ספר יונת אלם
פרק טז
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פרק טז עתה שבנו לחלופי המדריגות אשר בעולם האצילות מיניה וביה כפי הדרך הראשון שבארנו בפ' י"ג דע דעלייהו כתוב ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. שכן בית סתם זה בית ה' באמת כי הוא לבדו עלמא דיחודא ומשמעות של מלת חלוני סתמא בפירושה שהן רחבין כל האפשר בחק מציאותן בלי צמצום והרמז לצנור היורד מכתר לחכמה שקופים מחכמה לבינה. ואצטריך למימר שאין עניות במקום עשירות כיון שהיא מדרגה אמצעית בין תכלית הותרנות ובין הצנור היורד מהבינה לו' קצוות דעליה אתמר אטומים שאינם פתוחים לרוחה כ"כ. ומ"מ ג' ראשונות חשובות כאחת וכלהו אתכלילו בעתיקא קדישא לפי אלה הג' תיבות חלוני שקופים אטומים הן בגימ' שעש"ע בחסרון וא"ו ממלת שקופים על פי המסורה והכפל לרמוז ש"ע לרישא דאין ש"ע לרישא דאריך וכלן מכח רישא עילאה לפיכך באה מלת חלוני בסמיכות והשאר בהפסקה וכלם בלשון רבים מהתיחס לכל חלון שעור ההשפעה כפי כח הנותן והמקבל אבל מיסוד למלכות לא
יתואר חלון בעצם הואיל והיה הכלי של יסוד חציו שבור כדלקמן ובמסכת מנחות דרשו הפסוק הזה על כללות החלונות במה שכלם שוים בו. דגרסינן התם תנא שקופים מבחוץ אטומים מבפנים לא לאורה אני צריך והכוונה לבאר ההבדל שבין הכלי והעצמות כי אמנם הכלי לבדו הוא הצריך להפתח אבל אינו מעכב בהתאחד האור הפנימי בכל מקום שהוא בכדי שאף בלא חלון לא יהא מובדל ונפרד ממדה למדה ח"ו אין זה כי אם באותם המסכים המבדילים בפני הבריאה ומה שתחתיה ויונתן בן עוזיאל שמר את הדבר בסודו אע"פ שתרגם בהפוך לפי סדר המלות כלם להמתיק המליצה שיהיו הדברים יותר מוכנים וישרים למוצאי דעת. אמר פתיחן מלגאו וסתימן מלבר ירצה שהאורות הפנימיים פתוחים אהדדי ממילא והכלים בלבד הם אטומים פיר' מחוסרים פתיחה עד שתחפץ. אך לא יאחר החפץ העליון להשכיל להיטיב לא יתמהמה למחכה לו. ובמציאות החלונות נמי לא פליגי ומורה המתרגם בצורתן ותבניתן כי כותל ההיכל היה שקוף
חוצה לו שכן עובי החלונות מתרחב באלכסון מבחוץ ולא מצד פנים כלל אך שתק מזה ופירש שקופים אטומים על תכלית הכוונה בפתיחת החלונות ההם וצורך תשמישם ומה שאמר פתיחן מלגאו ר"ל פתוחים לאויר ההיכל המאיר לעולם כלו בכבודו וחוצה לו היה חשך ולא אור לפיכך אמר סתימן מלבר כי לולא אורו של היכל הנה התאים בחשך ידמו לפי שלא היו פתוחים לעזרה כלל. ועוד שנינו במסכת מדות שכל הבית טוח בזהב והיציעים לא כן ועוד שנר מערבי דלוק לעולם ועוד הרי ההיכל ל' אמה קומתו בבית ראשון שהיה בסוד בינה ובה ג' ראשונות חשובות כאחת ומ' אמה קומתו בבית שני שהיה בסוד מלכות דגל רביעי זה וזה עליה היתה על גביו ששוו בשיעוריהן בסוד כפל הההי"ן שבהם במלואותם ובשניהם היו החלונות מקבלים ממנו הארה מרובה להוציא לחוצה אל היציעים שהיו ג' סדרים זה ע"ג זה והם עצמם חדרים קטנים מרובעים שפלי הקומה ומחוסרי הארה והוא הנרצה באומרו סתימן מלבר והאריך אח"כ
