{"id":"kabala-75888480a004-1-22","bookId":"kabala-75888480a004","part":1,"torah":22,"title":"חלק ב:","hebrewTitle":"חלק ב:","segments":[{"index":1,"he":"חלק ב: \nא. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ\"ח ניצוצין, הנה ניצוצות רבות היו יורדות עם הכלים, \nכמפורש במקומו באריכות. אך אחר כך הוצרך לעשות בהם מנין פרטי שיבאו לחשבון רפ\"ח. \nדהיינו שאם לא היה זה - או שלא היה צריך מנין כלל, או שהיו נמנים כל הניצוצות שירדו \nכאחת, או שהיו נמנים המדרגות הראשונות שבכל שם. אך העיקר הוא, שבאלה הניצוצות \nשנפלו, הוצרך להגלות ענין זה של ד' הע\"ב, ואז היו מתבררים כל אותם המדרגות בדרך \nהמפורש במקומו, אך שסוף סוף נשארים שולטים הד' הע\"ב ונכללו בהם כל האחרים. והאמת \nהוא - שהע\"ב עצמם מאירים בפרט בכל שם, לפי מה שהוא, לשגבם מן הקלקולים, כל אחד לפי \nמה שהיה מגיע לו. פירוש - אותם המדרגות שאנו רואים שנפלו בשבירה - הם אותם שהפגם \nיכול להגיע להם. ולפי שיש הפרש בין המקום שמגיע הפגם בשם אחד, ולמקום שמגיע בשם \nאחר, יש הפרש ממה שיפול בשבירה. וכן יש הפרש בדרך גילוי הע\"ב, כי הוא מתגלה במה \n"},{"index":2,"he":"שיכול להיות נפגם, במה שהוא עיקר בענין זה, ומשגב אותם. כלל הדבר - הע\"ב הם מה שא\"א \nמשגב את הפרצופים, אך הוא משגב אותם במקום שהיו יכולים ליפגם, כל אחד לפי ענינו. \nוהמקום שהיו יכולים ליפגם נראה במעשה השבירה, כי מה שנפל - נודע שהוא מה שהיה יכול \nליפגם. נמצא שמה שירד - ירד מבחינת הע\"ב, על כן הוא הנמנה, אלא שהוא במקום שהוא - \nבמדרגות. אבל אם לא היה יורד ממנו אלא שהניצוצין היו יורדים לפי מעלת השמות - היו \nנמנים כולם, או לא נמנים כלל: \nב. להחזיק ולקיים הכלים היורדים, ונמשך זה אחר הענין שפירשנו למעלה, שהיחוד אף על \nפי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא \nנתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס\"א, אלא שאין מניח לה \nשליטה גמורה: \nג. שלא יעשה החרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן, [חרבן] פירוש - ביטול גמור, אלא \nשיוכל אחר כך לחזור וליתקן: \n"},{"index":3,"he":"חלק ג: \nא. וכן הושרשו עניני העולם הזה, שהרי כל מה שנעשה בספירות - אינו אלא שורש למה \nשצריך בתחתונים: \nב. שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח\"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה \nחלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה \nאור של ישראל: \nג. אלא בכח זה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל, זה הנשאר, אף על פי שהוא קטן, הוא מקיים \nבדרך שאחר כך יהיה התיקון: \n \n"},{"index":4,"he":"פתח נח\nהקלקול והתיקון תלויים בשלמות: \nהיופי והחמדה של מלכות אינו בה אלא כשהיסוד עמה, כי שלימותה ממנו. ובהיותה בלא הוא \n- אדרבא ממנה כל חסרון וכל עוצב. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו. ולכן נתחלה \nהיה הכל בסוד ב\"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, משם כל העוצב. והו\"ק לא פנו אל המלכות, כי \nלא ניתנה להם החמדה. אך כשבא יסוד בסוד מ\"ה - אז היא נשלמה, והיא עצמה מעוררת החמדה \nנזכר עצמו, וזהו התיקון: \nזה תירוץ לסתירה אחת שנראית לכאורה בענין זה של המ\"ק, שאנו אומרים [שהיו] מצד \nמלכות, ועכ\"ז [נ\"א, ועל כן] היו כך בלתי תיקון. ובמקום אחר אנו אומרים - אדרבא \nששליטת המלכות גורמת התיקון: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, היופי והחמדה, והיא הקדמה בעניך המלכות, שממנה השמחה \nוהעוצב. ח\"ב, ולכן וכו', והוא ענין המ\"ק על פי ההקדמה הזאת: \n"},{"index":5,"he":"חלק א: \nא. היופי והחמדה של מלכות, מה שביארנו למעלה, שמלכות היא אילת אהבים, שמעוררת האהבה \nבאורות, וגורמת להם ההתלהטות, כי זה הוא הנקרא בה יופי וחמדה. דהיינו יופי הוא \nהסידור הנאה של התיקונים, שאין שום עירבוב של חשך, אלא הכל מסודר בדרך הנהגה שלמה, \nלפי התיקונים הצריכים להשפעת הטוב. והחמדה היא נמשכת מן היופי, וכן נאמר, \"ויעלת \nחן\", פירוש - האורות מתלהטים לקראתה, כמו שמתעוררים רחמי האב על הבן שישר בעיניו, \nואהבת האיש לאשתו: \nב. אינו בה אלא כשהיסוד עמה, זה הדבר מבואר הרבה בזוהר ותיקונים, וה\"ס, \"ויתרון ארץ \nבכל היא\". וז\"ס הלבנה שמעצמה היא אספקלריא שאינה מאירה, ובכח השמש היא מאירה ונראית \nיפה, וכן נאמר, \"יפה כלבנה\". וזה טבע הדין, וכל הבא ממנו, אם הוא ממותק - ממנו כל \nהשמחה, ואם אינו ממותק - ממנו כל הרע, מה שלא יש בחסד. וגם האש כך הוא, אם הוא חום \nכשיעור הצריך - הוא נחת רוח גדול, ואם מתלהט הרבה - שורף. וכן היין, אם שותים כראוי \n"},{"index":6,"he":"- הוא יין המשמח, ואם הרבה - הוא יין המשכר. ובס\"ז היא נוק', אם היא ממותקת ומתוקנת \nבחסדים - מעוררת כל השמחה וכל האהבה. ואם היא בלא מיתוק, אדרבא, היא גורמת כל \nהעוצב. והיסוד הוא העומד דוקא למתק את המלכות: \nג. כי שלמותה ממנו, כי זה מה שנותן היסוד לה - הוא מה שראוי לה, כדי להיות שלמה \nומתוקנת. אלא שנסדרה ההנהגה בסדר זה - שלא תהיה מתוקנת השכינה מצד עצמה, אלא \nשתיקונה יהיה תלוי ביסוד: \nד. ובהיותה בלא הוא - אדרכא ממנה כל חסרון וכל עוצב, זהו מה שאמרנו, שאם אינה שלמה \n- ממנה כל חסרון. והוא כענין הפירות בלתי מבושלים - שהם רעים, יען אינם מתוקנים \nושלמים. ובהשתלמם - הם נעשים מתוקים וטובים: \nה. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו, הוא ענין, \"אילת אהבים\" וכו', בהיותה כבר \nכפרי המבושל ומתוקן. וזהו תירוץ הקושיא, כשאומרים ששליטת המלכות גורמת תיקון - הוא \nשליטת המלכות עם אור הזכר. אך כשאומרים להיות המ\"ק מהב\"ן - היו חסרים, הוא להיותם, \n"},{"index":7,"he":"ממלכות בלא אור הזכר: \nחלק ב: \nא. ולכן בתחלה היה הכל בסוד ב\"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, הוא מה שביארנו, שכשאומרים \nשהמ\"ק מב\"ן, ר\"ל מבחינת מלכות, בלא חיבור אור הזכר שלה: \nב. משם כל העוצב, בסוד, \"הסבי עיניך מנגדי\", שפירשו בזוהר, שעד שהנוק' אינה ממותקת \nמן היסוד, הז\"א פונה ממנה, ואינו רוצה להשפיע. ואז יש העוצב שפירשנו למעלה, דהיינו \nסיתום האורות. יש להקשות, אמרנו שכל שלמות הנוק' מן