שער מאמרי רשבי
קטע 29
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
וחירות וזמ"ש דמתמן נגדי כל ברכאן ואם שפע חיות וקיום והעמדה לספירות ולכל הנמצאים בסוד ואתה מחיה את כולם כי הנה המלאכים אם יפסק מהם השפע העליון כרגע לא יוכלו לעמוד כדאיתא בפ' ויקרא ולשפע שני זה אמר ומתמן נפקא לקיימ' כולא (דף טו"ב ע"א) ושני שפעים אלו נעשי' על ידי זווג העליון וכאשר יחסר מהם דהיינו שפע הברכה לא יקרא זווג שלם. וזמ"ש בפ' אחרי מות בדף ס"א ע"ב וז"ל ת"ח כתיב ונהר יוצא מעדן להשקויג את הגן האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן כו' כדין כתיב עד שהמלך במסיבו כו'. ומתברכאן עלאין ותתאין כו' עכ"ל. ביאור הדברים כי הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים וזה כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע שכתבנו וזמ"ש בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן שיהיה הזווג שלם לברכה וקיום והזווג השלם הוא כשהוא בההו' נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. והענין הוא כי צריך
התעוררות תחתונים כדרך הזווג התחתון להעלות מיין נוקבין ולכן צריך לכוון בתפלתו עד שם ואז הנתיב ההוא יעלה מים נקבות לקבל מים זכרים ונתיב זה לא אתידע לעילא ולתתא לא בסוד מיין נוקבין ולא בסוד מיין דכירין כדפרישית לעיל ואין הזווג שלם אלא על ידי נתיב זה וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג ע"י נתיב זה כי אין מיין נוקבין ונתיב זה למטה הוא סוד מיין נוקבין כדכתיבנא לעיל ואין הזווג לצורך ברכה וחירות אלא לשפע השני שהוא קיום והעמדה לבד וזה היה משנחרב בית המקדש דאתתרכת ה' עלאה כנז' בתקונין לענין מין שפע זה בלבד כי אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו אבל לעולם יש זווג עליון ולפיכך לא פסיק יוד מאתר דא לעלמין כי השפע השני אי אפשר זולתו אלא שאין הזווג שלם לברכה (ד"ש ע"ב) ולחירות לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד כי הצדיק אבד משחרב ב"ה ונשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של
מטה ונמצא שיש זווג אלא שאינו שלם וזמ"ש בפ' לך לך לא תימא כד מתחבראן אלא מתחברן ודאי לומר שלעולם לא מתפרשאן כי נקראים רעים כדאיתא בפ' ויקרא ולא שייך לומר כד מתחבראן שנראה שיש זמן שאינן מתחברים דודאי מחוברים הם תמיד ולא נקט כד מתחבראן אלא לומר כשמתחברין חיבור שלם שיש זמן שאינו שלם. וכאשר הזווג שלם אשתכחו ברעותא דהיינו הרצון המתגל' במצח ומתפשט עד המזל אשר על ידו הוא זווג חכמה ובינה דבמזלא תלייא זווגא דילהון כנז' בפ' אחרי מות ואפשר דברכה וחירות ולקיימא כולא שלשה אלו הם בני חיי ומזוני. בני חיי היינו ברכה לאפקא ברכאן למטרוניתא על ידי היסוד כדקתני הכא מזוני היינו חירו חיי היינו לקיימא כולא ושלשה אלו לאו בזכותא דהיינו חסד כדאיתא בתיקונין תלייא מינתא (א"ש צ"ע כי היכל הזכות הוא בגבורה ואפשר כי זה כנול בזה וזה בזה) אלא במזל' תלייא מילת' חיבורא דילהון לאפק' בני חיי ומזוני לעלמ' דאתי ומשם
