ספר אור השכל
קטע 12
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ה', ענין ג', סימן ר', כולל שתוף האות עם הנקוד: כבר התבאר לך שהאות בחומר והנקוד כרוח המניע את החומר, וההשגה בכוונת המתנועע, והמניע היא בשכל והוא בפעל כרוח וכחומר, והתענוג שמקבל המשיג במה שהשיג היא התכלית, ואלו הן ד' סבות הנמצאות לכל פעל נמצא בפעל, והנה החומר היא הסבה הפחותה מארבעתן. והתכלית היא הסבה המעולה מהן, והפועל קרוב אל התכלית. והצורה קרובה אל החומר: וזו הדרך כבר התבארה במופתים מושכלים בספרי החכמות המופתיות ועליהם נסמוך, ועל כן לא נאריך בענינים פה, אבל נבאר פה כוונתינו באותיות ובנקודם בכלל לפי קצור זה החבור, ונאמר כי האות באמתת מציאותו הוא פועל אחד, והיה חומרו הקרוב הוא הדיו, ובהיות הדיו בקסת הוא מוכן בכל חלק וחלק ממנו לקבל צורות כל האותיות, שאע"פ שהכנתו גם כן היא לקבל צורות רבות אחרות, או צורות אותיות אחרות בלתי אילו, כולנו אנחנו לא נשגיח עתה לדבר בם, כי כוונתינו לאותיות שלנו לבד ולנקודם וללשונינו, ואין לדיו חלק
מיוחד לומר עליו מזה החלק יצויר א' ומזה האחרים וכיוצא בם, אבל החלק שהוא מוכן לקבל צורת אחרת מהאותיות, הוא החלק כמו כן בעצמו המוכן לקבל כל הצורות אחת אחת, אלא שאחר שקבל זה החלק, זו הצורה נשלם בחלק ההוא להקרא אות מורכב מחומר וצורה, ועל כך לא הדיו יקרא אות, אבל יקרא חומר האות, אבל האות מפני שאין לו מציאות בלתי החומר, אין לו שם אמתי, והנה עם כל זה אות הוא שם המין, לא שם האיש לבד, וכל מין כולל אישים פרטים, ועל כן כתת הפעל צורת אות בחלק מחלקי החומר הדיוני יקרא לו מיד שם פרטי נוסף על השם הכללי, ואז האות בעל ב' שמות שמו האחד הכללי אות מצוי בפעל, ושמו השני הפרטי אלף על דרך משל, ואם כן שמו הפרטי הוא אשר הבדילו מהכלל, והוא אצל הכלל כצורה לחומר במקרה, מפני שהכלל קיים והפרט הווה ונפסד, והקיים הוא העצם וההוה והנפסד הוא מקרה, ר"ל שקרה לו מקרה ההויה ומקרה ההפסד, והפועל צורת אות בדיו הוא אשר הוציא מה שהיה
בכח אל פעל, והוא הסופר הכותב בקלמס, והיה העט כמו כלי אמצעי ביניהם, שבו תקן הסופר צורת האות כפי כחו ורצונו: והתכלית הוא שיבין הרואה הקורא כוונת הכותב, עד שישיג על ידי זה הפעל מה שהיה בלבו, ובעת השיג המשיג דבר נשלמה כוונת הפועל וכבר הגיע אל תכליתה, ואחר שהדבר כן אם לא הושג כוונת הפועל, לא נשלמה כוונתו ולא הגיע אל התכלית האחרונה אשר היא המכוונת באמת, ומפני שתגיע התכלית ההיא, הורה השכל לסופר המשכיל להוסיף צורה על צורה כדי להשלים כוונתו, ולתת כח קרוב וחזק למעיין להבין מהרה כוונתו, והיא ענין התנועה המקרית הנוספת על האות, או אמור התנועה הרצונית, וזה כדי להעתיק מה שהוא חקוק על ספר מהספרים ממקומו ולחקקו עוד בלב המעיין בו: וידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם, ועל כן נתן הטבע על פי השכל כחות בכלל הפה, להמציא האותיות במבטא בדמות מציאותם הנמצא בספר, והושמו לאותיות נקודות מורות על
