{"id":"kabala-75888480a004-1-2","bookId":"kabala-75888480a004","part":1,"torah":2,"title":"חלק ב:","hebrewTitle":"חלק ב:","segments":[{"index":1,"he":"חלק ב: \nא. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם, הנה דרך העבודה הזאת גם הוא צריך שיהיה על צד \nנאות, לא בדרך הזדמן. כי הנה פשוט, שכל מצוות שיהיו, כשיהיו מקוימות מבני אדם - הרי \nזה להן לזכות, ויקבלו עליהן שכר. אבל מחק החכמה הנשגבה של האדון ית\"ש הוא - שתהיה \nהעבודה - מציאות אחת נאה בכל חלקיו, בנוי בעומק עצה, שלא על דרך הזדמן והסכמה לבד \nכמ\"ש [נ\"א, כמו שנזדמן], אלא שיהיה שורש אחד לכל הענין הזה. והנה שיער הרצון העליון \nשלא יש שום ענין שתהיה נאה בו העבודה, פירוש - שתמשך יפה ממנו, כמו אם ירצה לגלות \nיחודו בפועל. כי זה הדבר יהיה מה שיתן מקום יפה לעבודה. ולא זו אף זו - שזה עצמו \nיהיה ההטבה, וכדלקמן: \nב. שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון, פירוש - שלמות יחודו הלא הוא שליטתו \nהגמורה והמוחלטת, שאין לפניו שום מניעה וחסרון. וזה נדעהו בו מצד השלמות, לא מצד \nההפך. פירוש - כי אין נראים החסרונות והתיקון הבא עליהם מכח שלמותו, אלא השלמות לבד \n"},{"index":2,"he":"הוא הנראה. והרי זה מקום מוכן להמצא על ידו עבודה כשירצה לגלות יחודו בפועל, רוצה \nלומר - שיגלה תחילה החסרונות, ואחר כך ישוב יחודו עליהם, ויתקן את הכל. ואמנם כמו \nשבהיות השלמות שולט - אין צריך ודאי עבודה כלל, כי שלמותו הגמור אין שייך בו יותר \nטוב, ואם כן המצוות לא יוסיפו לו כלום, ולא בהנהגתו. אך כשיהיה מציאות החסרונות - \nאז יועילו המצוות, כי החסר יכול לקבל השלמות. אם כן רק זה הוא המקום שבו יכול להיות \nנופלת עבודה בדרך זה. והיינו שלפי חק הענין הזה תיפול בו היטב, כי אי אפשר לומר \nיחוד, אלא אם כן אומרים השליטה הגמורה בלי שום מונע, ואז ממילא אם ירצה לפרט ענין \nזה לגלותו בפועל - יעשה המונע, ואחר כך יבטלהו. וזהו מרכז הא\"ס ב\"ה שהוזכר במקום \nאחר, שבו היה הצמצום, שעל הענין הזה נבראו העולמות והעבודה בהם. והיה המעשה - התעלם \nהשלמות, והשאיר חק אחד בלתי שלם כדלקמן, שבו תפול העבודה כמ\"ש בס\"ד. ואמנם מה שהוא \n"},{"index":3,"he":"רוצה לגלות, הוא - איך שמציאות החסרונות נתקנים בכח יחודו. אם כן אין המעשה נשלם \nאלא אם כן יתעלם השלמות בתחלה, עד שיהיה מציאות לחסרונות, ובאותו הזמן יהיה מציאות \nלעבודה, ועוד יתגלה שלמות היחוד ויתקן כל החסרונות. ואמנם גם זה יהיה בכלל העבודה - \nגילוי היחוד עצמו, שבני אדם העובדים הם ימשיכוהו לגלותו, ולתקן כל החסרונות. ותראה \nמה יהיה שכרם - היחוד המתגלה, שיהיה נגלה אליהם - שישיגוהו. וזאת היא ההטבה השלמה \nעצמה. והיינו כי שכר המצוות הוא רק לעה\"ב, והוא רק מה שהנשמות משיגות את שרשם, ולפי \nיקר מה שמשיגים - כך הוא תענוג השגתן. וכשישיגו היחוד ומגולה כראוי, אז יהיה התענוג \nהשלם, ויהיה שלם מכל צד, מצד המקבל - שלא יהיה לו מונע, ומצד האור עצמו המושג, שהוא \nהיחוד השלם, עוצם התענוג שיכול