נמשכין למלכ' קדיש' וכדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו בסוד ששה קצוותיה המתפשטין ומאירין בו בכל שש קצוותיו וזהו ענין אתפשט בסטרוי ונפקי מבועין ונחלין שבתו' הבינ' וירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואימיה הם תרין עטרין דהוו גניזין באבא ואימא והשתא ירית לון כדאיתא באדרא זוטא והענין הוא כי סדר אצילות ת"ת למטה מחסד וגבורה ועל ידי זווג זה יורש את (ע"ב) אביו ואת אמו לעלות למעלה על חסד וגבורה בסוד שרשם הגנוז בהם עיטרא דאקרי חסד ועיטרא דאקרי גבורה ונמצא למעלה מהם ויונקים משרשיהם הגנוזים בתוך הת"ת אשר ירשם עתה מאביו וירש מקומם ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחסד וגבורה אלא לאבא ואימא בעלותו למעל' עליהם ואינן מגיעין שם הקליפות אלא חירות בסוד היובנ. ואפשר שתרין עטרין אלו הם הנהר המתפשט בצדדיו שהיא הד' שבה' שנתפשטה למטה ולמעלה בשני צדדיה דהיינו נהר היוצא מעדן דהיוד שהוא העדן נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה
ונעשה ד' כדאיתא בפ' ויקרא והצד השלישי שבה"א הוא הת"ת שנתעברה והיה בתוך מעיה ואח"ך יצא לחוץ בסוד ו' שבשם והשני צדדין הם חסד וגבורה הגנוזים ואתפשט בסטרוי והוריש' לבן הנחמד ונמצאו לבן שני ענינים אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלים היוצאין מהנהר והם שש קצוות הבינה המאירים בשש קצוותיו וזה יקרא ברכה לריבוי בריכות המים הנמשכות מהנהר ויקרא גם כן תפנוקא ותפנוקי מלכים שהם השש קצוות. ואם אחסנתא דאבוי ואמיה לרשת מקום חסד וגבורה. בקחתו את שרשם הגנוז למעלה וזה יקרא חירו בן חורין כדפרישית ויקרא ענוגא כד"א אז תתענג על ה' והיינו דאמר התם בפ' ויחי כל ברכאן וכל חירו. והכא נמי אמרינן כדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקא ושעשוע זה לצורך הזווג להוציא מ יין דכורין מלמעלה למטה כשם שיש שעשוע בנשמות הצדיקים התחתונים למיין נוקבין כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורין בסוד היין המשמח ומבשרינו נחזה כי השמחה
והתענוג ירבו תאוה ואז באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים בהארת שש קצוותיו ויתיב בעטרוי דהיינו אחסנתא דאבוי ואמיה אז ברית קדש פועל פעולתו ומפיק ברכאן למטרוניתא. וכל הנחלים הולכים אל הים ומשמע לי מדקא' לאזדווג' מלכא קדישא במטרוניתא דהיינו מיין נוקבין היוצאי' על ידי היסוד מבועי דבירא ויסודא והם מעוררים הזווג לאזדווגא מלכא במטרוניתא והיינו דקאמר נרדי שהוא היסוד שבה והיינו נתן ריחו מלמטה