היסוד, שהוא הזכר. אם כן כל עוד \nשהזכר אינו פונה לה - אין לה שלמות, ובעוד שאין לה שלמות אין הזכר פונה לה, אם כן \nאיך יהיה לה שלמות? תשובה שהוכר פונה לה - ר\"ל לתת לה השפעה, ואין זה שהיסוד מאיר \nבה, פירוש - הארת היסוד בה - דבר התלוי בבנינה, והוא תלוי במעשה התחתונים, שהוא \nהבונה ממש את הנוק', שהיא שרשם, וכנ\"ל. וכל השפעת הזכר הוא שפע וברכה, לא בנין \nעצמה, וזה בא אחר שנבנית כולה מן התחתונים: \nג. והו\"ק לא פנו אל המלכות, כי לא ניתנה להם החמדה - אף על פי שכבר מלכות היתה גם \n"},{"index":8,"he":"בספירות, לא היתה החמדה אליה, לפי שבנינה היה חסר עדיין: \nד. אך כשבא יסוד בסוד מ\"ה - אז היא נשלמה, שבספירות מ\"ה היה זה הענין בכללות \nההנהגה, שהיסוד האיר במלכות. ונמצאת בהנהגה - כל הבנינים והעולמות בבחינת מלכות \nמתוקנת כבר מן היסוד, פירוש - שלמה בבנינה. שזהו הגורם כל הפתיחות וההשפעות: \nה. והיא עצמה מעוררת החמדה בזכר עצמו, תיקון ב\"ן ניתקן כך, כשניתן השלמות לנוק' מצד \nהיסוד - מיד בא הזכר ומתחבר בה, והיינו עס\"מ המתחברים לב\"ן, בסוד, כמשלש חדשים, \nהמפורש בדברי הרב זללה\"ה. ולפי סדר זה נתקנו העולמות תמיד בסוד דו\"ן. אך כללות הזכר \nנכללו כולו במ\"ה, והנוק' - ב\"ן, מקבלת ממ\"ה, בתחלה הארת היסוד המשלים בנינה, ואחר \nכך בחינת ההשפעה גם כן. ולפי סדר המתוקן הזה נבנו אחר כך כל העולמות: \nו. וזהו התיקון - כל עיקר התיקון תלוי בחיבור הכללי הזה, כי כיון שנעשה בכלל שורש \nההנהגה, נעשה אחר כך בפרט בעולמות עצמם, וכדלקמן בס\"ד: \n"},{"index":9,"he":" \nפתח נט\nענין עולם התיקון [נט -סט]: \nשורש התיקון - חיבור מ\"ה וב\"ן: \nהתיקון הוא שנקשרו שתי ההארות - של המצח והעינים דא\"ק ביחד, והם מ\"ה וב\"ן. ומיד \nנתעוררה האהבה בין האורות, ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים \nלחבירו. ונקשרים אלה באלה, בסוד אב ואם בן ובת. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי \nהענין הראוי לו: \nאחר שביארנו עניני השבירה נבוא עתה לבאר התיקון שנעשה אחריהם: \nחלקי המאמר הזה ג'. ח\"א, התיקון הוא שנקשרו, והוא שורש הראשון של התיקון. ח\"ב, ומיד \nנתעוררה האהבה, והוא תולדות השורש הזה. ח\"ג, ונקשרים, והוא סדר שנתחדש לפי ענין זה: \n\n"},{"index":10,"he":"חלק א: \nא. התיקון הוא שנקשרו שתי ההארות, זהו השורש הראשון מה שנעשה, שאחר זה נמשכים כמה \nענינים אחרים, והוא מה שאמר בספרא דצניעותא - מתקלא, וכדלקמן. והיינו שנתחברו אלו \nשתי ההארות ביחד, ונולד מחיבורם האהבה, שתמצא בכל הספירות היוצאות מהם, כדלקמן: \nב. של המצח והעינים דא\"ק ביחד, המצח הוא בסוד בקיעת התפילין, כמ\"ש זה למעלה: \nג. והם מ\"ה וב\"ן, זה פשוט, שהאור היוצא מן המצח הוא מ\"ה, ומה שיצא כבר מן העינים \nהוא ב\"ן, כדלעיל: \n"},{"index":11,"he":"חלק ב: \nא. ומיד נתעוררה האהבה בין האורות, והיינו כי השורש למעלה נתקן בסוד דו\"ן, שהם מ\"ה \nוב\"ן. וכל היוצא משם הכל הוא בטבע שרשו - תולדה מאירה באהבה כראוי: \nב. ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים לחבירו, זה ר\"ל שהם נסדרים \nבהנהגה כל אחד לעבר חבירו, והם זה כנגד זה בהבטה של אהבה, כל אור מתלהט כנגד חבירו, \nלא כמו שהיה בתחלה - זה תחת זה, אלא כל אחד בקו שלו עומד נגד קו חבירו, והאמצעי \nמחברם. ונמצא שההנהגה נעשית על ידם בחיבור אחד, כי הימין והשמאל מקבילים זה לזה \nכנ\"ל. ועדיין אין משפיעים, עד שיחברם בהסכמה אחת הקו האמצעי, והוא יגיע הכל אל מקום \nאחד, שהוא מלכות שהיא תחתיו. נמצאת ההנהגה יוצאת בהסכמה ועצה נכונה, לא שכל ספירה \nתהיה בפני עצמה, כמו שהיה בתחלה, וכמ \"ש: \n"},{"index":12,"he":"חלק ג: \nא. ונקשרים אלה באלה, זה מה שמתחדש בתיקון, שכל המדרגות מתחברות במעשים - לעשותם \nבהסכמה, עד שנקראו בשם זה של אב ואם בן ובת, מה שלא היה במלכין קדמאין, שלא היה \nנקרא אלא חגת\"ם, וזה מפני שלא היה יחס ביניהם. אבל בכאן נעשה יחס שלם, עד שבינה גם \nכן היא מיוחסת לחכמה, שהיא נוק' שלו, והרי אי אפשר לו לפעול אלא עמה, ולא היא אלא \nעמו. וכן ז\"א עם נוק'. וגם יחס בין זו\"ן לאו\"א כיחס הבנים לאביהם. סוף דבר - נעשה \nכל ענין הספירות בהנהגה של הסכמה, ביחס וקורבה בין אור לאור, שאין שום אור בפני \nעצמו שלא יהיה לו יחס עם כל האחרים. דרך משל, אימא יש לה יחס עם אבא שהיא הכלי \nהמקבל שלו, יחס עם זו\"ן, שהיא המוציאה אותם. ז\"א יש לו יחס עם אבא, שהוא השורש שלו, \nעם אימא, שהיא המוציאה אותו, עם נוק', שהיא המקבל שלו, וכן כולם. נמצא כלל התיקון \nהוא זה - לעשות קשר זה בין המדרגות: \nב. בסוד אב ואם בן ובת, והיינו שבדרך ההשתלשלות זה נקרא התפשטות שלם, כי הרי התולדה \n"},{"index":13,"he":"היא בן או בת לפי החסד או הדין, והסיבות לתולדה - שנים, היינו אב ואם: \nג. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי הענין הראוי לו, לפי ענין ההשתלשלות הזה - כל אחד \nצריך להתיחס עם חבירו. וכפי ענינו בהשתלשלו - כך היא קורבתו עם האחרים, וכמ\"ש \nלמעלה: \n \nפתח ס\nמקומות הפרטיים שנשרשו בהם מ\"ה וב\"ן: \nאחר שיצאו האורות של העינים דא\"ק, שהם ב\"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א\"ק. וכשיצאה \nהארת המצח, שהיא מ\"ה נקשרה תחת הנהגת היסוד דא\"ק. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא\"ק, \nולכן נתבסמו הדינים, והלכה ההנהגה בתיקון ובאהבה: \nזהו תירוץ קושיא אחת הנראית לכאורה בענין המ\"ק ותיקונם, שפעם אחת אומרים שהמ\"ק מן \nהעינים, ומ\"ה מן המצח, ופעם אחת אומרים שהמ\"ק בסוד מלכות דא\"ק, ומ\"ה היא טיפת מ\"ד \nשל היסוד שלו: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, אחר שיצאו, והוא המקומות שנקשרו האורות האלה. ח\"ב, ואז \nנזדווגו, והוא דרך התיקון על ידי זה: \n"},{"index":14,"he":"חלק א: \nא. אחר שיצאו האורות של העינים דא\"ק, שהם כ\"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א\"ק, \nוהיינו כי האורות - זו היא מדתם, מלבד מקוריהם, יש המקורות שהם נקשרים בם, ולוקחים \nשליטתם והנהגתם משם. ועל פי זה, אלה המאורות יצאו מן העינים, ואחר כך נקשרו במלכות \nא\"ק, והיו מקבלים ההנהגה משם: \nב. וכשיצאה הארת המצח, שהיא מ\"ה, נקשרה תחת הנהגת היסוד דא\"ק, והיינו לפי שהארה \nהזאת צריכה לתקן את האורות הראשונים, לכן נקשרה תחת היסוד, שהוא המתקן את המלכות: \n"},{"index":15,"he":"חלק ב: \nא. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא\"ק, אחר שיצאו אלה האורות מן העינים [ומצח], ונקשרו \nתחת היסוד ומלכות, אז נזדווגו יסוד ומלכות דא\"ק לצורך האורות הנקשרים בהם: \nב. ולכן נתבסמו הדינים, זה הזיווג גרם בכללות ההנהגה מיתוק הדינים: \nג. והלכה ההנהגה כתיקון ובאהבה, אחר שבמאורות המנהגים, שהם יסוד ומלכות דא\"ק, נעשה \nהמיתוק הזה, הנה כל המתנהג על ידיהם, מתנהג כך באהבה ותיקון, והלכה ההנהגה בעולמות \nבתיקון זה: \n \n"},{"index":16,"he":"פתח סא\nפרטיות התיקון הנעשה ע\"י חיבור מ\"ה וב\"ן: \nמ\"ה היה מחבר עמו כל המדרגות שהיה מתברר [נ\"א, מתחבר] מב\"ן, ומהם היה עושה כל האילן \nשל הקדושה, דהיינו אבי\"ע. אך נשארו עוד מדרגות מב\"ן שלא נתחברו עם מ\"ה. ועל כן לא \nנשלמה עדיין הבריאה, שיש בה כמה חסרונות, וזה הולך ונתקן מעט מעט, עד שיהיה נתקן \nהכל, ויהיה הכל בשלמות: \nכבר אמרנו התיקון בכלל, שהלכה ההנהגה בתיקון. עכשיו צריך לפרט הדברים בפרטיו, \nוהענין הראשון - חיבור מ\"ה וב\"ן: \nחלקי המאמר הזה ג': \n"},{"index":17,"he":"חלק א: \nא. מ\"ה היה מחכר עמו כל המדרגות שהיה מתברר מב\"ן, זה פירשנו כבר, שהספירות הראשונות \nהיו ממתינות להארה אחרת שתתקן אותם. והיינו כי המ\"ק, כבר פירשנו, שהיו רק ענין אחד \nמן דמות האדם שהמחשבה זרקתו. אך עתה בא תשלום דמות האדם באמת, שיצא מן המחשבה \nהעליונה. ואז אפילו אותם הענינים שהיו מוציאים הרע, היו חוזרים לטובה. ולא נעשה \nהתיקון בכלים מעצמם, שיחזרו ויתוקנו מאליהם. שהרי אלו הם ענינים שולטים רק בשעה \nשדמות אדם לא נתגלה עדיין. אבל כשיצא עיקר דמות אדם - אז ממילא נתקן גם הענינים \nהראשונים האלה. ושורש זה בישראל הוא מה שכתוב, \"נפלה ולא תוסיף קום\", וכתיב, \"אקים \nאת סוכת דוד הנופלת\", והיינו כשנפלה כנסת ישראל, היה לפי הענין שלא גילה עדיין המלך \nהעליון את כבודו כראוי, שהוא עיקר ההנהגה. אלא בזמן שהיתה מזדמנת ליגלות - היו \nדברים אלה שהיו. והנה לא רצה הקב\"ה להחזיר אותם למה שהיו לבד, שר\"ל שיקומו הם \n"},{"index":18,"he":"מנפילתם, אלא היה רוצה להביא מציאות חדש להם, שעל ידו יהיו הם מתוקנים. והם סוד, \n\"שמים חדשים וארץ חדשה\", \"אקים את סוכת דוד\", בסוד מ\"ה שמקים את ב\"ן. ואין קימה \nלב\"ן העצמו, אלא יוצא מ\"ה החדש, שהוא עיקר ההנהגה. ואז למפרע נראה שכל מה שנעשה - \nאפילו מתחלה היה לטוב. ואז חוזר כל רע לטוב, והוא ב\"ן הנתקן על ידי מ\"ה. ושורש מה \nשיהיה בעולם - הוא הדבר הזה שנעשה בספירות: \nב. ומהם היה עושה כל האילן של הקדושה, פירוש הענין - כי ההנהגה צריכה להיות כך \nמחוברת משני דברים, מחסרון, ושלמות שמתקנו, שכל זה הולך להודיע היחוד, והנה עשתה \nהמחשבה העליונה מתיקון זה מה שעשתה, עד שנעשו כל כך מדרגות ופרצופים, הכל מענין זה \n- מהקלקולים שנתקלקלו ומהתיקון שתיקן אותם. ועל פי זה הדרך עתה מתנהג העולם, ונשאר \nעתה העבודה ביד האדם, להשלים