תנועתם במבטא בהתעתקם מן הספר אל הפה, ואם כן המתנועעים בעצם הם אותיות הפה, ובמקרה הם אותיות הספר, והשתתף אל זה הכרח מקום התנועות החלקיות, כי לא יתנועע שום מתנועע בלתי מקום ובלתי זמן, וחלקי המקום הם הריחוקים, וחלקי הזמן הם הסבובים הנחשבים הפקודים בשנים ובחדשים ובימים והדומים להם, ומפני הריחוקים צריך אדם לדעת כמה יאריך במבטא כל אות ואות, וזהו סוד ההזכרה, ומפני שאלה כולם הם צריכים ענין ארוך אקצרם במסירת קבלה לבד, ואע"פ שהייתי יכול לתת טעם לכל אות נזכרת, מפני מה תאריך זו כזו או זו יותר מזו או זו פחות מזו, אבל צורת הקבלה מספקת להזכרה כי מי שהוא חכם הוא יבין מדעתו: ואחר זה עיין מאד בצורת הבטוי בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה הפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה
לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובניה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד, והנה יראת המשיג היא כפולה שהיא יראת מעלה ויראת אהבה, וכשבאה דעתך להדבק בדעתו הנותנת בך דעת, צריכה דעתך להסיר מעליה עול כל הדיעות הזרות, זולת דעתו המשתפים בינך ובינו על פי שמו הנכבד והנורא, ועל כן אתה צריך לדעת דמות מבטאו: וזהו ציורו כשתתחיל להזכיר אות א' באי זה נקוד שתזכירהו, מפני שהוא מורה על סוד היחוד, אל תאריך בו כי אם לפי שיעור נשימה אחת, ולא תפסיק בנשימה ההיא שום הפסק בעולם עד שתשלים ביטויו, ותאריך בנשימה ההיא המיוחדת כפי שיעור כח אריכות נשימתך האחת ככל מה שתוכל להאריך בה ונגן בא', וגם בכל אות שתזכיר באימה ביראה ובפחד, עד שתוף שמחת הנפש בהשגתה שהיא גדולה, וצורת הנגון בכל אות ואות תהיה בדמות הנקוד, והוא שתהיה בחלם למעלה, וכשתתחיל בהזכרתו תכוון פניך אל פני המזרח לא למטה ולא
למעלה, ואתה יושב מעוטף בבגדים לבנים מכובסים טהורים או חדשים על כל בגדיך, או טליתך וראשך מוכתר בתפילין לפני המזרח שמשם האור יוצא לעולם, ולך ה' קצות להניע בם ראשיך, ובחלם תתחיל מאמצע המזרח, וזכך רעיונך ותעלה ראשך עם הנשימה מעט מעט עד שתשלים וראשך למעלה, ואחר שתשלים תשתחוה עד הארץ פעם אחת, ולא תבדיל בין נשימת הא' לנשימת האות הדבק בו כי אם נשימה אחת קצרה או ארוכה, אך בין האות של השם ובין הא' בישרים, אך בין הא' לאות השם בהפוכים יש לך יכולת להנשים ב' נשימות בלי מבטא ולא יותר, ובתשלום כל טור וטור יש לך רשות להנשים ה' נשימות לבד ולא יותר, אבל פחות מן ה' הרשות בידך, ואם שנית או טעית בטור מזה הסדר שוב אל ראש הטור ההוא עד שתאמרהו כראוי, ובדמות החלם נמשך למעלה, נגן בחרק הנמשך למטה ומושך כח העליון להדביקו בך, ובשרק לא למעלה ולא למטה אלא משיכה אמצעית כנגד הפנים האמצעיים. ובצרי תמשיך ראשך
מהשמאל אל הימין, ובקמץ מהימין אל השמאל, שלא תוכל לסבלו ואפילו ההזכרה תשמע הדבר בכל אותו להזכיר עוד פעם אחת בדמות רצוא ושוב, שעל דבר זה נכרת ברית, ומה אוסיף להודיעך שכבר ידוע הוא שאם אתה חכם מן הרמוז תבין הסדר כולו, ואם תרגיש בך ששכלך חלוש בחכמה או בקבלה או רעיונך חזקים בהבלי הזמן, אל תזכיר את השם פן תוסיף לחטוא, ודע שבין דף של יו"ד לדף של ה' תוכל להנשים כ"ה נשימות לא יותר, ובלבד שלא תפסיק בנתים לא בדבור ולא במחשבה, וכן בין ה"א לו' ובין ו' לה"א רק פחות מכ"ה, בין דף לדף תוכל להנשים: ואחר שרמזתי לך זה אודיעך ז"ה עוד סוד ה' העגול המעושר, שאם תרצה להתחיל בו לפי הצורות הנזכרות הרשות בידך, והם י' שמות הקדש שלמים, וזו היא צורת אותיותיו ונקודם:
י' מתגלגל בניקודים אבל הו"ה עומדים ונזכרים אחר הזכרת השם יודי"ן מנוקדים והנשימות שוות לראשונה מאות י' לתיבות הו"ה, וכלל השם שוה לטור, והבן זה ממה שכבר נכתב למעלה, הנה כבר קצרתי לך סוד מבטא השם וסדריו בתכלית בקצור לפי הצריך: החלק הט', סימני אותיותיו ו'ה'י'ה', חלקיו ד', וענייניו ר', והשם צ'ד'ק': סימן ו', ענין א', סימן צ', כולל קשר כל הכחות בשם: כבר חשבו חכמים רבים מפני שהלשונות הסכמיות והכתב ג"כ מוסכם וכן הנקוד, שלא יתכן מפני זה שיוכל אדם לשנות חלק מחלקי הטבע הכללי בשים עת מן העתים לא בשם ולא בזולת שם, ואמנם מה שבא מזה נכתוב או בקבלה בא בצורת משל על דרך שיבינו ממנו החכמים מה שראוי להבינו, והוא נמשל, ויחשבוהו הפתאים כפשוטו, מפני שאין בם יכולת להשיג כל דבר על בוריו, כי מפני שבני אדם ג', והם חכמים וסכלים ובינוניים, ולא יתכן למי שכותב דבר להודיעו לאנשי דורו בכלל וגם לבאים אחריו, שיכתוב מה שיכתוב על דרך שתשוה דעת
החכם והסכל בו, הוכרח בעל השכל הכותב לכתוב דבר המספיק לכל איש, ברוב כפי מה שהוא, ועל כן היה כח בהסכמה להתקיים, ולפעמים תשתנה על פי רבים, וזו הטענה בעצמה כבר האמנתים אני וטענתיה לזולתי לפי דעתי סוד ה' יתברך, ר"ל שם בן ד' אותיות והמורכבים ממנו: ואמנם אחרי שקבלתי מהשם מה שקבלתיו, ראיתי שהטענה הנזכרת הביא אל בעליה לטעון חלשת השגת השגת השכל, והיותו חושב שמה שגוזר השכל האנושי כאשר הוא יכול להשיג קצת המושכלות, דין הוא שישיג אלה אשר הדמיון גוזר מניעתם, ואם יחשוב חושב שזה מושג בשכל, ניסרהו ונודיע לו שהשכל האנושי יש לו גבול יעמד אצלו ולא יעברנהו, ואם יחשוב לעבור יתבלבל ותשוב השגתו דמיונית בהכרח, ועל כן אין ראוי להכחיש המקובל התוריי, עד שיבוא מופת מושכל שיכחישנו בהכרח, וזה שכבר כל משכיל שלא יתכן להניא מופת מושכל להכחיש מופת מושכל, כי המפתים המושכלים הם אמת ודבריהם אמת, והם אשר נולדו מתבנית