להיות לנשמות. נמצא כללו של דבר, כשרצה הא\"ס ב\"ה \nמפני שלמות ההטבה לשים ענין העבודה, ושיער באיזה ענין תוכל לפעול [נ\"א,ליפול], וידע \n"},{"index":4,"he":"שבכל עניני השלמות אשר בו - אין שום דבר צריך לבריותיו כלל, ואין עבודה נופלת בהם, \nרק בענין ההטבה בעצמה, פירוש, שהוא כח החזרת הרע עצמו לטוב, והיינו סוד היחוד השלם \nשכתבתי. כי הענין הזה אף על פי שבהיותו בשלמותו - אין שייך בו גם כן עבודה, אך כיון \nשהוא ענין שמצד עצמו הוא נותן מציאות שם החסרון, לא להיותו, אלא להיות נשלל מכח \nהשלמות, הרי יכול ליפול בו ענין זה - שכדי לגלות טובו יעלים שלמותו, כדי לגלותו \nבפועל, והיינו כמקלקל על מנת לתקן. ואז בזה החק עשה כל מעשהו, נתן מקום לנמצאים, \nנתן מקום לעבודתו, וקבע להם השכר יקר מאד: \n"},{"index":5,"he":"חלק ג: \nא. לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג בה - ההנהגה שיש עתה: \nב. שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, פירוש - מה שהוא בכח היחוד - שמתגלה בפועל \nבגילו: \nג. דהיינו במה שנתן בתחלה מקום לרע לעשות את שלו, והיינו העלם השלמות: \nד. ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן, וכל רעה חוזרת לטובה ממש, והוא סוף הסיבוב שחוזר \nהיחוד ומתגלה: \n"},{"index":6,"he":"חלק ד: \nא. והרי היחוד מתגלה, בכאן מתחברים דברים הרבה כאחד - היחוד עצמו מתגלה בפועל, \nשכיון שבזה צריך להבין הרע שחוזר לטוב, לא היה אפשר להיות זה בפועל, כי הרע לא היה \nבפועל עד שמתגלה לתחתונים. הדבר יקר כל כך שיהיה להם תענוג גדול בהשיגם אותו. והרי \nהיה מציאות לעבודה, ועתה מציאות לשכר. פירוש - שלא תצטרך העבודה להיות נצחית, אלא \n\"היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם\", כי כיון שהיחוד נתגלה - אין צריך עוד עבודה: \nב. שהוא עצמו תענוגן של נשמות, שזאת היא ההטבה מה שאמרנו שרצה להיטיב. והרי שיער \nהרצון העליון דבר שלם ונאות בכל חלקיו, הטבה שלמה מצד עצמה, פירוש - שתהיה הטבה רבה \nוגדולה יקרת הערך, וזה פהיות היחוד הענין הנכבד והיקר מאוד, שתהיה השלמה מצד \nהנתינה, פירוש - שלא יגיע הבושת למקבלים, וזה מצד העבודה שתקדים לה. ושתהיה ההטבה - \nהענין עצמו שגורם מציאות העבודה, פירוש - הטבה, שבדרך אשר בה היא מזדמנת, תמצא \n"},{"index":7,"he":"העבודה, להיות הטבת היחוד, שר\"ל החזרת הרע לטוב. שהנה דרך ההנהגה בשלמותה - הוא \nשיהיה ההעלם של השלמות, ואחר כך הגילוי, וזהו הדרך עצמו שנותן מציאות לעבודה. שכל \nהבריאה וכל ההנהגה כולה תבנה על זה הענין, ההנהגה - חק מגלה סוף סוף בכל סבוביו \nאמיתת היחוד הזה, כמ\"ש. הבריאה - שהנבראים עצמם הם רומזים בעצמם חוקות ההנהגה הזאת. \nוזה מה שנאמר במאמר הראשון - ועל יסוד זה בנוי כל הבנין: \n \n"},{"index":8,"he":"פתח ה\nענין הספירות [ה -ו]: \nהספירות - גילוי הא\"ס ב\"ה: \nהספירות הם הארות שניתנו ליראות, מה שלא ניתן אור הפשוט א\"ס ב\"ה: \nהנושא של כל דרושי החכמה הזאת הוא ענין הספירות, לכן זה מה שצריך לבאר