שער הפסוקים
קטע 10
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שהיתה ראויה לו להיותו בכור, כמו שתרגם המתרגם בפסוק (בראשית מ"ט ג') יתר שאת ויתר עז: אבל ההוא רוחא דשבק בה יעקב ברחל בביאה א', לא היה בו כח רק לחלק לבוש בן אחד בלבד, והוא יוסף, ולכן הבן השביעי שהיה עתיד לצאת מן לאה כנזכר לחז"ל, בפסוק (שם ל' כ"א) ואחר ילדה בת וגו', שנתפללה על אחותה. יצא מן רחל, והוא בנימין. ואמנם כיון שלא היה כח ברוחא דרחל, רק לבן אחד שהוא יוסף, ולא נשאר עוד כח בההיא רוחא, רק מה שצריך לחיות עצמה, הנקרא נפשה, ולכן בהיותה מעוברת ממנו, היתה בחיים, כי נפשה בקרבה. וכשנולד בנימין, לקח הנפש ההוא שבה לעצמה, ולא נשאר בה נפש כלל, ואז מתה בעת לדתה. וזש"ה, (שם ל"ה י"ח) ויהי בצאת נפשו כי מתה, ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, ר"ל, כי נפשה יצתה ונכללה בב"ן ההוא שהוא שלה, כי נפשה ניטלה, וזש"ה כי גם זה לך ב"ן. ולפי שהנפש הזאת היא הוי"ה דב"ן דההי"ן, לכן נרמז מלת בן, בר"ת של בצאת
נפשה. ולכן נקרא בנימין בן ימין, כי כמו שראובן נקרא ראו בן, על שלקח בחי' ההוא רוחא הנקרא בן. כך נרמז ב"ן, בשם בנימין לטעם זה. אלא שיש שנוי ביניהם, כי ראובן לקח עיקריותו של ב"ן דלאה מראשיתו. אבל בנימין, לקח סופו של ב"ן של רחל, שהוא חלק נפשה של עצמה כנז"ל: ודע, כי נתבאר אצלינו בשער שמות של הספירות כי הדעת שבמלכות, נקרא ב"ן, שהיא הוי"ה דההי"ן. והנה אין דעת זה נמשך לה, אלא ע"י ז"א, הנותנו לה בביאה א', כנזכר שם וע"ש, והנה בעודו ב"ן זה בז"א, קודם שנתנו אליה, היה נקרא יוסף, כמבואר אצלינו כי נקרא יוסף, על שם הגבורות אשר ביסוד דזעיר. ואח"כ שנתנו אליה בביאה א', אז בהיותו בה ביסוד שבה, נקרא בנימין. וז"ס מ"ש בזוהר פרשת ויצא בענין יוסף ובנימין, דא עייל ודא נפיק, וכמו שיתבאר עוד לקמן: ונבאר עתה טעם, למה היה כח ברוחא דלאה, להוליד שבעה בנים. וברוחא דרחל להוליד בן אחד בלבד. דע, כי לאה תופסת בישראל העליון, שבעה מדות, שהם, כחב"ד חג"ת, כי הלא היא
כנגד אימא עילאה, אם שבעה בנים. אבל רחל, היא מלכות אחרונה, ואין בה רק בחי' היסוד, הנקרא צדיק דעייל ונפיק בה. ויוסף הוא ברזא כד עייל, ובנימין הוא ברזא כד נפיק, כנז"ל: וביאור זה המאמר הוא, כי לאה להיותה למעלה, נמצא כי כל בנים שיולדת, היא למעלה בעולם האצילות. אבל רחל היא תחתונה למטה, וממנה ואילך נקרא עולם הבי"ע, אשר שם הקליפות, הנקראים מות מצויים שם. וג' עולמות אלו נקראים עולם הפרוד, כמש"ה (בראשית ב' י') ומשם יפרד. ונקרא עלמא דמותא. ונמצא, כי הבנים שהיא יולדת, הם למטה בעולם הבריאה והפרוד. ולכן קראתו אמו לבנימין