{"id":"kabala-6f90e09744b1-1-43","bookId":"kabala-6f90e09744b1","part":1,"torah":43,"title":"סימן י\"ב:","hebrewTitle":"סימן י\"ב:","segments":[{"index":1,"he":"סימן י\"ב: \nאשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו: \nארז\"ל ראה כחו של לשון, שנתונה בין שתי חומות, אחת פנימית של עצם, שהם השינים. \nוהחיצונה מן הבשר, והם השפתים. ועכ\"ז, היא מתגברת בלשון הרע. וז\"ש הפסוק, כי \nהדוברים לשון הרע, אומרים רצוננו להגביר לשוננו, ולהוציאה מחוץ לחומות השינים, כי \nהבחירה בידינו. וגם החומה החיצונה שהם שפתינו, אתנו הם, ומסורים בבחירתנו. וא\"כ מי \nאדון לנו לשלוט על לשוננו, ולהסיר בחירתנו: \n"},{"index":2,"he":"סימן י\"ד: \nהכל סר יחדו נאלחו: \nהנה במזמור נ\"ג, כתיב בלשון אחר, כלו ס\"ג יחדו נאלחו וכו'. והענין הוא במה שהודעתיך \nבענין השופר, כי ז' הבלים, הם יוצאים מהבינה אל ז\"א, כי הבינה היא הוי\"ה דס\"ג, ובז' \nאחרונות שבה, שבע הויו\"ת דס\"ג, והמילויים שבהם הם היוצאים לחוץ, וכל סלוי ס\"ג הוא \nבגימטריא הב\"ל כנודע, והנה ז' הבלים בגימטריא ס\"ר. (הגהה א\"ש, בכולל של הז' הבל). \nושרשם הם ס\"ג, נמצא כי הכל אחד, אלא שהס\"ר יוצאים מן הס\"ג, שהם שרשם, והכוונה היא, \nכי המדבר לה\"י שהוא הבל הפה, גורם לסלק את הז' הבלים, שהם בגימטריא ס\"ר. וגם הס\"ג \nשהוא שרשם: \n"},{"index":3,"he":"סימן י\"ח: \nבני נכר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם: \nהנה פסוק זה נכתב בספר שמואל, ויש בו קצת שינויים בין ספר שמואל וספר תהלים, כמו \nשיתבאר, והענין הוא במה שנבאר הקדמה אחת, בענין הקליפות. דע, כי הקליפות הם זכר \nונקבה, ומהם נמשכים ב' בהי', האחד, הם נקראים מזיקין. והב', נקראים שדים. ובזה \nיתבארו מאמרי הזוהר, שנראים כחולקים זה לזה, כי בספר הזוהר בפרשה ויצא בס\"ת, משמע \nכי להט החרב המתהפכת, היא לילית נוקבא דסמא\"ל, שהיא חרבו של מלאך המות. ובפרשת \nפקודי בהיכלות הטומאה, משמע להפך, כי הזכרים הם הרוצחים, והם בעלי החרב. אבל אותם \nשהם מצד הנקבה, הם מפתים בלשונם, כד\"א וחלק משמן חכה, אבל אינם רוצחים, והכל אמת \nכפי מה שיתבאר: \nדע, כי בתחלה, הכחות הנמשכות מצד הנקבה, הם יורדות ומסיתות, ומפתות את האדם לחטא, \nכי אין כח הפיתוי נמצא, אלא בנקבות, שמצד לילית. כמש\"ה, כי נפת תטפנה שפתי זרה \nוגו'. ואלו נקראים שדים, כי כונתם להדבק עם האדם, לפתותו ולהחטיאו, ואינם מזיקים \n"},{"index":4,"he":"אותו. ואחר שנתפתה האדם אחריהם, אז מתחברים כחות הזכרים הנקראים