למעלה כענין הריח: הנה עלה בידינו שהזווג השלם הוא לברכה וחירו. ולאפקא מבועין ונחלין וזה חסר בזמן החרבן. אמנם יש זווג תמידי להעמידם על עמדם וכמ"ש ומתמן נפקא לקיימא כולא ולפי שזווג זה תמידי לא פסיק יוד מהאי אתר לעלמין. וזמ"ש וע"ד לא פסיק יוד מהאי אתר לעלמין ולפי' היושבי יוד יתירה על חכמה שבבינ' בסוד פטר רחם כדפרישית ולפיכך אחיד לעילא ברזא דחכמתא עלאה בסוד השביל של יוד הנכנס בה וזה בסוד סמך ואחיד לתתא רביעא
על בנין בסו' מ"ם סתומה כדאיתא בפ' תרומה ויתיב על כרסיא דאבהן שהם שמים. אש ומים. אברהם ויצחק וכללות שניהם דהיינו שמים וקאמר תרי זמני יתיב לומר (ד"ש ע"ג) כי פעמים יתיב על כרסייא דאבהן ויעקב שוה לאבותיו ולפעמי' יורש אחסנתא דאבוי ואמיה ונעשה כסא בפני עצמו. גבוה מהם כדפרישית ואז יתיב על כרסיא דאקרי שמים: (ע"ג) נמצינו למדין דעומקא עלאה היינו בינה. בסוד היוד שבה וכן עמיקא דכולא יקרא בסוד מצד יוד שבה וזמ"ש בסוף פ' צו והכא מעמיקא דכולא דכתיב כי עשית פלא פלא כמה דכתיב ויקרא שמו פלא והא אתמר ופל' היינו נתיב לא ידעו עיט כדאיתא בפ' בלק הנה שעמיקא דכול' תיקרא בבחינת הנתיב שבה ובפ' בהעלותך בדף ק"ג ע"א וז"ל ר' אחא אמר בשעתא דעמיקא דכולא נהיר נהירן בנחלא ונחל' נגיד באורח מישר לאשקאה כלא כדין כתיב בהעלות בגין. דהא מעמקא דכלא נפקי. בהעלות דאתי מסטרא עלאה דעמיקא דכלא דאקרי מחשבה
וכלא חד מלה וכדין כנ"י אתברכא וברכאן משתכחי בכולהו עלמין עכ"ל. ביאור הדברים דסתימא דכול' היינו מוחא סתימאה והיא חכמה קדומה וכאשר תאיר בבינה אורותיה והם השש קצוות הנעלמים בה והם הנקראים נהירין ויורדין ממנה לבינה ומן בינה נגיד בארח מישר להשקות השש קצוות התחתונות בסדר נכון וישר בסוד יהו"ה ישר ולא הוה"י מהופך שהוא תגבורת הדין אז יקרא בהעלו' כי ממקום עליון נמשכין ויוצאין שש קצוות עליונות להאיר בתחתונות מחכמה לבינה ומבינה להם. ואין הבינה משמשת אלא מעבר לבד וזמ"ש בגין דהא מעומקא דכלא נפקי שהוא החכמה בסוד הנתיב שבה ולא מהנתיב התחתון שבתוך הבינה אלא מהנתיב העליון הנובע מיין דכורין ולכן חזר ואמר מסטרא עלאה דעמיקא דכלא דאקרי מחשבה. עוד אפשר דמסטרא עלאה היינו מוחא סתימאה המשפיע' לחכמה שניה שהוא אבא ומשם לאימא שהיא נחלא דנהיר נהירין בה כדלעי' ואמר דאקרי מחשבה בסוד המוח היורד משם
לנתי' והנה מקום המחשבה הוא המוח ולפיכך אקרי מחשבה: ושנינו בפ' ויחי בדף רכ"א ע"א וז"ל ר' שמעון פתח ואמר אני חבצלת השרון כו' ד"א אני חבצלת השרון דבעיא לאשקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד"א והי' לשרב לאגם שושנת העמקי' דקיימא בעמיקתא דכולא מאן אינון עמקי' כד"א ממעמקים קראתיך ה' חבצלת השרון כו' שושנת העמקים דהיא משניא גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא עכ"ל. הכונה כי