בן אוני. אבל אביו, קראהו בן ימין, לרמוז, כי אעפ"י דנפיק בעולם הבריאה, עכ"ז מן האצילות הנקרא ימין הוא: וטעם זה נבארהו פה דרך קצרה, דע, כי אימא עילאה, יש בה הוי"ה אחת, הכוללת כל י"ס שבה. ואמנם ה' אחרונה שבה, שהיא המלכות שבה, נצטיירה לשתי אותיות, ד"ו, כזה ה כנודע. ואלו הם בחי' ב' בניה, זו"ן, שילדה בעולם האצילות. ובאות ה' אחרונה הזאת, יש
שם הוי"ה אחת דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן, כי שם היא בחי' מ"ן שלה. וכבר נתבאר לעיל, כי הוי"ה זו דב"ן, היא כוללת ב' הויו"ת, שהם בגימטריא ב"ן, בפשוטה ובמלואה, כנגד זו"ן אשר שם, כי הם בניה, והם הם ציור ד"ו, שבאות ה' אחרונה שבה כנזכר. ולהיות כי ז"א לוקח שתיהם, לכן הוא נקרא ב"ן, ועיקר שם ב"ן, אינו אלא בז"א לסיבה זו: והנה גם בנוקבא דזעיר, יש הוי"ה אחרת כוללת י"ס שבה, וה' תתאה שבה מצטיירת בציור ד"ו כנז"ל, ושם נתון שם ב"ן דמלוי ההי"ן שלה, ובב"ן זה כלולים ב' הויו"ת אחרות, והם ב', זכר, ונקבה. והם זו"ן שבעולם הבריאה, והם נקראים מטטרון שבעולם הבריאה, הכולל זכר ונקבה אשר שם, שהם זו"ן אשר שם. ולכן יש בו ששה אותיות, כנגד ו"ק דזעיר דבריאה. גם נקרא בנימין, כי בנימין הוא בחי' מטטרו"ן עצמו הנזכר, הכולל זו"ן דבריאה, כנז"ל כי הנקבה נכללת בו, והוא לוקח ב' ההויו"ת, שלו ושלה. ולכן שפירו דבנימין, הוא כעין
שפירו דרחל אימיה, כנזכר בזוהר על פסוק (שם מ"ג כ"ט) וירא יוסף אתם את בנימין אחיו בן אמו. ועד"ז הוא ג"כ בנוקבא דמטטרו"ן דבריאה, שהיא דוגמת רחל שבאצילות, כי יש בה הויה אחת, ובה' אחרונה שבה, יש הויה אחת דב"ן דההי"ן, כולל זכר ונקבה והיא הנקרא סנדלפו"ן, הוא ונוקביה. אלא שעיקר שם ב"ן הוא בזכר, לטעם הנז"ל, כי הוא לוקח בתחלה ב' הויו"ת. ועד"ז הוא בכל ההי"ן, שבכל הנקבות שבכל אבי"ע, והדברים מבוררים: הגהה - אמר חיים הכותב, ענין ההוי"ה דב"ן, שיש בנוקבא הכוללת שתי הויות, יובן במה שנודע, כי בהיות ה' גבורות ביסוד דדכורא, או ג"כ בבחי' העליונה, המתפשטת מחסד עד הוד דזעיר, הנה שם נמתקות עם החסדים. וענין המיתוק הוא, שנכללים עמהם. ונמצא כי בהנתן הגבורות בנוקבא, הם מחוברות עם הארת החסדים, החסדים, כנלע"ד: והנה ענין היות מטטרון בבריאה, כבר ביארנוהו במקום אחר. וענין בנימין שהוא מטטרון דבריאה, ועכ"ז הוא מכלל השבטים, כבר נתבאר טעם לזה, בדברי הזוהר ואין כאן מקום