מזיקין, אשר בידם \nהחרב להזיק, וממיתין את האדם. כי כן הוא טבע העולם, שהזכרים עושים המלחמה, ולא \nהנקבות. ונמצא, כי בבחי' הפיתוי, העיקר הם הנקבות, כמו שמצינו בעגלי ירבעם, שהנקבה \nהניחה בדן, וכל העם נטו אחריה יותר מעגל הזכר, שהיה בבית אל, כנזכר בזוהר: \nוא\"כ, שהעיקר נעשה ע\"י הנקבות, אז הזכרים מתחברים עמהם, ונטפלים אליהם, בפתויי \nההוא, ואח\"כ ממיתים את האדם. ואח\"כ בעת שליטתם על האדם להמיתו, אז העיקר הוא \nבזכרים, אלא שגם הנקבות נטפלים אליהם. ובזה צדקו דברי ב' המאמרים הנזכרים: \nוהנה דוד המלך ע\"ה, בפסוק הנזכר, היה מתפלל עליהם שיכרתו ויאבדו מן העולם, ואמנם ב' \nפעמים נזכר מלת בני, אחת מפורשת בכתוב, באומרו בני נכר יבולו. והשנית, בר\"ת 'בני \n'נכר 'יבולו, הוא בנ\"י. והמפורשים בפסוק כנגד הזכרים, והנעלמים בר\"ה, הם הנקבות. \nוהתפלל, כי בני נכר שהם כחות הקליפות הבאים מהזכר ונקבה, כלם יבולו: \n"},{"index":5,"he":"והענין הוא, במה שהודעתיך, כי כמו שהזכר והנקבה דקדושה, הם פרים ורבים, ויש בהם מ\"ד \nומ\"ן. כן כנגדם בזכר ונקבה דקליפה, אשר משם נבראים כל כחות הקליפות זכרים ונקבות, \nשהם מסמא\"ל ולילי\"ת דקליפה. ונודע כי המ\"ו שבקדושה, הוא הוי\"ה דההי\"ן הנקרא ב\"ן. כן \nהמ\"ן דקליפה, נקראים כל\"ב, שהוא בגימטריא ב\"ן. ועליו נאמר, מיד כלב יחידתי. ועל אלו \nהתפלל דוד, באומרו בני נכר יבולו, כי אלו המ\"ן של הקליפה, הנקרא בנים של הקליפה, \nהנקרא נכר. וכן המ\"ד שלהם, הנקרא ג\"כ בנים, כלם יבולו: \nוהנה בספר שמואל, בשירה הכתיבה שם, שהוא ספר נביאים, שהם נו\"ה דכורין, עיקר כונת \nדוד בתפלה ההיא, היתה בדכורין, המפורשים במלת בני, ובכללם כיוון גם על הנוקבין, אשר \nבר\"ת כנזכר, ואמר, שהבנים ההם יבולו. פירוש, כי נודע שיש ברחם האשה, כלי שבו מקבלת \nטיפת מ\"ד, וגם מונחים בו מ\"ן דידה. והכלי הזה, הוא גבורה, כנודע כי היסוד של הנקבה, \n"},{"index":6,"he":"היא מן הגבורות. וכבר נתבאר, כי המ\"ן עצמם היא הוי\"ה דב\"ן, אבל הכלי שבו נתונים \nמ\"ן, הוא האחוריים הפשוטים והמליאים של ההוי\"ה דההי\"ן כנזכר, שהם ע\"ב קד\"ם, והם \nבגימטריא רי\"ו, גבורה. ולכן נרמזו בר\"ת בנ\"י, שהם המ\"ן. ובס\"ת נרמז הכלי, שהוא \nרי\"ו, וזהו בנ\"י נכ\"ר יבול\"ו, ס\"ת רי\"ו. ולכן הכלי נרמז בס\"ת, כי הוא בחי' המקבל \nבתוכו את המ\"ן הנזכר, ונעשה לבוש האחרון, הכוללים בתוכו. ואמר, כי אלו המ\"ד, יבולו \nמתוך הכלי ההוא שבס\"ת, ויבלו כמו יפלו, כי אותיות בומ\"ף מתחלפות: \nפירוש, שבעת ההזרעה, אותם מ\"ד, יפלו