אני דהיינו מלכות בסוד ציון שבה אשר היא נכרת על ידו לומר אני הוא ולא הזכר העליון כי אין להם הכר כי אם בו מקום שהוא ניכר מזכרות לנקבות והוא הנקודה האמצעית שבה כדאיתא בהקדמת בראשית: במדרש רבה בפ' י"א וז"ל תני ר' שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג אמר לה הקב"ה כנ"י היא בן זוגך כו'. הכונה היא כי כל אברי הנקבה העליונה כנגדם יש באברי הזכר העליון זולתי נקודת ציון שאין לה בן זוג בזכר
כנגדה ולפיכך אמרה שבת שהיא נקודת ציון שבנקבה לפני הקב"ה שהוא בינה לכל נתת בן זוג כי כל שאר אברי כנגדם הם בזכר מש"כ בנקודת ציון שאין לה בזכר בן זוג וזהו מ"ש ולי לא נתת בן זוג והשיבה כנסת ישראל היא בן זוגך והכונה היא כי הנה בבריאת העולם עדין לא היה זווג שלם כי אם אחור באחור כנודע (ע"ד) כי עד יום ששי דאהדרו אפין באפין למטה לא נתקנו למעלה והעולם לא נברא אלא בסוד החיבוק לבד בסוד שמאלו תחת לראשי ולפיכך נברא בדין בראש השנה. והזווג לא נעשה עד יום שבת שאז נועדו יחד המלך והכלה על ידי ברית קדש. והכלה כאשר לא ראתה אלא סוד חיבוק לבד אבר עם אבר זה כנגד זה שאלה על נקודה אמצעית כי לא ידעה לה בן זוג כענין שאר האברים והשיב לה כי אין בן זוג זה כשאר בן זוג שאינו אלא להדבק זה עם זה לבד. אלא זה נכנס לתוך זה כמער איש ולויות ומכניס הטיפה הזרעית מהמחשבה העליונה בסוד המוח ובסוד ישראל עלה במחשבה בסוד הדעת
ומוריד הטיפה לנקודת ציון וזמ"ש כנסת ישראל היא בן זוגך לומר שהכנסת האבר הקדוש הוא הבן זוג ולא דיבוק לבד כשאר האברים אי נמי עוד יש לומר דהשיבה כנסת ישראל דהיינו נקודת ציון העליונה שבבינה שהיא מכנסת שפע מישראל העליון שעלה במחשבה בסוד הדעת שנכנס בנקודת בינה היא בן זוגך כי גם היא יש לה נקודה זו נמוך וממנה תקבלי שפע להוציא מיין נוקבין על ידי צדיק דנפיק ברזא דבנימין הצדיק לאפקא מיין נוקבין וז"ש ע"ד כדלעיל וזה על ידי נשמות הצדיקים דאינון מיין נוקבין דילה וכדכתיבנא ולפי שהזווג העליון בג"ע העליון בשבת. ואי אפשר אלא על ידי מיין נוקבין דאושידת לקבל מיין דכורין כנודע לפיכך נאמר לה כנסת ישראל היא בן זוגך לקבל ממנו מיין נוקבין לצורך הזווג ולא תתמה איך קורא כנסת ישראל בינה כי כן שנינו בפ' יתרו בד' פ"ה ע"א וז"ל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' ר' אלעזר פתח שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת
אמך שמע בני מוסר אביך דא קב"ה ואל תטוש תורת אמך דא כנסת ישראל מאן כנסת ישראל דא בינה כמה דכתיב להבין אמרי בינה ר' יהודה אומר מוסר אביך דא היא חכמה כו' ר"י אמר הא והא חד מלה אתפרשו ר' יוסי אמר כו' א"ר יהודה כו' ר' אבא אמר כו' ר' יוסי אמר כו' ר' יצחק אמר כו': הכונה היא כי ר' אלעזר פירש דמוסר אביך הוא קב"ה דהיינו ת"ת ישראל ותורת אמך היינו כנסת ישראל דהיינו בינה שישראל היה כנוס בתוכה והוציאתו לחוץ ולפיכך נקראת כנסת ישראל וישראל זה הוא תורה שבכתב דתורה היתה בכתב דהיינו בינה דנקראת כתב וממנה יצא לחוץ ומשום הכי קאמר תורת אמך דתורה מאם העליונה דהיינו בינה יצתה ומייתי ראיה דכתיב להבין אמרי בינה. אלמא אמרות התורה הם מבינה ומשום הכי לא פריש דאביך היינו חכמה משום דסבירא ליה דאורייתא מבינה לחוד נפקא ולא מחכמה כדאמר ר' יוסי לקמן הילכך אביך היינו ת"ת ישראל ולא חכמה. ור' יהודה סבר דמתרוייהו אתכליל ודאי כדקאמר איהו
גופי' לקמן הילכך מוסר אביך דא היא חכמה מה שנכללה התורה מחכמה ותורת אמך מה שנכללה התורה מבינה כי משניהם נכללה ומשום דלא סביר' ליה דנפקת אוריית' דהיינו ישראל מבינה משום הכי לא קרי לבינה כנסת ישראל אלא בינה לחוד: וזה שבא לפרש לנו ר' יצחק שלא תאמר דכיון דר' אלעזר נקט כנסת ישראל ור' יהודה (דף י"ח ע"א) נקט בינה משמע דתרי מילי נינהו וכן אל תטעה לומר דמדקאמר ר' אלעזר מוסר אביך דא קב"ה ור' יהודה אמר דא חכמה שהכונה על חכמה ממש ונמצאו חולקים זה על זה ליתא אלא הא והא חד מלה אתפרשו ואין מחלקותם תלוי אלא אם התורה יצאה מחכמה עליונה גם כן או מבינה לחוד ולפי שר' אלעזר סבירא ליה דמבינה נפקת משום הכי מפרש דאביך היינו קב"ה ולא חכמה ותורת אמך היינו חכמה היינו תורה היוצאת מאמך דהיינו בינה ולפיכך קראה כנסת ישראל כי ישראל היה כנוס בתוכה ור' יהודה דסבירא ליה דתרוייהו אתכלילת מפרש דמוסר אביך היינו מוסר הנמשך מאביך דהיינו חכמה ולעולם התורה קאי בחלק
שנכללת מחכמה והיינו דקאמר דא היא חכמה ולא קאמר דא חכמה לומר שמוסר זה היא החכמה שנכללה ממנה התורה ותורת אמך היינו מה שנכללה התורה מבינה וכדפרישית: (המשך במסמך הבא): פירוש ספרא דצניעותא פרק א (המשך) עוד שנינו שם ר"י או' אנכי דא שכינת' כדכתיב אנכי ארד עמך כו' ה' אלהיך דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך ור' יוסי לטעמיה דסבירא ליה דתורה מבינה נפקת ומשום הכי קרי לבינ' כנסת ישראל וכדפרישית הנה נתבאר לך דכנסת ישראל היינו בינה וכדכתיבנא. ושנינו בפ' ויקרא בדף ד' ע"ב וז"ל ת"ח כד נחתת שכינתא למשכנא כתיב כלת משה חסר וא"ו כלת משה ודאי ואוקמוה אבל רזא דמלה כלת משה כד"א כנסת ישראל וכלא חד מלה ולמלכא עלאה אתמר כו' עכ"ל. ירצה כאשר ירדה שכינה למשכן נזדווגה עם משה ולפיכך כתיב כלת משה לומר שהיתה כלתו אבל רזא דמלה סוד אחד גדול לומר שעלה משה בסוד הדעת ונזדווג עם הכלה העליונה שהיא נקראת כנסת ישראל וזכה לבינה כנודע ולפיכך אנו אומרים