התרגום לבאר שהיו שם היציעים בחוץ סותמים בפני אוירה של חצר בלתי פתוחים אליה כל עיקר ללמדנו על ההיכל כלו דטוביה סתים בגויה בעה"ז ושמור אלינו לעתיד לבא ע"ד מה שפירשו בשערי ההיכל דכתיב בהו טבעו בארץ. ואתיא כי הא דתנינן המוכר את הבית לא מכר את היציע ומפרש בגמרא בדקא חלילא וכל דברי חכמים קיימים ומן ההבדל שבין בית ראשון לשני בגובה ההיכל סודו וטעמו למדנו טעם לשבח למה שאמרו בזוהר גבי תקוני הסעודה שיהא השלחן של ד' רגלים ובפרקי דחסידי בפי' אתמר דכלהו צדיקי אכלי מפתורא דתלת כרעי וההפרש בין שתי שלחנות א' לעולם הזה וא' לעולם הבא יובן בפשיטות ממה שבארנוהו:
פרק יז והנה חכמה קבלה אור הכתר פנים אל פנים ובינה כאשר קבלה אור החכמה שהוא גדול בערכה לא יכלה לקבל בהתמדה כי אם אחור באחור ובבחינה אחת פנים באחור לא יותר מזה השעור על הדרך שאנו בבאורו לפי שטתנו במאמר הזה הוא מה שאמר הכתוב וחכם באחור ישבחנה ירצה שבח הוא לה בין בסוד זנב שיבא בסמוך הנרמז בנו"ן כפופה בין בסוד ה' שהוא ד"ו ונבארהו א"נ בינה היא עצמה נ' שערים וחמש גבורות שבדעת נפקין מינה כשם שהחסדים שבו יצאו מחכמה לפיכך אמר הכתוב וחכם באחור ישבח את הנו"ן בשביל ה' גבורות והנה ישבחנה לשון עתיד מורה כי תמיד תוסף חכמה תת כחה בבינה כי לא נתבטלה הנהגת העולם הנקודות ח"ו אלא נגנזה. והשמוש מעוטא הוא שאין עילוי בכך רק לבינה בלבד כי יחודן כאן איננו להרבות את הדמות אלא שבח הוא לה שתתקיים באופן זה אבל פנים בפנים תלאה כלכל לא תוכל והטעם כי אם היות הכתר נעלם בהחלט עד שידומה היות יותר קרבת הדעת בין חכמה לבינה
ממה שבין כתר לחכמה ותהי להפך הא לא תקשי כלל כי הנה עינינו הרואות באותיות השם הגדול כי כתר וחכמה שתיהם מתאימות באות אחת. והבינה באות שנייה היורדת היא ממדרגתן וכשם שאחר התקון הנה אבא שהוא חכמה האצילות נכלל בעתיקא ממש הנדרש בתלת רישין דעלייהו כתיב בישישים חכמה ככה בנקודות כי הכא יפה כחה של חכמה שכח א"ס בעצמו ובכבודו מעורב בה לפיכך אמרו בזוהר פ' בראשית בצורת הצד"י שהיא יו"ד על נו"ן בסוד נקודות אחור באחור לקבל הנו"ן הארת היו"ד ודע כי ג' ראשונות נתפשטו תחלה כעין קו ישר בסוד הטעם הנקרא שלשלת שהנקודות משתלשלות זו למטה מזו ואז היו פני הבינה מול אחורי החכמה בסוד זנב ניקודה תחתיה ופן תשבר מהיותה כ"כ רחוקה מן השרש הורשה הקו המשולשל ההוא להגביה הטבעת השלישית לקרבה אל השנית בסוד כפות מאזנים כי כאן התחיל רזא דמתקלא ונצטיירו כעין שתי כתפות תחת הראש דהיינו צורת י' או רישא דוא"ו שגם הוא