תחילה: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א הוא, הספירות הם הארות, והוא ידיעת הספירות מה הם. ח\"ב, מה \nשלא ניתן אור הפשוט, והוא ידיעת מה מתחלף ממהותם זה הא\"ס ב\"ה. שתי הבחנות האלה \nצריכות לידיעת הספירות. וזה - כי הנה לדעת הספירות, צריך לדעת מה שנתחדש לצורך \nהבריאה, שלא היה כן בתחילה. ראיה לזה - שהרי הספירות אינם אלא מה שנתחדש לצורך \nהבריאה,וזה נתפרש כבר. אך מתחילה לא היה אלא א\"ס ב\"ה. אם כן לדעת הספירות - צריך \nלדעת מה נתחדש שלא היה כך, ושאינו כן בא\"ס ב\"ה: \n"},{"index":9,"he":"חלק א: \nא. הספירות הם הארות, וזה, כי הנה הספירות הם מה שהאלקות מתפשט, אך התפשטות האלקות \nלא נוכל לקרא אותו כי אם הארה, אם כן גם הספירות נאמר שהם הארות. ואמנם שהאלקות לא \nנוכל לקרא אותו כי אם הארה - זה יתאמן לך בהכרח, יען פשוט הוא שהאלקות לא תוכל לקרא \nאותו בשום שם או מלה. אמנם כאשר בלא מלה אי אפשר לדבר, על כן צריך לקרא אותו באיזה \nשם, אבל נבחר את שיוכל להיות רחוק ממנו פחות מהאחרים. האור הוא הדבר היותר הדק \nשבגשמים, על כן הוא פחות רחוק ממנו מהאחרים, אם כן לא נקראהו אלא הארה. ותבין שאף \nעל פי כן, אין זאת הארה ממש כמו הארת האור הגשמי, אלא מה שנקראהו הארה לתת לו איזה \nשם: \nב. שניתנו ליראות, שהרי זה כל החילוק בינם ובין א\"ס ב\"ה, שניתנו ליראות. ובזה ב' \nהוראות, הא' - שאינו מחויב בהיות ספירות - שיהיו נראות, כי הרי יש ספירות עליונות \nשאינן נראות אפילו מן העליונים, אלא שיהיו ראוים ליראות, שאם המקרה ימנע הרואה \n"},{"index":10,"he":"מראות אותם - לא יחסרו הם ממהותם. אך אור א\"ס ב\"ה אינו ניתן ליראות כלל, והרי הטעם \nמצד עצמו. הוראה ב' - שניתנו ליראות. לא שהם נתונות ליראות, ר\"ל שאין הספירה מין \nאור בטבעו נראה, הפך ממה שהוא אור א\"ס ב\"ה, אלא הפועל היה שניתנו ליראות, שכך רצה \nהא\"ס ב\"ה. שאם היו מין אור נראה בטבעו, היה צריך שיהיו הספירות בלתי מחודשות. וזה, \nכי הלא מה שהוא בנושא בטבעו - יהיה בו כל זמן המצאו, ואם ההראות בספירות הוא בהם \nבטבע, אם כן כל זמן המצא אור הספירות, צריך שיהיה נראה. אמור מעתה - אור הספירות \nצריך שלא יהיה מחודש, אלא גילוי ראייתם תהיה מחודשת, וזה, כי הספירות הם אלקות, \nובאלקות אין שייך חדוש, אם כן אור הספירות אינו מחודש. דוק מינה ומינה - אור \nהספירות הוא קדמון, ואם ההראות בזה האור הוא טבעי - אם כן צריך שתמיד יהיה נראה, \nוהחדוש מה הוא? אלא הרצון הוא שנותן להם ליראות, ונתן להם כשנתן, ולא קודם לכן, \n"},{"index":11,"he":"שאין החדוש באלקות, אלא חדוש - גילוי למקבלים. ותבין בזה - שיפה תוכל לקרא אותם אור \nנאצל, כי לפי מראית עין הרי נאצל לעינינו אור נראה, שלא היה כן מתחילה. ואילו ניתנה \nרשות לעין לראות, הרי היינו משיגים שורש אחד שהוא א\"ס ב\"ה בלתי נראה, ואור אחד נמצא \nממנו בהדרגה שנראה. אם כן נקראהו אור נאצל מן האין הבלתי מושג: \nחלק ב, מה שלא ניתן אור הפשוט א\"ס ב\"ה, ר\"ל שהוא האור משולל מכל מלה, שאי אפשר לדבר \nבאורו כי כיון