לארץ, בסוד פולטת שכבת ורע, ולא יכנסו ברחמה, \nשהוא הכלי הנזכר. ואם יש איזה טיפות מהם, נכנסו תוך הכלי שלה, יחגרו ממסגרותם. ר\"ל, \nינתצו ויהרסו ממסגרת רחם כלי האשה, ויצאו לחוץ. כנודע, כי יש לרחם, צירים ודלתות \nומסגרות ומפתחות. וז\"ש, ממסגרותם. פירוש, ממסגרות ם. כי הרחם שלה, הוא כדמיון ם \nסתומה, כנודע. ויש לה ב' מסגרות, וזהו ממסגרותם, שיחרגו וינתצו מאותם מסגרות, שיש \n"},{"index":7,"he":"אל כ' סתומה שבה, שהוא רחם האשה, אעפ\"י שכבר נכנסו שם, לא יבנו עוד, ויהרס בניינם \nמשם. באופן, כי עיקר תפלתו הוא על המ\"ד המפורשים. ואגב ארחין, התפלל גם על הנקבות, \nהנעלמים בר\"ת כנזכר. ולכן תראה, כי ר\"ת של ב' התיבות אלו, של 'ויחרג\"ו \n'ממסגרותיה\"ם, ר\"ת וס\"ת מ\"ו מ\"ו. כנודע, כי הוא מילוי ההוי\"ה דיודי\"ן דע\"ב, שהם \nמ\"ד: \nאבל בספר תהלים, שהוא כתובים, שהוא בנוקבא הנקראת רוח הקדש כנודע, ועיקר התפלה היתה \nבמ\"ן, והם המפורשים, ואגב גררא כלל גם את הדכורין בר\"ת, ולכן שינה: \nש ואמר, ויחרגו, הפך מן ויחגרו שבספר שמואל. גם שינה, כי שם אמר ממסגרותם, וכאן אמר \nממסגרותיהם. והענין הוא, כי יבולו שבספר תהלים, הוא בלשון אחר, מלשון בלויי הסחבות. \nומלשון בלה בשרי ועורי וגו'. פירוש, כי המ\"ן שבכלי הנקבה, יבלו ויפסדו וירקבו, ולא \nיהיו ראויים להזרעה כלל. גם אפשר לפרשו, מלשון יפלו. פירוש, שבעת עלייתם לקבל מ\"ד, \n"},{"index":8,"he":"יפלו משם: \nאמר עוד, ויחרגו ממסגרותיהם, פירוש, מלשון חירגא דיומא, שהוא הנסירה, שמנסרת החמה \nברקיע. והענין הוא, שינסרו כעין נסירת העץ הדקה ביותר, ויתדקקו לדקות נמרץ, ויהיו \nכלא חשיבין, הנקרא חירגא דיומא, בהיותם תוך הכלי עצמו. ואמר ממסגרותיהם, ויש בתיבה \nהזאת שם י\"ה מיותר, ממ\"ש בספר שמואל, דקאמר ממסגרותם. וביאורו הוא, כי אלו המ\"ן \nשבתוך המסגרת והרחם, יפסדו, ולא יתחברו עם מ\"ד, הנקרא י\"ה. וכיון שלא יתחברו, ודאי \nשאלו יפסדו ויתקלקלו. גם הם אותיות ממסגרותי מ\"ה. ר\"ל, שלא יתחברו אלו הנוקבין עם \nהדכורין, שהם הוי\"ה דאלפי\"ן העולה בגימטריא מ\"ה, ועי\"כ יתקלקלו הנוקבין שהם מהוי\"ה \nדב\"ן: \n"},{"index":9,"he":"סימן י\"ט: \nתורת ה' תמימה משיבת נפש: \nהנה שש תיבות, נזכרו בפסוקים אלו, תורת, עדות, פקודי, מצות, יראת, משפטי. והם סוד \nו\"ק דז\"א, הנקרא יהו\"ה כנודע. ולכן נסמכו שש הויו\"ת, אל ששה תיבות הנזכר. כמ\"ש, \nתורת ה'. עדות ה'. פקודי ה'. מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה'. וכמ\"ש בזוהר בפרשת תרומה. \nודע, כי כל תיבה מאלו, היא בגימטריא שם ההוי\"ה, וכמו שנבאר. ודע, כי שמעתים ממורי \nז\"ל, ושכחתים, ואכתוב מה שאני זוכר. תורת ה', בחסד. והוי\"ה זו, היא בגימטריא תורת. \nוז\"ס, שיר תתר\"ו, הנזכר בשיר השירים בזוהר שהם סוד חמשה ואלף, ועם הכולל הם ששה \nואלף. והוא באופן זה, הנה הוי\"ה דיודי\"ן שהיא ע\"ב, אם תמנה אותו באופן זה, יו\"ד \nפעמים ה\"י, הם בגימטריא שלש מאות. ושכחתי השאר: \nאמר שמואל, זהו השאר, ה\"י פעמים וי\"ו, הם בגימטריא ש\"ל. גם וי\"ו פעמים ה\"י, ג\"כ \nבגימטריא ש\"ל. הרי תשע מאות וששים, תשים עליהם מלוי ההוי\"ה דע\"ב שהוא מ\"ו, הרי אלף \n"},{"index":10,"he":"ושש כמנין תור\"ת, וכמנין תתר\"ו. עוד א\"ש, אפשר לומר זהו החשבון, שכתבתי בשער ב' שער \nמאמרי רשב\"י, בשיר השירים מן הזוהר, ומצאת שם, כי תדרשנו: \nעוד ירצה, כפי הפשט של הפסוק כי ר\"ת של 'תמימה 'משיבת 'נפש 'עדות, הוא תמנע, ירמוז \nאל 'מ\"ש רז\"ל, כל התורה שמותיו של הקב\"ה. כי אפילו פסוק אחד, של ואחות לוטן תמנע, \nשהוא מכלל המקראות, שהיה מנשה דורשן לדופי, ואומר שהם מיותרים שלא לצורך, אפילו \nפסוק של ותמנע, הוא מכלל תורת ה' תמימה, ולא נכתבה אלא לצורך. או ירמוז, אל הנודע \nבזוהר בפרשת ויחי, כי כשהאדם הולך אל בית עולמו, אז מתלבשת נפשו במלבוש אחד, הנעשה \nלו מן התורה שעסק בזה העולם. ולפעמים יש בו כח, שע\"י המלבוש ההוא, בא ונגלה בזה \nהעולם. כמו שמצינו ברבינו הקדוש, וברעיא מהימנא, ובטולא דר' פינחס בן יאיר, בפרשת \nפינחס וזש\"ה, כאשר תורת ה' תמיפה, היא משיבת נפש לעה\"ז, אחר שיצא ממנו: \nאמר שמואל, עוד רמוז, כי להיות תורת ה' תמימה, וצריך האדם לקיים כל התורה, וכל \n"},{"index":11,"he":"המצות שבה, איש לא נעדר, לכן משיבת נפש לעה\"ז כמה פעמים, בגלגול כמה גופים מחולקים \nעד שישלים כל התרי\"ג מצות שבהורה: \nאמר עוד עדות ה' נאמנה וכו', ירצה, כי מציאות הידיעה תתקיים בשתי בחי', או על פי \nהחקירה ע\"י שכל האנושי, לחקור בענין אלהותו יתברך, ואחדותו, וכיוצא. או על פי \nהאמונה, בקבלה מפה אל פה. והנה כאשר הידיעה היא על החקירה, האדם מחדד שכלו ומתפקח, \nונעשה חריף. אבל כשהוא על פי האמונה, אין האדם מתפקח ומתחדד. ואמר, כי תורתנו, \nהנקראת עדות ה', כי הקב\"ה העיד בה היותה אמיתית, עם היות שאנו מאמינים בה מצד \nהאמונה, והיא נאמנת אצלינו, ולא מצד החקירה, עכ\"ז היא מחכימת פתי: \n"},{"index":12,"he":"סימן כ\"ב: \n'הצילה 'מחרב 'נפשי: \n(מזולתו) ר\"ת המן. וכבר ידעת, כי מזמור זה נאמר ע\"י אסתר בענין צרת המן האגגי, \nואמרה הצילני מהמן, שהוא מזרע עשו הרשע, שנתברך בחרב. כמש\"ה, ועל חרבך תחיה. (ע\"כ \nמזולתו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי וגו': \nכבר הודעתיך, כי בהיות החסדים גנוזים תוך היסוד של אימא, ברישא דזעיר, נקרא טוב, \nדטוביה גניז בגויה, כנזכר בזוהר בפרשת תרומה ואחר גלויים ברדתם למטה בגופא דזעיר, \nאז נקראים חסדים וחסד. וז\"ש בתחלה, אך טוב, ואח\"כ וחסד, ירדפוני כל ימי חיי: \nהגהה א\"ש, להיות כי המוחין הם נקראים חיי המלך, לכן כתיב כל ימי חיי: \n"},{"index":13,"he":"סימן כ\"ד: \nישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו: \nהנה ר\"ת של 'ישא 'ברכה 'מאת, הוא יב\"ם. והענין הוא, במהו שהודעתיך בשער הגלגולים, \nכי כל המתגלגלים מחמת איזה עבירה, שבכל התורה, אינם מתגלגלים אלא בסוד נפש לבדה, או \nרוח לבדו, או נשמה לבדה. אבל המתגלגל מפני שלא קיים פריה ורביה, שמתגלגל ע\"י אחיו \nהיבם כנודע, הוא יכול להשיג שלשתם, נפשו, ורוחו, ונשמתו, בגלגול ההוא. גם הודעתיך \nשם כי יש אפשרות לשאר המגולגלים, להשיג שלשתם ג\"כ, והוא, אם ידע להעלות נפשו אחר \nתקונה בלילה, בסוד בידך אפקיד רוחי, ותשאר שם נפשו בסוד מ\"ן, ובבקר יבא הרוח ויכנס \nלבדו בגוף האדם, עד שיתוקן. ואח\"כ תכנס ג\"כ נפשו בו. ועד\"ז בחלק הנשמה. והנה לענין \nהנזכר, צריך זכוך הנפש, שתתוקן בתכלית גמור. ולזה אמר בתחלה, מי יעלה בהר ה', שהוא \nבעת הפקדון הנפש בלילה כנזכר, מי יהיה לו כח להעלות נפשו שם, ולהניחה שם בסוד מ\"ן \nכנזכר. ואמר' כי מי שהוא נקי כפים, זה האיש אשר לא נשא והעלה נפשו למעלה בלילה לשוא \n"},{"index":14,"he":"ולתוהו, אלא העלה אותו לצורך גבוה, להשאר שם בסוד מ\"ן כנזכר. ואמר כי האיש הנזכר, \nנקי כפים, שיכול להעלות נפשו כנזכר, ישא ברכה, ויוכה להשיג הרוח והנשמה ג\"כ בגלגול, \nכדמיון היבם, הנרמז בר\"ת 'ישא 'ברכה 'מאת כנזכר: \nסימן כ\"ה: \nפנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני: \nהנה ב' בחי' יש לנוקבא דז\"א, אשר בה נאחז דוד המלך ע\"ה. האחת, בהיותה נקודה קטנה, \nואז נקראת יחיד. השנית, בהיותה בת י\"ס, אלא שעדיין אין בה מוחין, ואז נקראת עני. \nוהנה בהיותה אב\"א עם ז\"א, אז היא נקודה אחת קטנה, וצריך לתקן אותה ע\"י שז\"א יסתכל \nויאיר בחזה שלו, ומשם תעבור ההארה לצד אחוריו, ויאיר בנוקביה אשר שם, ומכח הארה זו \nתתוקן נוקביה בי\"ס בהיותה באחור. ולבחי' זו אמר, פני אלי, ונתן הטעם, כי יחיד אני. \nנקודה אחד. ואח\"כ צריך להמשיך בה המוחין, הבאים בדרך תוספת, כנודע כי כל בחי' \nמוחין, אינם באים אלא דרך תוספת, הנקרא מתנת חנם, ולבחי' זו אמר, וחנני. והטעם הוא, \n"},{"index":15,"he":"כי עני אני כנזכר: \nואם תדקדק תמצא, כי תיבת פנ\"ה, בגימטריא קל\"ה, כנגד הוי\"ה דע\"ב וס\"ג, שנותן בה ז\"א, \nונמשכים אליה מאו\"א, שהם הויו\"ת דע\"ב וס\"ג כנודע. ועל ידם נבנית מי\"ס, אבל המוחין \nשבה, הם ע\"י ז\"א עצמו, כי הנה\"י שלו, נעשית מוחין אליה, כנודע. והנה הם באים אליה \nמשלו, והנה הוא בחי' הוי\"ה דמ\"ה דאלפי\"ן, ואם תחבר מ\"ה, עם מ\"ב אתוון, שי, בו \nבפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו כנודע, יהיה הכל בגימטריא פ\"ז, כמנין ר\"ת 'פנה 'אלי \n'וחנני. גם תיבת אל\"י, רומזת אל שתי הויו\"ת ע\"ב ס\"ג הנזכר. כי הנה ג' יודי\"ן דס\"ג, \nהם שלשים, ועם אות אל\"ף שבתוך הוא\"ו, הרי א\"ל כנודע. והיו\"ד שבשם ע\"ב המיותרת על \nהוי\"ה דס\"ג, הרי אל\"י: \n"},{"index":16,"he":"סימן כ\"ז: \nאם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי וגו': \nאמר כ\"כ בזה אני בוטח בהשי\"ת, שאעפ\"י שתחנה עלי מחנה אחד, לא יירא לבי ממנה. ולא \nעוד, אלא אם אח\"כ תקום עלי מלחמה ממחנה אחרת שנייה, כ\"כ אני בוטח בשי\"ת, שאשיב אל \nלבי, כי זאת המחנה הראשונה שחנתה עלי, ולא נלחמה בי, שאתה שלחת אלי, לעזרני מן \nהמחנה השנית שנלחמת עמי. וז\"ש, בזאת אני בוטח, ר\"ל, בזאת הראשונה שלא נלחמה, אני \nבוטח שתסייעני, עם השנית שתקום עלי להלחם ממש: \nאחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו': \nירצה, כי ג' מתנות נתן להם הקב\"ה לישראל, וכלם הם אחת, כי זו גוררת זו, והם, ארץ \nישראל, וחיי העוה\"ב, ותורה. והם בר\"ת אח\"ת, 'ארץ 'חיי 'תורה. ושלשתם היה שואל דוד \nהמלך ע\"ה מאתו יתברך: \nעוד אמר הכתוב, לחזות בנועם ה', הנה ר\"ת נע\"ם, הם ג' מלאכים שהם תחת המלכות, כנזכר \nבספרי הגאונים ואלו נקראים נעם ה', נעם של המלכות, והם, נשריא\"ל, עטוריא\"ל, \nמלכיא\"ל, שר\"ת שלהם נעם: \n"},{"index":17,"he":"אמר עוד, ולבקר בהיכלו, ירצה, בהיכל ו', היא המלכות, אדנ\"י בגימטריא היכ\"ל, הנעשית \nהיכל אל הת\"ת, הנקרא ו'. לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו': \n(מזולתו) הנה מלת לול\"א בגימטריא בינ\"ה. ור\"ת 'האמנתי 'לראות 'בטוב הוא הב\"ל, ירמוז \nאל משה, שהוא גלגול הבל, וזכה אל בינה, כנודע. ולפי שבתחלה הבל הציץ ומת, לכן עתה \nיראה בטוב ה' בארץ החיים, שהיא העוה\"ב בינה. (ע\"כ מזולתו): \nכי רגע באפו חיים ברצונו וגו': \n(מזולתו) כבר הודעתיך ענין ג' מוחין דקטנות, היורדים אל הגרון, והם ג' שמות אלהי\"ם, \nדינין, כמנין גרו\"ן, וכמנין נח\"ר גרוני. וכשתוסיף עליהם ט\"ו אותיות של ג' אלהים, \nיהיו בגימטריא רג\"ע. וזש\"ה, כי רגע באפו, ר\"ל רג\"ע ב\"א פ\"ו. ירצה, כמנין ב\"א, שהם \nג\"פ פ\"ו, שהם אלהי\"ם, הם כמנין רגע, עם ט\"ו אותיות, של ג' אלהי\"ם כאמור. אל תהיו \nכסוס כפרד אין 'הבין 'במתג 'ורסן 'עדיו 'לבלום: \nר\"ת הבוע\"ל. בל קרוב אליך, ר\"ל, כי מי שבועל בלמי החול, הוא כמו סוס ופרד, שהוא בעל \n"},{"index":18,"he":"זימה. וגם אלו שבאים מסטרא דחול, הם כמו הפרד, שהוא ממזר ג\"כ, אלו הבנים שילדו, \nזרים הם. והטעם, שהזיווג הוא בליל שבת. הוא מסטרא דקדושה. אבל זה שבועל בחול, הוא \nמסטרא דחול, וזהו בל קרוב אליך, שאינם קרבים אל סטרא דקדושה, וזהו אין הבין. פירוש, \nכ\"ז מצד שלא יבינו, ולא יביטו אל פעולות ה'. ולזה אמרו ג\"כ בספר הזוהר כה אמר ה' \nלסריסים אשר ישמרו את וכר, ונתתי להם וכו'. אמרו שם, כי פסוק זה נדרש, על המסרסין \nעצמן, ופורשין מנשותיהם בחול, כי ודאי שאנשים כאלו, שגוערים ביצרם, אפילו במותר \nלהם, הם הדבקים בה', וכוונתם להתקרב אל הקדושה, כדי שיהיו להם בנים מסטרא דקדושה, \nולכן שכרם גדול כאמור: \nולהיות, שלפעמים אי אפשר לפרוש מאשתו בימי החול, כגון בליל טבילתה, או כשיוצא לדרך, \nשנאמר עליו ופקדת נוך ולא תחטא, ולכן אמר הכתוב, אל תהיו כסוס כפרד וכו', רמז שלא \nיהיה שטוף בבעילה, ולזה נרמז בר\"ת בוע\"ל, כמו שהם שמופים בזימה, שהרי אינך כמוהם, \n"},{"index":19,"he":"שאם לא ימשכו אותם במתג ורסן שלא יבעלו, אינם נחים יומם ולילה. אבל בידך לגדור עצמך \nכאמור, עד ליל שבת, או בעת ההכרחי אפילו בחול, לדבר מצוה, כנז\"ל: \nאשרי הגוי אשר ה' אלהיו העם בחר לנחלה לו: \n(מזולתו) הנה ר\"ת 'העם 'בחר 'לנחלה לו, הוא הבל, והוא משה, כי הוא שקול כנגד כל עם \nישראל. וזהו דסמיך ליה פסוק, משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, בנוי דאדם קדמאה \nממש, כי כלם נתקנו ע\"י משה, השקול ככלם, הרמוז בר\"ת, ממכון 'שבתו 'השגיח הוא משה. \n(ע\"כ מזולתו): \nנפשנו חכתה לה', נחל שלישי, הוא הוי\"ה דס\"ג, עם כ\"ו של חשבון ד' אותיות הפשוטות, \nהרי בגימטריא נחל ע\"ה: \n"},{"index":20,"he":"סימן ל\"ד: \nנצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: \n(מזולתו הנה ר\"ת 'מרע 'ושפתיך 'מדבר 'מרמה, הוא מומם, ירמוז למ\"ש חז\"ל כל הפוסל \nבמומו פוסל: \nא\"ש, כלומר, כל המדבר רע ומרמה לאחרים, במומו פוסל. (ע\"כ מזולתו): \n"}]}