תיקון הזה בכל פרטיו: \nג. דהיינו אבי\"ע, והוא מה שביארנו למעלה שכל אבי\"ע - כללות ענין אחד: \n"},{"index":19,"he":"חלק ב: \nא. אך נשארו עוד מדרגות מב\"ן שלא נתחברו עם מ\"ה. וזה מה שביארנו לעיל בענין המ\"ק, \nשנשארו חלקים שלא נתבררו עדיין, והם הם חלקי השלמות: \nב. ועל כן לא נשלמה עדיין הבריאה, זה פשוט כמ\"ש, הרי חסרים דרכים בהנהגה, וחסרים \nחלקים בנמצאים, ונראה שעדיין צריך להשלים הבריאה הראשונה. והוא ענין, \"אשר ברא \nאלקים לעשות\", שהתחיל כדי שיושלם על ידי בני אדם: \nג. שיש בה כמה חסרונות, הרי זה מופת ברור לאמת הענין הזה - שיש חסרונות בבריאה, אם \nכן לא נשלם ענינה. שהרי כשיהיה נשלם - לא ישאר עוד חסרון, כמו הכלי כשנגמרה מלאכתה: \n\n"},{"index":20,"he":"חלק ג: \nא. וזה הולך ונתקן מעט מעט, וזהו מה שביארנו, שהתיקון הולך בהדרגה, כח אחר כח, עד \nהסוף: \nב. עד שיהיה נתקן הכל, ויהיה הכל בשלמות, וגם זה הוא כמו שכתבתי לעיל, שכל זה הוא \nמהלך סובב והולך, עד שישתלמו הדברים לגמרי: \n \nפתח סב\nפעולת מ\"ה וב\"ן בהנהגה: \nבספירות ב\"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, \nואחריהם לעונשים. בספירות מ\"ה - כל דברי התיקון, לתקן קלקולים אלה. ולפי ההנהגה \nהצריכה, צריך שכל מדרגה תהיה בנויה משניהם. ואז מצד ב\"ן שבה - ימצאו כל עניני הרע, \nומצד מ\"ה - כל עניני הטוב: \nאחר שהזכרנו חיבור מ\"ה וב\"ן, עכשיו צריך לפרש מהו תולדת כל אחד מהם: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, בספירות ב\"ן, והוא ענין מ\"ה וב\"ן, כל אחד בפני עצמו. ח\"ב, \nולפי ההנהגה, והוא ענין חיבורם: \n"},{"index":21,"he":"חלק א: \nא. בספירות ב\"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, ספירות דב\"ן הם שרשי הקלקולים, כמ\"ש למעלה \nכבר, אלא שספירות מ\"ה מחזירים אותם לטוב כנ\"ל. אך לפי שלא נקבעו הדברים בשלמות, \nיכול להיות שספירות מ\"ה יתגברו על ב\"ן, ולא יהיו אלא לטובה, ויכול ח\"ו לחזור \nולהתעורר הטבע של ב\"ן, שעדיין לא נשתנה לגמרי, שלא יניח מ\"ה להתגבר עליהם. ומשם \nיוצאים הקלקולים ח\"ו: \nב. דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, כי סדר הקלקולים כך הוא - אם לא היו \nדרכים מוכנים, שבהם האורות יכולים ליחשך וליפגם חייו, אז לא היה מציאות זה של קלקול \nבעולם. אלא כבר הדרכים מוכנים בדקדוק ושיעור, לא פחות ולא יותר ממה שצריך. ועל ידי \nזה הפגמים נעשים למעלה, והעונשים למטה, כדלקמן. וכלל הדרכים האלה הם לפי הנהגתו של \nב\"ן: \nג. ואחריהם לעונשים, זה פשוט, כי כשנתחשכו האורות למעלה - כך פוסקת טובה מן הגורם \nהדבר הזה למטה. וכך מתגברים עליו מדרגות של ס\"א, שתוקפת בפגם ההוא, ועושה לו רעה \n"},{"index":22,"he":"לפי מעשיו, בעוד שיש רושם פגם ההוא למעלה, שהולך וכלה לפי העונש שסובל החוטא: \nד. בספירות מ\"ה - כל דברי התיקון: \nה. לתקן קלקולים אלה, שהם בהקבלה - תיקוני מ\"ה הם לתקן קלקול ב\"ן. ועל פי הסדר הזה \nנעשה ההתחברות של מ\"ה וב\"ן. כי לקלקולים הנ\"ל צריך לתת אותם התיקונים, המתקנים \nדווקא אותם הקלקולים: \n"}]}