ההקש האמתיות בשני הקדמות צודקות לפחות ובתולדה אמתית באמרך על דרך משל כל אדם חי וכל חי מרגיש, ואם כן כל אדם מרגיש וזה מופת מושכל לא יכחישנו שום משכיל, וכן אם יאמר לך אדם כל לשון מושכל, וכל מוסכם לא ישנה הטבע, ואם כן כל לשון לא ישנה הטבע, וזה מופת אחר שיתבאר במופת שכל לשון מוסכם אבל היות כל מוסכם בלתי משנה הטבע זה מושכל ראשון ולא יצטרך למופת הנה זה כולו אמת: אבל מה שהתאמת אצלינו אשר אמרנו עליו שלא עלה ביד אדם על דרך זו זולת הנביא, ולא כל נביא אלא הידוע אשר נזכר עליו זה הכח המופלא הוא שאמרנו, כי בהדבק שכלו המתפעל עם השכל הפועל כן יוליד בו מדע מחודש אצל הנביא שלא היה נמצא בו בפעל כי אם בכח, ובעת התדבקות יצא מה שהיה בכח אל פעל וחדש בו חלק, ודמה זה מצד אחד לשנוי הטבע, מפני שהטבע הוא ברוב או כמה שהוא דומה לכל או לרוב, נוסף בו ג"כ מפני שכלו שכל פועל בפעל דומה לחלק הכולל הכל, ובהיות שכל האדם משכיל כל המושכלות שתחתיו כולל את כלם, ואז
יתכן לקבל שפע מכח השפע ההוא, יוכל גם הוא לתת צורה חלקיית בחומר חלקיי, בדמות פעל הטבע המתפעל בהויה ובהפסד בצורה חלקיית קצה זמן, ומפני שהטבע הכללי קיים, יאריכו ענייני פעולותיו החלקיות זמן יותר ארך, ממה שהאריך פעל שכל הנביא, שהוא לא יעמד עמו תמיד, ועל כן ראוי ליחס הפעל ההוא המשתנה על פי שכל הנביא אל מי שיהיה סבה ראשונה לשנוי ההוא שהוא השם, ומפני שהנביא לא ישיג את השם אלא מתוך ידיעת השם, כמו שהפילוסוף השלם לא ישיג את השם אלא מתוך מעשיו, יחסנו אנחנו וכל מי שקדם לנו בהסכמה שוה, זה הפעל האישי המשתנה מדרכי הטבע המיני אל שם השם, ואמרנו שבכח השם עשה הנביא מה שעשה, והשם הוא אחד ושמו אחד, וזה דבר שלא יושג בהרגש ולא בדמיון ולא במושכל ראשון, אבל יושכל אחר מופתים רבים מושכלים, ויש לנו טענות רבות ברורות מקובלות ומושכלות, שהיינו יכולים לאמת בם מה שאמרנוהו על דרך ספור, אבל לא נכתב זה החבור על
כוונת כן, אלא שכוונתינו בו לכתוב הענין המקובל והמוסרו בקבלה, ואע"פ שכבר השכלנוהו גם כן שהוא כן, ואי אפשר להיות זולתו אחר שקובל, וגם הושכל, ועל כן נכתוב ממנו המקובל, ואם יזכו גם כן החכמים והמשכילים יבינו, ולא יבינו כל רשעים, והרוצה לבחון יחקור וימצא: ואחר זה תדע כי הכחות הכלליות אשר בכל המציאות הם י' ספירות בלימה, וסודם י' שמות בסבוב י"ה, והם הנזכרות אשר כתבנום, וידוע כי חצי י' הוא ה' ובחבור מה שקדם אל ה' עמה תמצא י"ה, ובמלואו הוא יו"ד ה"א, והיה הנמצא המחובר הו"ד אות ד' ויהיה הסוד דו"ד הו"א, והנה החשוק הנותן החשק בלב החושק והעד אהוב הו"א, ומפני שבין ב' אוהבים ב' חלקי אהבה שהיא שבה דבר אחד, בצאתה לפעל הורכב השם בב' חלקים, והוא שתוף אהב"ה אלהי"ת שכלית עם אהב"ה אנושית שכלית והיא אחת, כמו ששמו כולל אחד אחד, מפני חבור מציאות האנושי עם המציאות האלהי בעת ההשגה השוה עם השכל, עד היותו היא והוא דבר