כמוה וזה בסוד ה'ד"ו פרצופין שוין ויש בדבר להקל ולהחמיר כי ממה שנתעלית בינה אצל חכמה נתרחקה ממקום הדינין ופני שתיהן אל הכתר כי הוא סבה רחוקה לבינה ולא יבטל דיניה ההסתכלות בו אע"פ שהוא מקור הרחמים שהרי הוא הנותן מהותה ורוצה בקיומה ועוד שהיא צריכה להשפיל ראשה ועיניה אצלו בסוד הענוה הנדרשת בבינה ממש כל זה להקל ומה הוא להחמיר בסוד אחור באחור נדבר בו בראש הפ' הקרוב והנה מעיקרא שיירה החכמה מקום לבינה שתוכל לעלות אצלה ליהנות מהכתר אשר הוא לה סבה רחוקה תוקפה דידה אבל חכמה לא מצאה מקום לנטות מתחת הכתר לקבל מקום טהירו. והטעם הוא כי כל הויה שנתחדשה וצורך גבוה אינה אלא מכח זכר ונקיבה. לפיכך אמרו באידרא שנתקן הכתר בסוד שניהם שיהיו מקורות החכמה והבינה מושרשים בו כדי שיוכל להאציל אותם במקומן שהרי היא צריך אליהם והוא סוד צבת בצבת עשויה בהתהפך המלה בא"ת ב"ש לאותיות אשה הרה מה שאמרנו כי בינה
במקומה אינה אלא מבינה שבכתר והיא בית יד ואחיזה אל השכל צבת ממש כמשמעו להתבונן בעליונים אע"פ שהם נעלמים בהחלט. ועוד יפורש צבת במשמע רצון וכמהו ובמצבייה עביד בחיל שמיא וירצה באומרו צבת בצבת כי בינה נכללת ברצון ונעלמה קצת והרצון בעצמו נחלק לשני כחות בשביל התחתונים אבל הטהירו שהוא בכלל א"ס אינו צריך לכתר לפיכך לא הוזקק הכתר לשייר מקום לזולתו תחת הטהירו כי לא היו זכר ונקיבה מושרשים למעלה הימנו שיצטרך בשבילם לפנות מקום שתהיה שום נקיבה בעולם עולה עמו ועם זה תקבל חכמה במקומה שפע רב מחכמה שבכתר שהיא דבקה בא"ס:
פרק יח וכי תימא למה יהא הכתר מונע לחכמה דתקפה דידה א"ס שלא תהנה ממנה כלל בלי אמצעי יש לומר שהכתר הוא זך מאוד ואין בנקודות הכלי שלו מדת אחוריים בעצם לפי שהיא רחמים גמורים ואינה מעכבת לחכמה ההארה העליונה כלל ועיקר. ועל הסוד הנכבד הזה אמרו חכמים היה עומד אחורי הכפרת יראה עצמו כאלו הוא לפני הכפורת. וידוע כי הארון והכפרת שעליו אינם מן המדה והם באמצע לבית קדש הקדשים שיש מהארון לכל אחד מד' רוחות עשר אמות בשוה ואפשר זה לפי הפשט על אומנים המשולשלים בתיבות לעשות רקועי פחים ציפוי לדביר אבל חכמה שהוא דפוס כל הנמצאות דכתיב כלם בחכמה עשית אע"פ שגם היא רחמים פשוטים אי אפשר למדת אחורים להמצא למטה אם לא תהא מושרשת בה. וממה שהיו עם זה חכמה ובינה שני מלכים יונקים מכתר א' ולא עוד אלא שצפיית הבינה תמיד בכתר ובחכמה יהיה בטול גמור לדינה. לפיכך החמירו עליה כדכתיב צאי לך בעקבי הצאן והכונה שתפנה לשמאלה כי מאן
דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה והוא סוד ועיני לאה רכות והרמז באות דלת שהיא בבינה והעוקץ שלאחריה מורה נטייתה לצדדין. ועדיין דבוק אחוריה באחורי החכמה וקורבתה למעלה יצילו אותה מן השבירה אלמא שבו ג' ראשונות כעין סגולתא שהיא תחילה לסוד המתקלא ודוקא בעולם הנקודות כי הכא וכל דאתי מחמתיה יש פניית אחורים אם מעט ואם הרבה בין חכמה לבינה