ביאורו. והרי נתבאר ענין בנימין, איך הוא מסטרא דרוחא דנוקבא מחלקה עצמה, הנקרא נפשה, ולכן לא מת משא"כ ביצחק וחבקוק כמו שיתבאר: ועתה נבאר ענין יצחק וחבקוק, הבאים מן הנשיקין. דע, כי קודם שיזדווגו זו"ן, זווג תחתון דיסוד ביסוד, מקדים להם ענין הנשיקין כנודע. וגם הם בחי' זווג, והוא יותר פנימי ועליון, כי הוא זווג ג"ר דזעיר, עם ג"ר דנוקביה. ועוד יש שנוי אחר ביניהם, כי זווג התחתון הוא גופני, ויוצא ממנו טיפת זרע גופניית דכורא, וכן ממנה טיפת זרע גופניית נוקבא. אבל זה דנשיקין, הוא רוחני, רוחא ברוחא כמו שיתבאר. ואמנם בזווג התחתון הגופניי, יש בו ב' בחי', והוא, כי רוב הנשמות הבאות מזווג התחתון ההוא, הם בחי' טיפות נמשכות מן החו"ג, המתפשטים בו"ק דגופא דזעיר, או דנוקביה, ואינם נמשכות ממוח הדעת עצמו דברישא דזו"ן. ויש בחי' ב', והם הנשמות שהם מבחי' טיפות זרע, הנמשכות ממוח הדעת עצמו אשר בראש. אבל בחי' נשמות אלו, הם מועטין, ואינם אלא אותם
הנשמות, הכלולות בעשר טיפין שנזרקו מבין עשר צפורניו של יוסף, שהם עשרה הרוגי מלכות, ושאר הנשמות הכלולות בהם, כי להיותם מן תאות הזכר המתעורר מאליו, נמשכת הטיפה ההיא ממוח הדעת עצמו, וכבר נתבאר זה בדרוש עשרה הרוגי מלכות. ואמנם נמצא, כי עיקר זווג זה התחתון, הוא מן הז"ת. אבל זווג הנשיקין הוא מג"ר. ועוד שהוא זווג רוחני דרוחא ברוחא: עוד יש הפרש ושינוי אחר, והוא, כי זווג תחתון הוא יחידי, ר"ל שמתערבים חסדים דדכורא עם גבורות דנוקבא, ומשניהם נוצר הולד כנז"ל. אבל בזווג הנשיקין, יש ב' מיני זווגים, של נשיקין כפולים, כמו שיתבאר וזה עניינם, דע, כי ענין הנשיקין, אינם טיפה גופניית. אמנם היא טיפת הבל רוחני, הנמשכת מן ההבל שבתוך הריאה והלב, שהם תוך ז"ת דז"א או דנוקביה, ועולה דרך הגרון למעלה בפיהם. ונמצא, כי בחינתם היא, ענין ההבל והאורות והרוחניות המתפשטים בז"ת שבהם, אבל טרם שיתפשטו וירדו תוך הגרון למטה, הם יוצאים
בסוד נשיקין מן הפה ולחוץ, בבחי' הבל רוחני. וז"ס ז' תיבות שיש בפסוק, (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: ואמנם זה ההבל של הנשיקין, היוצא מן הפה ולחוץ, הנה אינו נמשך אלא ע"י זווג עליון, שעושה בתוך הפה עצמו. כנודע כי תרין מוחין חו"ב דז"א, הם זכר ונקבה כדמיון או"א עצמם, והם מתפשטים עד סיום הראש, ששם היא הפה של ז"א. וסיום החכמה הוא החיך, בסוד ח"ך מ"ה, חכמה. וסיום הבינה הוא הגרון כנודע ושניהם מזדווגים שם, ע"י הדעת, שהוא הלשון המכריע ביניהם, ומחברם ומזווגם. ואז החכמה נותן טיפת דכורא, והבינה טיפת נוקבא, והם תרין רוחין והבלים, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ועד"ז מזדווגים חו"ב דנוקבא, בפה שבה, ויוצאין משם תרין רוחין, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ואלו התרין רוחין דיליה ודילה, הם בחי' הנשיקין. כי כשחוזרים זו"ן ונושקין זה לזה, הוא זווג שלישי, שמזדווג פה דזעיר בפה דנוקביה.