ישמח משה במתנת חלקו דהיינו בינה כנז' בתיקונין וזמ"ש ולמלכא עלאה דהיינו דעת אתמר הנה גם כן כאן נתבאר כל מה שכתבנו דכנסת ישראל היא בינה: ודע שאין הכונה בינה ממש אלא כך עיקרן של דברים שיש לת"ת שתי בחינות גופ' ונשמת' גופא דא יעקב ונשמתא דא משה ומסטרא דנשמתא אתקרו עמודא דאמצעיתא ישראל וכן יש למלכות שתי בחינות גופא ונשמתא גופא דא שכינתא ונשמתא היינו כנסת ישראל דנשמתא דעמודא דאמצעיתא היינו ישראל וזה סוד יעקב וישראל דא מגופא ודא דנשמתא כמו יעקב ומשה ונשמתא דמלכות היינו כנסת ישראל (ד"ש דף ל' ע"א) אחד באחד יגשו נשמה עם נשמה ונקראת אספקלריא המאיר' והיא כלת משה ביחוד לבד ולא זכה לה כן שום נביא כי לא זכו לה כי אם מלבר מגופא והיא אספקלריא שאינה מאירה וכלת משה היא הצלע כדאי' בתקונין אשר לקח מן האדם אשר ממנה נברא הגוף היא השכינה וצלע זה היא יוד נשמה להא וכשם דנשמתא דת"ת מבינה כדכתיבנ' לעיל כן נשמת' דמלכו' היא בינה אלא שנשמתא דת"ת הוא דעת
הגנוז בבינה במעוי דאימא כנודע ונעשה נשמה לשש קצוות הת"ת דאתי בשית סטרין ומה דאשתאר נעשה נשמה למלכות ודעתה קלה כי אינו כי אם שארית השש קצוות והוא קל ולפיכך נשים דעתם קלה כדאיתא בפ' שלח לך ומכל מקום כנסת ישראל היא בינה ועולה ע"ד שכתבנו ודע כי זה שאמרנו דנשמת ת"ת הוא דע' הגנוז בבינה (ע"ב) וזכה לו משה היינו נשמתא לגופא לשש קצוותיו לבד בסוד רוח אבל נטמתא דמוחא דיליה הוא מחכמה ונעלמה מעיני כל חי ונשמתא דמוחא דמלכות דעת הגנוז בתוך בינה ושש קצוותיה דעתה קלה כדכתיבנא ודי בזה ודע דבינה אע"ג דאיהי נוקבא הואיל וסיומא דגופא דכורא קרינן לה דכור' כדאיתא בפ' ויחי ולפיכך אמר כנסת ישראל הוא בן זוגך ולא אמר בת זוגך הנה נתבאר מאמר אמרה שבת כל הצודק וממנו נלמוד לנקודת ציון אשר אין דומה לה כי אם בבינה ולפיכך נקראת אני כי בה ניכרת לנקבה כדכתיבנא. ולפיכך היא חבצל' השרון כי נקודה זו צריכה לנקודה עליונה
שבבינה לשתות ממנה ולקבל שפע מיין נוקבין לאושדא לקבל מיין דכורין כדכתיבנא וזמ"ש דבעיא לאשקאה משקיו דנחלין עמיקא מבועא דנחלין היינו נקודת ציון שבבינה ועומק שבה והוא מבועא דנחלין בסוד מבועא דבירא הנובע ממטה למעלה והאי קרא דמייתי והיה השרב לאגם טעות סופר הוא וצריך לומר והיה השרון בערבה וכן כתוב בפ' אמור ויליף מיניה דשרון היינו מקום שמן ודשן לא יחסר בו מים מדקאמר שיהיה בערבה שהוא מקום יבש אשר אין בו מים מכלל דשרון היינו מקום שמן ודשן והיינו בינה בסוד נקודה ועומק שבה אשר היא תמיד דשנה ורעננה לא יחסר כל בה כי בנקודה ההיא ימצאו בה שני מיני שפע אם מי החכמה העליונה הנכנסים לתוכה והם הנקראים מיין דכורין והוא הנקרא שקיו דנחלין ואם מבוע שבה הנובע מלמטה צמעלה מיין נוקבין וזה יקרא עמיקא מבועא דנחלין וכדכתיבנא שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכולא מאן אינון עמקי' כדכתיב ממעמקים קראתיך ה' הכונה
שהיא מקבלת מחכמה והוא הנתיב שבבינה בסוד יוד שבה כח נקבו' הנקרא עמיקתא דכולא כדכתי' לעיל והשתא מפ' תו דלאו למימרא כשהמלכות שותה ומקבלת שפע ממימי הנקודה