אבל אחרי גמר התקון הן לעולם פנים בפנים כאותה ששנינו ריעין דלעילא לא מתפרשין לעלמין ודע כי בצאת הנקודות התחתונות מבינה לא נשאר צד מחשבה לחסד לנטות מן הבינה לקבל מלמעלה כמו שהבינה נטתה מחכמה שהרי חסד יצא באחרונה ומה לו לנטות עוד שהרי חברתה מעכבת עליו וגם בהארת עצמות שקדמה לחסד תחלה לא הוזקק לכך כי קדימת התחתונות כצאת כליהן לאויר העולם גורמת לעליונה היותה נקשרת עם התחתונה שקדמה לה לרדת. ואיך תוכל לנטות והרי חברתה מעכבת עליה לפיכך היו שבע נקודות בשלשלת
זו למטה מזו אלא שיש לשביעית סגולה גנוזה שהיא עתידה להיות שקולה כנגד כלם ויש כאן סוד ו' בכרס א' שהיו יולדת במצרים והמקור העליון היה מאציל נשמותיהן לפחות בסוד כלילות הקצוות זה מזה ומאן דאמר שנים עשר הורה כלילותן ג"כ משש קצוות שבנקודה השביעית. וי"א ששים בסוד כלילותן מעשר עד שהגיע הפלא לאשה אחת דוגמת הבינה עלמא דאתי ממש היא יוכבד שילדה ס' ריבוא זה משה בסוד הדעת שהוא כולל נצוצות אלה המתפשטים מאימא עילאה לפיכך אמרו שקול משה ככל ישראל כי הוא הגואל הראשון שהקיץ את השכינה משנת הגלות והשעבוד דכתיב בה אני ישנה. לפיכך כשראה רבי הקהל מתנמנם הקיצם ומשה עמו:
פרק יט יולדת השבעה רבת בנים בהתפשט האור ממנה אליהם לא היה ממדריגה אל מדריגה כאשר בא מכתר לחכמה ומשם לבינה כי אמנם החלון הנותן שעור אל הנצוץ היורד ממנה הוא שוה לכלם וראוי לכל אחד מששת המלכים ליטול מיניה וביה את הראוי לו בלבד. והם לא עשו כן אבל החסד מרוב חשקו לידבק באור העליון נטל חלקו וחלק חבריו דברשות קעבד מצד כללותו מכלן וראוי להיות הוא מבזבז להם וכן כלם א' א' ממה שלמטה ממנו. אכן לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לסמוך אהדדי איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כי לא ראו זה את זה ולא היה להם ישיבה אחת בעולם רק כל אחד בפני עצמו ועד שלא נשבר הראשון לא נגלה השני וזהו טעם וימת בלע והדר וימלוך יובב. ומחמת תגבורת הדינין בשפע היוצא מבינה הוצרכו הנקודות הללו להשבר ולהעלות מקצת האורות שלהן למעלה לרישין עלאין וע"י כן יתוקן הכל. הדרן לשמעתין הנה בשבירת החסד חזר האור לבינה והיא החזיקה החלק הראוי לחסד
והשאר ירד לגבורה וכן כלם עד יסוד בלבד אמנם ממנו למלכות יצא נצוץ א' מחלון יותר קטן והיה זה קודם שבירת חציו האחרון של יסוד נקטינן כי מן האור פנימי של בינה נזדמנו הפנימיות והמקיפים לכל א' משש קצוות גג"ת נה"י במדריגה אחת ואין בהם הפרש כי אם לפי הקורבה והרחוק בלבד כי הנה הגדולה אשר היא קרובה לבינה יש לה יותר מעלה מגבורה וכן כלם עד יסוד שממנו יצא נצוץ להיות פנימי ומקיף למלכות וכל זה בסוד המלכים שנאמר בהם וימלוך וימת כי ברדת האור והיותו מתרחק והולך מבינה שהיא מתגבורת הדינין תיסק אדעתין אולי יש תקוה והוא טעם וימלוך תחתיו כי הרחוק מועיל קצת לפי שעה שהרי נקרא עליו שם מלך אך מה שמשביח הרחוק פוגם בצל המתרבה בקטנות הכלים כי כלי הגבורה קטן מכלי החסד וכן כלם על כן הוצרכו לשבר לא נמלט עד א' ויש במשמע המלה עצה והמלכה כי אין ממנין פרנס למטה אפילו לשעה קלה עד שנמלכין ומכריזין עליו מלמעלה