וזעיר מוציא מפיו ההוא רוחא דנשיקה דיליה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ד. ונוקביה מוציאה בפיה, רוחא דנשיקה דילה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ן: ובזה יתבאר לך מאמר בס"ה בפרשת תרומה, בענין הנשיקין, שהם אתחברותא דרוחא ברוחא, והם כלולים מן ד' רוחין, הנקראי' אהבה ע"כ: והנה היותם ד' רוחין, היינו יכולים לפרש, שהוא מ"ש, כי נשיקה דיליה כלולה מתרין רוחין, שנמשכים מחו"ב שבו. ונשיקה דילה כלולה מתרין רוחין, הנמשכים מזווג חו"ב שבה. אבל דע, כי אין כוונת המאמר לזה, לפי שאלו התרין רוחין דחו"ב שבו או שבה, אינם נחשבים לתרין רוחין, רק לחד רוחא. לפי שאפילו או"א כחדא נפקין וכחדא שריין, ושניהם נקראים בחי' אחת. ומכ"ש חו"ב תרין מוחין שבחד פרצוף דזעיר, או דנוקביה לבד, שהכל נחשב לחד רוחא. ונמצא שנשיקת הזכר נקרא רוחא חדא בלבד, ונשיקת הנקבה נקרא רוחא חדא לבד. והרי כאן תרין נשיקין, תרין רוחא, חד דכורא וחד נוקבא:
ואמנם מ"ש שם, שהם ד' רוחין, זה יובן במ"ש שם, ארבע רוחין אינון בנשיקה, כל חד וחד כלול בחבריה וכו'. וזה ביאורו, הנה בזווג התחתון הגופני, שהוא יסוד ביסוד, הנה הזכר נותן טיפת דכורא ביסוד הנוקבא, והנקבה נותנת טיפת נוקבא ביסוד שלה עצמה, ושם נוצרה הנשמה משתי טיפות אלו. אבל בזווג רוחני דנשיקין, יש נשיקות כפולות, כי כמו שהזכר נושק לנוקביה, ונותן בה בפיה רוחא דדכורא. גם נוקביה נושקת אותו, ונותנת בו בפיו רוחא נוקבא. והנה בנשיקת הזכר יש ב' בחי', האחת היא, שרש ההבל ההוא הנשאר בפיו. הב' היא, בחי' ההבל היוצא מפיו, ונכנס תוך פה הנקבה. ועד"ז הוא בנשיקת הנקבה ב' בחי' אחרות, והרי הם תרין רוחין דכלולין חד בחבריה, ונעשים ד' רוחין: והנה בתרין הרוחין העיקריים, שהם השרשיים הנשארים בתוך הפה של הזכר, או בתוך של הנקבה, אין צורך לבארם, כי ודאי זה רוחא דכורא, וזה רוחא נוקבא. אבל תרין רוחין
אחרנין, הענפים שלהם, הנעתקים ממקומם וניתנים שלא במקומם, וצריך לבאר עניינם, כי הנה הרוחא דדכורא שנתן בפה הנוקבא, הנה שרשו הוא דכורא, אבל כיון שנכנס בפה הנקבה, ומתערב שם עם רוחא דנוקבא, ונעשה נוקבא כמוהו. וכמ"ש רז"ל עאלת לקרתא, אזיל בנימוסא. והרוחא דנוקבא שנכנס בפה הדכורא, שרשו הוא נקבה, אבל כיון שמתערב ומתחבר עם רוחא דדכורא, נהפך ונעשה דכורא כמוהו. ובודאי כי זה המעולה יותר מן הראשון, כי אעפ"י ששרשו מן הנקבה, כיון שנכנס בפה הזכר, נתעלה ונעשה רוחא דכורא ממש. אבל רוחא דדכורא, כיון שנכנס בנוקבא, ירד ממדרגתו, ונחלש, ונעשה רוחא דנוקבא ממש: והנה אחר שנתבאר ענין הזווג העליון הזה של הנשיקין, שהוא זווג רוחני. נבאר עתה ענין מ"ן שלהם, ובחי' רוחא דשבק בה בעלה בזווגא קדמאה, ע"ד שנתבאר לעיל, בזווג התחתון הגופני דיסוד ביסוד. דע, כי כשנאצלו זו"ן, ונזדווגו יחד, הנה טרם שיזדווגו זווג
תחתון, נזדווגו בזווג עליון דנשיקין. ואז בנשיקין הראשונים ההם, יהיב בה בעלה בגו פומא דנוקבא, ההוא רוחא דנשיקה, גו פומא דילה, ושם נשאר תמיד לעולם, בסוד רוחא דשבק בה בעלה באנתתיה בביאה קדמאה. כי שם הוא בחי' היסוד של מוח הבינה דנוקבא, והוא סוד הגרון שלה, והבן זה היטב, וזה נעשה רוחא דילה עצמה דנוקבא, וחיות שלה, בג"ר שבה. וכל שאר הרוחין הנמשכים אח"כ בסוד נשיקין, מאז והלאה, כלם הם נקראים מ"ן דנשיקין דילה, ומהם נוצרים הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דשבק בה בעלה בנשיקין הראשונים. ועד"ז הוא בפי הזכר, כי הנשיקין החדשים הם מ"ד, שהם בחי' הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דאשתאר ביה, מן הנשיקין קדמאין. והכל הוא ממש ע"ד מה שנתבאר לעיל, בזווג התחתון דיסוד ביסוד: ועתה נבאר, מה חילוק יש בין זווג תחתון לזווג עליון, בענין הנשמות הנולדות משם. וזה דרוש נחמד, לדעת הפרש שיש בין נשמות הצדיקים, אל המלאכים. אשר לסיבתו נתהוו המלאכים
רוחניים, בלתי גופים. ובני אדם נתהוו בגופים. ולבאר זה, צריך שנחזור לבאר ענין שני הזווגים הנז"ל, הגופניי התחתון דיסוד, והרוחני העליון דנשיקין, מה עניינם. ואיך על ידם נוצרים הנשמות והמלאכים. דע, כי כל הזווגים כלם, הם לברר בירורין שבמלכים שמתו כנודע. וממה שנתברר מהם, נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו, כל ד' עולמות אבי"ע, הם וכל אשר בהם, כנודע במקומו. וגם בפרשת עקב במצות ברכת המזון, בענין האכילה, נתבאר ענין זה באורך: ואמנם סדר הבירור ההוא, כפי סדר המדרגות מלמעלה למטה, כי היותר משובח מתברר בראשונה. והנה כאשר הובררו הבירורין, להעשות מהם בחי' או"א, ונעשו שניהם, והגיע זמן בירור הבירורין של זו"ן, אז הוצרכו או"א להזדווג יחד, לפי שאין שום בירור נברר, אלא ע"י זווג העליון. ואותם הבירורין שהם מחלקו של זו"ן, הובררו ע"י או"א, ועלו אותם הבירורין מלמטה, ממקום שעומדים שם המלכים כשנפלו, ועולים למעלה, ונכנסים בסוד מ"ן
בבטן אימא עילאה, ועומדות שם המשך חדשי העיבור, ומתמתקים ונתקנים שם, ונעשה מהם פרצוף דזו"ן: והנה בירור זה דזו"ן, היה בסוד זווג התחתון דאו"א דיסוד ביסוד. ולכן קודם שהגיע זמן בירור זו"ן, לא היו מזדווגים או"א בבחי' זווג תחתון, כי לא היו צריכים עדיין אליו. אמנם להיות כי או"א כחדא מתדבקן תדיר ולא מתפרשאן, לכן מזדווגים קודם לכן, בבחי' זווג עליון דנשיקין הרוחני, וזווג זה לא נפסק מהם. ואחר שהגיע זמן בירור זו"ן, אז נזדווגו יחד או"א זווג תחתון דיסוד ביסוד, שני זווגים, א' היה בחי' עיבור א' דזעיר, כי אז נעשה זעיר בבחי' תלת כלילן בתלת, ונולד הוא ונוקביה, ואח"כ חזרו או"א להזדווג תחתון פעם שנית, כדי לתת מוחין לזו"ן כנודע, ונקרא מוחין דגדלות. באופן, כי שני זווגים תחתונים נזדווגו או"א, כדי לברר את זו"ן, לצורך תיקון פרצופם ממש. ואח"כ נזדווגו עוד זווג שלישי משם ואילך, וגם הוא בחי' זווג תחתון, והיא לתת מזון וחיות
וקיום אל זו"ן, ולכל העולמות שלמטה. ונמצא, כי ג' זווגים תחתונים נמצאו באו"א, שנים לברר הפרצופים של זו"ן. והג' לצורך מזון העולמות: ואמנם זווג העליון דנשיקין, נעשה ד' פעמים, שהם שבעה, כמו שנבאר. והוא, כי הנה טרם שנזדווגו לברר פרצופי זו"ן, נזדווגו זווג עליון דנשיקין כנז"ל, הרי זה זווג א' דנשיקין. ואח"כ בכל זווג מן הג' זווגים התחתונים, מוכרח הוא, שאינו נעשה אלא על ידי נשיקין טרם הזווג הזה התחתון, ונשיקין בעת הזווג הזה התחתון. כי הנשיקין של קודם הזווג, הוא לעורר את האהבה ביניהם, ולרצותם, כנודע. והנשיקין שבעת הזווג עצמו, הם לחבר יחד זווג רוחני וגופניי. ונמצא כי בג' הזווגים התחתונים, נמצאו ששה זווגים של נשיקין, ג' שלפני הזווגים. וג' שבעת הזווגים עצמם. ועוד זווג הראשון של נשיקין, שקדם אל הג' זווגים תחתונים, הם ז' זווגים של נשיקין היו באו"א. וג' זווגים תחתונים דיסוד ביסוד:
והנה נודע, כי מכל הזווגים האלו יצאו בחי' נשמות, אם לבני אדם תחתונים, ואם אל המלאכים עליונים. ובזה יתבאר מ"ש בריש פרשת משפטים, וגם נתבאר לעיל בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, כי ה' בחי' יש בנשמה, והם, יחידה, וחיה, ונר"ן. וכד זכה האדם, עולה ולוקח מדרגה למעלה ממדרגה, עד היחידה, שלוקחה ונבראה מזווג א"א של האצילות. וז"ס מאמר, לא זז מחבבה, עד שקראה בתי. לא זז מחבבה, עד שקראה אחים, שנאמר (תהלים קכ"ב ח') למען אחי ורעי. לא זז מחבבה, עד שקראה אמי, שנאמר (ישעיה נ"א ד') ולאמי אלי האזיני, אל תקרי ולאומי, אלא לאמי: ולכאורה קשה מאד, איך יעלה בדעת, שהאדם התחתון הנברא מכלל הנבראים, שתהיה לו נשמה מצד או"א, הנקראת חיה ונשמה דאצילות, וזו"ן אין להם אלא רוח לו, ונפש לה, ודבר זה מבהיל את הדעת לכאורה. אבל הענין הוא זה, כי אין ספק שנשמות בני אדם, עם שיש בהם מעולות וגבוהות מן המלאכים, אך לא כלם, עכ"ז הם למטה ממדרגת האצילות, אבל הענין ע"ד
מ"ש בהקדמת פרשת בראשית בס"ה, בשם ר' פנחס בן יאיר ע"ה, כי אין לך נשמה היוצאה מלמעלה מזווג זו"ן, שאין יוצאים עמה תרין עופין. ורשב"י ע"ה אמר, שהם ה' עופים. והם בחינות נשמות המלאכים. וכן עד"ז בזווגים עליונים דאו"א, להאציל את זו"ן, בהיותו נולד מבטן אימא עילאה, יוצאים עמו נשמות למלאכים ולבני אדם התחתונים, והם גרועות מזו"ן, ואינם ממדרגתו כלל. האמנם נודע, כי כל מה שלמטה מזו"ן דאצילות, אי אפשר לו להיותו נברא, אלא ע"י זווגם. ונמצא כי בכל אלו הנשמות של בני אדם בלבד, שיצאו מזווג או"א בעת שנולד זו"ן, אין בחינתם נשלמת ונגמרת, עד שיזדווגו אח"כ זו"ן, ויתוקנו ויושלמו בזווג ההוא, ואח"כ יוצאים משם נגמרים ונשלמים, אמנם שרשם נמשך מלמעלה מאו"א: ועתה צריכים אנו לבאר, כי כמו שבאו"א נמצאו ג' זווגים תחתונים, וז' זווגים עליונים דנשיקין. כן עד"ז ממש, יש בז"א ונוקביה הנקראת רחל, או בזו"ן לאה, או בזווג יעקב