שאין שום מלה ראויה ליאמר בא\"ס ב\"ה, על כן נזכירהו במה שנוכל, ונשלול \nממנו מה שהיה נראה מתחייב בו המלה ההיא, שלפי האמת אינו מתחייב בו. וזה, שלא ניתן \nליראות - זהו החילוק שבין א\"ס ב\"ה לספירות: \n \n"},{"index":12,"he":"פתח ו\nהספירות - כוחות נראים בדרך הארה: \nכל ספירה היא מדה אחת מן המדות של א\"ס ב\"ה, אשר ברא בם את העולמות, ומנהג אותם. \nשברצותו שתהיינה נודעות, עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, שבראות אותה - מבינים \nהמדה ההיא. ובראות תנועות ההארה ההיא - מבינים מה שנעשה בהנהגה במדה ההיא בזמן \nההוא: \nאחר שידענו שהספירות הם הארות, צריך עתה להבין מה הם הארות האלה: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, כל ספירה היא מדה אחת, וזה ביאור הנראה. ח\"ב, שברצותו \nשתהיינה נודעות, וזה ביאור הראיה: \n"},{"index":13,"he":"חלק א: \nא. כל ספירה היא מדה, ר\"ל כמו חלק מן הרצון, והיינו כח מכחותיו. המשל בזה, הגוף \nמחובר מכל כך איברים, והרואה אותו יראה איבריו. והנשמה - חלקיה אינם איברים, אלא \nכחות, כגון זכירה, דמיון, הרגש, והרואה אותה יראה כחות. כך הרואה מה שאפשר לראות \nברצון העליון - יראה כחות של הרצון. כל ספירה היא מדה: \nב. אחת, ר\"ל מיוחדת ונבדלת לעצמה, שזה הוא ההפרש שבין זה הדרך לדרך הכל - יכול, \nשפועל כל הפעולות בדרך אחת, פירוש - כי הנה כל סיבה לא תוציא כל מיני מסובב, אלא \nמסובב שיכול לצאת ממנה. וזה - יען אין בה כח אלא מה שיש בה, ואי אפשר לה לתת אלא מה \nשיש בה. על כן להיות איש אחד פועל פעולות הרבה, צריך שנבחין בו כחות הרבה שיהיו \nסיבות לפעולות ההם. אך הכל -יכול - אין מציירים בו שום כח מוגבל, אלא כל ענין בו \nכולל כל כח, על כן יכול לפעול הכל. על כן אין לפרט בו כחות רבים סבות לפעולותיו. \nאבל דרך הספירות הוא הדרך שרצה הא\"ס ב\"ה לפעול בו כפעולת בני אדם, וזה כענין - \n"},{"index":14,"he":"\"בעשרה מאמרות נברא העולם\". על כן נבחין בו לכל פעולה סיבה מיוחדת בפני עצמה: \nג. מן המדות של א\"ס ב\"ה, ר\"ל שאין הספירה דבר משתלשל מן הא\"ס ב\"ה, שיהיה חוץ ממנו \nושני לו, אלא הרצון הוא אחד, שבלתי -תכליותיו - לא נראה, והוא הנקרא א\"ס ב\"ה. \nוהמתגלה מן הרצון הזה הוא הנקרא ספירות, אך הרצון הוא א\"ס ב\"ה. אם כן הספירות הם \nמדות, מן המדות של הא\"ס ב\"ה. יש להקשות, הלא אנו אומרים שהא\"ס ב\"ה הוא השורש, \nוהספירות הם השתלשלות ממנו, והרי הם שניים לו, ואם כן איך נאמר בכאן שאין הספירות \nדבר משתלשל? תשובה, יש הפרש בין השתלשלות להשתלשלות. הספירות אינם השתלשלות חדש \nששלשל מעצמו א\"ס ב\"ה, מה שלא היה בו מתחילה ואין בו עתה, כמו הגופים הנפרדים, שאז \nהיו שניים ממש. אבל הם חלקים מכללות מה שיש בו, שהוא מגלה. אבל כשנבא להעריך \nהמדרגות בהדרגה, נאמר ששורש זה עצמו שמתגלה הוא הא\"ס ב\"ה עצמו הבלתי מתגלה, אלא \nשמניח לנו מגולה מה שהוא רוצה. ולכן טרם הגלותן היו גם הם עולים בשם א\"ס ב\"ה, ככל \n"},{"index":15,"he":"שאר הכחות הכלולים ברצון עד אין תכלית. ובהגלותם לא נקראות עוד א\"ס, כי הרי יש להם \nסוף וגבול כנ\"ל, ולכן נקראות ספירות: \nד. אשר ברא בם את העולמות, ר\"ל למה יתגלו אלה ולא אחרים, לפי שהם אלה שיש להם שם \nהתחתונים, למה שמהם נבראו: \nה. ומנהג אותם, ר\"ל אף על פי שכבר כלתה הבריאה, לא כלתה ההשגחה של האורות על \nענפיהם, ופעולות כל הספירות תמיד כבתחילה: \n"},{"index":16,"he":"חלק ב: \nא. שברצותו שתהיינה נודעות - גם וה תלוי ברצון, שהכחות האלה, אף על פי שישנם, לא \nהיה צריך שיהיה בם השגה כלל, אלא שרצה שתהיה: \nב. עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, והיינו שנקבע להם חק מראה להבין המדה, דהיינו \nהכח - על ידי הדמיון המתדמה, וכדלקמן: \nג. שבראות אותה מבינים המדה ההיא, וה כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל (הלכות יסודי התורה פ\"ז הלכה \nג') שבראות הנביא מראה הנבואה, נחקק בלבו פתרונה. וצריכין אנו לזה, כי אם היתה הארה \nעצמית, ודאי הוא שהיה להם להבין בה הענין העצמי לה, אך כיון שאינה רצונית, היה צריך \nעוד ענין אחר להבין הנרמז בנבואה. אלא שכך הוא הענין - שממילא מבינים מה ענין ההארה \nההיא, וגם ענין בחינותיה הפרטיות. וזה: \nד. ובראות תנועות ההארה ההיא מבינים מה שנעשה בהנהגה, כי כמו שההנהגה מתחלפת לחסד \nאו לדין או לרחמים, לפי הזמן, כך נראים תנועות בכחות לפי הזמן, ובראיה מבינים אותם: \n\n"},{"index":17,"he":"ה. במדה ההיא בזמן ההוא, כי הפעולה פרטית לכל כח לפי הזמן. וזהו מה שרואים, כיון \nשרצה הרצון העליון לגלות הנהגתו לברואיו: \n \nפתח ז\nהתמונות שבהן נראות הספירות [ז -יג]: \nענין הדמיונות שנראות בהם הספירות: \nהספירות אפשר שיאירו בהארה רבה או בהארה מועטת. אפשר להם ליראות בכמה מיני ציורים \nודמיונות, מה שבהם לא יש באמת שום צורה ודמיון, רק נראות בדרך צורה ודמיון. והמסתכל \nבהם באמת יראה שאין הדמיון והצורה אלא מקרית לפי הרואה בם, והיינו, \"וביד הנביאים \nאדמה\". אך בעצמם אינם אלא התפשטות כחות, מסתדרים בסדר מה שהם צריכים להסתדר, נתלים \nהחוקים אלה באלה, ונמשכים זה אחר זה, לפי שלמות הסדר המסודר: \nאחר שבארנו היות הכחות נראים בדרך הארה, עכשיו נבאר דרכי ההארה הזאת הנראית \nומשפטיה: \nחלקי המאמר הזה ג'. ח\"א, הספירות, והוא ענין כמות ההארה בספירות. ח\"ב, אפשר להם, \nוהוא ענין הדמיונות שבספירות. ח\"ג, אך בעצמם, והוא פירוש כללי על כל הדמיונות \n"},{"index":18,"he":"הנראים בהם: \nחלק א: \nהספירות אפשר שיאירו בהארה רבה או בהארה מועטת, כיון שרצה רצון העליון שכחותיו \nהפשוטים יתראו בדרך אור, מיד יפול בראיה הזאת הפחות והיתר, כי יש אור מאיר מעט ואור \nמאיר הרבה. וזהו מה שרואים, הספירות והפרצופים. פירוש, הספירות - אור מועט, והפרצוף \n- אור מרובה, וזה בחלקים. וכן בכח וחשיבות הספירה עצמה - יש שיאיר במעט הארה ומעט \nכח, וזהו הקטנות, ויש שיאיר הרבה, והיינו הגדלות. כללו של דבר, כל מה שנדבר בספירות \nהפרש בין קטן לגדול, הוא, כי כך הוא במראה - אור מעט ואור הרבה: \n"}]}