כטעם ויאמר משה אל ה' לאמר. שפירושו לאמר לאחרים והיא ההכרזה עצמה בב"ד של מעלה והדר יפקוד. עוד פי' וימלוך הוא סוד התלבשות האור וכל לבוש הוא בסוד ותלבש אסתר מלכות שהאור העליון יורד ומתלבש בכלי וזוהי מלוכה להמציא העולמות אלא שמקברת את בעליה בשבירת הכלים ויש לה דוגמא בגלות אבות העולם חוצה לארץ כי הנה ירידתם שם היא עצמה המבחן שגורמת השבירה לפושעי ישראל כאותם שמתו במצרים בימי אפילה כדי שיתוקנו אח"כ ע"י הצדיקים שיצאו חפשים מכור הברזל וכחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד היבום וכיוצא בו אף כאן לא עמד שום א' מן המלכים בשלותו ומתו זה אחר זה ונתבטלו כלם עד יסוד ומיתתם גם היא בית חייהם והנה כשהגיע האור ליסוד לא רצה לקבל הכל לעצמו אלא נחלק לחצאין בלתי שוים המרבה לדידיה ונשבר והממעיט למלכות כדי ספקה וזה החלק השני נשאר ברפיון ויש בזה שטה אחרת שאנו מונין הדעת בכלל הכלים הנשברים
ולא נמנה ליסוד במקומו למטה אלא כלי א' ושבירה א' ויצדק בו בן ישי חי לפי שעה לצורך המלכות כמעט רגע יותר מהנקודות האחרות וממנה אליה חלון מיוחד כמו שיבא בסמוך והיחס אמתי אשר ליסוד עם הדעת בכל מקום די להסיר המבוכה לקיים כל דברי חכמים ונראה ליישב עוד כי בבחינת הדעת שהוא למעלה מחכמה ובינה דומיא דיסוד כי ארחיה שהוא למעלה מראשי מתנים וכן בכל מקום שיש בו סוד כורע בברוך אז הדעת מאוחר לחכמה בינה ויש לכל זה דוגמא למעלה גם בעולם הנקודות לפיכך כאן דוקא אפשר ליחס לו שבירה ויש לחלק גם כן בין המלכים הנדרשים בנקודות הראשונות כי אין שם נקודה מיוחדת אל הדעת זולתי בחינת כלי קודמת וכוללת לכלם ובין הנדרשים בפרצופין א' אחד רצוני בכלי הגוף שלהם שיש לכולם מוח מיוחדת אשר נאמר כי הוא זה הדעת הנמנה בשווי גמור עם יתר המדרגות הנכללות בשיעור קומתן ואין להאריך כאן בזה:
פרק כ אמרנו כי החלק שבחר יסוד לעצמו נתרבה עליו גם הוא יותר מכדי כחו ונשבר ונתבטל כמו האחרים ואע"פ שאין האור מרובה כ"כ הרי הוא כל החלק הראוי ליסוד והכלי חציו בלבד ועוד כבדותו וגסותו בערך אל הראשונים גורם שבירתו בנקלה אבל האור של מלכות ממועט בשעורו ויוכל חצי כלי של יסוד אשר הפקד אתו לסבול אותו לפי שעה לפיכך נשאר בו ולא נתבטל עד לאחר זמן וזה אינו אלא לשבר האזן והכוונה בקדימת ההשכלה אלינו וסדר ההתבוננות בהם לא זולת כי (הדרישו') [הדרושים] האלה הם הגבה למעלה אשר לא יאמר אפי' מסדר זמנים מה שלא יעלם כמו שזכרנו תחלה וזש"ה כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך כי ישי הוא סוד הכולל בעצמו ל"ב נתיבות פליאות חכמה כדאיתא בזוהר פ' מקץ ואסמכוה אקרא דכתיב וכל נתיבותיה שלום דנקיט לון ברית יחידאה ובכלילות כל אחד מהן מעשר הם בגימ' יש"י ופירוש בן יש"י ענף וחלק ממנו וכל זמן שיעמד חי יסוד