אחד, וזהו כחו של האדם שיוכל לקשור החלק התחתון וידבק בעליון, וירד העליון וינשק את הדבר העולה לקראתו, בדמות החתן המנשק את כלתו בפעל מרב חשק אמתי מיוחד לתענוג שניהם מכח השם: חלק ה', ענין ב', סימן ד', כולל כמות השמות שבם קושרים ומתירים: הקשר הוא בעצמו הת"ר וסודם שש"ה, ואם כן שמות הקשר ששה, גם שמות ההתר ששה, ועל כן היה אות הקשר ו' בכל מקום, ושמו ו' שהוא ששה ששה, והיסודות אשר בם כל קשר וכל התר הם הג', והם א"ש מי"ם ורו"ח הרי סודם שש"ה, והשמות המופשטות מהחומר והצורה הם ששה הם הנחתמים והחותמים והחתימות אשר כללו ו' קצוות, גם ו"ו אלכסונים, והם שש פעמים יה"ו מצורף, וחסרו מהם ו' האין שהם ל' הרי שלשה. וכן ל"ו אחרונים, הרי לשלש"ה וכלם הרי שש"ה, כי כל ששי"ם הם שש"ה, והכלל כי הששים הם הקשרים והם התרים, ונוספו על אדמ"ה שלש יסודות הנזכרות, ועל כן היו היסודות ד' והם ג"ג כדמות המזלות, אשר בם
ההקשר וההתר בתנין ובסודותיו, עד שוב כחו אצל היודע את השם אסור בידו בתוספת ה' על החומר, ובהתגלגלו י"ב פעם שהוא שם בן י"ב וסודו מרבע, והנו אני והו אני והוא אני והו אני והוא והאלפין נוספו לסוד שדי, וכן [תהלים קיח] אנא יהוה אנא יהוה אנא יהוה אנא יהוה הושיעה נא הצליחה נא הושיענו הצליחנו, וזה כולו ראיה על זמן הדרור שהוא זמן הגאו"ת וזמן הקדוש לקדש בו את השם, וכבר נרמז סוד הקשר שם באמרו [שם ] אחר ברוך הבא בשם יהוה וכו' ועוד אל יהוה ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, כי זה אסור לפרשו, מבואר פן ילחמו בנו שונאינו בכלי מלחמתינו שהוא סוד השם, כמו שנאמר [תהלים כ, ח] אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם יהוה אלהינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד וכן [שמואל א יז, מז] כי לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה, ומבואר אמירת דוד [שם קמט, ו] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים תוכחות
בלאומים, לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו, וזה סוד הקשר העליון והתחתון שקושר את השם בשם: חלק י', ענין ג', סימן י', כולל איכות הקשר וההתר: ודע שהיודע את השם צריך שידע שם העצם, שבו נקרא ביום בריתו, ויקשרנו עם השם המפורש אשר הוא גם כן שם העצם, ויש ממנו חלקים ויש ממנו כללים ויש בראש ויש בתוך ויש בסוף. בראש כעניין [במדבר יג, טו] ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שקשר לו כתר השם בראשו, ובתוך כעין אברם שהוסיף לו השם ה' שהוא סוף הכתר, והיה מהשם תוך וסוף, ולאברהם תוך קרוב לסוף. ובסוף אליה שהוא שלם אליהו, וסופו הוא קשר ו' של שם עמו, וכן נביאים רבים, וכפי הצורה הזו צריך לחבר ולהמיר שם בשם ולחדש ענין, לקשור ההתר ולהתיר ההקשר בשמות הידועים, בהתגלגלם עם י"ב מזלות ועם ז' כוכבים ועם ג' יסודות, עד שיתפשט והקושר והמתיר מחומר האסור והמותר, וילבש צורה מחדש בו אסור והתר:
חלק ה', ענין ד', סימן ק', כולל תועלת ההקשר וההתר: זו היא תכלית התועלת לפי המושכל והמורגש, כגון האדם שהיה בבית הסהר, על דרך משל ביוסף הצדיק ע"ה, ויצא מבית האסורים למלוך, וגבר ומלך עד שאמר [בראשית מה, ט] על עצמו שמני אלהים לאדון לפרעה, שהוא אדון אדניו, ויכול לאסור את אוסריו אשר אסרוהו ולהתיר עצמו, שאין ספק שכבר הגיע בזה התכלית אשר חשק בהא האסור אל מה שבקש מהשם, והנה תכלית התכליות היא התועלת האחרונה, והתועלת האחרונה היא השגת המבוקש האחרון בכל דבר ודבר כפי עניינו: החלק הי' סימני אותיותיו וי'ה'י'ה' חלקיו ה', וענייניו ה', והשם ל'ב'ר'כ'ה': חלק ו', ענין א', סימן ל', כולל השגת השכל: השכל הוא שם לדבר המנהיג הכל, שהוא הסבה הראשונה לכל, והוא שם לדבר הנפרד מכל חומר, והוא הנשפע מהסבה הראשונה, אשר באמצעות השפע ההוא מנהיג הדבר הראשון את השמים המתנועעים, והשמים הם בעלי חומר בלתי משיג, ובעלי צורה מושכלת בלתי משכלת, ובעלי
נפש משכלת ומושכלת. והנפ"ש שמקבלת הוא שפע מהנפרד ויקרא שכל דבק בהולי בעל הצורה, והנפש והוא אשר בו תשכיל נפש השמים עצמה, וכל מה שלמטה ממנה, ותשכיל שכלה בעצמו שהוא הנותן לה צורת ההשגה, ותשכיל ממה שלמעלה ממנה מציאות, ושהוא סבת מציאותה וקיומה, ותתעדן בהשגתה עדון מופלא שאינו דומה לדבר ממעדני זה העולם החשוך, ובציורה שמצירת משגת שסבתה נפרד מחומר, והיא בעלת חומר, ואי אפשר לה קיום השגה בלתי חשק להיותה מתדמה אל הנפרד אשר הוא בכל מקום, ויש לגוף שהיא כח בו שתי נקודות בצד אחד, ואחת בצד שני, בשיעור שוה מתכלית הרוחק אשר בין שתיהן, והיא חושקת לקיים עצמה ומציאותה, והשגתה בגלגול גופה סביב, שהשגתה גוזרת לקיים בה כל מציאותה וכל ענייניה בחזרת חלילה, ולהבטל עם המנוחה ואינה יגעה לא היא ולא גופה במהירות תנועתה, שהרי אין לה תנועה בעצמה כלל, אבל אפה המתנועע בעצם, ועם כל זה אינו מחליף מקומו, ויש
לדבר הרבה בזה, אבל אין זה מקום הדברים ההם כי נחלפו מקומותם, ואולם השכל ג"כ עוד הוא שם לסבה הראשונה הקרובה הפועלת לכל מה שלמטה מן השמים, כלומר לכלל הארץ המורכבת מהיסודות וליסודות בעצמם ולכל המורכב מהם, וזו הסבה שמה אצלינו שכינה, גם רוח הקדש או רוח אלהים חיים וכדומה לאלה השמות, ופעם יקרא מלאך, ופעם יקרא אלהים, גם יהוה או אדני או שדי גם צבאות וכן מלאך אלהים ומלאך יהוה, וכבר נודע במופת שהוא השכל הפועל בנפש האדם שכל, והם אם כן ג' מדרגות, ושלשתם עצמות אחת, והם השם יתברך שפעו הנבדל ושפע שפעו הדבק בנפש, והנפש דבקה בו דבוק אמיץ עד היות שניהם גם כן עצמות אחת, והנה לאדם העליון ד' והם נפש ושכל נשפע ושכל נבדל וסבה ראשונה לכל, וכן לאדם התחתון ד' והם ג"כ נפש ושכל נשפע ושכל נבדל וסבה ראשונה לכל, והסבה הראשונה כוללת הכל והיא אחת לכל, והשכלים רבים הנבדלים והנשפעים והנפשות רבות, רק השכל הפועל עצמותו אחת
ופעולותיו רבות מצד המקבלים שהם רבים, ומפני שהאדם בעל חומר מחליף צורותיו הפרטיות, התחייב הפרד נפשו מגופו, כדי שתדבק בשכלה הנשפע לה, אשר בו השיגה עצמה וכל העצמים שלמטה ממנה, והשיגה ג"כ מציאות מה שלמעלה ממנה, אבל לא עצמותם, מפני שכל משיג ענין מושג הההשגה, משתפת את שניהם ביותה בפועל להיותם דבר אחד והנה השכל האנושי הנשפע מהשכל הפועל הנבדל, היא מדבקת את הנפש באלהיה, והדבור ההוא הוא סבת חיי הנפש הנצחיים בחיי אלהיה, כמו שנאמר על זה [דברים ד, ד] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ונאמר [דברים י, כ] את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, וזו היא השגת השכל: חלק י', ענין כ', סימן כ', כולל צורת השגה השכל: צורת השכל היא צורה מושכלת דקה מן הדקה זכה מן הזכה פנימית מן הפנימית, ומפני רוב אורה וזהרה הבהיר המאיר העולם כולו, נעלמה צורת יפיו כהעלמת צורת יפי אור השמש
מעיני נעטלף ומי שעיניו כואבות, ואע"פ שאור השמש הוא הנותן בו ראות לראות בם, כל מה שיגבר אז אורם תכהינה עיניו יותר מפני חולשת עצמה, ואין המונע מצד האור, כי אם מצד חומרם וצורתם חלשים, כן גם הנפש האנושית החכמה, ברצותה לעיין במי שנותן בה אור השכל יחלש כחה מהשיגו, לא מפני שהוא מעלים אורו ממנה, אלא מפני היותה בעלת חומר, ואם לחכמה כך של שכן לזולתה, וכאשר יקרא לעטלף עם אור השמש, ולנפש עם אור השכל, על דרך משל יקרא לכל שכל נפרד בהשתכלו בשכל העליון אשר הוא הסבה הראשונה לכל, והוא האלוה לכל, והוא אשר המציא הכל יתברך ויתעלה שמו לנצח נצחים, וזה מפני היותו צח מצוחצח בתכלית הבהירות, ואי אפשר להשתכל בו מרוב יפיו אשר אין לו תכלית, ולפיכך לא ישיג עצמו זולתו ולא ידע מה הוא כי אם הוא, וכל מה שאין לו אצל שכלינו תכלית, יש לו אצל תכלית ידועה לו ומקיף בו מכל צד, ומפני היות כל מקיף בדמות צורה למוקף והוא מקיף
הכל, ואינו מוקף מדבר שכבר אמרנו שאין לו תכלית, יקרא צורה לכל נמצא, ומפני היות הכל בריותיו והוא בלתי נברא ובלתי נמצא מזולתו, כי לבדו סבה לכל ודבר מחויב המציאות בבחינת עצמו, וכל נמצא זולתו הוא מחויב המציאות בבחינת סבתו, ואיפשר המציאות בבחינת עצמו ונמנע המציאות בבחינת העדר סבתו, אשר הוא הדבר אשר המציא המציאות, יקרא על זה ממציאו או פועל או בורא, וכיוצא באלה השמות אשר יורו על המצאה, וכאשר התבאר שהכל פעלו יאמרו עליו שהכל אצלו כחומר ביד היוצר, וזו היא הצורה הנקראת צורת השכל, אשר שכל האדם יכול לציירה, עם שאר הצורות המושכלות המושגות ממנו, כלומר מענייניו וממעשיו ושפעיו בדרכי הסלולות הידועות, ואשר השתכל במורה הנבוכים אם היתה נפשו במבוכה הוא יסיר מבוכתה ממנה, כי הוא רופא הנפשות החולות, ושומר בריאות הבריאות, אשר הדבר על פי ה' ביד משה, והוא רופא מומחה ורופא חנם ופירושו משה גלה תורת משה על
פי השם שהוא צורת השכל: חלק ה', ענין ג', סימן ד', כולל תואר דבורו עם כל מי שדבר אתו: הדבור נמצא בג' עניינים ובג' נושאים בכלל, וכמו שנושאים הדבור זה רחוק מזה, כעניין כן הדבור הנשוא בבחינת אמתתו זה רחוק מזה בכל ענייניו: וג' נושאי הדבור הם הלב והפה והספר, וג' ענייניהם הם האותיות הנכתבות. האותיות הנבטאות. והאותיות הנחשבות, ואשר משתף הדבור לשלשתם הוא שם אותיות, ואשר יבדיל ביניהם הם ג' שמות, ואלה הם הכתב המיוחס לספר הנושאו, והלשון המיוחס לפה הנושאו, והבין המיוחס ללב בנושאו, וסימן שלשתם ג' ראשי תיבות, והם ל"י כ"ל בכ"ר והפוך בכ"ל, וסימן [בראשית כד, א] ה' ברך את אברהם בכ"ל, וסימן הנושאים פל"ס מעגל רגלך, ועוד סימן הנשואים בטח אל ה' בכ"ל לב"ך ואל בינתך אל תשען, והנה כבר נודע ההבדל הגדול שביניהם, ואעפ"כ סובל שיקראו שלשתם דבור, מפני יחס שם אחד שכלל אותם, כן הדבור האלהי הבא לכל מי שדבר אותו או מדבר או ידבר לעתיד, הוא ענין רביעי לנזכרים, והשתתף
עמם בשם דבור, מפני שהדבור מורה על הנהגה כי תרגום וינהג ודבר, ונבדל מהם תכלית ההבדל בעצם, ובענין זולת שם הנהגה ומה שיורה עליו שתוף, היות זה הדבור נמצא להשלים בו חפץ ובחירה וכוונה ורצון, וזה גם כן בדמותו מזה הצד יתכן לשתפם או בכיוצא בזה, שהרי אלה הנושאים זה עניינם לפי הכוונה הטבעית המשותפת עם ההסכמיית בזה: והנה תכלית ההבדל בין הדבור האלהי ובין האנושי ואפילו בינו ובין הקרוב לו יותר שהוא הבין ומדע שבלב, מפני שזה מקבל וזה נותן, ועוד שזה קבלתו תלויה בחשבו באותיות, וזה בלי אותיות נותן שפעו, ר"ל מבלי שיחשוב האותיות מה שנותן, כי מחשבתו בספירות בלתי מוגשמות, כמו שהוא בלתי בעל גשם, אלא שהלבבות אצלו בקלף, אצלינו שהוא חומר נושא צורות האותיות המצויירות בדיו שהוא חומריהן הקרוב, וכן ה' יתברך הלבבות אצלו כלחות והנפשות כדיו, והדבור הבא להם מאתו שהוא ההשגה בצורות האותיות הנכתבות בלוחות
הברית, אשר הם כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, ומכל צד נקראים פנים ואחור, כדמות ההשגה המעיינת פנים ואחור, והרמז על זה אחור וקדם צרתני, ואע"פ שאצל השם אינו דבר מהמינים הנזכרים אצל הלב המקבלו דבור הוא, והעד על זה שהוא מופת אמתי מושכל ומורגש ומקובל היות הדבור המחשבי, שולח אל כל הפה דבור אשר אינו מין דבורו, ולא ישתפם כי אם שם דבור, כמו שאמרנו עם תכלית ההבדל בענין עצמותם, וכן עד שני גם כן היות הדבור המחשבי שולח דבור לכל מכתב באמצעות החומרים והכלים, והוא תתו צורות אותיות לחומר שהוא הדיו, ועל פי היד והעט ושאר האמצעים, ועם כל זה ידענו רוב ההבדל שביניהם, כן בתתו צורה לכל חומר, ידמה בזה לסופר על דרך משל בצד מן הצדדים, ואם כן הדבור הבא ממנו לנפש שהלב חומרה, אם יקרא דבור בשם משותף, אינו רק השגה שכלית על