי אי לא א"כ אין כאן כל קבוע כמע"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה עמ"ד אלא כשידע ממקום הקבוע של דבר, והא ראייה דאין חיטין של עולם מותרין אלא שאינן יודעין מקום קבוע של נחל איתן דאי ידעי ה"ל קבוע וכמחצה ע"מ דמי והכל אסור, ואי דידעי שיש שם גוי זיל בתר רובא מי לא תנן סנהדרין כחצי גורן עגולה והמחייבים רבים
וקבועים והפוטרין מועטין וקבועין והני קבועין והני קבועין אזלינן בתר רובא ולא אמרינן כל קבוע וכו', וכ"ת וארב לו מאי איצטריך כר"ש במתכוון. אל"ב ממך שמעתי דלא אמרינן כל קבוע וכו' אלא היכא שברור מקום האיסור ומקום ההיתר כגון ט' חניות בשר שחוטה וחנות א' בשר נבילה ואינו יודע מאיזה מהם לקח אזלינן לחומרא ואמרינן כל קבוע וכו' וכן ט' גוים ואחד ישראל שנפל גל עליהם בשבת אע"פ דרובה גוים נינהו אמרינן דלמא ישראל מציל וכל קבוע וכו', וכן בזורק אבן לגו שהיו ט' ישראל וא' גוי וידע עמידת הגוי ועמידת הישראל אלא שלא ידע היכי נפל אמרינן כל קבוע וכו', וכן ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקיל א' וידע מקום עמידת החמץ ועמידת המצה ולא ידע אי חמץ שקיל אי מצה שקיל אזלינן לחומרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל סנהדרין אע"פ שהם קבועין אנו יודעין שאלו מחייבים ואלו פוטרים ואין שם ספק ידיעה לומר כל קבוע
וכו' ואם כן ואי לאו וארב לו ה"א זיל בתר רובא קמ"ל כל קבוע וכו' וספק נפשות להקל, א"ל ר' לעולם אימא לו כר"ש איצטריך וט' גוים וא' ישראל סברא הוא להקל דאם כיוון להרוג גוי והרג ישראל פטור ממיתה שאם תמיתהו תהיה רוצח ואם כיוון להרוג את ישראל זה והרג זה אע"פ שאתה חייב להורגו אם לא תהרגהו לא תתחייב מיתה כי דין ארבע מיתות לא בטלו, וא"כ בט' ישראל וא' גוי סברא הוא להקל וכל קבוע כמחצה עמ"ד סברא הוא דכל ספק איסורא לחומרא ולעולם חיישינן למיעוטא וארב לו כר' שמעון וקשיא לרבנן דאמרי אף בלא מתכוון חייב, א"ל ב' ולמה לא אמרינן במקום כל קבוע חיישינן למעוטא וידעת סוד הענין דאינה מחצה וקורהו מחצה וכן כל דפריש מרובא פריש ולא ניחוש למיעוטא למה. סוד גדול בגלגול ובקבוע ושמע בני עניני המחלוקות דע דמה שאמר וגם בעליו יומת אתא גם לומר שאם יסקל השור והבעל יברח אמר הקב"ה יתגלגל בשור ויגח וימות בב"ד כי התרוהו לבעל השור
ואם השור קבל דינו בב"ד יחזור באדם וימות בהכרח כי סוף אדם למות, ודע כי נפש האדם והבהמה לוחות ושברי לוחות וכו', ודע שאם הבהמה ההרוגה היה בעל תורה ועתה הרגו בהמה זו חייב, אבל אם כיוון להרוג את הבהמה וניצלה ונזדמן אדם ונהרג הואיל ולא כיוונה הבהמה להורגו וה' זימנו א"כ ודאי זה ההרוג ממשפחת זאת הבהמה והוא גואל הדם וזימנו הש"י והרגו לכן פטור, ולמה לא תשים דעתך לדעת דכל קבוע כמחצה הלא ידעת דתפארת מכריע קבוע תוך העשרה מאמרות ומניח בראשו ארבע פרשיות של תפילין והנה הוא מחצה התוכל לדון בענין אחר, והנה כל דבריהם ט' וא' ט' חנויות וא', ט' צבורין של מצה וא', ט' ישראל ואחד גוי הכל להרמיז הענין, ואי כנ"י קבוע בביתה כבודה בת מלך פנימה הנה חלקה ד' פרשיות חצי חלק עם עצמה וא' נדה ממקומה אע"פ שהיתה קבוע תוך הדין והרחמים הכל ידעי דמרובא פרשה וניידה הם הרחמים הגוברים על הדין ולכן אינה החוטאת הגורמת גלותה התוכל
לשנות הדוגמא, וא"כ בהיות דבר מועט והוא איסור ודבר הרבה היתר וקבעי הרוב והמיעוט צריכים אנחנו לעשות המועט כמחצה כדין הדוגמא והבן. פרה רבוצה בדרך ובעטה רבוצה במהלכת חייבת בעטה המהלכת ברבוצה פטורה כי כן הדין באמת בהיות הרבוצה אורבת ומקלקלת היא לילי"ת המצרנית בכנ"י ואין הדין הזה במהלכת היא כנ"י והתהלכתי בתוככם כי יש בידה להכות שובי אל גבירתך והתעני תתת ידיה ויש לך לדעת שכל המכוון להזיק ממקום הנזק נאחז וכל עניניו בקלקול הוא שאמרו ז"ל המצניע קוץ וזכוכית בתוך כותל רעוע של חבירו דידע דנופל והצניע לכן חייב. ושמע בני המשנה האומרת שור האצטדין אינו חייב מיתה דכתיב כי יגח ולא שיגחוהו, אבעיא להו מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר שמואל אם נאמר נוגח למה נאמר רובע ואם נאמר רובע למה נאמר נוגח מפני שיש בנוגח מה שאין ברובע
ויש ברובע מה שאין בנוגח רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ומפני שיש בנוגח מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח הוצרך לכתוב שניהם, קתני מיהא רובע נעשה בו אונס כרצון למאי הלכתא לאו לקרבן וקשיא לשמואל דאמר פסול ומשיב לא לקטלא, אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ה"ד אי לימא דרבעה ולא קטלה הא אינו משלם משום דלא קטלה ואמר רבא דרבעה וקטלה ומאי קשיא לך מה לי קטלה בקרניה מה לי ברבעה קרן כוונתה להזיק רבעה כוונתו להנאת גופו. א"ל ר' ראה עתה דבריהם רובע ונרבע ונוגח כולם עשו עבירה בגופו ומה צורך לריבוייהו ק"ו הוא ומה אתנן זונה ומחיר כלב דלית עבירה בגופייהו פסלי הני לא כ"ש, ותו רובע ונרבע אתו מדינא ומה בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול רובע ונרבע שנעבדו בהו עבירה לא כ"ש, א"ל חורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר לגבי
מזבח אף אני אביא רובע ונרבע, א"ל ר' אדין כשמואל ומה בעל מום שאין העדת ב' עדים פוסלתו מאכילה עד אחד פוסלו מהקרבה וכו' א"ל כבר אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא הוא מה לבעל מום שכן מום בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין פסולה בגלוי ת"ל מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע, (א"ל ר' ומן הצאן להוציא הנוגח א"ל ר' סוף סוף חורש בשור וחמור עביד עבירה ורובע ונרבע עביד עבירה ומ"ש זה נקרב ואלו אין נקרבין, א"ל ב' האי מותר באכילה להדיוט ואלו אינן מותרין באכילה להדיוט, א"ל ומנא לך דהמותר באכילה להדיוט נקרב א"ל משום שנאמר ממשקה ישראל מהמותר לישראל, א"ל השתא דאתית להכי הלא אפי' נאכל לישראל אינו נקרב דהא בעל מום שקדם מומו להקדשו נאכל לישראל ואינו נקרב א"כ חורש בשור וחמור אע"פ שנאכל יהא פסול להקרבה. א"ל ב' חורש בשור וחמור אינו ניכר פסולו מום ניכר פסולו, א"ל ר' לעולם נילף ממום ולא יכתוב ברובע ונרבע ואמינא ומה שאין בו
עבירה פסול להקרבה רובע ונרבע דאית בהו לא כ"ש מה תאמר חורש בשור וחמור יוכיח מה לשור וחמור שכן מותרים להדיוט תאמר ברובע ונרבע דאסורים להדיוט, ותו מה לשור וחמור שאינן אלא בלאו תאמר ברובע ונרבע דהוין במיתה, ותו מה לשור וחמור שכן אין בעבירה תוך תוכן, אלא ארישא תאמר ברובע ונרבע שכן העבירה תוך תוכן וא"כ תיתי רובע ונרבע מק"ו דבעל מום, מה תאמר מה למום שכן מומו נראה תאמר באלו שאין פסולן נראה, א"כ אבליע הפרכא בק"ו ואומר ומה מום אע"פ שנראה הואיל ואין עבירה בגופו והיה מן הדין ליקרב אפי' הכי אינו נקרב רובע ונרבע אע"פ שאין פסולן נראה הואיל ויש עבירה בגופן ותוך תוכן ובמיתה אינו דין שפסולים להקרבה א"כ קרא למה לי. על כל אלה האותיות אינם מורים וחז"ל בלא עדותן הסברות מחרבות והורסות והתורה מתמעטת והולכת והפועלים עצלים