על שכינה בסוד נקודות לצרכה דוקא כטעם כלי מחזיק ברכה שהוא שלם נצדק בדברינו שלא נשאר חיות לבן ישי אלא על האדמה מאותו חלק המוע' לפיכך נקרא יסוד חי ואע"פ כן כתיב לא תכון אתה ומלכותך שהם זעיר ונוקביה בסוד פרצוף כי א"א לצורה המכוונות לחול על החומר כי אם אחרי גמר ההפשט אל הצורה הקודמת והיה יהונתן בסוד זעיר של עולם הנקודות הכולל ששה צרופים לאותיות יה"ו במספר אהי"ה שבבינה שיש בה חמשים שערים בכלילות עשר הרי נת"ן והוא בן נעות המרדות מלשון מטהו יפרח דמתרגמינן חוטריה ינעי שממנו פרח המרדות שרש הקליפות. ויהיה פירוש לבשתך כדכתיב לא תכון. ולבשת ערות אמך דאי לאו מתקלא לית אשגחותא אנפין באנפין. ויפורש לבושת מלשון עד בוש. וכן בשש משה. ר"ל שנתאחר התכלית שיש לאימא עלאה בהוציאה לפועל נקודות אלה שהוא תקון הפרצופין שרשי הנשמות כמו שיבא ושאול מלך ישראל הלמד מענינו מן המלך הששי שבנקודות ושמו שאול
מרחובות הנהר הוא האומר כן ואע"פ שהמלכים הקודמים גם הם באים מבינה לא נתיחס אליה המלך הששי זולתי למעט המאוחרים אליו. ועוד שאול דוק' הוא מיסוד הבינה מרחב שבה והקודמים אליו כל אחד מושפע מבחינה מיוחדת אשר לו בה. וזה סדורן לפי הדרך הראשון בלע חסד. יובב פחד. חושם ת"ת. הדד נצח. שמלה הוד. שאול יסוד בשלו. בעל חנן יסוד בשל חבירו שהוא בעל חונן ונותן למלכות. והוא בן עכבור שנבנה ונתעכב בו האור יותר מן האחרים. השמיני הדר ברי"ש. בסוד ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה כי אין הויתה מגולמת כ"כ כמו המדות העליונות ויבא מזה בפ' הקרוב. והיא כעין הארה אצלן שכלן נקודות מוגלמות וכלים גמורים והיא בסוד פשוטי כלי עץ. וזה שמה פרי עץ הדר שלא מתה וכן הדור לו. ושם עירו פעו כטעם אל דמי לך. ומספר המלה אהל מועד וכן ציון ויוסף ונדבר בו בפ' הקרוב. והיא שמינית לבינה שביעית לחסד. אך מצד הגבורה שהיא ששית אליה נתמעטו
כליליותיה. ושם אשתו מהיטבא"ל אותיות מ"ה ב"ן חד לגרמה. וחד לסימני דכורא. וכן אלקים טב. אלקים לגופא. טב מצד החסד דאבא יסד ברתא. בת מטרד מצד הגבורה. בת מי זהב. שרשי החסד והדין שבבינה. והנה הדר הוא בגימ' יצחק והכולל שהן ח' הויות כנגד ח' מלכים אלה וכחן מתפשט בחוץ עד אל אח"ר במספר שוה לאכפיה ליה תמיד בלי הפסק ובדברי הימים כתיב הדד בדל"ת בגימט' אחד כי עד הכא בעולם היחוד והוא סוד אהבה שתחלתה בתורה אצל יצחק. וכאן בדברי הימים נתיחסה מיתה להדד זה ג"כ לפי שהוא אל מסתתר בזמן הגלות עד עת קץ נגילה ונשמחה בישועתו: